כלי יקר לפרשת וילך

פרק לא
פרק לא, א
וילך משה וידבר את הדברים האלה. כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך, ולי נראה לפרש אותה בשני פנים:
האחד הוא, לפי שרצה משה לומר לא אוכל עוד לצאת ולבא. ומלת לא אוכל יש לו שני פנים: או לא אוכל ממש מבלתי יכולת, או לא אוכל, איני רשאי, מלשון לא תוכל לאכול בשעריך (דברים יב יז), ובאמת שכאן פירושו איני רשאי עוד לצאת ולבא, לפי שכבר נתנה הרשות ליהושע, והיה משה ירא פן יבינו ישראל לא אוכל כמשמעו, מבלתי יכולת לילך לבא ולצאת לפניהם כפעם בפעם, מה עשה משה?
הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה, כי בזה הראה להם כי ככחו אז כן עתה לילך ולצאת ולבא לפניהם, ואז יבינו מעצמם מאמר לא אוכל שכוונתו איני רשאי, לכך נאמר וילך משה, שהלך בפני כל ישראל בזריזות, להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואעפ"כ ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי, וזה מופת שיכול אני, אבל איני רשאי. ובדרך זה יש לומר וילך משה גם לדבר אחר שפירש רש"י: לא אוכל לצאת ולבא בדבר הלכה, על כן וילך משה שהלך לפניהם בדבר הלכה ותורה, ובזה הראה להם שככחו אז כן עתה בדבר הלכה, ויכול אבל אינו רשאי, כי נתנה הרשות ליהושע, ובהכרח נסתמו ממנו מעינות החכמה, וסתימה זו שאינו רשאי כאמור.

השני הוא.
שרצה משה לזרזם על התשובה אשר עיקרה בדברים, כמו שכתוב (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. לכך נאמר וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ומדקאמר אחר כך: ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. אם כן דבור ראשון להיכן אזל?
אלא שהוא דבור קשה של מוסר, ולכן אמרו אל כל ישראל, לומר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב, כמו שפירש רש"י על מה שכתוב אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל (דברים א א). וכן כאן אמר לכולם ענין התשובה התלויה בדברים, ולפי שאין אדם רואה חובה לעצמו לעולם, וכל חוטא ורב מרי לעולם לא ילך הוא אל החכם הרופא לבקש תרופה למחלתו בחלי הנפש, והלואי שישמע בקראו אליו החכם ההולך אליו, ומדבר על לבו לפתותו על דרך התשובה, על כן אמר וילך משה, שהוא הלך מאהל לאהל אל כל אחד מישראל, והיה מדבר על לבו את הדברים האלה, היינו עניני התשובה התלויה בדברים, והוא מוסב על מה שכתוב למעלה: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. דהיינו ענין קחו עמכם דברים.
ואולי הוא ענין השלום, שדרשו על פסוק בקש שלום ורדפהו (תהלים לד טו), כי השלום אינו כשאר המצות, כי כל שאר המצות כציצית ומזוזה וחלה, אם תבא לידך אתה מחויב לעשותה, אבל אין אתה מחויב לחזר אחריה, אבל השלום אתה מחויב לחזור אחריו (ויקרא רבה ט ט), ויש ליתן טעם בדבר מה נשתנה השלום יותר מכל שאר מצות שבתורה, ויבא על נכון, אם נאמר ששלום זה הוא לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע"י התשובה, ועל כן אתה צריך לחזר אחריו משני צדדים, אם מצד שהחוטא לא ישים אשם בנפשו לעולם, ואינו רואה חובה לעצמו לעולם כמו שאתה רואה חובתו, על כן צריך אתה לחזור אחריו, כי לא יחזר הוא אחריך, אם מצד שאתה צריך אל זה השלום, כי כל ישראל ערבים זה בעד זה. ורז"ל אמרו (יומא פו) גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה, מוחלין לו ולכל העולם כולו, שנאמר (הושע יד ה) ארפא משובתם כי שב אפי ממנו. אם כן שלום זה הוא להנאתך, דין הוא שתחזר אתה אחריו.
ואף אם השלום כפשוטו בין איש לרעהו, מכל מקום יש בו צורך גדול אל התשובה, כדי שיהיו השבים רבים, כי בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, ויחיד אימת?
בעשרת ימי תשובה דווקא, על כן נאמר (ישעיה נז יט): שלום שלום לרחוק ולקרוב. כי מי שהוא רחוק ונתקרב צריך לשני שלומות אלו, הן שלום בינו ובין אלהיו, הן שלום בינו לרעהו, ואז אמר ה' ורפאתיו. וכמו ששלום זה המסבב התשובה חייב כל אדם לחזר אחריו, כך עשה משה, זהו שאמר: וילך משה, כי הוא הלך אחריהם וזרזם על התשובה ועל הדרכים המסבבים התשובה, דהיינו השני שלומות שהזכרנו, ושניהם נכללו באמרו: וידבר את הדברים האלה. הן דברי וידוי בין אדם למקום, הן דברי פיוס בין אדם לחברו, כי על שניהם נאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה'.

