שפתי חכמים, במדבר פרק יא


[רש"י (א) ויהי העם כמתאננים - אין העם אלא רשעים [ט].
וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה,
ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה.
וכשהם כשרים קרואים עמי [י], שנאמר (שמות ה, א) שלח את עמי.
מי מה עשיתי לך (מיכה ו ג):
כמתאננים - אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש:
רע באזני ה' - תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבוא באוזניו ויקניט.
אמרו אוי לנו כמה לבטנו [כ] בדרך הזה שלושה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך:
ויחר אפו - אני הייתי מתכוון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד:
בקצה המחנה - במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: בקצינים [ל] שבהם ובגדולים:]

אות ט
ואם תאמר והלא מצינו העם שהם צדיקים, שנאמר ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ויש לומר, כשהם רשעים לא נקרא להם שם אחר אלא העם.

אות י
ואם תאמר והלא מצינו עמי כשהן רשעים, שנאמר ועמי לא התבונן, ויש לומר דהכי פירושו: שהיו קודם לכן עמי, ועתה לא התבונן מצאתי.

אות כ
לבטנו טרחנו.

אות ל
ואם תאמר, והא פירש רש"י לעיל: אין העם אלא רשעים, והכא פירש רש"י בקצינים ובגדולים, ואין לומר דהכי פירושו: דמה שנאמר הכא בקצינים ובגדולים, רצונו לומר העשירים שברשעים נקראו גדולים. דהא לקמן פירש רש"י והזקנים הראשונים היכן היו כו', ומתרץ אלא באש תבערה מתו, משמע דהם היו הזקנים שבמצרים, ואותן זקנים הם צדיקים וגדולים הדור. ויש לומר דודאי מה שכתוב ויהי העם וגו' ותבער בם אש ה' קאי ארשעים, על העם שכתוב לעיל. וכשבערה בהם אש בערה גם כן בבלתי מתאוננים. ומה שכתוב ותאכל בקצה המחנה, מיירי בקצינים ובגדולים שבהן. ועל אותן צדיקים פירש רש"י לקמן באש תבערה מתו.

[רש"י (ב) ויצעק העם אל משה - משל למלך בשר ודם שכעס [מ] על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא:
ותשקע האש - שקעה במקומה בארץ שאילו חזרה לאחת הרוחות הייתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:]

אות מ
דאם לא כן, ויצעקו אל ה' מיבעיא ליה.

[רש"י (ד) והאספסף - אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים:
וישבו - גם בני ישראל [נ] ויבכו עימהם:
מי יאכלנו בשר - וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'. ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים עלילה:]

אות נ
דקשה ליה, ויבכו גם בני ישראל משמע שגם האספסוף בכו, והרי לא כתיב לפניו שבכו לכך מפרש רש"י הפסוק וישובו גם בני ישראל ויבכו עמהם, רצונו לומר דגם קאי על התאוו תאוה. שערב רב שבו מאחרי ה' והתאוו לבשר, וישובו גם בני ישראל והתאוו לבשר, ואחר כך ויבכו עמהם, רצונו לומר ששניהם בוכים ביחד.

[רש"י (ה) אשר נאכל במצרים חנם - אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא יינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם [ס] חנם?!
ומהו אומר חנם?
חנם [ע] מן המצות:
את הקשאים - אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו', כדאיתא בספרי:
הקשאים - הם קוקומברי"ש בלע"ז [מלפפונים]:
אבטחים - בורק"ש [אבטיחים]:
החציר - כרישין פוריל"ש [כרשים] ותרגומו: ית בוציניא וכו':]

