שפתי חכמים, במדבר פרק ח


פרשת בהעלותך


[רש"י (ב) בהעלתך - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?
לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות:
בהעלתך – על [א] שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה.
ועוד דרשו רבותינו:
מכאן שמעלה הייתה [ב] לפני המנורה שעליה [ג] הכהן עומד ומטיב:
אל מול פני המנורה - אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה:
יאירו שבעת הנרות - שישה שעל ששת הקנים, שלושה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות [ד] שבהן, וכן שלושה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי.
ולמה?
כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:]

אות א
דקשה לרש"י איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ, על שם שהלהב עולה, כלומר, משום הכי נופל בו לשון עליה. ותו קשה לרש"י, מכל מקום היה לו לכתוב בהדלקתך, ולמה כתב בהעלותך? דודאי לשון בהעלותך נופל גם כן בנרות, כמו שפירש על שם הלהב עולה, אבל מכל מקום הלשון בהדלקתך יותר טוב. ומתרץ, דמשום הכי כתיב בהעלותך כדי ללמוד שצריך להדליק וכו'. אבל בפרשת תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פירש רק למה כתיב להעלות ולא להדליק, ואמר שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. יש לומר דלעיל כתיב להעלות לשון ציווי, ועל זה פירש למה כתב הציווי בלשון להעלות, ולא בלשון להדליק שהוא לשון יותר מבורר על מה הוא הציווי ומפרש, משום שצריך להדליק וכו' שהוא בכלל הציווי לכן כתיב להעלות. ובפרשת אמור שהוא הציווי האמתי כדפירש רש"י שם, קשה למה לא פירש שם כלום. יש לומר שהוא סומך על מה שפירש בפרשת תצוה על לשון להעלות שהוא בלשון ציווי כדפרישית. ודלא כפירוש הרא"ם שפירש פעם יפרש כל הבחינות הנופלים על הלשון ופעם יפרש קצת מהם, ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר, ומשום הכי לא פירש בפרשת אמור כלום, אף על גב דכתיב התם להעלות נר תמיד, עד כאן לשונו.

אות ב
ואף על גב דדרשו מזה שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. יש לומר דעיקר דרשא היא מקרא דפרשת תצוה מלהעלות נר תמיד, והכא אגב גררא נקטיה. ועוד יש לומר, דאי לשלהבת עולה מאליה לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב להעלות ולא בהעלתך ואי למעלה אחת לחוד הוא דאתא, היה לו לכתוב במעלותך אלא להכי כתיב בהעלותך למדרש תרווייהו והרא"ם פירש דדרש זה וגם שתהא השלהבת עולה, שקולים הם ויבאו שניהם.

אות ג
ואם תאמר והרי קומתו של אדם ארבע אמות, דהיינו עשרים וארבע טפחים וקומתה של מנורה לא היה כי אם שמונה עשר טפחים כדפירש רש"י בפרשת תרומה ואם כן למה צריך למעלה. ויש לומר לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות, ואם כן שמונה עשר טפחים של מנורה היו כמו עשרים וארבע טפחים של חול, דהיינו כנגד קומתו של אדם. ואם בא להטיב צריך שיראה בנרות, כדי שייטיב אותם לכך צריך מעלה.

