ילקוט שמעוני, במדבר פרק יא


המשך סימן תשלא
ויהי -
אין ויהי אלא (אם לא) [שהיה] להן דבר מתחלה, מלמד שהיו מקולקלין וחזרו לקלקולן הראשון.

ויהי העם -
אין העם אלא הרשעים, שנאמר: מה אעשה לעם הזה עד אנה ינאצוני העם הזה העם הרע הזה המאנים לשמוע את דברי. וכשהוא קורא אותן עַמִּי - אין עמי אלא כשרים שנאמר: שלח עמי ויעבדוני. עמי מה עשיתי וגו', עמי זכר נא מה יעץ.

סימן תשלב
כמתאוננים -
אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום.
שכן הוא אומר ביורם בן אחאב: כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי.
וכן הוא אומר בשמשון: כי תואנה הוא מבקש מפלשתים.

רבי אליעזר אומר:
אין כמתאוננים אלא כמתלהמים.
וכן הוא אומר: [דברי נרגן כמתלהמים].
וכן הוא אומר: ותרגנו באהליכם - הם היו כמתלהמים אבל סכין ירדה מן השמים ובקעה את כרסו, שנאמר: (דברי נרגן כמתלהמים) והם ירדו חדרי בטן.

רבי יהודה אומר:
אין כמתאוננים אלא כמדוים על עצמן, שנאמר: לא אכלתי באוני ממנו.

רבי אומר:
כמתאוננים רע -
אין רע אלא אלילים, שנאמר: כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם.

באזני ה' -
מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום.

היה ר' שמעון אומר:
משל למה הדבר דומה?
לאחד שהיה מקלל את המלך והיה המלך עובר, א"ל שתוק שלא ישמע המלך.
א"ל: מי יאמר לכם שלא היתה כוונתי אלא להשמיעו.
כך היו ישראל מתכוונים להשמיע המקום.

וישמע ה' ויחר אפו -
שמע המקום ונתמלא עליהם חמה.

ותבער בם אש ה' -
ירדה אש מן השמים והיתה קופלת ומחתה בהן והולכת עד שלא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים.
להלן הוא אומר: ויעמוד בין המתים ובין החיים, אבל כאן לא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים.
אבל אי אתה יודע במי נבער האש תחלה?
הרי הוא אומר: ותאכל בקצה המחנה –
יש אומרים:

אלו הגרים שנתונים בקצה המחנה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר:
ותאכל בקצה המחנה -
בקצינים שבהן בגדולים שבהן.
וכן הוא אומר: וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין.

ויהי -
שחזרו לקלקולן הראשון.
וכן הוא אומר: ויהי האיש ההוא גדול.
ויהי - אין ויהי אלא דבר שלא היה להם תחלה.
וכן הוא אומר: ויהי איש אחד מן הרמתים.
ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום.

ויהי העם כמתאוננים -
מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה.
אלו אמר הכתוב ויהי העם מתאוננים לא היה להם סליחה אלא כמתאוננים.
כיוצא בדבר אתה אומר: אלו אמר: סדום היינו לא היתה להם סליחה, אלא כסדום היינו. כיוצא בדבר כטומאת הנדה.
כיוצא בדבר היתה כאלמנה, אלו אמר היתה אלמנה לא היתה להם סליחה, אלא לא אמר אלא כאלמנה.
אלו אמר: אפרים יונה פותה לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא כיונה פותה.
אלו אמר: בשת גנב לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא כבושת גנב.
אלו אמר מסיגי גבול לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא כמסיגי גבול.
אלו אמר היתה לי נחלתי אריה ביער לא היתה להם סליחה, אלא לא אמר אלא כאריה.
אלו אמר: היה ה' אויב לא היתה להם סליחה, אלא היה ה' כאויב - לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה.

רע באזני ה' -
משל למה הדבר דומה?
למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון, והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים. אמר לה: בתי, אני הולך לעשות לך קוזמיון ואת הולכת לעשות לי כשפים?!
כך אמר הקב"ה: אני משבח אתכם באזניכם, שנאמר: ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך, ואת מכעסת אותי באזנים, שנאמר: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב.

רע באזני ה' -
שני פעמים הכעסתם אותי באזניכם, מה אתם סבורים הנוטע אוזן הלא ישמע?
אף אני אם לא כאשר דברתם באזני וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם ואחריב שני בתים שתבנו לי, שנאמר: באזני ה' צבאות אם לא בתים רבים לְשַמָּה יהיו - למה?
והיא מר לה - היא הביאה המר לעצמה.

ויצעק העם אל משה -
וכי מה היה משה מועילן, והלא אין ראוי לומר אלא ויצעק העם אל ה' ומה תלמוד לומר: ויצעק העם אל משה?

היה רבי שמעון אומר:

משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן ההוא אצל אוהבו של אביו.
אמר לו: צא ובקש לי מאבא.
כך הלכו ישראל אצל משה, א"ל: בקש עלינו מלפני המקום.
יכול שעכב משה בידן?
תלמוד לומר: ויצעק משה אל ה'.
יכול שעכב הקב"ה בידו?
תלמוד לומר: ותשקע האש - שקעה האש במקומה.
אלו חזרה לה לשמים (ספק) [סופן] היו חוזרים לקלקולן, ואלו חזרה לה לאחת מכל הרוחות היתה קופלת את כל הרוח והולכת, אלא ותשקע האש - ששקעה האש במקומה.
שמע הקב"ה שהלשינו על כבודו מכבודו שהוא אש אוכלה, שלח אש בהן.

רבי יהודה אומר:
אותו האש שקעה בארץ.

אמר רבי אייבו:
נכנס משה בתוך והיה מדרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר, שנאמר: ותשקע האש, ומן חטא דסיני בא להם, שנאמר: ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' ושבעים מזקני ישראל וכתיב: ויחזו את האלהים - וזנו עיניהם מן השכינה, לפיכך שמרה להם שלא לערב אבל בשמחת תורה.

ויקרא שם המקום ההוא תבערה -
אין תבערה אלא כאדם שאומר תבער אש פלונית במקומה.
כך אמר להם משה לישראל: עשיתם תשובה - ותשקע האש - ואם לאו - עדיין היא במקומה. אמרו לו ישראל: וכשאתה קורא שומע הקב"ה, אז התחיל שקעה בארץ, ולא חזרה עוד למקומה לשמים, אלא נכנסה לה אל אהל מועד, וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר אותה האש יוצאה ואוכלת אותם.