פרק לא, ו
כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. מצינו לשון הליכה בפרשת זו בג' פנים, כי אצל ישראל כתיב: כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך, משמע מחזיק בידך, מדריכך בדרך תלך, אבל ביהושע כתיב: וה' הוא ההולך לפניך. ובמשה כתיב סתם: וילך משה, בלא סעד כלל. כי זה דומה למה שנאמר בנח שהיה מקטני אמנה, את האלהים התהלך נח (בראשית ו ט) שהיה צריך סעד לתמכו, כך ישראל כתיב אצלם כי ה' אלהיך הוא ההולך עמך. כי היו צריכין סעד לתמכם ביראת ה', אבל יהושע נאמר בו וה' הוא ההולך לפניך והוא אחריו, כי לא היה צריך כל כך סעד לתומכו כמו ישראל, אבל מכל מקום לא הגיע למדריגת האבות, שנאמר בהם (טו מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. משמע שהשכינה היתה אחריהם, ולמדריגה זו הגיע משה שנאמר וילך משה, משמע הלך לבדו בלא סעד כלל, כי ההולך אחרי ה' יש לו קצת סעד, אבל לא כמי שהולך עם ה', ומטעם זה אמרו (ב"ב עה) פני משה כפני חמה, כמו החמה שאינה מקבלת אור מגלגל אחר, כך משה האיר בצדקו מאליו, ויהושע כלבנה, שצריכה סעד מן אור החמה, אבל ישראל נמשלו לכוכבים, כי אורם זעיר שם זעיר שם, עד שצריכין סעד גדול ביותר, וחכמי התכונה אמרו, שמה שיסבבו הכוכבים בע' שנים יסבבו החמה והלבנה ביום א', כך השלמים כמשה ויהושע קונין עולמם ביום אחד, לקנות מן השלימות ביום אחד מה שלא יכול אדם בינוני לקנות כי אם בע' שנה, זמן בינוני אשר קצב ה' לכל אדם לקנות בו שלימתו, ולפעמים גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע.

פרק לא, ז
ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל וגו'. וכי כל העם היו רואים את הקולות?
מהו ויאמר לעיני כל ישראל?
ומהו חזק ואמץ וכי בו תליא?
כי אם ה' לא יחזק ידו, ויהושע מה הוא כי יאמר לו חזק ואמץ, גם יש לכל משכיל להתבונן בשינוים שבאו בין דברי משה ליהושע, ובין דברי הקב"ה ליהושע, כי משה אמר כי אתה תבוא את העם. והקב"ה אמר כי אתה תביא. ומה שפירש רש"י שמשה אמר: זקנים שבדור עמך, הכל לפי דעתם ועצתם, לכך אמר כי אתה תבוא, אבל הקב"ה אמר כי אתה תביא, בעל כרחם טול מקל והך על קדקדם, יש להקשות על זה, איך סתר הקב"ה דברי משה, כי כל דבריו נאמרו בנבואה ומפי ה',
משה אמר: את העם
והקב"ה אמר: כי אתה תביא את בני ישראל,

משה
אמר: אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם תלה ירושת הארץ באבותם.
והקב"ה אמר: כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ולא תלה באבותם,

משה אמר: ואתה תנחילנה אותם.
והקב"ה לא אמר כן אלא אמר ואנכי אהיה עמך.
כל השינוים הללו הלא דבר הוא.

ואני אומר שדבר זה דומה ממש בעיני, למה שאמר הקב"ה למשה (במדבר כ יב): יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל וגו'. התחיל בבני ישראל וסיים בקהל, וכבר בארנו למעלה פרשת חקת (כ יב) שהיו בישראל תמיד שני כיתות, בני ישראל הם זרע אברהם יצחק ויעקב, מאמינים בני מאמינים, אבל הערב רב, וכן הפחותים שבישראל, נקראו בשם קהל או עם, והנה מה שחטא משה בהכאת הסלע, שלא גרם אל הרואים להביאם לידי אמונה בה', ללמוד קל וחומר מן הסלע, כמו שפירש רש"י, שם וכמו שנאמר: יען לא האמנתם בי. שלא גרמתם להאמין בי. ואילו לא היו שם כי אם בנים מאמינים, לא היה צריך לעשות לעיניהם דבר הגורם להם חיזוק באמונה, אבל מצד שהיה שם קהל גרים הצריכים חיזוק באמונה, על כן הקפיד ה' ואמר: יען לא האמנתם בי לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל. כי אילו היו כולם בני ישראל לא הייתי חושש, אבל מאחר שיש בהם גם קהל, בנים לא אמון בם, והם צריכים תמיד למעשים אשר יחזקו ברכים כושלות באמונה, על כן לא תביאו את הקהל אל הארץ. כי אותו קהל צריכין לאיש אשר רוח בו אשר יעשה תמיד לעיניהם ניסים המחזיקים ידים רפות באמונה.