אות ד
פירוש מדכתיב יאירו שבעת הנרות, על כרחך אפתילות קאי שהם המאירים דאי קאי אנרות שהם הבזיכין, הוה ליה למימר: אל מול פני המנורה יהיו נוטים שבעת הנרות. ואם תאמר והא בקרא כתיב אל מול פני המנורה דהיינו נר שעל קנה האמצעי, יאירו שבעת הנרות. ורש"י פירש, שאין מאירין לנר אמצעי אלא ששה. ויש לומר דהכי קשה לרש"י דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות משמע שהכל יהיו מאירין לפניו של אמצע הקנה, דהיינו למעלה על גביו שהוא נקרא פני המנורה. וזה אי אפשר. בשלמא אותו נר שעומד על קנה האמצעי, מאיר כנגד פניו. אבל שאר ששה נרות אינן מאירין אלא לפניו של אותן קנים שעומדים מול פניהם, כמנהג כל הנרות שמנהגם להאיר כלפי עצמן. ומתרץ, דגם שאר ששה נרות שעל ששה קנים מאירין לפניו של קנה האמצעי. דששה שעל ששת הקנים, שלש מזרחיים פונים למול אמצעי, רצונו לומר שהיו כופפין ראשי הפתילות לפני קנה אמצעי. וכן מערביים. ויאירו שבעת הנרות פירושו, שבזה האופן יהיו מאירין שבעת הנרות אל מול קנה האמצעי. והרא"ם האריך כאן הרבה. (ועיין בתשובת הריב"ש סי' ת').

[רש"י (ג) ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של [ה] אהרן שלא שינה:]

אות ה
דאם לא כן, ויעש כן אהרן למה לי, וכי תעלה על דעתך שלא עשה מה שצוה ה' על ידי משה? ואף על גב שבלאו הכי נמי ידעינן שעשה ציווי של הקדוש ברוך הוא, מכל מקום דבר גדול הוא זה שהפסוק מעיד על צדקתו. וכן כל כיוצא בזה.

[רש"י (ד) וזה מעשה המנורה - שהראהו הקב"ה [ו] באצבע לפי שנתקשה בה, לכך נאמר וזה:
מקשה - בטדי"ץ בלע"ז [עשוי בהכאה]
לשון דא לדא נקשן (דניאל ה, ו). עשת [ז] של ככר זהב הייתה, ומקיש בקורנס וחותך בכשיל [ח] לפשט אבריה כתיקונן, ולא נעשית איברים איברים ע"י חבור:
עד ירכה עד פרחה - ירכה היא השידה שעל הרגלים, חלול כדרך מנורות כסף שלפני השרים:
עד ירכה עד פרחה - כלומר גופה של מנורה [ט] כולה וכל התלוי בה:
עד ירכה - שהוא אבר גדול:
עד פרחה - שהוא מעשה דק [י] שבה הכל מקשה.
ודרך עד לשמש בלשון זה, כמו (שופטים טו, ה) מגדיש ועד קמה ועד כרם זית:
כמראה אשר הראה וגו' – כתבנית [כ] אשר הראהו בהר, כמו שנאמר (שמות כה, מ) וראה ועשה בתבניתם וגו':
כן עשה את המנורה - מי שעשאה [ל].
ומדרש אגדה:
ע"י הקב"ה [מ] נעשית מאליה:]

אות ו
פירוש, מפני שמלת זה מורה על הרמוז, והמעשה לא היה כי אם בשעת עשיית בצלאל ומתחלה נתקשה בה משה עד שהראהו באצבע, וחזר ונתקשה עד שאמר ליה טול ככר וכו' עיין לעיל בפרשת תרומה.

אות ז
עשת לשון חתיכה.

אות ח
בכשיל - מספריים.

אות ט
דקשה לרש"י, דהכא משמע שלא היתה מקשה אלא עד ירכה ועד פרחה, ובפרשת תרומה כתיב שהיתה כולה מקשה.

אות י
כלומר, מדבר גדול עד דבר קטן שבה הכל היה מקשה. ועד משמע לשון בין. וכיוצא בזה מפרש רש"י בפרשת בא על מבכור פרעה היושב על כסאו וגו'.

אות כ
דקשה לרש"י, דכמראה משמע לשון מראה שהוא צבע, ובמנורה אין שייך לומר שהראהו הקדוש ברוך הוא צבע של מנורה. אי נמי כמראה הוא כמראה הנבואה, כלומר מה שראה במראה הנבואה, דהיינו של אש, ועשו גם הם מנורה של אש, וזה אינו, דהם לא עשאו של אש ועל זה פירש כתבנית, רצונו לומר כמראה פירוש כתבנית. כמו שכתוב במקום אחר וראה ועשה בתבניתם דנקראת התבנית בשם מראה, מפני שעל ידי הראיה נודע לו התבנית.