תרד אש מן השמים אין כתיב כאן, אלא ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח.
ואותה האש יצאה ואכלה את בני אהרן, שנאמר: ותצא אש מלפני ה'.
אין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו מאותו האש, שנאמר: ותשקע האש.

כי בערה בם אש ה' -
על מה שאירע – נקרא, ולא היה כן שמו מקודם.

כיוצא בו: ויקרא שם המקום מסה ומריבה - יכול כך היה שמו?
תלמוד לומר: על ריב בני ישראל - על מה שאירע נקרא שמו.

כיוצא בו: ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה.
יכול כך היה שמו מקודם?
תלמוד לומר: כי שם קברו וגו' על שאירע נקרא ולא כן היה שמו מקודם.
אבל אי אתה יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה?
הרי הוא אומר: והאספסף אשר בקרבו - אלו הגרים המאוספין מכל מקום.

רבי שמעון בן מנסיא אומר:
אלו הזקנים שבהן, שנאמר: אספה לי, אם כן היו זקנים עושין קל וחומר לשאר כל אדם.

כיוצא בו אתה אומר: ויראו בני האלהים את בנות האדם.
מה היו בני הדיינין עושין?
היו אוחזין נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין עושין קל וחומר לשאר כל אדם.

סימן תשלג
התאוו תאוה -
יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם?
תלמוד לומר: התאוו תאוה - על המן שהיה יורד להן בכל יום היו מתרעמין ולא היו מתרעמין על דבר שלא טעמו אותו מימיהם.

וישובו ויבכו גם בני ישראל -
מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל.

ויאמרו מי יאכילנו בשר -
וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמין, והלא כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וצאן וגו', יכול שאכלום במדבר?
תלמוד לומר בכניסתן לארץ: ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשין עלילה לפרוש מאחרי המקום.

זכרנו את הדגה וגו' -
רב ושמואל,
חד אמר:

דגים.

וחד אמר:
עריות,
[מאן דאמר דגים, דכתיב: נאכל.
ומאן דאמר עריות, דכתיב: חנם.
ולמאן דאמר עריות] מאי אשר נאכל?
לישנא מעליא הוא, דכתיב: אכלה ומחתה פיה וגו'.
בשלמא למאן דאמר עריות, היינו דכתיב חנם.
אלא למאן דאמר דגים מאי חנם?

כדקאמר מר:
[כשהיו ישראל שואבין מים], הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהם.
בשלמא למאן דאמר דגים ניחא, אלא למאן דאמר עריות הא לא פריצי בהו, דכתיב: גן נעול אחותי כלה?
מאי קא משתבח בהו קרא, באשת איש לא פקרי.
בשלמא למאן דאמר עריות היינו דכתיב: וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו - על עסקי משפחותיו.
אלא למאן דאמר דגים מאי בוכה למשפחותיו?
הא והא הוה בהו.

את הקשואים ואת האבטיחים -
רבי אמי ורבי אסי,
חד אמר:

טעם כל המינין כולן טעמו במן, וטעם (שתי) [חמשת] מינין הללו לא טעמו בו.

וחד אמר:
טעם כל המינין טעמו בממשן, והללו טעמן ולא ממשן.

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם -
וכי יש בענין שהיו המצרים נותנין להם דגים חנם, והלא כבר נאמר: ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנים להם בחנם דגים היו נותנים להם חנם?!
ומה אני אומר: חנם?
[חנם] מן המצות.

את הקשואים -
ר' שמעון אומר:

מפני מה היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו?
משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו: ראה שלא יאכל מאכל רע ושלא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשי לו שאוכל.

וחכמים אומרים:
המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו.
אלא שלא היו רואין בעיניהם אלא מן, שנאמר: אין כל בלתי אל המן עינינו - אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב.

תנא דבי רבי ישמעאל:
למה נקרא שמן קשואים?
שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות. איני, והכתיב: ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גֵּיִים - זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו משלחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי.

סימן תשלד
ועתה נפשנו יבשה וגו' -
אמרו: עתיד המן לתפח בתוך כרסנו להרגנו, יש לך ילוד אשה שאין מוציא את מה שהוא אוכל?!

אמרו לו לר' שמעון:
ומה אתה מקיים ויתד תהיה לך על אזנך?
[אמר להם]: מה שתגרי נכרים מוכרין להן יוצא מהן, אבל המן לא היה יוצא מהן לעולם, שנאמר: לחם אבירים אכל איש - לחם המובלע באברים.

אין כל בלתי אל המן עינינו -
את סבור מי שאמר זה אמר זה, לא, מי שאמר זה לא אמר זה.
ישראל אומרים: בלתי אל המן עינינו.
והקב"ה מפייס את באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה מתרעמין אלו לפני, והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח, כענין שנאמר: וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח.

כיוצא בדבר אתה אומר: ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני.
והמקום כתב על ידו: ולא יסף עוד לדעתה, כיון שידע שכלתו היא, לא יסף עוד לדעתה.

כיוצא בו אתה אומר: ואתה עיף ויגע.
על ישראל הוא אומר: ואתה עיף ויגע.
ועל עמלק הוא אומר: ולא ירא אלהים.

כיוצא בו: מדוע בושש רכבו לבוא - אמרה אמו של סיסרא.
חכמות שרותיה תעננה, אמרה אשתו.
הלא ימצאו יחלקו שלל, נתגלו דברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקודש.
אף היא אמרה לה: אל תצפי לסיסרא בנך מעתה, כן יאבדו כל אויביך ה'.

