פרק כח
פרק כח, א
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל. הוסיף כאן לשון ואתה לומר לך שמצד מעשה העגל נתרחק אהרן, כמו שנפסלו בכורי ישראל, ומשה קרבו בתפלתו כמו שכתוב (דברים ט כ): ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. וענין תפלה זו שתלה משה בעצמו לאמר: הלא אחי ובשרי הוא והשמדתו כאילו נאכל חצי בשרי כדרך שהתפלל על מרים, נמצא שבעבור שקרבו משה אליו, על כן נבחר בזכות משה, אע"פ שגם הוא היה בתוך בני ישראל עובדי העגל מכל מקום קרבו מתוך בני ישראל העובדים והכל בעבורך, לכך נאמר ואתה הקרב אליך את אהרן מתוך בני ישראל.

דבר אחר:
לכך נאמר: מתוך בני ישראל, לפי שאין הנבואה שורה על נביאי ישראל כי אם בזכות ישראל, כמו שפירש רש"י פרשת דברים על פסוק וידבר ה' אלי (ב יז): ובא לומר שאע"פ שהיה אהרן ראוי להרחיקו, מכל מקום קרבו ה' בעבור ב' דברים:
האחד בעבור משה כי הוא אחיו וכבודו של אהרן הוא כבודו של משה,
והשניה הוא בזכות בני ישראל שהיו צריכין לכהן כזה עושה שלום, לכך נאמרו שניהם ואתה הקרב אליך, ומתוך בני ישראל.

פרק כח, ג
ואתה תדבר אל כל חכמי לב. הזכיר גם כאן שני נוכחיות ואתה תדבר, לפי שכל חכמי לב קבלו האצילות מן משה, כמו שכתוב (במדבר יא יז): ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, וכן כל עושי המלאכה אשר היו בצל אל קבלו שפע החכמה באמצעות משה, וכמו שכתוב (שמות יח כא): ואתה תחזה מכל העם היינו ברוה"ק שעליך ורצה לומר שתשפיע על דייני ישראל מן רוח הקודש שעליך כך ואתה תדבר אל כל חכמי לב, כדי שיקבלו אצילות אור השכל ממך, לכך נאמר בסוף כל מעשה המשכן ויכל משה את המלאכה (שם מ לג): וכי משה כלה המלאכה, והלא כל חכמי לב עשו בה?
אלא לפי שמשה האציל עליהם מן אור שכלו דומה כאילו עשה הוא את כל המלאכה. ואמר אשר מלאתיו רוח חכמה רצה לומר אע"פ שבאמת אני מלאתיו רוח חכמה כי ה' יתן חכמה (משלי ב ו): מכל מקום, מאחר שהשפע יגיע להם באמצעותך, יקרא הכל על שמך לכך נאמר ואתה ממהות עצמותך ותוספת חכמה שבך, תדבר אל כל חכמי לב להשפיע עליהם. ומדאמר חכמי לב לשון רבים, היה לו לומר אשר מלאתים רוח חכמה, נוכל לומר שמלאתיו חוזר כלפי משה, כי לפי שמלאתיו רוח חכמה על כן הוא יאציל מחכמתו על כל חכמי לב. וזה אינו מאמר השם יתברך למשה, מדלא אמר אשר מלאתיך רוח חכמה, אלא הפסוק מפרש לנו מהו זה שאמרתי למשה, ואתה תדבר אל כל חכמי לב למה אני תולה הדבר במשה?
לפי שמלאתיו רוח חכמה ואחר כך חזר הקב"ה ואמר למשה בנוכח: ועשו את בגדי אהרן וגו' ומלת אשר משמש לשון דהא כמשפטו בכמה מקומות.

פרק כח, ד
ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד. כאן הזכיר החשן קודם לאפוד, ואחר כך בפרטן הקדים האפוד, ואחר כך ועשית חשן, וכן בשעת מעשה בפרשת פקודי הקדים ג"כ אפוד לחשן.
ועוד קשה, בכולם נאמר ועשית, וכאן נאמר ועשו את האפוד. ותמה אני על כל המפרשים, שנתעוררו על מה שנאמר בארון ועשו ארון, וכאן אין פוצה פה. ולפי מה שיתבאר בסמוך במעשה האפוד שבא לכפרה על עבודה זרה, דהיינו על העגל שעשו, שגרם שבירת הלוחות שנשא משה על כתפיו, על כן בא האפוד על שתי כתפיו, וכתיב שתי כתפות חוברות יהיה לו, כנגד שני הלוחות שהיו בהם חמשה דברות מול חמשה, אם כן שפיר קאמר ועשו לשון רבים, מן הטעם שנאמר ועשו אצל הארון.