אות ל
רצונו לומר, מי שעשה את כל הכלים והוא בצלאל.

אות מ
מפורש בפרשת תרומה. וזה המדרש חולק על פירוש ראשון.

[רש"י (ו) קח את הלווים - קחם בדברים, אשריכם [נ] שתזכו להיות שמשים למקום:]

אות נ
לא קיחה ממש שהוא מלשון קנין וכניסת דבר תחת רשותו, כי הלוים לא נקנו ולא נכנסו תחת רשותו. ועיין בפרשת לך לך על פסוק ותקח שרי אשת אברם.

[רש"י (ז) הזה עליהם מי חטאת - של אפר הפרה מפני טמאי [ס] מתים שבהם:
והעבירו תער - מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה [ע] והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:]

אות ס
לא מפני שאר טומאות שבשאר טומאות, אין הזיה צריכה בהן.

אות ע
(מנחה בלולה) ואף על גב דבשאר עובדי עבודת אלילים לא הצריכם תגלחת, אלו שאני, שעובדי העגל נלקו בצרעת כמו שדרשו על פסוק כי פרוע הוא כי פרעה אהרן, שלמדו גזירה שוה ממה שנאמר גבי מצורע ראשו יהיה פרוע.

[רש"י (ח) ולקחו פר בן בקר - והוא עולה, כמו שנאמר (פסוק יב) ועשה את האחד עולה, והוא קרבן צבור בעבודה זרה:
ופר שני - מה תלמוד לומר שני [פ]?
לומר לך, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת לא נאכלת. ובזו יש סמך לדבריו בתורת כוהנים [צ]. ואומר אני שהוראת שעה הייתה, ששעיר [ק] היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה:]

אות פ
אף על פי דכתיב ואת הכבש השני וגו' גבי קרבן תמיד, היינו משום דכתיב נמי את הכבש אחד. אבל הכא לא כתיב אחד, אם כן אין נופל כאן לשון שני.

אות צ
רצונו לומר, במה שפירש ר' משה הדרשן שהעולה הביאו לקרבן צבור בשביל עבודת אלילים, משום שלא מצינו פר אחד לבדו בלא מין אחר עמו רק בעבודת אלילים.

אות ק
רצונו לומר, מה שפירש אף חטאת לא נאכלת, אף על גב ששאר חטאות נאכלין, זו הוראת שעה היתה ותדע לך שהוראת שעה היתה דשעיר היה להם להביא לחטאת עבודת אלילים עם פר העולה, כדין כל צבור העובדים עבודת אלילים ולמה הביאו פר לחטאת? אלא הוראת שעה היתה. הכי נמי הוראת שעה היתה. הרא"ם האריך שלא לומר שהיתה הוראת שעה שפנימית היתה שהרי חטאת חיצונה נאכלת וזו שהיתה של מלואים נשרפת ולא תימא חטאת זו פנימית היא מאחר דנשרפה ותימא מה עולה נשרפת אף חטאת נשרפת שהיתה פנימית. (הרא"ם).

[רש"י (ט) והקהלת את כל עדת - לפי שהלווים נותנים קרבן כפרה תחתיהם, יבואו ויעמדו על קורבנם [ר] ויסמכו את ידיהם עליהם:]

אות ר
אף על פי שהלוים לא נתנו כפרה אלא על הבכורות כדלעיל. מכל מקום כיון שהבכורות היו של כל ישראל, קרא בכורות קהל כל ישראל כאלו הם כל ישראל.