אות ס
מקשים העולם מאי קל וחומר הוא זה, דלמא הא דלא נתנו להם תבן משום דאמרו נרפים הם וגו', אבל דגים לאכילה היו נותנים להם. ונראה לי דהוכחתם הוא, מה הועיל פרעה בתקנתו שלא יתנו להם כדי שתכבד עליהם העבודה, דלמא יקנו להם תבן מן המצריים במעות. אלא ודאי יודע היה פרעה שהמצריים שונאים את ישראל שאפילו במעות לא ימכרו להן, וכל שכן שלא יתנו להם בחנם, ואין להקשות הא אמרינן במסכת סוטה כשהיו הולכין נשי ישראל לשאוב מים מן הנהר, היה הקדוש ברוך הוא מזמין להם דגים בכדיהם וכו'. יש לומר שהם התרעמו בודאי על דגים גדולים, ועל זה פירש אם תאמר שמצריים נותנים להם וכו', והיינו לדגים גדולים.

אות ע
פירוש, שלא היה אז מזונותינו על ידי קיום המצות, כמו שהן עכשיו שהמזונות הם שכר לפעולתינו, שאם נקיים המצות הארץ תתן יבולה, ואם לאו לא תתן הארץ יבולה אבל במצרים היו מזונותינו באים בלא שום קיום מצות.

[רש"י (ז) והמן כזרע גד - מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב:
כזרע גד - עגול כגידא [פ] זרע אליינדר"א [כוסבר]:
הבדלח - שם אבן טובה קריסט"ל [בדולח]:]

אות פ
דקשה לרש"י, הא המן לבן הוא והגד שחור הוא ולמה אמר כזרע גד אלא וכו'.

[רש"י (ח) שטו - אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר [טיול להנאה] בלא עמל:
וטחנו ברחים וגו' - לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה [צ] אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין:
בפרור - קדרה:
לשד השמן - לחלוח של שמן, כך פירשו דונש.
ודומה לו (תהילים לב, ד) נהפך לשדי בחרבוני קיץ.
והלמ"ד יסוד [ק], נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ.
ורבותינו פרשוהו:
לשון שדים, אך אין עניין שדים אצל שמן.
ואי אפשר לומר לשד השמן לשון (דברים לב, טו) וישמן ישורון, שאם כן היה המ"ם נקוד קמ"ץ קטן וטעמו למטה תחת המ"ם.
עכשיו שהמ"ם נקוד פת"ח קטן והטעם תחת השי"ן, לשון שמן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפתח קטן מפני שהוא סוף פסוק.
דבר אחר:
לשד לשון נוטריקון: ליש שמן דבש, [ר] כעיסה הנילושה בשמן וקטופה בדבש.
ותרגום של אונקלס דמתרגם: דליש במשחא.
נוטה לפתרונו של דונש [ש], שהעיסה הנילושה בשמן לחלוחית שמן יש בה:]

אות צ
מדכתיב והמן עינו כעין הבדולח מה רבותא שהיה כעין הבדולח, והא נדוך במדוכה ובשלו בפרור ואז היה נשתנה, לכן פירש ולא ירד בריחים וכו'.

אות ק
פירוש של נהפך לשדי וגו'.

אות ר
פירוש לישת שמן ודבש. וזה שכתב אחר זה כעיסה הנילושה בשמן וקטופה בדבש.

אות ש
ואם תאמר והלא יותר נוטה לפתרונו של נוטריקון. ויש לומר דבנוטריקון הוזכר דבש, והתרגום לא מזכיר דבש. והרא"ם כתב וזה לשונו: פירוש ולא כפתרון של רבותינו זכרונם לברכה שפירשו מלשון שדים. אבל לא לאפוקי לשון נוטריקון, שגם הוא נוטה לפתרונו של דונ"ש.