ודומה לזה ממש אמר משה ליהושע, לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה. ומלת לעיני כל ישראל מוסב אשלמטה, לומר לעיני כל ישראל כל לרבות הגרים והמוקצים שבעם, לעיני כולם חזק ואמץ, רצה לומר: עשה לעיניהם דברים הגורמים חיזוק באמונה, יען כי אתה תבא את העם הזה כי יש בבני ישראל גם מוקצים שנקראו בשם עם, והם אינן חזקים באמונה כי ברע הם תמיד, על כן צריך אתה לעשות לעיניהם דברי חיזוק ואימוץ באמונה, כדי שלא יקרה לך כדרך שקרה לי, כי מצדם נאמר לי, לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ יען לא הקדשתם השם לעיני בני ישראל. על כן אני מזהירך שלעיני כל ישראל תהיה חזק ואמץ בדברים המסבבים האמונה, ואז אתה תבא את העם הזה אל הארץ ולא יקרה לך כדרך שקרה לי.
ובהצעה זו מיושבים כל השינוים הנזכרים, כי בדברי משה ליהושע נאמר כי אתה תבוא את העם, וזה מדבר במוקצים שבעם מן הטעם שהזכרנו, כי מצדם הוצרך להזהירו לעיני כל ישראל חזק ואמץ, ועל כן אמר כי אתה תבוא את העם הזה לומר: זקנים שבדור עמך, הכל לפי דעתם ועצתם, כי באמת תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז י), והמוקצים שבעם אינן מקבלים מרות כל עיקר, ואין דרכם לישא בעול ולקבל עליהם דברי מנהיגיהם, על כן אמר משה: כי אתה תבוא את העם, הזה הכל לפי דעתם ועצתם, ואמר: אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם וגו'. כי מצד עצמם אינן זוכין לבא אל הארץ, כי אם מצד אשר נשבע ה' לאבותם, כי זכות אבותם וזכותך יעמוד להם, לכך נאמר אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם. כי גם זכותך יעמוד להם להנחילם את הארץ, אבל להם אין זכות מצד עצמם.
אבל הקב"ה אמר ליהושע סתם: חזק ואמץ בתורה ומצוה, ולא אמר לעיני בני ישראל, כי הוא מדבר בטובים שבישראל, שאינן צריכין חיזוק באמונה, והטובים מקבלים מרדות מנהיגיהם, על כן אמר כי אתה תביא את בני ישראל, כי הטובים שבהם שנקראו בני ישראל שומעים בקול מנהיגיהם אף בדבר שהוא כנגד דעתם, שהוא כמוכרח בעשיה, לכך נאמר תביא, בעל כרחם, כי הטובים מקבלים מרדות ומרות כאמור, ואמר אל הארץ אשר נשבעתי להם. לא הזכיר לאבותם, לפי שהטובים שבישראל זוכים אל הארץ מצד עצמם, ואינן צריכין לזכות אבות, ואמר ואנכי אהיה עמך, כי זכותם של ישראל גרמה לך שאנכי אהיה עמך, כי כל מנהיגי ישראל אינן עולים לגדולה כי אם בזכות ישראל, כמו שכתוב: (שמות כח א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך מתוך בני ישראל.

ויש אומרים:
שמשה למדו דרך ההנהגה המדינית, שצריכה להיות לפי דעתם ועצתם מן הטעם שנתבאר בפרשת פנחס (כז יח) בפסוק וסמכת את ידך עליו. והראיה על זה סוף הפסוק שאמר: ואתה תנחילנה אותם. אבל הקב"ה למדו דרך ההנהגה בתורה ומצוה, שכך נאמר בסוף הפסוק ואנכי אהיה עמך. ובזה ודאי אין שייך לומר שיהיה הכל לפי דעתם אלא טול מקל כו' לכופם על שמירת התורה.

דבר אחר:

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. לפי שעיני כל ישראל עליו, וממנו יראו וכן יעשו, על כן ביותר הוא צריך להתחזק בתורה ויראת ה' לעיניהם, על דרך קשוט עצמך תחילה (ב"מ קז) כי הוא כיתד שהכל תולין בו, וזה שאמר כי אתה תבוא את העם. רצה לומר הטובים שבישראל אינן חושדין בכשרים כל כך כמו הפחותים, ובעבורם צריך אתה להיות נזהר ביותר לעיניהם.

פרק לא, יא
תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הנה כל הקורא לחבירו באזניו אינו עומד כנגדו, כי אם מצדו. ואולי מכאן למדו רבותינו (סוטה מא) במוצאי י"ט ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וגו', וקורא מתחילת אלה הדברים כו', ומהיכן למדו לומר כן, שמתחיל מן אלה הדברים?
כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן הואיל משה באר את התורה הזאת. אלא שלמדו זה ממה שנאמר: נגד כל ישראל, כי כל פסוק אלה הדברים, היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב"ה, מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באזניו, שאין השומעים מבינים שום דבר, כי אם מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא, ועל זה אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאזניהם, רצה לומר: התורה המתנגדת לישראל ואמירה באזניהם ברמז, ושם נאמר: אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לכך אמר כאן נגד כל ישראל. כי בהקהל זה אי אפשר שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל.
ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזו איש פרטי, באופן שלא יכנס הדבר כי אם באזניו, ולא יבינו בו אחרים, מפני כבודו כדרך שעשה משה.