כיוצא בו: אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, עד כאן אמרו צדיקים.
אבל רשעים אמרו: אלה הם האלהים המכים את מצרים.
אמרו: עשר מכות היו לו והביאם על המצריים שוב אין לו מכה מעתה.
אמר להם המקום: אתם אומרים אין לי מכה מעתה, אני מביא עליכם מכה שלא נראתה בעולם, והיה אחד מהם יושב בטחור ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום.
וכן הוא אומר: ותכבד יד ה' על האשדודים וישמם ויך אותם בטחורים.
כיוצא בו אתה אומר: ויאמרו השרים וכל העם אל הכהנים ואל הנביאים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו.
מהו אומר?
ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם לאמר מיכה המורשתי היה נבא בימי חזקיהו וגו' ההמת המיתוהו חזקיהו מלך יהודה, עד כאן אמרו צדיקים.
אבל רשעים אמרו: וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו וגו' וישמע המלך יהויקים וכל גבוריו וכל השרים את דבריו ויבקש המלך המיתו וגו'. וישלח המלך יהויקים אנשים מצרים וגו' ויוציאו את אוריהו וגו'.
אמרו: כשם שאוריהו נהרג כך ירמיהו חייב ליהרג, אך יד אחיקם בן שפן היתה את ירמיהו לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו.
וכן הוא אומר: חי ה' שכבי עד הבקר - לפי שהיה יצרו הרע יושב ומצערו כל הלילה ואומר לו: אתה פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש, ואתה למד שהאשה נקנית בבעילה, עמוד ובועלה ותהי לך לאשה, נשבע ליצרו הרע ואמר לו: חי ה' שלא אגע בה, ואל האשה אמר: שכבי עד הבוקר.
אף כאן אתה אומר: אין כל בלתי אל המן עינינו - את סבור מי שאמר זה אמר זה, לא מי שאמר זה אמר זה.
ישראל אומרים: בלתי אל המן עינינו.
והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה אלו מתרעמים לפני. והמן כזרע גד הוא כענין שנאמר: וזהב הארץ ההיא טוב וגו'.

סימן תשלה
שטו העם ולקטו -
יכול מפני שמצטערין עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמין?
תלמוד לומר: (שטו העם) [ויצאו ולקטו] - לפתח ביתו היה יוצא ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו ואחר כך וחם השמש ונמס.

ועתה נפשנו יבשה -
אמרו: עתיד מן [זה שתפח במעיהם, כלום] יש לך ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא וכו'.

שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי:
מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה?
אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, חזר וקבע לו בכל יום, חזר והקביל פני אביו בכל יום.
אף ישראל מי שהיה לו ארבעה או חמשה בנים, היה דואג ואומר: שמא למחר לא ירד מן ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונין לבם לאביהם שבשמים.

דבר אחר:
כדי שיאכלו אותו חם.

דבר אחר:

מפני משאוי הדרך.

וכבר היו ר' טרפון וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן.
(כתוב ברמז ר"ס).

והמן כזרע גד הוא -
אמר רב אסי:

עגול כגידא, ולבן כמרגלית.

תניא נמי הכי:
גד
שדומה לזרע פשתן בגבעולין,

אחרים אומרים:
שדומה לאגדה שמושכת לבו של אדם כמעין.

תניא אידך:
גד - שהיה מגיד להן לישראל בין בן תשעה לראשון ובין בן שבעה לאחרון.
לבן - שמלבין עונותיהם של ישראל.

א"ר יוסי:
כשם שהנביא היה מגיד להן לישראל מה שבחורין ושבסדקין, אף המן מגיד להם. הא כיצד? שנים באין לפני משה לדין, זה אומר: עבדי גנבת.
וזה אומר: אתה מכרתו לי.
א"ל משה: דינו לבקר משפט.
למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם נמצא בבית שני בידוע שזה מכרו לו.
וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין.
הוא אומר: היא סרחה עלי.
והיא אומרת: הוא סרח עלי.
א"ל משה: דינו לבקר משפט.
למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה, בידוע שהוא סרח עליה,
ואם נמצא עומרה בבית אביה, בידוע שהיא סרחה עליו.
כתיב: לחם,
וכתיב עוגות,
וכתיב וטחנו ברחים, הא כיצד?
לחם - לצדיקים,
ולבינונים - עוגות,
לרשעים - וטחנו ברחים.

או דכו במדוכה -
מלמד שירד להן לישראל עם המן דבר שנדוך במדוכה, ומאי ניהו?
תכשיטי נשים.

ובשלו בפרור -
מלמד שירד להן לישראל ציקי קדרה עם המן.

והיה טעמו כטעם לשד השמן -
אל תקרי לְשַׁד אלא שָׁד - מה שד זה מתהפך לכמה גוונים אף המן מתהפך להן לכמה טעמים.

איכא דאמרי:

לשד - מה דד זה תינוק מוצא בו כמה טעמים אף המן כל זמן שאוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים.

כתיב: וברדת הטל על המחנה וגו'.
וכתיב: ויצא העם ולקטו וגו' הא כיצד?
לצדיקים - יורד להם על פתח ביתם,
בינונים - יצאו מן העם ולקטו,
רשעים -
שטו ולקטו.

שטו העם ולקטו -
יכול מפני שהיו מצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים?
תלמוד לומר: שטו וגו' וטחנו ברחיים.
והלא לא ירד לרחים מעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל (הנתנין) [הנטחנין] ברחים.

או דכו במדוכה -
והלא לא ירד במדוכה לעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל הנדוכין במדוכה.
יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד, מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים אלא מן המן היו מתקשטות?
תלמוד לומר: או דכו.
ואומר: זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר - מלמד שלא היו חסרים כלום,

ובשלו בפרור -
והלא לא ירד לקדרה מעולם, אלא מלמד שמשתנה להן לכל המתבשלין בקדרה.

ועשו אותו עוגות -
והלא לא ירד לתנור מעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל המתאפים בתנור.
יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד, מנין לשאר הנלקטין מן השדה?
תלמוד לומר: ולקטו.
משל לאדם שאומר רוצה אני לאכול תאנים ונותנין לו, רוצה אני לאכול ענבים ונותנין לו.

והיה טעמו כטעם לשד השמן -
זה הוא לשון נוטריקון, דבר אחד משמש שלש לשונות:
הליש,
והשמן,
והדבש.
כלייש הזה שערוך בשמן ומקוטף בדבש כך היתה ברייתו של מן, וכך היו כשרין אוכלין אותו.

דבר אחר:

והיה טעמו כטעם לשד השמן -
מה הדד הזה עיקר לתינוק והכל טפל לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להן.