האמנם נראה קרוב לשמוע, לפי שאמרו רז"ל במסכת (ערכין טז),
למה נסמכו קרבנות לבגדי כהונה?
לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין חשן מכפר על הדינין, אפוד מכפר על עבודה זרה, מעיל מכפר על לשון הרע, כתונת מכפר על שפיכות דמים, מצנפת מכפר על גסות הרוח, אבנט מכפר על הרהור הלב, ציץ מכפר על עזות מצח, מכנסים מכפר על גילוי עריות.
ויליף שם כולהו מקרא. ולפי זה נוכל ליישב מה שהקדים הקב"ה חשן לאפוד כי יותר הקב"ה מקפיד על קלקול הדינין ממה שמקפיד על ע"ז, וראיה מן דור הפלגה שפשטו ידיהם בעיקר ולא נאבדו ודור המבול ע"י שהיה חמס וגזל ביניהם נאבדו, כי אם יחטא האדם אל ה’ יתברך מה יעשה לו. אבל ישראל לכבודו של מקום ב"ה הקדימו עשיית האפוד, כי חטא עבודה זרה חמור עליהם יותר מן קלקול הדינין, לכך נאמר: ועשו את האפוד כי לשון ועשו משמע גם הגדת עתידות, לומר שכך יהיה שיעשו את האפוד תחילה.
ועוד, כי הקב"ה בידו למחול ולוותר על עבודה זרה אבל לא על קלקול הדינין בדברים שבין אדם לחבירו, כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות, אבל ישראל אמרו, בידינו למחול ולוותר על מה שקרה לנו עוות על ידי קלקול הדינין אבל חלק גבוה מי יתיר?
לכך הקדימו מעשה האפוד.
וזה דומה למה שאמר הקב"ה למשה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים (במדבר לא ב), ומשה אמר לתת נקמת ה' במדין. ומכאן למד רש"י לומר, אע"פ שמשה שמע שמיתתו תלויה בדבר מכל מקום עשה בשמחה ולא אחר, כי אילו לא עשה בשמחה אם כן היה לו לומר לישראל דברים כהוויתן שינקמו מהם נקמת בני ישראל על מה שעשו להם כי הפילו כ"ד אלף מישראל, אלא ודאי שמשה חשב מאחר שישראל אוהבים למנהיגיהם, וישמעו שמיתת משה תלויה בנקמה זו, אם כן יאמרו: כלום הקב"ה מבקש לעשות נקמה כי אם בעבורינו, אם כן יאמרו נא ישראל, אנחנו נמחול על מה שעשו לנו ולא נבקש הנקמה כל כך מהרה, על כן שינה משה ואמר לתת נקמת ה' במדין, על מה שעשו כנגד ה' במעשה פעור, ואם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו, ואם כן ודאי עשה משה בשמחה ולא אחר, ודבר זה יתבאר עוד בפרשת מטות בע"ה.

חשן ואפוד ומעיל וגו'. לא הזכיר ציץ ומכנסים לפי שאינן בכלל לבוש, כי אינן בגדים, אך לפי שמצינו כאן ג"פ לשון עשייה: ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך. ואחר כך נאמר: ועשו את בגדי אהרן לקדשו. ואחר כך נאמר ואלה הבגדים אשר יעשו. נוכל לומר שהראשונות והשניות, מאחר שהוזכר בהם קדושה, ודאי יש בהם רמז לציץ ומכנסים, כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה, ולדעת רז"ל (ערכין טז): המכנסים מכפר על עריות, ומוסיף אני לומר שגם הציץ מכפר על עריות, והא בצנעא והא בגלוי, כי המכנסים שבמקום צנעא מכפר על דברים שבצנעא, הוא ההולך אחרי העריות בצנעא וכיסוי, כמו שאמר לכסות בשר ערוה. והציץ מכפר על עזות מצח, הוא העובר בגלוי בלא בושה, וזהו שמביא בגמרא (שם טז): פסוק ומצח אשה זונה היה לך (ירמיה ג ג), ולכך כתוב על הציץ: קודש לה'. ואף אם נאמר שהציץ מכפר על סתם עזות מצח מכל מקום רמז בעשייה ראשונה אל הציץ שכתוב עליו קודש לה'.

ובזה מיושב מה שאמר תחילה, ועשית בגדי קדש לאהרן הקדים בגדי קדש אל אהרן, ואחר כך אמר ועשו את בגדי אהרן לקדשו הקדים בגדי אהרן אל הקדושה, לפי שפסוק ראשון מדבר בציץ, שקודם זה לא היה דרכו ללבוש שום ציץ, על כן אמר ועשית בגדי קדש לאהרן. שיעשה לאהרן בגד כתוב עליו פתוחי חותם קדש לה', ותהי לו כבגד יעטה (תהלים קט יט): אבל למטה מדבר במכנסים, שבלאו הכי דרכן של בני אדם לילך מלובשים מכנסים, על כן אמר: ועשו את בגדי אהרן לקדשו רצה לומר אותן בגדי אהרן שהיה דרכו ללובשן כבר הנה עתה יעשום לקדשו מן העריות.