פרק לא, יב
הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אמרו רז"ל (חגיגה ג):
אנשים באו ללמוד, נשים לשמוע, טף למה באים?
ליתן שכר למביאיהן.
משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך, דאם לא כן לא הוצרכו לטעם ליתן שכר כו' וזה דוחק גדול, כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם.
ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה, היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז"ל (ויקרא רבה ל ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, על כן הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה, והכנה זו היא הקהל זה, שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים, כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים. וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה, כי ע"י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה', כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ראש השנה ליוה"כ הקב"ה מקבל תשובת היחיד, אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ראש השנה יח) וזהו שדרשו רז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון, וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא?
אלא ראשון לחשבון עונות כו'. ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד' מינים, ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה?
אלא לפי שבלקיחת ד' מינים נרמזו כל ד' כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפרשת אמור (כג מ). והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת, למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ראש השנה עד יום כיפור הקב"ה מקבל אפילו תשובת היחיד, על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן יו"כ עד חג הסוכות אין עושין עונות, כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב, ומצוה גוררת מצוה. על כן מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, על כן צריכין לעשות הכנה אל התשובה, והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת, כמו ד' מינים אלו. לכך נאמר: ולקחתם לכם ביום הראשון, כנותן טעם לשבח, למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים, אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות, על כן אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה, והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת, כמו ד' מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס.

וזהו
ג"כ טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ד' מינים אלו ביום ראשון של חג, צוה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים. כי שנת השמטה גורם ג"כ ההקהל , ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי, זה אומר כולה שלי, וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום, וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו, הנה ביום א' של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהֵל, כי כל זה הכנה אל התשובה, וקורא לפניהם מן אלה הדברים, בדברי כבושים ותוכחות. וזהו שאמר אנשים ללמוד כו' טף למה באים?
ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה, אז מבקשים תחנונים מלפניו יתברך על מחילת העון, ויאמרו: אם לא למענינו יעשה, אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו, כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו: חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו, וכן אומרים עשה למען גמולי חלב כו', וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף, שיאמרו לפניו יתברך: עשה למען טף אלו המובאים בית ה', כדרך שנאמר ביואל (ב טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו'.
ולפי פשוטו מדבר בטף שכבר הגיעו לחינוך, כמו שכתוב למען ישמעו - אלו הנשים ולמען ילמדו - אלו האנשים, ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו - זה טף שהגיע לחינוך.

פרק לא, יג
ובניהם אשר לא ידעו וגו'. אם זה מדבר בטף שהגיעו לחינוך, שפיר קאמר ישמעו ולמדו ליראה את ה', כי עדיין אינן יודעין דבר מענין יראת ה', אבל בגדולים אמר: למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה', שאינן צריכין כי אם לשמוע וללמוד המצות, אבל היראה מעצמם יראו את ה', כי כבר הורגלו ביראת ה' כל היום, אבל אם פסוק זה מדבר בדורות הבאים, נראה לפרש זה על דרך שנאמר פרשת עקב (י יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. לפי שכתוב בתריה: כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מוסר אלהיכם וגו' עד כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול. כי רצה לתרץ בזה מה שכתוב למעלה: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראה מלתא זוטרתי היא?
על זה אמר, כי אילו הייתי מדבר עם בניכם, אשר לא ראו מוסר ה' ולא נשרשו ביראת ה', ודאי הייתי שואל מהם דבר גדול מאד, אמנם אני מדבר עמכם כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה', אשר עשה האלהים שיראו מלפניו, כמו שכתוב (שמות כ יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ואצלכם ודאי דבר קטן אני שואל, כי עם היות שהיראה דבר גדול הערך היא מאד, מכל מקום אצלכם בנקל לקיימה, כי כבר נשרשתם ביראה, זהו שאמר: ועתה ישראל. במלת ועתה חתם כל דבריו, לאמר שעתה בדור זה מילתא זוטרתי היא, ומה ה' שואל מעמך עתה כי אם ליראה. וזהו שאמר כאן על אותו דור, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה', כי על היראה אינן צריכין זירוז כ"כ ומעצמם יראו את ה'.
ובניהם אשר לא ידעו, דומה ממש למאמר כי לא את בניכם אשר לא ידעו גו'. ורצה בזה כי בניכם אשר לא ידעו מוסר ה' ולא ראו את גדלו, המה צריכין זירוז ולימוד על היראה, וזהו שאמר הכתוב: ישמעו ולמדו ליראה את ה' כי אצלם היראה דבר גדול מאד.