[רש"י (י) בכה למשפחותיו - משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי.
ורבותינו אמרו:
למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות [ת] הנאסרות להם:]

אות ת
ואם תאמר הא כבר נאסרו להם עריות, ולמה לא בכו כבר. ויש לומר דקודם שנחלקו המחנות היו הכל מעורבין ביחד והיו שכיחות אצלן העריות. אבל משנחלקו למחנות היו כל שבט ושבט לבד, ולא היו נשים של שבט זה אצל שבט זה אלא הכל של שבט אחד. אי נמי, עד שלא היו נחלקין למחנות היו כל השבטים מעורבים זה בזה, והיו שכיחין אצל שאר נשים שאינן עריות, לא היו חוששין על העריות. אבל משנחלקו ונשארו כל שבט ושבט בפני עצמו, ולא נשארו בהדדי אלא העריות דהיינו של אותו שבט, לכך בכו. ודלא כפירוש הרא"ם שפירש, אף על פי שהיתה כל התורה מסורה בידו של משה, מכל מקום אפשר שלא נאמרה פרשת עריות לישראל עד סמוך לנסיעתן מהר סיני. (קיצור מזרחי בשם בעל מנחה בלולה שצרפו תלונת העריות לתלונת המן לפי שאמרו במדרש שהעומר היה מגלה על הממזרים בן של מי הוא שבאיזה אהל שנמצא עומר שלו הוא היה אביו לכך נתרעמו על המן. ועיקר תלונתם על איסור העריות עד כאן).

[רש"י (יב) כי תאמר אלי - שאתה אומר אלי [א] שאהו בחיקך.
והיכן אמר לו כן?
לך נחה את העם (שמות לב לד).
ואומר (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם [ב] ומחרפים אתכם:
על האדמה אשר נשבעת לאבותיו - אתה אומר לי לשאתם [ג] בחיקי:]

אות א
ובא עתיד במקום בינוני אבל לא עתיד כמשמעו דאם כמשמעו, מאין ידע זה? ומלת כי משמש הכא לשון דהא שהוא לשון אשר.

אות ב
רצונו לומר שתהיו סובלין מהם.

אות ג
דקשה לרש"י דקרא הכי משמע כאשר ישא האומן את היונק על האדמה, וכי אומן נושא את היונק על האדמה אשר נשבע? ומתרץ דעל האדמה וגו' קאי אשאהו בחיקך.

[רש"י (טו) ואם ככה את עשה לי - תשש כוחו של משה כנקבה [ד] כשהראוהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:
ואל אראה ברעתי - ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וזה אחד מתיקוני סופרים [ה] בתורה לכינוי ולתיקון הלשון:]

אות ד
דהכי פירושו של קרא: ואם ככה, רצונו לומר שעתיד אתה לעשות כן לישראל. את עושה לי, רצונו לומר כנקבה עשית לי, כלומר דאת אומרים לנוכח לנקבה כמו שאומרים אתה לזכר והטעם מוכיח שיש פסיק בין ככה לאת. דאין לומר דקאי על לא אוכל וגו', כי אין הצער של התלונה גורם כל כך רעה שיאמר הרגני נא הרוג, אלא בשביל הפורענות שהוא עתיד להביא על ישראל אמר זה.

אות ה
רצונו לומר, כדרך סופרים כשכותבין ספרים מגיהין אותן דרך כתיבתן, כך צוהו הקדוש ברוך הוא למשה כשכתב התורה לתקן הלשון.

(טז) אספה לי -
הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עימהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראויים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלוהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:

[רש"י (טז) אספה לי - הרי תשובה לתלונתך [ו] שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עימהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראויים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלוהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך [ז]. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:
אשר ידעת כי הם וגו' - אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים [ח] בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן:
ולקחת אותם - קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:
והתייצבו שם עמך - כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה:]

אות ו
דאם לא כן מה ענין פרשה זו אצל פרשת התלונות הסמוכה לה.

אות ז
כך הם אוכלים ושותים ומסתכלים בשכינה.

אות ח
דאם לא כן, כיון דכבר היו שוטרי העם, למנ צריך עכשיו למנותם.

