שפתי חכמים, במדבר פרק ג


[רש"י (א) ואלה תולדת אהרן ומשה - ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה.
מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו:
ביום דבר ה' את משה - נעשו אלו התולדות שלו [ח], שלמדן מה שלמד מפי הגבורה:]

אות ח
דאם לא כן מה ענין זה לכאן ופירוש ביום דבר מיום דבר והבי"ת כבי"ת והנותר בבשר ובלחם לא שבאותו יום עצמו שדבר השם יתברך עם משה בהר סיני למדו אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו. ואם תאמר והא לכל ישראל למד משה תורה ולמה לא נקראו תולדותיו. ויש לומר דמה שלמד לכל ישראל תורה היה במצות השם יתברך כמו דכתיב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו' אשר כתבתי להורותם משמע דעיקר מה שלמד השם יתברך תורה עם משה היה הכל בשביל כלל ישראל, לכן אין שייך לומר כל המלמד. אבל גבי בני אהרן, שלא היה משה מחוייב ללמוד עמהם, דהא האב חייב ללמד את בנו תורה, משום הכי נקראו הם תולדותיו של משה, וכן נראה דדייק לישנא דכל המלמד את בן חבירו תורה וכו'.

[רש"י (ד) על פני אהרן – בחייו [ט]:]

אות ט
יש ספרים שגורסין על פני אהרן אביהם - בחייו. ואם תאמר למה ליה לרש"י לפרש בחייו? ויש לומר אי לא פירש בחייו הייתי אומר שהוא לאחר מיתתו, לפי שאינן ראוים לעבודה בפניו. לכן פירש על פני אהרן אביהם בחייו נעשו כהנים גדולים ופירוש אם אירע טומאה באהרן שימש אלעזר, באלעזר שימש איתמר. (תנחומא).

[רש"י (ו) ושרתו אתו - ומהו השירות?
ושמרו את משמרתו [י], לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר, כמו שנאמר (במדבר יח, א) אתה ובניך ובית אביך אתך תישאו את עוון המקדש, והלווים הללו מסייעין אותם, זה הוא השירות:]

אות י
ולא שהם שני ענינים, שישרתו וגם ישמרו משמרתן, כי אין להם שירות אחר כי אם שמירת המקדש, כי הוא שירותו של אהרן ובניו.

[רש"י (ט) נתונים המה לו – לעזרה [כ]:
מאת בני ישראל - כמו מתוך בני ישראל, כלומר [ל] משאר כל העדה נבדלו לכך בגזרת המקום, והוא נתנם לו, שנאמר (במד' ח, יט) ואתנה את הלווים נתונים וגו':]

אות כ
רצונו לומר דוקא עבודת הקודש אבל לא עבודת חול והוכחתו מדכתיב בפרשת קרח ואני נתתי לכם מתנה לעבוד את עבודת אהל מועד שמע מינה דוקא עבודת הקודש אבל לא חול.

אות ל
רצונו לומר, לפי שמאת בני ישראל משמע, שהם היו ברשות בני ישראל וישראל היו נותנים לכהנים וזה אינו. ועוד, שהרי כתיב ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו', משמע שהקדוש ברוך הוא הוא הנותן, לא בני ישראל ועל זה פירש כמו מתוך כו'.

[רש"י (טו) מבן חדש ומעלה - משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקדש.
אמר ר' יהודה ברבי שלום: למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנאמר (במד' כו, כט) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, עם כניסתה בפתח מצרים ילדה אותה. ונמנית בשבעים נפש [מ], שכשאתה מונה חשבונם לא תמצאם אלא שבעים חסר אחת, והיא השלימה את המניין:]

אות מ
ואם תאמר, והרי לעיל כתיב מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים הוא נמנה. ויש לומר שכאן מדבר בודאי שלא היה נפל וכלו לה חדשיו לכך נמנה משנולד קודם שלשים יום.

[רש"י (כא) לגרשון משפחת הלבני - כלומר לגרשון היו הפקודים משפחת הלבני [נ] ומשפחת השמעי פקודיהם [ס] כך וכך:]

אות נ
ויש נוסחאות שגורסין הראשון לפרש מי היו בניו. רצונו לתרץ, למה כתיב שתי פעמים, הרי כתיב לעיל מיניה: ואלה שמות בני גרשון וגו' ומתרץ, הראשון לפרש מי היו בניו והשני כלומר לגרשון משפחת הלבני והשמעי פקודיהם כך וכך ולפי גירסא שלפנינו נמי פירושו הכי שלא בא להשמיענו מי היו משפחותיו דהא כבר ידענו זה. אלא האי קרא בא לאשמעינן שמשפחת לבני ושמעי פקודיהם היו כך וכך, כאלו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחות הגרשוני היו הפקודים כך וכך.

אות ס
דקשה לרש"י לפי שהלשון לגרשון משפחת הלבני משמע שגרשון היה ממשפחת הלבני וזה אינו, דהא משפחת הלבני היה ממשפחת גרשון, לכן פירש כלומר לגרשון היו וכו'. מצאתי.