פרק לא, יד
הן קרבו ימיך למות. ברבתי (ט ו) מסיק:
אמר משה להקב"ה בהן קלסתיך, שנאמר (דברים י יד): הן לה' אלהיך השמים וגו'. ובהן אתה קונס עלי מיתה?
א"ל הקב"ה: זכור מה שאמרת, והן לא יאמינו לי (שמות ד א).
ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי?
ונראה לי, שאמת נכון הדבר שמה שאמר: והן לא יאמינו לי, גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם, אם כן היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי, הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים, ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו קל וחומר מן הסלע כו', וכמו שנאמר (במדבר כ יב): יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם, לשון מפעיל יוצא לשני, שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע"י הסלע, כי ילמדו ממנו קל וחומר. ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים, לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה, אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים, והיו צריכין חיזוק באמונה. הנה עי"ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר: הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות.

דבר אחר:

לפי שאמרו רז"ל (שבת צז) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן?
ממשה, שאמר והן לא יאמינו לי כו'. אמר הקב"ה למשה אתה אין סופך להאמין, שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע"פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת, מכל מקום נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, רצה לומר שילקה בגופו, באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו, כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע), וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה, שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו, שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה, אם כן אותו הן קרב קצו, כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועל ידי זה נקנסה עליו מיתה וזהו שאמר הן קרבו ימיך למות.

פרק לא, טז
הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וגו'. רז"ל (סנהדרין צ) למדו מכאן סמך לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: הנך שוכב עם אבותיך וקם. ולימוד זה תמוה מאד, כי מי לא ידע בכל אלה שמאמר וקם סמוך אל העם וזנה.
ונראה לי שדרשו מן יתור מלת וקם, כי היה לו לומר וזנה העם, מהו וקם?
אלא כך פירושו, שלשון וקם הוא מלשון כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש (דברים כג כו). וכשם שכל תלמיד האומר הלכה בשם רבו שפתותיו דובבות בקבר (עיין יבמות צז) כך בזמן שהתלמיד מקדיח תבשילו ברבים אין לרבו מנוחה בקבר, כי היה לו להזהיר אזהרה אחר אזהרה את תלמידו שלא יבא לידי חטא, ואם לא למדו כראוי יאמרו: או לרבו של זה שכך למדו, ובזה דומה כאילו התלמיד החוטא קם על רבו כאויב ואורב ומבטלו ממנוחתו בקבר. וזהו שנאמר: הנך שוכב עם אבותיך. בהשקט ובבטחה בקבר, אין שטן ואין פגע רע, ופתאום יקומו עליך אורבים עדת מרעים, כי ע"י קלקול מעשיהם הרי הם קמים עליך, לכך נאמר: וקם העם הזה וזנה וגו' כי ע"י שיזנו אחר עבודה זרה הרי הם קמים עליך. ואם כן מכאן ראיה לתחית המתים מן התורה, שאם לא יחיו המתים, אם כן הגוף בקבר כאבן דומם לא חלה ולא מרגיש, ויהיה מה שיהיה אחרי מותו, ואיך אמר שעל ידי שיזנו אחר עבודה זרה יקומו עליו?
אלא ודאי שיש תחיית המתים, וגוף השלמים עודנו באבו, לא נקטף מכל וכל, ויודע ומרגיש כל הנעשה, על כן יש לו לחוש פן יקומו עליו אחרי שיזנו אחר ע"ז, לפיכך אתה צריך לחזור ולהזהירם אזהרה אחר אזהרה, ופירוש זה מוכרח, הן מצד יתור לשון וקם הן מצד אומרו הנך שוכב עם אבותיך, כי היה לו לומר הנך מת, אלא שרצה להזהירו שישכב עם אבותיו בהשקט ע"י שיזהירם עוד על ע"ז.

