פרק יט

א וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר:
ב עַד-אָנָה תּוֹגְיוּן נַפְשִׁי וּתְדַכּאוּנַנִי בְמִלִּים:
ג זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי לֹא-תֵבֹשׁוּ תַּהְכְּרוּ-לִי:
ד וְאַף-אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי:
ה אִם-אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ וְתוֹכִיחוּ עָלַי חֶרְפָּתִי:
ו דְּעוּ-אֵפוֹ כִּי-אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף:
ז הֵן אֶצְעַק חָמָס וְלֹא אֵעָנֶה אֲשַׁוַּע וְאֵין מִשְׁפָּט:
ח אָרְחִי גָדַר וְלֹא אֶעֱבוֹר וְעַל נְתִיבוֹתַי חֹשֶׁךְ יָשִׂים:
ט כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיט וַיָּסַר עֲטֶרֶת רֹאשִׁי:
י יִתְּצֵנִי סָבִיב וָאֵלַךְ וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי:
יא וַיַּחַר עָלַי אַפּוֹ וַיַּחְשְׁבֵנִי לוֹ כְצָרָיו:
יב יַּחַד יָבֹאוּ גְדוּדָיו וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם וַיַּחֲנוּ סָבִיב לְאָהֳלִי:
יג אַחַי מֵעָלַי הִרְחִיק וְיֹדְעַי אַךְ-זָרוּ מִמֶּנִּי:
יד חָדְלוּ קְרוֹבָי וּמְיֻדָּעַי שְׁכֵחוּנִי:
טו גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי נָכְרִי הָיִיתִי בְעֵינֵיהֶם:
טז לְעַבְדִּי קָרָאתִי וְלֹא יַעֲנֶה בְּמוֹ-פִי אֶתְחַנֶּן-לוֹ:
יז רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי וְחַנֹּתִי לִבְנֵי בִטְנִי:
יח גַּם-עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי אָקוּמָה וַיְדַבְּרוּ-בִי:
יט תִּעֲבוּנִי כָּל-מְתֵי סוֹדִי וְזֶה-אָהַבְתִּי נֶהְפְּכוּ-בִי:
כ בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי:
כא חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד-אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי:
כב לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ-אֵל וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ:
כג מִי-יִתֵּן אֵפוֹ וְיִכָּתְבוּן מִלָּי מִי-יִתֵּן בַּסֵּפֶר וְיֻחָקוּ:
כד בְּעֵט-בַּרְזֶל וְעֹפָרֶת לָעַד בַּצּוּר יֵחָצְבוּן:
כה וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל-עָפָר יָקוּם:
כו וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ-זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ:
כז אֲשֶׁר אֲנִי אֶחֱזֶה-לִּי וְעֵינַי רָאוּ וְלֹא-זָר כָּלוּ כִלְיֹתַי בְּחֵקִי:
כח כִּי תֹאמְרוּ מַה-נִּרְדָּף-לוֹ וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא-בִי:
כט גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי-חֶרֶב כִּי-חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן (שַׁדּיּן) [שַׁדּוּן]:

[יט, א]
ויען איוב ויאמר...


ביאור מלות המענה.
[יט, ב]
תוגיון -
מענין יגון.

[יט, ג]
תַּהְכְּרוּ לי -
תלעיגו לי, או יהיה מעניין עזות פנים.

[יט, ו]
ומצודו -
רשתו.

[יט, ט]
כבודי -
הוני.

[יט, י]
ויסע -
מעניין נסיעה.

[יט, יב]
גדודיו -
גדודי הצרות.
וַיָּסֹלוּ עלי דרכם - באורח הדרוכה והסלולה, לרוב ההליכה בה.

[יט, יג]
זָרוּ ממני -
היו כזרים.

[יט, יז]
וחנותי לבני בטני -
הרצון בזה עם היותי חונן אותה מאד, הוא בעבור בני בטני, רצה לומר כדי שאעמיד ממנה בנים, או יהיה חנותי מקור, כמו: השכח חנות אל והרצון בזה, שהייתי חונן אותה, בעבור שאעמיד ממנה בנים, זר הוא לה ואינה מתרצת כלל לי. ואפשר שהיו לו עתה בנים, כי לא ידענו הזמן אשר היה מעת אבדן בניו, עד עת התוכחו עם רעיו, ויהיה פירושו, ומה שאני חונן בני, הוא זר להם.

[יט, יח]
עֲוִילִים -
אנשי עול וחמס.

[יט, כ]
ואתמלטה בעור שיני -
רוצה לומר, שלא נשאר לי עור שלם, כי אם הדבק לשרש שיני.

[יט, כא]
יד אלוה -
מכת השם.