[רש"י (כה) המשכן – יריעות [ע] התחתונות:
והאהל - יריעות עזים [פ] העשויות לגג:
מכסהו – עורות [צ] אילים ותחשים:
ומסך פתח – הוא [ק] הוילון:]

אות ע
ולמה נקראין משכן? לפי שהם נראין בפנים כשאתה עומד במשכן ועוד דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' והם יריעות התחתונות מכל ארבעה מכסים לא המשכן בכללו כמו והקמות את המשכן (רא"ם).

אות פ
ולמה נקראין אהל? לפי שהם אהל על היריעות התחתונות.

אות צ
ואם תאמר למה כתיב מכסהו,, שהוא משמע דעורות אילים ותחשים הכל כיסוי אחד היה? ובמקום אחר היה משמע שהם כל אחד ואחד בפני עצמן. ויש לומר דודאי כל אחד היה מין בפני עצמו אבל היו מחוברים יחד באמצע ולכך נקראין מכסה. ואם תאמר היה לו לכתוב אהלו, שהרי גם הם היו אהל על יריעות העזים. יש לומר, בשלמא יריעות עזים ניחא שנקראין אהל, לפי שהם היו על גבו ועל הצדדין. לכך נקראו אהל שהיו מגינים עליו מכל צד אבל עורות אילים מאדמים ותחשים לא היו אלא מסך על גבו לכך נקראין מכסה.

אות ק
שהיא מחיצה מבדלת, לא הפרוס למעלה כהוראת לשון מסך.

[רש"י (כו) ואת מיתריו - של משכן והאהל [ר] ולא של חצר:]

אות ר
כי בני מררי היו נושאין מיתרים של חצר, עיין רש"י בפרשת נשא.

[רש"י (כט) משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה - וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה [ש], אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמישים איש [ת] עם קרח ועדתו, שנמשכו עימהם במחלוקתם:]

אות ש
מקשים העולם, למה ליה לרש"י לכל פירוש זה כאן. ויש למר דקשה לרש"י למה לא כתיב משפחת בני הקהתי, כמו שכתוב בתר הכי למשפחת הקהתי ולעיל נמי כתיב אלה הם משפחות הקהתי ומפרש וסמוכים להם דגל ראובן כו' שחטאו והחטיאו את הרבים, ואינם ראוים לכתוב הם בשמם, דהיינו ה"א בראש התיבה והיו"ד בסוף התיבה.

אות ת
כי אלו רובן משבט ראובן היו כדלקמן בסדר קרח. וכתב (בגור אריה) שרש"י בא לתרץ דבבני גרשון כתיב אחרי המשכן יחנו ימה, ובבני מררי על ירך המשכן יחנו צפונה, וכאן כתיב יחנו על ירך המשכן תימנה, אלא כאן לא סמך יחנו לתימנה, לומר שלא בא הכתוב כאן לצוות שיחנו תימנה, אלא שהיו כבר תימנה וכאלו כתיב יחנו על ירך המשכן במקום שהם חונים עכשיו, שהוא תימנה. ומאי נפקא מינה? אלא לומר לך שלכך נמשכו וכו'.

[רש"י (לב) ונשיא נשיאי הלוי – ממונה [א] על כולם.
ועל מה היא נשיאותו?
פקודת שומרי משמרת הקודש, על ידו היה פקודת כולם:]

אות א
לפי שהלשון משמע שהוא כאחד משאר הנשיאים ולא יותר, משום דנקוד ונשיא הוא"ו במלאפו"ם הוא דבוק. דאם לא כן היה נקוד ונשיא בשו"א תחת הוי"ו וקמ"ץ תחת הנו"ן. משום הכי צריך לפרש ממונה כו'.

[רש"י (לח) משה ואהרן ובניו - וסמוכין להם [ב] דגל מחנה יהודה, והחונים עליו יששכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה, נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהילים ס, ט) יהודה מחוקקי, ומבני יששכר יודעי בינה וגו' (דה"י א' יב לג) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולון מושכים בשבט סופר (שופטים ה יד):]

אות ב
(גור אריה) גם כאן בא לתרץ, דהוה ליה למימר משה ואהרן ובניו יחנו לפני אהל מועד. אלא שלא בא לצוות, רק להגיד לך שהחונים לפני אהל מועד הם החשובים האלו, לפיכך היו כמותם החונים סמוכים להם.

[רש"י (לט) אשר פקד משה ואהרן - נקוד על ואהרן, לומר שלא היה [ג] במניין הלווים:
שנים ועשרים אלף - ובפרטן אתה מוצא שלוש מאות יתרים:
בני גרשון שבעת אלפים וחמש מאות.
בני קהת שמונת אלפים ושש מאות.
בני מררי ששת אלפים ומאתים.
[הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות].
ולמה לא כללן עם השאר ויפדו את הבכורות, ולא יהיו זקוקים השלשה ושבעים ומאתים בכורות העודפים על המניין לפדיון?
אמרו רבותינו במסכת בכורות (בכורות ה א):
אותן שלוש מאות לווים בכורות היו ודים שיפקיעו [ד] עצמם מן הפדיון:]