פרק לא, יז
ומצאוהו רעות רבות וצרות. במס' חגיגה (ה):
ר' יוחנן כי מטי להאי קרא (לא כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, בכי, אמר: עבד שרבו ממציא לו רעות רבות, תקנה יש לו. מאי וצרות?
אמר רב:
שנעשו צרות זו לזו, כגון זיבורא ועקרבא.
ושמואל אמר: זה הממציא לעני מעות בשעת דחקו, רצה לומר לא קודם.
אמר רבא: היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי, לתליתא שכיחא.
רש"י פירש:
ששמואל קאי על הפסוק שדרש למעלה אם טוב ואם רע (קהלת יב יד),
ורבנו תם הקשה על דבריו:
למה הפסיק בדברי רבי יוחנן?
אלא ודאי ששמואל קאי על דברי רבי יוחנן וכן משמע גם בילקוט (לא תתקמא) שמביא דברי שמואל על פסוק והיה כי תמצאן אותו.
ויש לספק בדברי ר' יוחנן שאמר, עבד שרבו ממציא לו רעות רבות, וכי הקב"ה הוא הממציא הרעות?
הלא מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג לח). אלא הרעה באה מעצמה ע"י הסתרת פניו יתברך, כמו שכתוב והסתרתי פני מהם והיה לאכול. והיינו ממילא יהיה לאכול, ואין זה קרוי ממציא, גם יש לספק, והלא כבר כתיב: ומצאוהו רעות רבות וצרות, ולמה לא בכה רבי יוחנן בקראו פסוק זה הנכתב קודם פסוק והיה כי תמצאן אותו?
כי מדקאמר כי מטא להאי קרא, משמע שקרא הפרשה מתחילה, הן אמת שנוכל לומר שדקדק מלשון והיה המורה על הודאי, כמו שכתוב (דברים כא יד): והיה אם לא חפצת בה, פירש רש"י מגיד הכתוב שסופה לשנאותה, ופירש מוהר"ר נתן, שדקדק רש"י מלשון והיה, שמשמע שכך יהיה בודאי, כך והיה כי תמצאן מורה שודאי ימצאוהו, אבל למעלה לא נאמר כי אם והיה לאכול אבל בומצאוהו רעות רבות וצרות זו לזו, לא הזכיר לשון והיה, כאילו הדבר בספק אם ימצאוהו או לא.
ודברי שמואל תמוהים מאד, לפרש פסוק זה על המלוה לעני בשעת דחקו, כאילו כל התוכחות לא יחזירוהו למוטב, כי אם צרה זו שילוה לו בשעת דחקו ולא קודם לכן, וכאילו זה מחייב לו לאמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ויהי רצון שלא תהיה על ישראל צרה גדולה מזו, ואיך תכלול הפרשה תוך עונשים גדולים ונוראים ענין המלוה לעני, בשעת דחקו, זה הדבר שימאן השכל לקבלו כלל, ועוד צריך יישוב הדבר שנתקשו בו המפרשים, כי מהו שאמר הכתוב: ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. הלא עיקר עבודה זרה בלב הוא, כי כל דבר התלוי באמונה שרשו ומקורו בלב, כי מטעם זה נאמר בעבודה זרה (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. וזה שאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי, הודה בפה מלא כי כל אלהי העמים אלילים וכפר בעבודה זרה, ומה יש לו עוד צדקה לזעוק פני המלך ה' (שמואל ב' יט כט), ואיך כפל ענשו אחר הוידוי ואמר: ואנכי הסתר אסתיר.

ויש אומרים:
שהסתר זה הוא שיסתיר פניו על הרעה אשר עשה, וכי פנה לשון אע"פ, לומר שאפילו מן רעה גדולה זו יסתיר ה' פניו, כמו שכתוב (תהלים סו יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'.

ואומר אני לפרש דברי ר' יוחנן כלפי הערבות, שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה, עד שכל יחיד חטא רבים נשא, וזה דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, על כן בכה עליו רבי יוחנן כי מטא להאי קרא, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות. כי מלת אותו נראה שהוא מיותר, כי היה לו לומר: והיה כי ימצאוהו רעות רבות, כמו שכתוב למעלה: ומצאוהו רעות רבות. אלא שבמלת אותו הראה באצבע על היחיד שישא עליו הרעות, דהיינו העבירות של כיתות רבות, כמו שכתוב (ישעיה נג יב): והוא חטא רבים נשא. ומה שנקט רבות לפי שכל חוטא תש כחו כנקבה, כדרך שאמר משה: התשתם כחי כנקבה, כמו שפירש רש"י פרשת ואתחנן (ה כד) בפסוק ואת תדבר אלינו.
ואמר וצרות, לפי שבזמן שיש שלום וריעות בין ישראל אז אין הערבות מזיק להם כ"כ, ואדרבה מועיל, כי בזמן שרואה את חבירו שהוא נוטה מדרך השכל, אז הוא מדריכו בדרך ילך להחזירו למוטב מיראת הערבות, כי אין התוכחה מצויה כי אם מן האוהב לנאהב, כמו שכתוב (משלי ג יב): כי את אשר יאהב ה' יוכיח. וכן נסמכה מצות הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט יז) למצות ואהבת לרעך כמוך (שם יט יח). כי אין התוכחה מצויה כי אם בזמן שאוהבים זה לזה. אבל בזמן שאין שלום במעגלותם אז לא די שאינו מוכיחו, אלא אדרבה שמח במפלתו כדי להדיח עליו הרעה ושיספה בעונו. ואם תמצי לומר שהמצא ימצא איזו איש שלום שיוכיח גם את שונאו, הנה השונא אינו מקבל תוכחה ממנו, כי הוא חשוד בעיניו שאינו מתכוין לטובתו, ואם כן הערבות מכה רבה בישראל בזמן שאין שלום ביניהם, והם כצרות זו לזו כזיבורא ועקרבא, כי מה שנראה טוב וישר בעיני זה, נראה רע בעיני חבירו, וכן להפך, עד שלעולם אינן בהסכמה אחת, מה שזה אוסר זה מתיר.