דבר אחר:

מה הדד הזה אפילו תינוק יונק הימנו כל היום כולו אינו ניזוק, כך היה מן אפילו ישראל אוכלין אותו כל היום כולו אינו מזיקן.

דבר אחר:

מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינין הרבה, כך המן משתנה להן לישראל לכל דבר שהיו רוצין, משל אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק.

דבר אחר:

מה הדד הזה התינוק מצטער בשעה שפורש ממנו, כך היו ישראל מצטערין בשעה שפרשו מן המן, שנאמר: וישבות המן ממחרת וגו'.
מָשָׁל אומר לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורין?
אמר להן: מפני שאין לי פת חטין.
מפני מה אתה אוכל חרובין?
אמר להם: מפני שאין לי לאכול דבלה.
כך אלו היתה בידם כלום מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו ארבעים (שנה) [יום], לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען.

וברדת הטל על המחנה לילה -
מלמד שהיה יורד על האסקופין ועל המזוזות.
או לפי שהיה יורד על האסקופין ועל המזוזות, יכול היו אוכלין אותו מלוכלך ומטונף?
תלמוד לומר: והנה על פני מדבר דק מחספס - כגליד היה יורד תחלה ונעשה לארץ כמין אסקוטלא, והמן היה יורד עליו והיו ישראל מלקטין ואוכלין, הרי מלמטה, אבל מלמעלה יכול יהו השקצים וזבובים שוכבים עליו?
תלמוד לומר: ותעל שכבת הטל - מלמד שהיה מונח כאלו מונח בתוך דלוסקמא והם קוראין קריאת שמע ומתפללין ואדם יוצא לפתח ביתו ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך וחם השמש ונמס.

ר' שמעון אומר:
מפני מה לא ירד מן לישראל בפעם אחת וכו'?

כיוצא בו א"ר דוסתאי בר רבי ינאי:
מפני מה לא ברא הקב"ה חמין בירושלים כחמי טבריא?
שלא יאמר אדם לחברו נלך ונעלה לירושלים, הא אם אנו עולים אלא בשביל רחיצה אחת דיינו ונמצאת עליתן שלא לשמה.

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו -
היה ר' נהוראי אומר:

מלמד שהיו מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות.

בוכה למשפחותיו -
לפי שגבה לבם בחטא, נזדווגו משפחות משפחות והיו אומרים את הדבר ברבים.

איש לפתח אהלו -
מלמד שהיו ממתינים למשה עד שיצא מפתח בית המדרש והיו יושבים ומתרעמים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה, כגון: מילה דכתיב: שש אנכי על אמרתך וגו' עדיין עושין בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהן בקטטה, כגון: עריות, דכתיב: וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו - על עסקי משפחותיו, עדיין עושין אותה בקטטה, דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא.

בשני מקומות בכו בכיה של תיפלות, שנאמר: וישמע משה את העם בוכה, והדין: ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא על מנת לבכות שתי בכיות של ממש.
אחת ברמה, שנאמר: קול ברמה נשמע וגו'.
ואחת בבבל, שנאמר: על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו.

רבנן אמרי:
בזכות אותה בכיה, עתיד הקב"ה להחזירן, שנאמר: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו'.

ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך -
כאן המקום ממאיך ומשה מגביה, אבל במעשה העגל המקום מגביה ומשה ממאיך.

האנכי הריתי את כל העם הזה וגו' -
היכן דבר לו כן?
בשעה שאמר לו: לך נחה את העם וגו' עדיין הדבר תלוי בך.
וכן הוא אומר: וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל.
אמר להן: הוו יודעין שבני סרבנים הם וטרחנים הם אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.

מאין לי בשר -
וכי אחד הוא או שנים לסובלן?!

לא אוכל אנכי לבדי וגו' ואם ככה את עושה לי וגו' -
לפי שהראהו המקום למשה סדר פורעניות העתידין לבא עליהן.

היה רבי שמעון אומר:
משל למה הדבר דומה?
לאחד שיצא הוא ובניו להריגה, אומר לספקלטור: הרגני עד שלא תהרוג את בני.
לא כמו שנאמר בצדקיה: וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגו' ואת עיני צדקיהו עור. כך אמר משה לפני המקום: רבוני, ואם ככה את עושה לי הרגני - הא יפה לי שתהרגני לי תחלה ואל אראה בפורענות שעתידה לבוא עליהן.

ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג -
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם לא אתן להם - הם הורגין אותי, ואם אדבר כנגדן - אתה הורגני, מכאן ומכאן הרוג אני, בבקשה ממך הרוג את ההרוג, שנאמר: הרגני נא הרוג, מיד חרה אף הקב"ה.
אמר הקב"ה למשה: תן בשר לבני!
אמר לפניו: רבש"ע, מאין לי בשר?!
אמר ליה: צפרדעים לא היו לך במצרים, כנים לא היו לך במצרים כל כך היית עשיר!
אמר לפניו: רבש"ע, משלך היה לי,
אמר לו: במצרים היה לי וכאן לא היה לי, היד ה' תקצר?!

סימן תשלו
ואל אראה ברעתי -
ברעתם היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב.
וכן הוא אומר: כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו.

רבי יהודה אומר:
בבבת עין לא נאמר אלא בבבת עינו - כביכול כלפי מעלה הכתוב מדבר, אלא שכינה הכתוב. כיוצא בדבר אתה אומר: למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא - אלא שכינה הכתוב.
כיוצא בו אתה אומר: והנם שולחים את הזמורה אל אפם - אלא שכינה הכתוב.
כיוצא בו אתה אומר: הלא אתה מקדם ה' אלהי קדושי לא נמות - אלא שכינה הכתוב.
כיוצא בו: וימירו את כבודם - אלא שכינה הכתוב.
כיוצא בו: אשר בצאתו מרחם אמו - אלא שכינה הכתוב.
אף כאן היה לו לומר: ואל אראה ברעתם אלא שכינה הכתוב.

אספה לי שבעים איש -
אמר משה: היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים?
אם אביא חמשה חמשה מכל שבט ושבט, אינן עולין למנין שבעים, [ואם אביא ששה מכל שבט ושבט עולין למנין שנים ושבעים], ואם אביא ששה מכל שבט ושבט ומשני שבטים חמשה חמשה, אני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה?
משה נטל שבעים פתקין וכתב בהן: זקן ונטל עוד (שבעים) [שנים] פתקין, חלקים טרפן ונתן בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פתקיכם, כל מי שהיה נוטל פתק שכתוב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן.