[יט, כג]
וְיֻחָקוּ -
ויוכתבו.

[יט, כד]
יחצבון -
יחקקו.

[יט, כו]
נקפו -
כמו נקבו או נקפו ישברו.

[יט, כט]
שַׁדּוּן -
שיש דין והוא שם בשקל בוז, והרצון בזה, בעבור מה שאתם יודעים לפי דבריכם, שיש דין ומשפט על כל מעשה האדם, גורו להם מהכעיס אותי, בכמו אלו החרפות אשר אתם מחרפים אותי, ויהיה תדעון הווה, ואם הוא לשון עתיד, וכמוהו ימצאו רבים בלשונינו, או יהיה דון תואר, בשקל שובי מלחמה, ויהיה הרצון בזה, בעבור מה שאתם יודעים לפי דבריכם, שהאדם נידון על כל מעשיו אם טוב ואם רע, ראוי לכם שתיראו מהכעיס אותי בזה האופן, כי הוא חטא נפלא.

ביאור דברי המענה:
ענה איוב ואמר: עד אנה תתנו יגון לנפשי, ותדכאו אותי במליכם אלה שאתם מבזים אותי בהם, ואין בהם טענה צודקת לאמת דעותיכם, אבל הם מלים לבד.
זה עשר פעמים
דברנו אחד אל אחד, ובכל מענה שהשיבותם לי תכלימוני בדבריכם, או אמר עשר על צד הרבוי, כי לא דברו עמו כי אם חמשה פעמים, ולא תבושו לומר לי כמו אלו הדברים, ותעיזו פניכם לי.

ואף אמנם אם יהיה כדבריכם ששגיתי, מה לכם עלי, תהיה שלי משוגתי והניחו אותי, ואם אמנם עלי תגדילו תשובה, ותוכיחו עלי חרפתי בעבור מה שאתם רואים, כי מהמכות והפגעים להאמינכם כי הכל במשפט, ותביאו ראיה מזה שאני הייתי חוטא, דעו באמת, כי השם עיותני והקיף עלי רשתו ללכדני, על לא חמס בכפי.

הן אצעק חמס
על נגעי וצרותי אשר באו בסבת מערכת הככבים בעת הלידה שלא כדין, ואין עונה אותי, אשוע ולא אמצא משפט, גדר השם המסדר, זה הסדור ארחי, עד שלא אוכל להשיג חפצי. ועל הנתיבות שאני מכוין עליהם, חשך ישים ולא אוכל ללכת שם, כבודי הוני מעלי הפשיט, כמו שהשיגני מאבדן קנייני, ויסר זרעי שהיה עטרת ראשי, כמו שאמר: עטרת זקנים בני בנים.

הרס אותי סביב במכותיו ששלח לאבד קנייני ובני, עד שאני נחשב כאילו הלכתי, ויסע בזה הפועל כעץ תקותי, רצה לומר שאין לי תקוה, כמו שאין תקוה לעץ כשנתצוהו סביב לעקרו משורש מן הארץ, אשר היה משתרש שם, כי הוא אילו יונח כן, ימות בלא ספק, וכן אני כשהוסרו ממני קנייני אשר היה בהם חיי רוחי, הנני נחשב למת.

ויחר עלי אפו להכותי אחר זה באלו המכות הנפלאות, ויחשבני לו כאילו הייתי אחד מצריו, לרדוף אותי בכל עת על לא חמס בכפי, יחד יבאו גדודי הצרות בי, ויסולו עלי דרכם, רצה לומר שדרכם סלולה ודרוכה לבוא אלי, מרוב ההתמדה, ויחנו אלו הגדודים סביב לאהלי, הנה מרוב הצרות אשר לי, נהפכו עלי אחי ויודעי וקרובי ומיודעי לזרים, עד שרחקו ממני ושכחוני, כי במוט רגלי האנשים, ימצא הרבה שיעלימו עיניהם מהם אוהביהם וקרוביהם וישכחו אותם.

ולא זה לבד, אלא האנשים הגרים בביתי, והם אוכלי לחמי, ושפחותי חשבו אותי לזר, נכרי הייתי בעיניהם, לעבדי קראתי ולא יענה, ואף גם זאת שאתחנן לו בדברי למלאות שאלתי, ולא אצוונו כדרך שיצוה האדם לעבדו, הנה עם כל זה לא יענה. רוחי היא זרה לאשתי, עם היותי חונן אותה מאד, כדי שאעמיד ממנה בנים, גם האנשים הפחותים בעלי העול מאסו בי, אקומה בפניהם ולא יבושו זה עם זה מלדבר בי חרפות ובזויים.