פרק כח, ו
ועשו את האפוד. בכולם נאמר ועשית וכאן נאמר ועשו, לפי שאמרו רבותינו ז”ל (ערכין טז): שהאפוד בא לכפר על עבודה זרה, וכאן עברו ישראל ועשו את העגל, על כן יתעסקו כולם באפוד להיות לכולם לכפרה, ובדרך זה אמרו רבותינו ז”ל (שמו"ר לד ב): ועשו ארון - יבואו הכל ויתעסקו בו כו' כך ועשו הנאמר כאן, כי למשה לא היה חלק כלל במעשה ההוא, על כן תלה בישראל ולא במשה, ולמעלה פרשנו בדרך אחר.

ואמר שיהיה מעשה חשב כדי לכפר על עבודה זרה שהמחשבה בה כמעשה דמי, שנאמר (יחזקאל יד ה): למען תפוש את בית ישראל בלבם, וטעמו של דבר, שעיקר העון ההוא תלוי באמונה, דהיינו במחשבה, וכל העבודות שעושין לעבודה זרה הכל טפל אל המחשבה, כי עיקר החטא ההוא תלוי בלב המאמין, וזה הוא שאמר: וחשב אפדתו אשר עליו כמעשהו, כי אע"פ שחשב ענינו חבש והיינו חגור שחובשין בו מכל מקום הזכיר לשון חשב המורה על המחשבה, לדרוש בו שהמחשבה בו כמעשהו, רצה לומר כמעשה דמי, כי מטעם זה נעשה החשב כמעשהו, לכפר על המחשבה שהיא כמעשהו דמי.

ומטעם זה מצינו בפרשת שלח לך, בפרשת וכי תשגו וגו' (טו כב,כד): המדברת בעבודה זרה, שהקדים שם עולה לחטאת, אף ע"פ שבכל כפרה הוא מקדים חטאת לעולה, לפי שבכל עון קדם ההרהור אל המעשה, ומכל מקום המעשה חמור מן ההרהור, על כן הוא מסיר תחילה הגדול, וזהו החטאת המכפר על המעשה, ואחר כך העולָה - על רוח ההרהור, אבל בעבודה זרה, חטא המחשבה גדול מן המעשה על כן הוא מקדים העולה לחטאת, וכן כאן הקדים כפרת המחשבה אל המעשה, כי תחילה אמר מעשה חשב לכפר על חטא המחשבה ואחר כך אמר שתי כתפות חוברות יהיה לו לכפר על חטא המעשה, כמו שכתוב (בישעיה מו ז), על עובדי עבודה זרה ישאהו על כתף וגו'. ולפי שהעגל גרם שבירת הלוחות שנשא משה על שני כתיפיו, והיו ה' דברות מול ה' והיו חוברות, כי הדברות היו מקבילות זה לעומת זה, על כן בא לכפרה שתי כתיפות חוברות יהיה לו וגו', ונוסף על כפרה זו נעשה הארון שהיה מנושא על שני כתיפיו בשני בדי ארון וזהו שאמר (דברים לג יב): ובין כתיפיו שכן. כי צמצם הקב"ה שכינתו בין שני בדי ארון, שהיו מונחים על כתיפות נושאי הארון. ועוד צמצם הקב"ה שכינתו בין שני כתפות הכהן נושא האפוד, כי בו היה תלוי חשן המשפט אשר בו היו האורים ותומים כנגד לבו, והיה השם המפורש חקוק בהם.

פרק כח, ט
ולקחת את שתי אבני שהם. לכפר על שתי אבני לוחות שנשתברו ושם נתפרדה החבילה בין ארבע אלו והם: השם יתברך, והלוחות, ומשה, וישראל, וע"י הכפרה נתחברו כולם, כי שתי אבני שהם כנגד שני אבני הלוחות.