אמר ר' נחמיה:
עדיין מחלוקת בדבר, שיכול לומר היכן פתק שכתוב בו זקן, שאלו היה שם היה עולה בידי, והיאך עשה להם?

אמר רבי נחמיה:
נטל שבעים ושנים פתקים [וכתב בהן זקן], ושבעים ושנים חלקים וטרפן ונתנן בקלפי, ואמר: להם בואו וטלו פתקיכם, אם עלה בידו פתק שכתוב בו: זקן, בידוע שנתמנה זקן, ואם עלה בידו חלק, היה יודע שלא נתמנה. כך נתמנו הזקנים.
והיכן היו הראשונים שהיו להם במצרים, שנאמר: לך ואספת את זקני ישראל, וכשעלה משה לקבל את התורה היו עמו, שנאמר: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וכתיב: ואל הזקנים אמר וגו'?
אלא כיון שנשתהה משה לירד, שנאמר: וירא העם כי בושש משה, נתכנסו כל ישראל אצל הזקנים.
אמרו להם: משה התנה עמנו שירד לארבעים יום והרי מ' יום ולא ירד (ושתי) [ושש] שעות יותר ואין אנו יודעין מה היה לו, אלא קום עשה לנו אלהים.
אמרו להם: למה אתם מכעיסים, למי שעשה לכם כל הנסים והנפלאות?
עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים, עמדו עליו והרגוהו, שכן אמר ירמיה: גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה, בשביל אלה אלהיך ישראל.
לאחר זמן כשסלח להם הקב"ה, אמר למשה: אספה לי שבעים איש תחת אותן שנהרגו על קדושת שמי.

דבר אחר:

כמתאוננים נשרפו, כשרפת נדב ואביהוא, שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני, שנאמר: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו - כעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו ונושך ממנה.
כך הקלו ראשם באוכלים ושותים והיו ראויין לישרף באותו היום, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה לא רצה לפגוע בהם ולעשות בהם פרצה בו ביום, הדא הוא דכתיב: ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו - מכלל שהיו ראויין להשלחת יד אבל לאחר זמן נשרפו.

נדב ואביהוא בכניסתן לאהל מועד נשרפו.
והזקנים נשרפו כשנתאוו תאוה, שנאמר: והאספסף אשר בקרבו, אין אספסוף אלא סנהדרין, שנאמר: אספה לי וגו',
וכתיב: ותאכל בקצה המחנה - בקצינים שבמחנה,
וכתיב: ותבער אש בעדתם - ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר: והיה אם מעיני העדה.
וכתיב: ואם כל עדת ישראל ישגו.
אמר משה לשעבר היה עמי מי שישא במשאן של ישראל, עכשיו אני לבדי [איני יכול], שנאמר: לא אוכל אנכי לבדי וגו'.
אמר לו הקב"ה: אספה לי וגו'.

וירדתי ודברתי -
להודיע שיום מנוי הזקנים היה חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה, שנאמר: כי ביום השלישי ירד ה' וגו' והכא כתיב: וירדתי.

משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר, ונתן לו שכר שמירה שישמור את הפרדס.
לאחר זמן אמר ליה השומר: איני יכול לשמור כולו לבדי, אלא תן לי אחרים שישמרו עמי. אמר לו המלך: לך נתתי את כל הפרדס לשמרו וכל שכירות שמירתו לך נתתי, ועכשיו תאמר לי הבא אחרים שישמרו עמי?!
הרי אני מביא אחרים שישמרו עמך, אלא הוי יודע שאיני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכרך שנתתי לך.
כך אמר הקב"ה למשה: אני נתתי בך בינה ודעת לפרנס את בני, תתיחד אתה באותה גדולה, עכשיו משלך הם נוטלים, שנאמר: ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ואעפ"כ משה לא חסר כלום. תדע, לסוף מ' שנה אמר [הקב"ה] למשה: קח לך את יהושע בן נון וגו'.
וכתיב: ויהושע בן נון מלא רוח חכמה למה?
כי סמך משה.
אמר הקב"ה: בעוה"ז יחידים נתנבאו, אבל לעוה"ב כל ישראל יהיו נביאים, שנאמר: והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר.

אספה לי שבעים איש -
כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב"ה. ואלו הן:
שבעה [ימי פסח,
ושמונה] ימי החג,
וראש השנה,
ויום הכפורים,
ועצרת (מה)
ונ"ב שבתות -
הרי שבעים,

דבר אחר:

כנגד ע' נפש שירדו למצרים.

דבר אחר:

משל למלך שהיה לו בן ועשה לו פדגוג והיה מוליכו לאיסכולי, והוא היה מביאו אוכל על ידיו ושותה על ידיו. משגדל הנער התחיל הפדגוג צוח לאביו, אמר לו: איני יכול לעמוד בטרחת בנך בעצמי, עשה אחר.
אמר ליה המלך: הייתי מבקש לומר לך כן, אלא שהיה כעור בעיני מפני שאתה גדלתו, ועכשיו שנתת לי רשות לך עשה.
כן הבן אלו ישראל, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם,
הפדגוג זה משה שנאמר: כאשר ישא האומן את היונק.
והיה משה זקוק:
להאכילן, שנאמר: הנני ממטיר לכם,
וזקוק להשקותן, שנאמר: עלי באר,
ומזהירן על המצות ועל התורה,
ובאחרונה אמר: לא אוכל אנכי לבדי וגו'.