אות ג
פירוש שלא היה מתעסק במנין הלוים אלא משה לבדו. ומפני ששניהם היו מתעסקין במנין ישראל, דרך המקרא לכתוב כן, אף שלא היה במנין הלוים מכל מקום הזכירו הכתוב במנין הלוים ויש מפרשים שלא היה במנין הלוים שלא היה הוא מן הנמנין וכן משמע במסכת בכורות (דף ד'). אבל קשה, והא קרא במונין כתיב, אשר פקד משה ואהרן, ולא בנמנין. (הרא"ם). ולי נראה דהכי פירושו: מדנקוד על ואהרן משמע שלא היה במונין ולא הוי נמי בנמנין. דאם לא כן, למה ליה להזכיר אהרן ולנקוד עליו? אלא שלא לומר במונין לא היה אבל בנמנין היה, משום הכי הזכירו ונקד עליו למדרש שהיה חסר מכל וכל, אף מן הנמנין. דומה קצת פירוש זה למה שפירשתי במלת את צאן נקוד על את וכו' אף שדחוק קצת יש ליישבו, כדי שלא תקשה מרש"י דפירוש החומש על פרש"י דמסכת בכורות שפירש שם בהדיא שאהרן לא היה בין הנמנין. וכן יש ליישב לישנא דבמדבר רבה כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, נקוד עליו שלא היה אהרן מן המנין, דמשמע לישנא שלא היה גם מן הנמנין.

אות ד
פירוש שלא יצטרכו ליתן חמשת שקלים לפדיון גלגלותם.

[רש"י (מה) ואת בהמת הלווים וגו' - לא פדו בהמות הלווים את בכורי בהמה טהורה של ישראל, אלא את פטרי חמוריהם, ושה [ה] אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל, תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה [ו] העודפים בבהמה:]

אות ה
יש מפרשים דקשה לרש"י דאי אבהמה טהורה קאי אין שייך פדיון דלא פקע קדושת בכור דהא הכהנים עצמן חייבים בקדושת בכור ויש לומר עוד דהוכחתו מדכתיב בפרשת בא כל בכור אדם תפדה וכל פטר חמור תפדה בשה וכאן שכתב בכור אדם ובכור בהמה תפדה מיירי נמי דוקא פטרי חמורים. (הרא"ם) תימה, והלא רש"י בעצמו פירש בפרק קמא דבכורות (דף ד') גבי הא דפריך רבא לאביי, אם איתא דדרשת קל וחומר מבהמה לפטור לוים מבכור בהמה טהורה דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעו בהמת ישראל הטהורה וצריך עיון. ויש לומר, דהא פרכא דפריך רבא לאביי אינה אלא לפי סברתו. אבל אביי פליג עליה בהא, וסבירא ליה דלא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל וכו' (עיין (במנחת יהודה)).

אות ו
הרא"ם תמה איך הביא הראיה הזאת? שהתלמוד כבר בטל אותה ואמר: ודלמא הוו נפישין בהמתן והוו קיימין לבהדי בכורי ישראל, והביא ראיה אחרת: אמר קרא, ואת בהמת הלוים תחת בהמתם בהמה אחת תחת בהמות רבות, דאי סלקא דעתך דהאי ואת בהמת הלוים - בבהמות רבות מיירי, לכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתם בהמתם שמע מינה חד פוטר טובא. ותירץ הוא משום הכי הניח ראיה אחרונה, מפני שהוא רחוק מן הפשט משום הכי הביא ראיה ראשונה.

[רש"י (מו) ואת פדויי השלשה וגו' - ואת הבכורות הצריכין להיפדות בהם, אלו השלשה ושבעים ומאתים העודפים בהם, יתרים על הלווים, מהם תיקח [ז] חמשת שקלים לגלגלת, כך הייתה מכירתו של יוסף עשרים כסף, שהיה בכורה של רחל:]

אות ז
כדי שלא תטעה לומר דהאי ואת פדויי השלשה והשבעים וגו' פירוש כמו העודפים על פדויי הלוים דבסמוך דפירוש אותן שפדו הלוים בגופן כדפירש רש"י שם, ומהם תקח חמשת שקלים גם כן. לכך פירש דהאי ואת פדויי השלשה וגו', פירוש ואת הבכורות הצריכים לפדות כו' כי עדיין לא היו פדויין אלא הם צריכין לפדות ומהם תקח חמשת שקלים לגלגלת.

[רש"י (נ) חמישה וששים ושלש מאות ואלף - כך סכום החשבון חמשת שקלים לגלגלת. למאתיים בכורות אלף שקל, לשבעים בכורות שלוש מאות וחמישים שקל, לשלש בכורות חמישה עשר שקל.
אמר כיצד אעשה?
בכור שאומר לו תן חמשת שקלים, יאמר לי אני מפדויי הלווים.
מה עשה?
הביא שנים ועשרים אלף פתקין [ח] וכתב עליהן בן לוי, ומאתים ושבעים ושלשה פתקין כתב עליהן חמישה שקלים, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם בואו וטלו פתקיכם לפי הגורל.]

אות ח
פירוש חתיכות איגרות וכן ובספר יוחקו, מתרגמינן בפתקא יתרשמון.

הפרק הבא    הפרק הקודם