[רש"י (יא) והניף אהרן את הלווים תנופה - כדרך שאשם מצורע טעון [ש] תנופה חי. שלוש תנופות נאמרו בפרשה זו [ת]:
הראשונה לבני קהת, לכך נאמר בם והיו לעבוד את עבודת ה', לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם הארון והשולחן וגו'.
השניה לבני גרשון, לכך נאמר בם תנופה לה', שאף עליהם הייתה עבודת הקודש יריעות וקרסים הנראים בבית קדש הקדשים.
והשלישית לבני מררי:]

אות ש
דמצורע קרוי מת כמו שנאמר בסוף הפרשה אל נא תהי כמת והלוים נתנו כפרות על הבכורים שעבדו עבודת אלילים, שהיא קרויה זבחי מתים לכך צריכין הלוים תנופה חי כמו אשם מצורע. וגם אי אפשר תנופה בלוים אלא מחיים.

אות ת
הא דלא מקשה רש"י על הקרא, למה נאמר שלש תנופות, משום דיש לומר, דגזירת הכתוב שצריך להניף אותן שלש פעמים. אבל עכשיו שפרש"י כדרך שאשם מצורע טעון תנופה וכו' ואשם מצורע אינו טעון תנופה כי אם פעם אחת, ואם כן שלש תנופות למה לי?

[רש"י (יז) כי לי כל בכור - שלי היו הבכורות בקו הדין [א], שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלווים:]

אות א
דקשה לרש"י, איך אמר כי לי כל בכור, דמשמע דעדיין הם שלו, והא כתיב ואקח את הלוים משמע שכבר לקח. ועל זה פירש: שלי היו בקו הדין, כלומר מן הדין. וכתב הרא"ם שתקן בזה, שאין כי לי כל בכור רצונו לומר עתה, שהרי נפסלו משטעו בעגל, רק רצונו לומר היו שלו מתחלה. והודיע גם כן הסיבה למה היו שלו בקו הדין, משום שהגנתי וכו'. ואמר ולקחתי אותם לי במקום הקדשתי, כדי שיפול עליו ואקח את הלוים תחת כל בכור, שפירושו: לקחתי עתה את אלה במקום שלקחתי אז את אלה. והוסיף וא"ו על ולקחתי שהוא במקום הקדשתי, להורות שהם שני ענינים: כי לי כל בכור ביום הכותי וגו', וגם הקדשתי אותם לעבודתי אז, ומשחטאו נפסלו ולקחתי את הלוים תמורתן. ואמר ועכשיו ואקח, שלא תאמר ואקח בזמן שהקדשתי הבכורות לי, שהרי תחת כל בכור כתיב, דמשמע שיצאו אלו ונכנסו אלו במקומם.

[רש"י (יט) ואתנה וגו' - חמש פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה [ב], להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמניין חמישה חומשי תורה, וכך ראיתי בבראשית רבה:
ולא יהיה בבני ישראל נגף - שלא יצטרכו לגשת אל [ג] הקדש, שאם ייגשו יהיה נגף:]

אות ב
והא דסמך רש"י זה לכאן. משום דקשה לרש"י במאי שפירש במלת לקחתי אותם לי דקאי אבכורות, והוא לשון עבר, כלומר לקחתי אותם לי אז דמה צריך הכתוב לומר מה שכבר בחר בהם הקדוש ברוך הוא, והלא לא בא אלא לפרש מה שרחק אותם משום שטעו בעגל. ומתרץ, משום חיבתם. ואף שרחק אותם אין רוצה להזכיר חטאתם, אלא מזכיר שבחם ומעלתם שקרבם השם יתברך לעבודתו. תדע, שהרי חמשה פעמים הוזכרו בפסוק אחד, והיא מפני חיבתם. ובקצת ספרי רש"י מצאתי הגירסא ואתנה את הלוים וגו' חמשה פעמים וכו' והוא יותר נכון.