אספה לי שבעים איש -
אמר משה: כיצד אעשה?
אם אבחר חמשה מכל שבט ושבט נמצא חסר עשרה.
ששה מכל שבט נמצאו יתרים שנים. מה עשה?
הביא ששה מכל שבט ושבט ומשבט לוי ארבעה.
אמר: יודע אני בשבט לוי שהוא עניו ומקבל ממני.
משבט ראובן העמיד: חנוך כרמי פלוא אליאב נמואל זכור.
משבט שמעון: ימין יכין וצחר ואהד ושאול ונמרי.
משבט לוי: עמרי חנניה נתנאל ידעא בן סתרי ומשה על גביהן.
משבט יהודה: סרח ודן יונדב ובצלאל שפטיה ונחשון.
משבט יששכר: צוהר עזא ויגאל פלטי ועתניאל וחגית.
משבט זבולון: סרד ואלון סורי אהליאב אליהו נמשי.
משבט בנימין: סניאב כסלון אלידד אחיטוב אחיאל מתניה.
משבט אפרים: יאיר יועזר מלכיאל אדונירם אחירם וסטור.
משבט דן: גדליה ויגאל אחינועם ואחיעזר דניאל ושריה.
משבט נפתלי: אליוחנן אליקים אלישמע סומכוס זבדי ויוחנן.
משבט גד: חגי זרחי קיני מתתיהו וזכריהו.
משבט אשר: אשור ושלומי שמואל שלום שכניהו אחיהו - הרי שבעים ואחד זקנים.

וכתבנו זאת מפי רב שמואל אחי של פנחס ומרים זכור לטוב ולמד אותם בתרבץ מוצא ורבנא חנינאי כהנא ראש ישיבה וגאון.

פנים אחרים:
מראובן: חנוך ופלוא חצרון וכרמי זכור ונמואל.
משמעון: ימין ואהד יכין וצוחר ושאול ונמרי.
מלוי: עמרי וזתואל וחנניה וסתרי ומשה על גביהן.
מיהודה: ארח וערוך ויונדב ובצלאל שפטיה ונחשון.
מיששכר: צעיר ויעקן ויגאל ופלטיאל ועתניאל וחוני.
מזבולן: סרד ואלון וסורי ויחלאל אליהו ונמשי.
מבנימין: סנאב וכסלון אלדד ומידד אחיטוב ומתניה.
מדן: בוקי ויגלי אחינועם ואחיעזר צרי וחננאל.
מנפתלי: אלישמע סומכוס וזבדי ויוחנן אלחנן אליקים.
מגד: חגי וזרחי וקינן ומתתיהו וזכריהו ושוני.
מאשר: פשחור ושלמי חננאל ושלום אחזיהו ושכניהו.
מיוסף: יאיר ויועזר ופלטיאל ואדוניה ורם ומכיר.

סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים [ושלשה].
מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד?
שנאמר: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל - ומשה על גביהם, הרי שבעים ואחד.

רבי יהודה אומר:
שבעים, מאי טעמא דרבנן?
דאמרי: ומשה על גביהן, דאמר קרא: והתיצבו שם עמך עמך ואת בהדייהו.

ורבי יהודה, עמך - משום שכינה.
ורבנן, אמר קרא: ונשאו אתך במשא העם ואת בהדייהו.
ורבי יהודה, אתך בדומין לך.
ורבנן נפקא להו מוהקל מעליך ונשאו אתך וילפא סנהדרי (קטנה) [גדולה] מסנהדרי (גדולה) [קטנה]. גר וממזר ראוין לדון דיני ממונות, ואין ראוין לדון דיני נפשות, דאמר קרא: והתייצבו שם עמך בדומין לך ליהוו.

ויאמר ה' אל משה אספה לי וגו' -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לא אוכל אנכי לבדי.
א"ל המקום: מה שבקשת נתתי לך.

אספה לי -
שתהא סנהדרין לשמי, בכל מקום שנאמר לי, הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים (כתוב ברמז שס"ד).

שבעים -
שתהא סנהדרין של שבעים.
שבעים איש - שיהיו בעלי חכמה בעלי גבורה בעלי כשפים.

מזקני ישראל -
לא במקום אחד ולא בשתים המקום חולק כבוד לזקנים וכו'.

אשר ידעת כי הם זקני העם -
אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני העם.

זקני העם -
מלמד שאין אדם יושב בישיבה למטה אלא אם כן יושב בישיבה למעלה, עד שהבריות מרננים אחריו ואומרים: איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם.

ושוטריו -
כמו שנאמר: ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע.
אמר המקום: הואיל וראו ועמדו בצער ההוא של מצרים, יבואו ויראו כאן בריוח (כתוב ברמז קסג).

ולקחת אותם אל אהל מועד -
אמר לו: קחם בדברים, בתחלה אמור להם דברי שבח: אשריכם שנתמניתם, וחזור ואמור להם דברי פגם: הוו יודעין שסרבנים וטרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים. מה שהתניתי עמך התנה עמהן.

והתיצבו שם עמך -
הכניסם עמך אל אהל מועד, ויהיו כל ישראל נוהגין בהם אימה ויראה וכבוד כמו שנוהגין בך, ויהו אומרים חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקדוש ברוך הוא.

וירדתי -
זו אחת מעשר ירידות שכתובות בתורה.

ודברתי עמך -
ולא עמהם.

ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם -
למה משה דומה באותה שעה?
(לכד) [לנר] שמונח על גבי מנורה, ודלקו ממנו נרות הרבה ולא היה אורו חסר כלום, כך לא היתה חכמתו של משה חסרה כלום.

ונשאו אתך במשא העם -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: איכה אשא לבדי, אמר לו המקום: ונשאו אתך.

ואל העם תאמר התקדשו -
אין התקדשו אלא התקינו עצמכם לפורענות, כשם שהוא אומר: הקדישם ליום הרגה.
ואומר: קדשו צום קראו עצרה.
ואומר: וקדשתי עליך משחיתים איש וכליו.
ברשעים
הוא אומר: עד חדש ימים שמתמצצין על מטותיהם, ואחר כך היתה נשמתן יוצאה. בכשרין מהו אומר?
הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת - כיון שהיה נותנו לתוך פיו, לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאת.

והיה לכם לזרא -
שתהיו מרחיקין אותו, יותר ממה שהייתם מקרבין אותו.

יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם -
אמר להם הקב"ה לישראל: מי גרם לכם שתכנסו לדברים הללו?
שכינתי שביניכם, שאלו סלקתי שכינתי מביניכם, לא נכנסתם לתוך דברים הללו.

משל למה הדבר דומה?
למלך שהיו בניו ועבדיו גונבין ומביאין לפניו, והוא מקבל.
והיו הכל אומרים: תדעו שהוא שפוי במעשיהם, שהוא מקבל מידן.
מנין שאין מונין שעות לחדשים?
שנאמר: עד חדש ימים - ימים אתה מחשב לחדשים, ואי אתה מחשב שעות לחדשים.