שֹׁהָם,
פירש רבינו בחיי:
שהוא אותיות הש"ם, והוא אותיות מש"ה, והיה חקוק עליו כל שמות בני ישראל, ומעתה נזדמנו ארבעתן אל פונדק אחד תחת אשר מתחילה שכחו אל מושיעם וגרמו שלעומת זה גם ה' שכחם, הנה אחר הכפרה שחזרו, ויזכרו כי אלהים צורם, אז גם המה יהיו על שתי כתפיו לזכרון.
פרק כח, טו
ועשית חשן משפט מעשה חושב. לא הזכיר בכל הבגדים מעשה חשב כי אם באפוד וחשן, לפי שזה מורה שכפרה זו היא על איזו עון פרטי שהמחשבה בו כמעשה דמי, וזה אינו מצוי כי אם בעבודה זרה, כמבואר למעלה במעשה האפוד, והחשן הבא לכפר על קלקול הדינין, כי הדינין הם דברים מסורים אל לב הדיין, כי אין לדיין כי אם מה שעיניו רואות, ובידו לומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, כפי הענין וכפי האיש וכפי הזמן וכפי המקום. ואם אמר יאמר הדיין: כך היה נראה בעיני, מי יוכל להכחישו ,בלתי ה' לבדו הבוחן לבות בני האדם. על כן היה החשן נתון על לב אהרן, כי הדינין מסורים אל הלב, ועל כן היה מעשה חשב לכפר על מחשבת הדיין. ולפי שנאמר מעשה חשב כמעשה אפוד, תלה ענין החשב באפוד, לומר לך שקלקול הדינין שקול כנגד עבודה זרה.

כמו שאמרו רז”ל (סנהדרין ז):

כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשירה כו'
דהיינו ע"ז, על כן אמר שחשן המשפט המכפר על הדינין יהי כמעשה אפוד המכפר על עבודה זרה.
וכן דרשו רז"ל פסוק:
לא תעשון אתי אלהי כסף על דיין שאינו הגון (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג).
כי גם עיקר חטא זה תלוי במחשבת הדיין, כמו שכתוב (משלי יב ה): מחשבות צדיקים משפט. כי הם שלמים במשפט גם במחשבתם.

והיה רבוע. כל כל דיין צריך להיות שלם בד' דברים המנויים בפסוק ואתה תחזה וגו' (שמות יח כא). והיה כפול, כי חטאו ג"כ כפול, כי הוא מזיק לזה בממונו ולזה בנשמתו, שמחזיקו ממון חבירו שלא כדין, זהו שמסיק במדרש (איכה רבה א נז):
חטאו בכפלים ולקו בכפלים כי חטאו בקלקול דינין כמו שכתוב (ישעיה א כא): צדק ילין בה וגו' וחטאו בעבודה זרה כי גם זה חטא כפול כמו שכתוב (ירמיה ב יג): אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים.
ומכל זה נלמוד הדמיון שיש לקלקול הדינין עם העבודה זרה, על כן היה החשן כמעשה אפוד.
זרת ארכו, כי קלקול הדינין גורם השחתת העולם, ותקונו דומה כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר בהם: ושמים בזרת תכן (ישעיה מ יב).

פרק כח, יז
ומלאת בו מלואת אבן ד' טורים. ובכל אחד ג' אבנים טובות כי אין בית דין פחות מג'. ויהיו מזהירים כזוהר האבנים, כי אבני נזר המה שנראים תוכם כברם, ובעקידה כתב שאבנים אלו היו קצתם יקרים וקצתם בזול, לרמוז שיהיה לדיין שוה משפט של פרוטה כמאה מנה. והיו שמות השבטים חקוקים עליהם כתולדותם, לרמוז שלא ישא פני איש, כקטן כגדול ישמעון, כאילו אין כאן יתרון לגדול שבשבטים על הקטן שבהם, רק התולדה התלויה בשנים, וזולת זה הכל שוין, וזה רמז נכון.
ויש בו רמז ג"כ אל הדיין, שלא יתנשא לאמר אני אמלוך, כי הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח, והכתוב אומר (תהלים כה ט): ידרך ענוים במשפט. וטעמו של דבר בארנו למעלה פרשת משפטים. וזהו שאמר (שבת קלט): שבזכות וראך ושמח בלבו זכה אהרן לחשן המשפט על הלב כי בזכות שמרוב ענוה שבו לא נתקנא בשררת משה אחיו הקטן ממנו בתולדה, זכה לחשן המשפט התלויה במדת הענוה, והיו כתובים שמה השבטים כתולדותם וזה מדה כנגד מדה ממש.

פרק כח, ל
ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. כי יושבי על מדין מאירים לכל העולם כי מטעם זה נקראו הסנהדרין עיני העדה כי המה להם לעינים להוציא לאור כל תעלומות של הבעלי דינין כמבואר למעלה, על כן היו האורים והתומים נתונים בחשן המשפט.

פרק כח, לא
ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע, על כן היה כולו תכלת, כי תכלת דומה לים וע"י התכלת יסתכל בים וממנו יראה וכן יעשה, כי בים נאמר (איוב לח י,יא): ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר עד פה תבא ולא תוסיף וגו'. וכך נתן הקב"ה אל הלשון חומה ובריח כמו שאמרו רז”ל (ערכין טו):
ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות אחת של עצם ואחת של בשר, ומה יתן ומה יוסיף לך שמירה לשון רמיה, כי יצא לחוץ ידבר ישלח חץ שחוט לשונו לכל ד' רוחות העולם ויעבור בריח ודלתים.
והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו, וזהו טעם התכלת שדומה לים כי בהסתכלו בתכלת יהיה נזכר אל הים שדומה לו בצבע וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה.