על כן ר' יוחנן כי מטי להאי קרא, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות. דקדק ממלת אותו שביחיד מדבר, ואפילו היחיד ישא רעות רבות, הרעות שעשו רשעים שנמשלו לנקבות רבות, וסיבה לכל זה הוא וצרות, שכל ישראל נעשה כל אחד כצרה לחבירו, כזיבורא ועקרבא, ואינן בהסכמה אחת לעולם, כי אילו היו בהסכמה אחת לא היה נמשך נזק מן הערבות. על כן בכי רבי יוחנן ואומר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות ומטיל עליו שיסבול הוא עון רבים בזמן שכולם כצרות זו לזו, וכי יש לו תקנה?
ודאי אין לו תקנה כלל בזה האופן. וכמו שכתוב ורדף אתכם קול עלה נדף. כמו שבארנו בפרשת בחוקותי (כו לו) שמדבר מזה הענין, שכל אחד מישראל נרדף מן ישראל חבירו, על כן נאמר מיד: וכשלו איש באחיו (כו לז), ואמרו רז"ל (סנהדרין כז) בעון אחיו, זה שאמר הכתוב: ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. כי אילו היה אלהי בקרבי בלבבי ובמחשבתי, והיה כל אחד אומר דעתו לשם שמים בהתאסף ראשי עם יחד. אז לא היו מחולקין, כי התכלית האמיתי מאחדם. אמנם לפי שלא היה דעתו לשם שמים, רק שמבחוץ היה כל אחד מראה את עצמו כאילו דעתו לשם ה', כדרך הצבועים החנפים, אבל בקרבי לא היה אלהי, אלא כל אחד היה דורש תועלת עצמו או לקנטר את שונאו, על כן יצא משפט מעוקל, כי לעולם לא יתברר האמת מתוך משא ומתן שאינו לשם שמים.

ולפי זה אין וידוי זה וידוי החטא של ע"ז, כי החטא ישאר קיים עכ"פ, אך שהוא מודה שאין כונת תוכו לשמים עוד היום, כי לא אמר על כי לא היה אלהי בקרבי, משמע שרוצה לשוב מן אותו דרך מעוקל, אלא על כי אין אלהי בקרבי עוד היום, ואז הוא גרוע ממה שהיה, כי יודע רבונו ומתכוין למרוד בו, על כן כפל ההסתר ואמר: על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים, ואין פניה אלא בלב, כמו שכתוב ואם יפנה לבבך (דברים ל יז), ורצה לומר: מבחוץ היה מראה עצמו כשר, כאילו כונתו לשמים, ובקרבו פנה אל אלהים אחרים וכונות זרות, אשר על כן לא היו לעולם בהסכמה אחת, ולא נתברר האמת אצלם לעולם.

אך מדקאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. ונראה לי על דרך שפרשנו בחבורינו עוללות אפרים (חלק א' מאמר פ"ג) על מאמר רז"ל (בראשית רבה לח ו) אפילו בזמן שישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם, הנח לו, שנאמר (הושע ד יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. אמנם כשחלק לבם עתה יאשמו (שם י ב), לפי שבזמן ששלום ביניהם, אז ודאי יתוכחו ביניהם כל עובדי העבודה זרה ההיא, ויתברר מתוך הויכוח ההוא ששקר נחלו עובדיה, ועל כן הנח לו, שהקב"ה מאריך להם אפו, כדי שמעצמם יבינו כי כל מעשיהם תוהו. אבל בזמן שחלק לבם של העובדים ואין שלום במעגלותם, אף אם ישאו ויתנו בדבר - לעולם לא יתברר האמת בין אנשים המתוכחים בדבר, ולבם חלק זה מזה, כי דעת כל אחד לסתור דברי חבירו. על כן נאמר עתה יאשמו, תיכף ומיד, כי למה יתן להם ארכא בחנם. על כן נאמר גם כאן: וחרה אפי בו ביום ההוא. תיכף באותו יום שיתחילו לעבדה, לפי שפרשה זו מדברת בזמן שישראל כצרות זו לזו ואינן בהסכמה אחת, על כן עתה יאשמו בלא הרחבת זמן. וכן מורה הוידוי על כי אין אלהי בקרבי בדרך שנתבאר למעלה, שמודה שמעולם לא אמר דעתו לשם שמים בפה ולב שוה, כי אם בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיה ט ז), על כן נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, תיכף, כמו שכתוב עתה יאשמו והוא רמז נכון מאד.