ויאמר משה שש מאות אלף רגלי -
רבי שמעון בן יוחאי אומר:

רבי עקיבא היה דורש בו דבר אחד, ואני דורש בו דבר אחר, ודברי נראין מדבריו.
הרי הוא אומר: הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם - אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר, ספקין הם להם?
ואני אומר: וכי מפני שאין להם בשר הן מתרעמים, והלא כבר נאמר ביציאת מצרים.

וגם ערב רב עלה אתם וצאן וגו' -
יכול שאכלום במדבר, והלא כבר נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד [אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום].

אם את כל דגי הים -
וכי מפני שאין להם דגים לאכול הם מתרעמים, והלא באר היתה עמהם והיתה מעלה להם דגים שמנים יותר מכדי צרכם, אלא שמבקשין עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום.

דבר אחר:
לפי שהראה המקום למשה סדר פורענות העתידה לבא עליהן, אמר משה לפני המקום: רבש"ע, [כלום] הגון להם שתתן להם ותהרגם, אומרים לחמור: טול כור שעורים ונחתוך ראשך, אומר לאדם: טול ככר זהב ורד לשאול.
אמר לו: ואם לאו, מה אתה אומר?
אמר לו: הריני הולך ומפייסן,
אמר לו: עד שאתה אומר כן, אני אומר לך שאין שומעין לך.
כיון שהלך משה אצלם ואמר להם: היד ה' תקצר?! הן הכה צור ויזובו מים.
אמרו: פשרה היא זו, אין בו כח לתת לנו שאלותינו.

סימן תשלז
תני בר קפרא:
זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים - הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים, לפוטרו בלא כלום אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, הא כיצד?
הכשרו בסימן אחד.
דגים דלאו בני שחיטה נינהו מנלן?
אילימא משום דכתיב: הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם - באסיפה בעלמא [סגי להו], אלא מעתה שליו נמי, דכתיב: ויאספו את השלו הכי נמי דלאו בני שחיטה נינהו, והאמרת: לפוטרו בולא כלום אי אפכשר שכבר הוקש לבהמה?
התם לא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני, הכא כתיב אסיפה במקום שחיטה דאחריני.

דרש עובר גלילאה:
בהמה שנבראת מן היבשה [הכשרה] בשני סימנין, דגים שנבראו מן המים הכשרן בולא כלום, עוף שנברא מן הרקק הכשרו בסימן אחד.

אמר רב שמואל קפוטקאה:
תדע, שהרי עופות יש להם קשקשת ברגליהם כדגים (כתוב ברמז י"ב).

ויעמד אותם סביבות האהל -
באהל הדברות שהוא חוץ מן המחנה.
שני אהלים עשו:
אהל לעבודה,
ואהל לדברות,
וכמדת הפנימי כך היה החיצון. והלוים היו משמשין זה וזה בעגלות, שנאמר: ושמרו את משמרתי, את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל - שני אהלים עשו.
וכן ארכו שלשים אמה על רוחב עשר כפנימי, שכן אתה מוצא: ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל העמידן ל' בצפון ושלשים בדרום ועשרה במזרח ומשה כנגדן במערב, ואחד היה עומד בתוך אמה.

וישארו שני אנשים במחנה -
יש אומרים:

בקלפי שנעשה נשתיירו.
[שבשעה] שא"ל הקב"ה למשה: אספה לי שבעים איש וגו'.
אמר משה: כיצד אעשה?
אברור מכל שבט ושבט ששה נמצאו שנים יתרים, אברור חמשה חמשה נמצאו י' חסרים, אברור ה' משבט זה וששה משבט זה, הריני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה?
ברר ששה ששה והביא ע"ב פתקין, על ע' כתב זקן ושנים הניח חלק, בללן ונתנן בקלפי.
אמר להם: בואו וטלו פתקיכם!
כל מי שעלה בידו זקן, אמר ליה: כבר קדשך המקום.
ומי שעלה בידו חלק, אמר ליה: המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך.

רבי שמעון אומר:
במחנה נשתיירו.
כשאמר לו הקב"ה למשה: אספה לי שבעים איש, אמרו אלדד ומידד אין אנו ראויין לאותה גדולה.
א"ל הקב"ה: הואיל ומעטתם עצמכם הריני מוסיף גדולה על גדולתכם.
[ומה גדולה הוסיף להם]?
שכל הנביאים כולן נתנבאו ופסקו, שנאמר: ויתנבאו ולא יספו והן נתנבאו ולא פסקו, שנאמר: מתנבאים - עדיין מתנבאים והולכין.
ומה נבואה נתנבאו?
אמרו: משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
על עסקי שליו היו מתנבאין: עֲלִי שְׂלָיו עלי שליו.

רב נחמן אמר:
על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין, שנאמר: כה אמר ה' אלהים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים וגו' בימים ההם שנים - אל תקרי שָׁנִים אלא שְׁנַיִם.
ואלו הן שני נביאים שנתנבאו בפרק אחד [נבואה אחת] ואיזה הם?
הוי אומר: אלדד ומידד.
בשלמא למאן דאמר משה מת, היינו דכתיב: אדוני משה כלאם.
אלא למאן דאמר הנך תרתי, מאי אדוני משה כלאם?
דלאו אורח ארעא, דהוה ליה כתלמיד המורה הלכה בפני רבו.
בשלמא למאן דאמר הנך תרתי, היינו דכתיב: ומי יתן כל עם ה' נביאים.
אלא למאן דאמר משה מת מינח הוה ניחא ליה?
לא סיימוה קמיה.

כלאם -
במה?
א"ל: הטל עליהם צרכי צבור והן כלין מאליהן.

אלדד ומידד -
מי היו?
אלדד - זה אלידד בן כסלון.
מידד - זה קמואל בן שפטן.
ולפי שמעטו את עצמן ואמרו: אין אנו כדאים להיות במנין הזקנים, נמצאו יתרים על הזקנים בחמשה דברים:
הזקנים לא נתנבאו אלא למחר, שנאמר: ואל העם תאמר התקדשו למחר.
והם
נתנבאו מה שעתיד להיות בסוף מ' שנה.