ובפרשת שלח לך, בע"ה יתבאר בענין זה גם ענין תכלת של ציצית כדמסיק בילקוט פרשת האזינו (תתקמב): אמר משה הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם כו' וכן לענין הים, שנאמר (ירמיה ה כב): האותי לא תיראו נאם ה' אשר שמתי חול גבול לים כו'. וזה טעם התכלת לזכירת כל מצות ה' כי על ידי שיסתכל בתכלת הדומה לים, יהיה נזכר למעשה הים שאינו פורץ גדרו ועומד בגזירת השם יתברך כך יעשה גם הוא וע"י שיסתכל בים הדומה לרקיע, יהיה נזכר גם למעשה הרקיע שאינו משנה מדתו וממנו יראה וכן יעשה בקל וחומר. וע"י שיסתכל ברקיע הדומה לכסא כבוד, בעיניו יראה מקום חוצבו ויהיה נכסף לחזור ולהתדבק שם, כי הנשמה נכספה אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה. ועיין לקמן פרשת שלח לך (טו לח): כי שם מקומו, וכאן עיקר הטעם של התכלת ללמוד מן הים לבד כאמור. גם נוכל לומר שיש תועלת גם בהסתכלו בשמים ובכסא כבוד, כי בסבה זו ימעט בדבור כמו שכתוב (קהלת ה א): כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.

ועל ענין הקפת שני החומות אמר, והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו. כי גם הלשון צריך להיות כן, שיהיה פי ראשו בתוכו - תוך החומה הסמוכה לו, והיא של עצם, וכנגד החומה של בשר, דהיינו השפתים, אמר שפה יהיה לפיו לא יקרע, כדי שלא יקרע ב' החומות כאחד, ולא נאמר בו מעשה חשב, כי חטא הלשון הוא בדבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול, לכפר על הלשון שבתוך הפה כענבל שבתוך הזגים, והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד, ולא ידבר כי אם בדברים שבקדושה, שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות. כי לשון הרע תלתא קטיל (ערכין טו): מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כו' בדרך שיתבאר בפרשת מצורע בע"ה.

פרק כח, לו
ועשית ציץ זהב טהור. לדעת רז"ל (שם טז): שאמרו שהציץ היה מכפר על עזות מצח, צריך להתיישב בדבר, שהרי נאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ואמרו רז"ל (מנחות כה): אלו קדשים שקרבים בטומאה, ואיך יהיה המדרש כנגד פשוטו של מקרא?
ולפי מה שכתבנו למעלה שהציץ מכפר על זנות שבגלוי, כמו שכתוב (ירמיה ג ג): ומצח אשה זונה היה לך. וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה והזנות מחלל הקדושה, כמו שיתבאר לקמן פרשת קרח על פסוק כי כל העדה כלם קדושים וגו' וישמע משה שחשדוהו באשת איש, לפי זה נוכל לומר שמצאו מקום אל דרש זה, לומר: כמו שהציץ מכפר על סתם קדשים שנטמאו, כך הוא מכפר על מצח אשה זונה קדושת האדם. ועל כן היה כתוב עליו קודש לה', ותרוויהו איתנהו ביה, כי הציץ עצמו מכפר על טומאת הקדשים, אמנם מה שהיה נתון על המצח דווקא, הוא כדי לכפר גם על מצח אשה זונה, ומטעם זה נאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת דומה לפתיל תכלת של ציצית, שנאמר בו (במדבר טו לט): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. הרי שהוא מציל מן הזנות, וכמעשה של ההוא ששכר זונה בעד ת' זוז וניצול ע"י הציצית (מנחות מד): ואף אם בסתם עזות מצח דברו רז"ל, מכל מקום יש בו ג"כ חילול קדושה, כי כל עזות פנים מסתמא אין הורתו בקדושה, והוא בא מסטרא דמסאבא אחרי אשר הוטמאה סדר הורתו ודבר זה מבואר מעצמו.

ולהנחה זו יהיו כאן ג' דברים המצילין מן הזנות:
האחת,
הציץ עצמו שהיה כתוב עליו קודש לה'.
השני הוא, הפתיל תכלת דומה לפתיל תכלת של ציצית, שנאמר בו: אשר אתם זונים אחריהם
השלישי הוא המצנפת המכפר על גסות הרוח.