[רש"י (יז) וירדתי - זו אחת [ט] מעשר ירידות הכתובות בתורה:
ודברתי עמך - ולא עימהם:
ואצלתי - כתרגומו: וארבי [י].
כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל:
ושמתי עליהם - למה משה דומה באותה שעה?
לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום:
ונשאו אתך - התנה עימהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים:
ולא תשא אתה לבדך - הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:]

אות ט
ואם תאמר ולמה מפרש רש"י זה יותר מכולן? ויש לומר לפי שלא כתיב כאן עמידה כמו באחרים.

אות י
וארבי לשון גדולה.

[רש"י (יח) התקדשו - הזמינו עצמכם לפורענות [*י], וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג) והקדישם ליום הרגה:]

אות י*
דאם לא כן התקדשו למה לי? היה לו לומר ואל העם תאמר למחר תאכלו בשר. ועוד, מה הזמנה צריכה לאכילה? אלא לפורענות הכתובה בסוף, הבאה עליהם על ידי אכילת הבשר.

[רש"י (כ) עד חדש ימים - זו בכשרים שמתמצין [כ] על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי.
אבל במכילתא: שנויה חילוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלושים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
עד אשר יצא מאפכם - כתרגומו: דתקוצון [ל] ביה.
יהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף:
והיה לכם לזרא - שתהיו מרחקין אותו [מ] יותר ממה שקרבתם.
ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי:
שיש לשון שקורין לחרב זרא:
את ה' אשר בקרבכם - אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם [נ], לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו:]

אות כ
שמתמצין פירוש שחולין.

אות ל
שתמאסו בו שיהא דומה לכם כו'.

אות מ
וזרא הוא לשון מפזר ומבדר, כמו הנה הוא זורה דאל"ף מתחלף בה"א, כלומר שיזורו אותו מפיהם ואפם כלומר שלא ירצו אפילו להביט בו שירחקוהו לגמרי, יותר ממה שהיו מקרבים אותו תחלה.

אות נ
דאם לא כן, בקרבכם למה לי?

[רש"י (כא) שש מאות אלף רגלי - לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים.
ור' משה הדרשן פירש:
שלא בכו אלא [ס] אותן שיצאו ממצרים:]

אות ס
(נחלת יעקב) אבל הילודים במדבר לא בכו שלא היו יכולים לומר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים ואף על גב דכתיב: ויבכו גם בני ישראל, אפילו הכי סבירא ליה דלא בכו הילודים במדבר.

[רש"י (כב) הצאן ובקר ישחט - זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו.
רבי עקיבא אומר: שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר (ויקרא כה, כו) ומצא כדי גאולתו. ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י) שמעו נא המורים [ע]?
אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה הייתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב.
רבי שמעון אומר: חס ושלום! לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו.
אלא כך אמר: שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה?!
אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך.
השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת:]

אות ע
הוי אומר צאן ובקר קשה משמעו נא המורים כלומר ואם על אותו דיבור נענש, כל שכן בזה ולמה לא נפרע מזה, לפי וכו'.

[רש"י (כג) עתה תראה היקרך דברי - רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על הטפל [פ], מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך.
אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו,
ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו,
חיה ועוף בקשנו,
דגים וחגבים בקשנו,
אמר לו: אם כן יאמרו שקצרה ידי.
אמר לפניו: הריני הולך ומפייסן.
אמר לו: עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך.
הלך משה לפייסן אמר להם היד ה' תקצר, (תהילים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת.
אמרו: פשרה היא זו [צ], אין בו כוח למלאות שאלתנו.
וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו':]

אות פ
הטפל רצונו לומר ריב.

אות צ
רצונו לומר לעשות פשרה באת, אפשר שלכך שלחך שאין בו כו'.