כל אנשי סודי תעבוני
, ואלה העומדים עמי והם רעי אשר אהבתי, נהפכו לי לשונאים, וחרפוני חרפות רבות. הנה לרוב כחישותי דבקה עצמי יחד בעורי, ובבשרי כאילו אין בי בשר כלל, ולא נשאר בי עור שלם, שלא נקבוהו העצמות, רק הדבק לשרש השיניים, שהוא דומה לעור.

חנוני חנוני אתם רעי, כי מכת השם נגעה בי
ללא פשע, למה תרדפוני כמו אלה האוילים המחרפים אותי, או ירצה, אם השם רודף אותי בכמו אלו המכות, למה תרדפוני כמוהו, עד שלא תשבעו מבשרי לרוב שנאתכם אותי, מי יתן איפה ויכתבון מילי, בדרך שיעמדו לנצח. ואולם אמר זה לשערו שדבריו צודקים, ואף על פי שרעיו היו מרחיקים אותם בטענותיהם הכוזבות, ואין לאומר שיאמר שאני חטאתי, בשלא השתדלתי לדעת השם כפי היכולת, כמו שאמר בלדד על איוב, באמרו: וזה מקום לא ידע אל, כי אני ידעתי, כי מי שגואל נפשי ומגיע להצלחתה אשר הוא חי וקיים לנצח, וידעתי האחרון אשר על עפר יקום, והוא השם יתברך, רצה לומר שהאחרון מהפועלים הנצבים על הארץ, הוא השם יתברך, וקראו אחרון, להיותו אחרון אצל חקירתינו, כי אנחנו נתחיל מן המאוחר ונלך ממנו אל הקודם, ואמנם הוא ראשון במציאות.

ואפשר שיהיה אומרו: ואחרון על עפר יקום, מורה על הנצחות והקיום, על דרך אמרו: אני ראשון ואני אחרון. ואמנם הביאור הראשון נכון יותר מצד הענין ומצד הלשון, ועם כל זה רבו מכותי, עד שאחר שנקבו עורי, שברו את העצם, ומבשרי אראה יד השם יתברך ומכתו. או ירצה בזה, הנה כבר הפליגו מכותי עד שאחר שנקבו עורי שברו עצמי, עם היותי רואה השם ומשיג אותו יותר מבשרי.

ואמר זה, לפי שכבר היו מיחסים לו שחטא, כשלא ידע השם יתברך כמו שקדם במענה הקודם, הנה מה שקדם מסיפור הרעות היה דבר נגלה, ואולם הרע המשיג אותי, אשר אני אחזה לי לבד הוא, שאני משער כי מרוב חליי, כלו כליותי תוך גופי. הנה היה ראוי לכם שתאמרו, למה נרדוף אותו, והנה נמצא בו שרש דבר, רצה לומר שראוי לי להתרעם על מה שאני מתרעם ולשפוט מפני זה, שאין השם יתברך משגיח באישי האדם לדעתכם, היותי צדיק וישר וראוי, שיעשה בי ממה שיראה בו שרש בזאת החקירה.
הנה בעבור מה שתדעו שיש דין ומשפט על כל מעשה האדם, גורו לכם מהכעיס אותי כמו אלו ההכעסות, כדי שלא תפולו בחרב, כי החמה אשר אתם מביאים לי בזה האופן, הוא עון גדול שענשו הנפילה בחרב, להיותו מהקשים שבעונות.

והכלל העולה מהדברים הוא: שמה שאמר בלדד, שאין ראוי שיסתרו הגזירה הכוללת אשר עמהם, מפני מה שיטעון איוב מעצמו, הנה יאמר איוב שהענין בהפך, שהוא ראוי שיקחו ממה שראו מגיע בו מהרעות, שרש זה הדבר והתחלתו, להתאמת אצלם שהוא צדיק וישר יותר מן ההתאמתות אשר להם באנשים, אשר הגיעם רע שהביאו ראיה מהם.

ועוד, שהגזירה הכוללת כשלא תהיה צודקת באיש אחד, הנה היא כוזבת, ומה שטען בלדד כי איוב אולי חטא בשלא ידע ה' יתברך, כבר סתר איוב מאמרו וביאר שהוא ידע אותו כפי היכולת במאמר מורה באמת שהוא ידע אותו, והוא אומרו בו, שהוא אחרון על עפר יקום, כי זה הוא האופן אשר יגיעו בו אל הידיעה בה' יתברך, רצה לומר כשנחקור מסבות אלו העניינים המוחשים הפועלות אותם, עד שנעלה אל הסיבה האחרונה. והנה גנה אותם איוב על שהם היו חוטאים חטא נפלא בהכעיסם אותו בזה האופן, עם הודאתם שיש על כל המעשה גמול ומשפט.

הפרק הבא    הפרק הקודם