ואמרו רבותינו ז”ל (סוטה ד):
כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו'.
ואמרו עוד (שם ד):
כל מי שיש בו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש כו', וטעמו של דבר יתבאר בע"ה פרשת קרח על פסוק כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה שחשדוהו באשת איש כו' ע"ש, לכך נאמר בציץ: ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת. ובזה מיושב ג"כ מה שפירש רש"י שצריכין אנו לקיים ג' מקראות:
פתיל על הציץ,
וציץ על הפתיל,
ופתיל על המצנפת,
כי נוכל לפרש לשון על אינו מורה על מקום הנחתו כי אם הוא לשון הוספה, לומר שכל אחד מוסיף על חבירו בהיות שכוונה אחת לשלשתן. ולפי זה יש על, המורה על מקום הנחתו ויש על, המורה על ההוספה, והמעיין יבחר איזו מהם מורה על ההנחה כפי משמעות הפסוקים.

פרק כח, לט
ושבצת הכתונת שש ועשית מצנפת שש ואבנט וגו'. רז"ל אמרו (ערכין טז): שהכתונת בא לכפר על שפיכות דמים, ומה ענין זה לזה?
ואם בעבור שהשבטים אחי יוסף טבלו כתונת יוסף בדם, מכל מקום כל שפיכות דמים הנעשה בכל דור ודור מה ענינו על הכתונת? כי בלי ספק שכפרה זו היא בכל דור ודור, ולא על שפיכות דמים של השבטים לבד, ובעל העקידה נדחק מאד בדבר זה, כאשר תראה בספרו. גם שם לא היה שפיכות דמים כלל כי מה שטבלו הכתונת בדם אין זה שפיכות דמים, אך בדרך רחוקה יש צד שפיכות דמים, כי מכרוהו לעבד, ואמרו רבותינו ז”ל (ב"ב ח): שבי כולהו איתנהו ביה.
ואולם מצאתי ישוב לזה ממה שכתב רבינו בחיי פרשת וישב וזה לשונו:
על הכתונת נתגלגלו הדברים בשעבוד גופותם במצרים וכן לאחר זמן היו עשרה הרוגי מלכות כי כן הגוף כתונת הנפש עד כאן לשונו.
הנך רואה דעת הרב שהגוף הוא כתונת של הנפש ומלבושו, ואם כן יש דמיון ויחס לכתונת זה עם גוף הנרצח. והיה כולו שש, דהיינו פשתן, כי קין היה ראש לכל הרוצחים, ונתגלגל הדבר על ידי שהקריב זרע פשתן ולא נתקבל קרבנו, ונתקבל קרבן אחיו הבל על כן נתקנא בו והרגו, ועל כן היו שש ערי מקלט כי שש נופל על לשון ששה.

ומצנפת שש הוא מכפר על גסות הרוח, לפי שהמצנפת היה כמו עטרה המורה על השררה, כמו שכתוב (יחזקאל כא לא): הסר המצנפת והרים העטרה. וכתיב (ישעיה סב ג): וצניף מלוכה בכף אלהיך. והיה עשוי משש, כי השש ראוי למי שעולה לגדולה, כמו שכתוב ביוסף (בראשית מא מב): וילבש אותו בגדי שש. והאבנט מכפר על הרהור הלב, לפיכך היה האבנט ל"ב אמה ארכו. והרהור עבירה קשה מן העבירה, לפי שהמעשה עצמו אחר אשר כבר עשהו ישבע מעמל נפשו ונפשו קצה בו, אבל ההרהור דבק בו לעולם כאשר ידבק האזור אל מתני איש, על כן בא לכפרה האבנט שהיה דבק בו כחגור.

ועשה להם מכנסי בד לכפר על גילוי עריות, דבר שבצנעא נוהג כשמתיחדים בד בבד, כי בד יש במשמעותו גם לשון בדידות, והיו בגדי כהונה מכפרים על ח' עבירות אלו כי ד' מהם החמורים שבכל העבירות התלויות במעשה ובדבור, והם:
עבודה זרה,
גילוי עריות,
ושפיכות דמים,
ולשון הרע
,
כנגד כולם וד' מהם כללים כי קלקול הדינין גורם השחתת העולם וגסות הרוח והרהור עבירה ועזות מצח כוללים כל העבירות והם מצויין ביותר.

ואולי שזה היתה כוונת הגר, שהיה אומר אתגייר על מנת שיעשוני כ"ג כדי שילבש בגדים אלו כדאיתא מסכת שבת (לא). וכי היה כל כך שוטה שרצה להתגייר בעבור לבישת בגדים אלו?
אלא ודאי ששמע קול סופרים מקרין: ואלה הבגדים אשר יעשו עם פירוש כוונתם על מה הם מכפרים, וידע הגר בעצמו שהוא עבר על כל אלו בגויותו, והוא צריך לכל הכפרות האלו. ונראה שזה היתה גם כוונת אחשורוש שנתלבש בבגדי כהונה כמו שלמדו במסכת מגילה (יב): בגזירה שוה, נאמר כאן תפארת גדולתו ונאמר להלן לכבוד ולתפארת. מה להלן בגדי כהונה אף כאן בגדי כהונה, כי גם הוא טעה בזה לומר שלבישתם יהיה לו לכפרה על כל שמנה ראשי עבירות אלו.