הזקנים לא נתפרשו שמותן,
ואלו נתפרשו שמותן.

הזקנים פסקה נבואתן שהיתה משל משה, שכן הכתוב אומר: ואצלתי מן הרוח אשר עליך, אבל אלו היתה נבואתן משל הקב"ה, שנאמר: ותנח עליהם הרוח.

הזקנים לא נכנסו לארץ,
ואלו נכנסו לארץ.

והמה בכתובים -
אין פוחתין ביריעה פחות מג' דפין ולא מוסיפין על שמונה,
אבל בשיטין נתנו מהם טעם במסעות מ"ב וברבבות ישראל ס' ובזקנים ע"ב ובתוכחות שבמשנה תורה צ"ח הכל לפי הכתב.
במסעות כתיב: ויכתוב משה את מוצאיהם.
ברבבות ישראל: כתב לך, וסמיך ליה ואת ישראל, מאי ישראל?
ס' רבוא.
בזקנים - אספה לי שבעים איש וישארו שני אנשים והמה בכתובים.
בתוכחות - צ"ח אם לא תשמור לעשות וגו' הכתובים וגו'.

וירץ הנער -
יש אומרים:

זה יהושע, כענין שנאמר: ומשרתו יהושע בן נון נער.

(דבר אחר:)
וירץ הנער -
זה גרשם בן משה.

רבי שמעון אומר:
הרי הוא אומר: ויען יהושע בן נון - הא לא היה ראשון יהושע.

אדוני משה כלאם -
אמר לו :רבוני, כלאם מן העולם לבני אדם שבשרוני בשורה רעה זו (כתוב ברמז רס"ד).

(דבר אחר:)
אסרם בזיקים ובקולרות, כמו שנאמר: ונתתם אותו אל בית הכלא.

ויאמר לו משה המקנא אתה לי -
אמר לו: יהושע, בך אני מקנא, ולואי אתה כיוצא בי, ולואי כל ישראל כיוצא בך, מי יתן כל עם ה' נביאים.

ויאסף משה -
מלמד שלא הביא המקום עליהם פורענות עד שנכנסו כל הצדיקים במחנה.

א"ר לוי:
כל דמותיב מלה קמי רביה, אזיל לשאול בלא ולד, שנאמר: ויען יהושע בן נון משרת משה וכתיב: נון בנו יהושע בנו.

ופליגא דרבי אבא בר כהנא דאמר:
לא נענש יהושע אלא על שבטל ישראל לילה אחד מפריה ורביה, שנאמר: ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' (כדכתוב ביהושע).
מנין שחייב אדם בכבוד רבו ככבוד שמים?
שנאמר: ויען יהושע בן נון וגו' אדוני משה כלאם, כשם שהמקום כלאם, אף אתה רבוני כלאם.

ומי יתן כל עם ה' נביאים -
ב' פעמים כתוב בספר תהלים: מי יתן מציון - אחד בספר א' ואחד בספר ב', ולמה?

א"ר לוי:
הרב אמר: כתוב אחד, והתלמיד אמר: כתוב אחד.
הרב אמר: מי יתן והיה לבבם זה להם.
והתלמיד אמר: ומי יתן כל עם ה' נביאים.
ולא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיימין בעוה"ז, אבל לעוה"ב מתקיימין שניהם.
דברי הרב מנין?
שנאמר: ונתתי לכם לב חדש.
דברי התלמיד מנין?
שנאמר: אשפוך את רוחי על כל בשר.

ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים -
כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים פרע הקב"ה לבניו:
באברהם כתיב: ואל הבקר רץ אברהם
וכתיב: ויגז שלוים וכו' (כדכתוב בפ' וירא).

ויגז שלוים -
מלמד שהיתה פורחת כגיזים האלו של צמר.

ויגז שלוים מן הים -
יש אומרים:

הרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה.

ויטש על המחנה -
כדרך יום כה - כלפי צפון, וכדרך יום כה - כלפי דרום.

רבי שמעון אומר:
כדרך יום כה - מלמעלן וכדרך יום כה - מלמטן.

וכאמתים על פני הארץ -
מלמד, שהיתה פורחת ועולה על רום מן הארץ שתי אמות כדי שלא יהו מצטערין עליהן בשעת לקיטתן.
כתיב: שְׁלָיו וקרי סְלָיו, צדיקים אוכלין אותו בשלוה ורשעים אוכלין אותו ודומה להן כסילוין. ד' מיני שליו הן וכו' (כתוב ברמז ר"ס).

וישטחו להם שטוח -
אל תקרי וַיִּשְׁטְחוּ אלא וַיִּשְׁחֲטוּ, מלמד, שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה.
אל תקרי שָׁטוֹחַ אלא שָׁחוֹט, מלמד, שירד לישראל דבר שטעון שחיטה.

אמר רבי:
וכי מכאן אתה למד, והלא כבר נאמר: וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף, ותניא: וזבחת כאשר צויתיך – מלמד, שנצטווה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, אלא מה תלמוד לומר: שטוח?
מלמד שירד משמים לישראל משטיחין משטיחין.

הבשר עודנו בין שניהם -
וכתיב: עד חדש ימים - הא כיצד?
בינונים נידונין לאלתר,
ורשעים מצטערים והולכים עד חדש ימים.

ויקם העם וגו' הממעיט -
אל תהי קורא הַמַּמְעִיט אלא הַמְמוֹעָט - העצלים הסומין וקטעין והחגרין שבהן, כנסו מאה כור.
יכול כשם שכנסו הימנו הרבה כך אכלו ממנו הרבה?
תלמוד לומר: הבשר עודנו בין שניהם וגו' - כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאה, כענין שנאמר: לא זרו מתאות וגו' ואף אלהים עלה בהם וגו'.

ואף ה' חרה בעם -
מלמד שלא הביא עליהם המקום מכה קשה כיוצא בה, מיום שיצאו ישראל ממצרים.

ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה -
יכול כך היה שמו מקודם?
תלמוד לומר: כי שם קברו את העם המתאוים - על מה שאירע נקרא ולא היה שמו מקודם.

מקברות התאוה וגו' -
הרי זו היתה בשעה שנצטרעה מרים.

הפרק הבא    הפרק הקודם