אות ג
פירוש הרי מקרא קצר, שהיה לו לומר: ואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל ולא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקדש ולא יהיה וגו' שטעם נתינת הלוים לכהנים הוא, שיעבדו הם העבודה שלא יצטרכו ישראל לגשת. והטעם, כדי שלא יהא בישראל נגף בגשתם שאם יגשו יהיה בהם נגף. שזהו כוונת הכתוב לומר, שהוא ההן ולאו דולא יהיה בבני ישראל נגף שהוא הלאו. וכאלו אמר: למה נתנו הלוים לאהרן ולבניו כדי שלא יצטרכו בני ישראל להכניס בעבודה זו ויגעו אל הקדש. ולמה לא יגעו אל הקדש? כדי שלא יהיה בהם נגף (הרא"ם). ועוד יש לומר, דקשה לרש"י, אטו עכשיו שלקח הלוים לא ינגפו בגשתם אל הקדש? והא כתיב: והזר הקרב יומת. ולכך פירש ולא יהיה בהם נגף, שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, דזולת זה יש לחוש שיהא בהם נגף בגשת אל הקדש.

[רש"י (כ) ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו' - משה העמידן ואהרן הניפן וישראל [ד] סמכו את ידיהם:]

אות ד
דלא תימא שכולן העמידו הלוים, או כלם הניפו, או כלם סמכו. אלא ויעש מתחלף לכל אחד מה שעשה משה העמידן וכו'.

[רש"י (כב) כאשר ציווה ה' וגו' כן עשו - להגיד שבח העושין והנעשה בהן [ה], שאחד מהן לא עכב:]

אות ה
דאם לא כן למה לי? הא כבר נאמר ויעש משה וגו'. כתב הרא"ם: אך קשה, דמהכא משמע דמשום דכתיב לעיל מיניה ויעש משה וגו' משום הכי דרשינן שבח העושה והנעשה בהן. אם כן, ויעש כן אהרן דלא כתיב לעיל מיניה שעשה אותה, נימא לגופא הוא דאתא, שקיים המצוה שנצטווה בה, ולא להגיד שבחו. וכן גבי ויעשו כן בפרשת בשלח, דלא כתיב לעיל מיניה שעשו כן. וכן בכמה מקומות שדרשו כן. ונראה לי, דודאי דבכל מקום דכתיב בתורה ויעש או ויעשו לא היה צריך לכתוב דמסתמא כל המצות שצוה משה קיימו וקבלו היהודים, ולא כתיב ויעש אלא להגיד שבחן. אבל הכא, אי לאו קרא דכאשר צוה, לא הוה דרשינן מקרא דויעש משה וגו' להגיד שבחן, דהוה אמינא דלגופא אצטריך שקיימו המצוה. דליכא למימר פשיטא, דיש לומר דלאו מלתא דפשיטא הוא, דהא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוצרך השתדלות לזה, דקאמר למשה: קח את הלוים, ופירש רש"י קחם בדברים אשריכם וכו', מפני שכמה אזהרות ומיתות תלוים במצוה זו, וכן בכורי ישראל שיפסלו מלהיות משרתי השם, משום הכי אצטריך לגופא לומר שקיימו מה שצוה, אבל שבחן אין ללמוד מכאן, לכך כתיב קרא דכאשר צוה, לאשמועינן שבחן.

[רש"י (כד) זאת אשר ללווים - שנים פוסלים בהם, ואין המומים פוסלים בהם:
מבן חמש ועשרים - ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים שנה.
הא כיצד?
מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים [ו], ששוב אינו רואה:]

אות ו
דמסתמא לא נתנה התורה אלו החמש שנים ללמוד, אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו, אם כן מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים במשנתו שוב אינו רואה.

[רש"י (כה) ולא יעבוד עוד - עבודת משא בכתף [ז], אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו.
עם אחוהי, כתרגומו:]

אות ז
דקשה לרש"י, הא כתיב אחר כך ושרת את אחיו. אלא על כרחך לומר, ולא יעבוד עוד עבודה בכתף.. וזהו שאמר אחר זה ושרת את אחיו, שרצונו לומר עם אחיו. אבל לא נחשוב כמשמעו, שהוא שירות עבד את אדוניו. אלא ושרת עם אחיו בני מררי וגרשון בנעילת שערים וטעינת העגלות ולשיר.

הפרק הבא    הפרק הקודם