ונוכל עוד ליישב בזה מה שדרשו רז"ל מסכת מגילה (יב): על פסוק:
והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא וגו' (אסתר א יד): אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה ושתי תורים על מזבח אדמה? ותרשיש, כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה שיש בהם תרשיש שהם וישפה? מרס מרסנא, כלום מרסו לפניך בדם ובמנחות כו'?
ונראה לפרש לפרש מה שלא הזכיר מכל בגדי כהונה כי אם החשן שהיו בו האבנים ומכולם לא זכר כי אם התרשיש לפי שבכל בגדי כהונה לא היתה הקדושה מבוררת כל כך כמו בחשן שהיו שם האורים שם המפורש והיו שם י"ב אבנים ורמז לכולם בתרשיש דהיינו תרי שש ב"פ שש הרי י"ב.

והנה מדרש זה מחוסר ביאור, כי יש להקשות, למה לא קטרגו לאמר כלום קבלו התורה, כלום הם מניחין תפילין וכדומה להם?
אלא ודאי לפי שלא נצטוו עליהם על כן אין להאשימם בזה, ואם כן הרי גם על הקרבנות לא נצטוו, ואיך קטרגו עליהם על שלא הקריבו פרים כו'?
ועוד יש לדקדק בלשון, למה אמרו המלאכים בלשון שלילה, כלום הקריבו לפניך ולמה לא אמרו סתם הלא אין מקריבין לפניך קרבנות?
אלא ודאי שעיקר הקטרוג היה על שראו המלאכים את אחשורוש שנתעטף בטלית שאינו שלו ונתלבש בבגדי כהונה, ועוד שתה מן כלי המקדש, כמו שלמדו רז"ל מן פסוק וכלים מכלים שונים, שרשע זה היה משתמש בכלי מקדש (מגילה יב): על כן מצאו המלאכים מקום לבלבל סעודתו ולקטרג עליו לומר לפני הקב"ה: רבונו של עולם ראה איך זה הרשע נתלבש בבגדי כהונה, כאילו היה כהן ומקריב קרבנות!
וכי הקריב לפניך פרים ותורים?
וראה איך נתלבש בתרשיש, תרי שש, קודש קדשים הוא לה'!
וכי עבד בהם עבודת השי"ת?
ובאמרם מרס מרסנא קראו תגר עליו על שנשתכר בכלי קודש, וכי מרס בהם דם ומנחות כמשפט כלים קדושים אלו? אלא נשתמש בכולם לצרכו, ואם כן ראוי הוא לעונש גדול, כי הזר הקרב יומת (במדבר יח ז): ובזה מדוקדק הלשון כלום הקריבו כמבואר לכל משכיל.

אך עדיין יש לנו מקום ללון על בעל מדרש זה, כי איך דרש כרשנא שתר אדמתא שכל זה דברי המלאכים, ולשון הפסוק אינו משמע כן, שהרי נאמר: שבעת הסריסים רואי פני המלך, שמע מינה שכל אלו שמות הם, כי איך יהיה נקשר תחילת המקרא עם סופו?
ועוד קשה, למה באמת לא נענש אחשורוש כמו שנענש בלשצר על שנשתמש בכלי קודש?
ועוד, מה ראה אחשורוש על ככה להשתמש בכלי קודש וכי לא ראה או ידע מה שקרה לבלשצר?
ועוד קשה, כי רז"ל (מגילה יב) אמרו: והשתית כדת, היינו כדת של תורה, אכילה מרובה משתיה כמו אכילה ושתיה של מזבח, פר ושלשה עשרונים סולת לאכילת המזבח, וחצי ההין יין לשתיה, ומה ראה אחשורוש על ככה, והלא בנוהג שבעולם שבכל סעודה השתיה מרובה משל אכילה, ופוק חזי מאי עמא דבר, ולמה היה אחשורוש משנה ממנהג העולם, לעשות סעודתו דוגמת אכילת המזבח?