[רש"י (כו) וישארו שני אנשים - מאותן שנבחרו. אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו:
והמה בכתבים - במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה.
אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד.
מה עשה?
נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים [ק] חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים.
אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך:]

אות ק
הכי גרסינן וכתב על שבעים זקן ושתים מהן הניח חלק, רצונו לומר ואחר כך נתן בקלפי ובללן יחד. ואם תאמר, לא היה לו ליטול רק שתים עשר ולכתוב על עשרה ששה זקנים ועל שתים חמשה זקנים ומי שיעלה בידו פתק של ששה יברור מאותו שבט ששה וכו'. (גור אריה) ושמא יש לומר, אם כן אותו שבט שיעלה בידו פתק של חמשה יהיה בזיון לכל השבט, כאלו לא בחר השם בכל השבט, אבל עכשיו לא נתבזה רק אותו הזקן ועיין בקיצור מזרחי מה שהקשה שם עוד.

[רש"י (כז) וירץ הנער - יש אומרים [ר] גרשום בן משה היה:]

אות ר
מדכתיב הנער משמע הידוע, ואין ידוע יותר מגרשום שהוא בנו בכורו של משה.

[רש"י (כח) כלאם - הטל עליהם צרכי צבור והם [ש] כלים מאליהם.
דבר אחר:
תנם אל בית הכלא, לפי [ת] שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:]

אות ש
רצונו לומר הנבואה כלה מאליהם, לפי שאין שכינה שורה על האדם מתוך אבילות וטורח, וכן מצינו גבי יעקב ותחי רוח יעקב אביהם ופירש רש"י שרתה עליו שכינה.

אות ת
והא דפירש רש"י לעיל בפרשת בשלח גבי בחר לנו אנשים כו', כלאם כלם מן העולם, חייבים הם כלייה, וצריך לומר היינו לפירוש דבר אחר דהכא, שפירש תנם אל בית הכלא, וכו' דהיינו כלייה שמכניסין אותו לכיפה.

[רש"י (כט) המקנא אתה לי - הקנאי אתה לי הקנאתי אתה מקנא:
לי - כמו בשבילי.
כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור אינפרינמינ"ט בלע"ז [לקחת במרץ חלק בדבר], אוחז בעובי המשא [א]:]

אות א
אוחז בעובי המשא ומראה את עצמו כאילו הוא לבדו ישא את המשא, כך נותן זה לב על הדבר לנקמה.

[רש"י (ל) ויאסף משה – מפתח [ב] אהל מועד:
אל המחנה – נכנסו [ג] איש לאוהלו:
ויאסף - לשון כניסה אל הבית, כמו:
(דברים כב, ב) ואספתו אל תוך ביתך, ואב לכולם.
(תהילים לט, ז) יצבור ולא ידע מי אוספם.
מלמד שלא הביא עליהם פורענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאוהלו:]

אות ב
מפני שמשמעות ויאסף וגו' מורה שהיה חוץ למחנה הוצרך לפרש מפתח אהל מועד שהוא מחנה שכינה, והוא חוץ מן המחנה שלו שהוא מחנה לויה.

אות ג
דקשה לרש"י, דבקרא משמע ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל, שהכל הולכים עמו למחנהו, דהיינו מחנה לויה. וכי שבעים סנהדרין היו הכל לוים? אלא נכנסו כו'.

[רש"י (לא) ויגז - ויפריח.
וכן (תהילים צ, י) כי גז חיש.
וכן (נחום א, יב) נגוזו ועבר:
ויטש - ויפשוט, כמו:
(שמואל א' ל טז) והנם נטושים על פני כל הארץ.
(יחזקאל כט, ה) ונטשתיך המדברה:
וכאמתים - פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו [ד] של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן לא להגביה ולא [ה] לשחות:]

אות ד
דקשה לרש"י, אם שוכבים זה על זה כמשמעו אם כן מתים התחתונים.

אות ה
פירוש לא למעלה יותר מדאי, כדי שלא יצטערו בלקיטתן.

[רש"י (לג) טרם יכרת - כתרגומו: עד לא [ו] פסק.
דבר אחר:
אינו מספיק לפסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה.]

אות ו
פירוש עד לא נתעכל.

הפרק הבא    הפרק הקודם