והקרוב אלי לומר בזה שאחשורוש רצה לתקן בזה שני דברים:
האחת הוא,
שמצינו בכל מקום שיש סעודה גדולה ששלחנו מלא ושלחן רבו ריקם, ניתן פתחון פה למקטריגים לומר, רבונו של עולם ראה מכל הסעודות הללו כלום הקריב לגבוה פר ואיל?
כדמסיק בילקוט פרשת וירא (כב א,צה):
אחר הדברים האלה. שהיו המלאכים מקטרגים ואומרים מכל הסעודות הללו שעשה אברהם כלום הקריב לפניך פר ואיל כו',
כך היה אחשורוש מתירא שמא יקטרגו על סעודתו במרום, כלום הקריב מכל הסעודה לגבוה פרים או תורים, על כן טעה בדמיונו לומר שיהיה מתוקן הכל כשיעשה סעודתו מעין סעודות המזבח, ונרצה לו לכפר עליו כאלו הקריב ממש על המזבח, ועל כן לקח כלי הקדש, ונתלבש בבגדי כהונה, ועשה אכילה מרובה משתיה, וקרא לסריסיו שמות על שם הקרבנות, כי חשב שכל זה יעלה לו לרצון כאילו נעשה הכל על המזבח ממש.

השניה הוא בהפך זה, שעיקר כוונתו היתה ללבוש בגדי כהונה להיות לו לכפרה, כי הוגד לו מן חכמי ישראל כי ח' בגדים אלו מכפרים על עונות ידועות, אז רצה להתפאר בהם לכבוד ולתפארת, וגם בכלי קודש רצה להתפאר כי לא נמצא כמותם, כמו שלמדו מן פסוק וכלים מכלים שונים (ילקוט שמעוני אסתר א תתרמח). ומכל מקום הוגד לרשע זה שאסור ללבוש בגדים אלו לזרים, כי אם לכהן בשעת עבודה, וגם מצד כלי הקודש היה מתירא מן העונש שקרה לבלשצר. על כן חשב לתקן זה ואמר בשלמא בלשצר חשב וטעה, כי הוא נשתמש בכלים אלו שלא כדרכן, שהרי דרך תשמישם הוא שתהיה אכילה מרובה משתיה, ואצל בלשצר כתיב (דניאל ה א): לקבל אלפא חמרא שתי ואם כן ודאי היה מרבה בשתיה יותר מבאכילה, והכל עשה כדי להרחיק הכלים מקדושתן להשתמש בהם שלא כדרכן, על כן נענש.
ועוד חשב שנענש לפי שמכל הסעודה לא הקריב פר ואיל כו'. אמנם אחשורוש חשב להיות נקי מכל אלה, כי אמר: אני אשתמש בכלים אלו כדרכן אכילה מרובה משתיה, ואז לא אחלל אותם מן קדושתם, גם בזה נקי אנכי וממלכתי מן הלבשת בגדי כהונה, כי דומה כאילו אני עומד ומקריב קרבנות, ובזה יהיה נקי גם מן קטרוג כלום הקריב לפניך פר ואיל, וכדי לחזק טעותו קרא שמות לסריסיו שהיו משרתים לו בסעודה היושבים ראשונה במלכותו על שם הכהנים משרתי אלהינו בבית המקדש כי המה ראשונים במלכות שמים רואי פני מלך עליון, על כן קרא לשמות רואי פניו הקרובים אליו כרשנא שתר על שם פרים בני שנה ושתי תורים וכן כולם וכל זה עשה להשוות סעודתו ומשרתיה מכל וכל לסעודות המזבח ולעבודת הכהנים משרתי המזבח, וחשב להיות פטור עי"ז, הן מן קטרוג כלום הקריב לפניך פר ואיל, הן מן עונש של בלשצר, הן מעונש של לבישת הבגדים לאיש זר.
ולפי שכל זה היה דמיון לבד ולא היה שם עבודה ממש, על כן מצאו המלאכים מקום לקטרג ולומר: רבש"ע אל תפן אל מנחתם מנחת שוא היא, כי אין בכל מעשיו כי אם הדמיון לבד, שהרי לא היתה שם שום הקרבה ממש, על כן אמרו בלשון שלילה: כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה או תורים כו' וכי בעבור שנקראו משרתיו על שם זה יהיה דומה כאילו הקריב ממש?!
ובדרך זה יהיה כל פירוש הפסוק והקרוב אליו כרשנא שתר כפשוטו ממש, גם לדברי בעל המדרש. ומכל מקום אמר בעל המדרש מסברא דנפשיה שהמלאכים קטרגו שהרי באמת היה להם מקום לקטרג ולטעון עליו כל הטענות הנזכרים, ומסתמא לא שתקו מלאכי רחמים מלהזכיר חובתו לטובת ישראל, ולשוב עמלו בראשו, על שנתלבש בבגדי כהונה בלא הקרבת קרבן, ועל שמכל הסעודה לא הקריב פר ואיל, ועל שנשתמש בכלי קודש על כן נתקלקלה סעודתו ע"י ושתי. אבל מכל מקום לא נהרג כבלשצר כי היה קרוב לשוגג, וטעה במזימות זו אשר חשב שכל סעודתו מעין של מעלה. וזה פירוש יקר.



הפרק הבא    הפרק הקודם