ושמואל אמר, שפרשה זו מאשמת את ישראל לאמר, כי זה דרכם כסל למו, שאינן עושין תשובה לעולם, כי אם אחר ההכרח, כי בזמן שהיסורין מורכבים על כתיפיו, אז הוא נודר נדרים ליתן ממונו לצדקה או לשוב אל ה' כמבואר פרשת בחוקותי (כז ב) בסמיכות כי יפליא לנדור נדר לפרשת התוכחה, כי גם רז"ל חלקו בין עושין תשובה מאהבה לעושים מיראה, כדאיתא במס' יומא (פו), אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר (הושע יד ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך. עון מזיד הוא, וקרי ליה מכשול, איני והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג יט): ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה. פירש רש"י על כל מה שעשה אפילו על העבירות. לא קשיא, הא מאהבה הא מיראה. ועדיין הדבר צריך ביאור לפרש משמעות הפסוקים, כי אע"פ שפירש רש"י עד ה' אלהיך עד דלא יתעבד סניגוריא לקטיגוריא, הרי מיראה מחמת מדת הדין, שלא יעשה מן ה' מדת רחמים לאלהיך מדת הדין, מכל מקום כי כשלת לשון עבר אינו מתישב, שהרי עכשיו ע"י התשובה נעשה עון למכשול.
ונראה לי שכונת הכתוב להזהירו שישוב מאהבה, כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו, וכל אוהב מתקרב אל אהובו. לכך נאמר שובה ישראל עד ה' אליו ממש, כדרך האוהב המתחבר אליו. ועל זה אמרו רבותינו ז”ל (פסחים נ: עיי"ש) כתיב (תהלים נד יא): כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב (שם קח ה): כי גדול מעל שמים חסדך?
הא בעושים מאהבה כו'. רצה לומר, כי העושה מיראה אינו מתחבר אליו, יתברך ואין חבורו כי אם עד שמים ולא עד בכלל, על כן גם החסד הוא עד שמים, אבל העושה מאהבה מתדבק מעל שמים אליו יתברך, על כן גם החסד הוא מעל שמים. ואמר, לפי שעד עכשיו לא עשית תשובה כי אם מיראה, זהו שאמר: כי כשלת בעוניך, רצה לומר: לשעבר כשעשית תשובה מיראה, לא נקית מכל וכל כי אם לחצאין, כי כבר כשלת בעוניך, שנעשה מן העון המזידי מכשול שוגגי, ואם כן רושם המכשול נשאר בך, ולא היית מנוקה מכל וכל מן העון, שהרי נעשה ממנו שוגג, ועדיין אתה צריך לקרבן הבא על השוגג, אבל כשתשוב עד ה' מאהבה, דהיינו מעל שמים, אז תהיה מנוקה מכל וכל, ואין אתה צריך אפילו לקרבן, כי אם אל וידוי דברים. זהו שאמר (הושע יד ג): קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אליו ממש. אמרו אליו כל תשא עון. שמכל וכל תשא עון, לא לחצאין כדרך השב מיראה, שאין עונו מנושא כולו, אלא לחצאין לעשות מן המזיד שוגג, אמנם ע"י שתשוב מאהבה, אז אמרו כל תשא עון מכל וכל. תשא עון, שיהיה כמצוה, דבר המנושא וגבה מאד, לא כמו שנאמר (מיכה ז יט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם. אלא העון יהיה מנושא, וקח טוב. שיקחו הקדוש ברוך הוא אליו כדבר טוב כאילו היה העון זכות, דבר טוב; ואז לא תצטרך גם לקרבן, זהו שאמר ונשלמה פרים שפתינו.

אמנם ביחזקאל (לג יד) כתיב: ובאמרי לרשע מות תמות ושב מחטאתו וגו' חיו יחיה. ולא נאמר עליהם חיו יחיה לפי שזה מדבר בשב מיראה מחמת גיזום מות תמות, דהיינו מיראה. אמנם אחר כך אמר ובשוב רשע מרשעתו, דהיינו לא מיראת המות כי אם מרשעתו, מעצמו, כי יכיר שלא טוב הדרך אשר הוא הולך בו, אז עליהם הוא יחיה, כי זה שב מאהבה מבחינת רשעתו לבד, ומה שנאמר (שם יח כז): ובשוב רשע מרשעתו וגו', ולא כתיב שם עליהם חיו יחיה, לפי שמדבר בשב מיראה, שהרי נאמר שם (יח כח) ויראה וישב וגו'. ומלת ויראה [הוא לשון יראה] או שהוא לשון ראייה, והוא שמסתכל ביסורין שבאו עליו, לכך נאמר שם תיכף (יח ל): שובו והשיבו וגו' ולא יהיה לכם למכשול עון. כי ידוע שהשב מיראה אינו מבקש כי אם להציל את עצמו, ואינו מבקש להשיב אחרים, אבל השב מאהבה משיב גם אחרים, כי האוהב את המלך רוצה שהכל יאהבוהו, לכך נאמר שובו והשיבו, ואז לא יהיה לכם למכשול עון, אלא תהיו מנוקים מכל וכל ולא ישאר רושם המכשול, נראה מזה שהשב מיראה גרוע מן השב מאהבה, אבל השב אחר ההכרח שכבר באו יסורין עליו הוא גרוע יותר, כי בסור המכריח ישוב לסורו. כמו שכתוב בפרעה (שמות ח יא): וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו. וכמו שכתוב (שם י ג): עד מתי מאנת לענות מפני. רצה לומר, לא מחמת יסורין כי אם מפני, ההכנעה שבאה ע"י היסורין אינה כלום, כי אחר שיעברו היסורין אתה חוזר לסורך, כך כל תשובה הנעשית מתוך הכרח היסורין אינה כלום כי כעבור סופה וסערה אז ישוב לקדמותו, כמו שנאמר (ישעיה כח כד): הכל היום יחרוש החורש וכל המשל ההוא נאמר על זה הענין.

וזהו שנאמר: ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, הנה בשני תיבות אלו, ביום ההוא, חתם כל הענין, כי מיעט בהם הן הימים הקודמים, הן הימים המאוחרים, כי קודם שמצאוהו רעות רבות וצרות פשיטא שלא היה נותן אל לבו מעצמו לשוב אל ה', אלא אפילו אחר שמצאוהו הרעות ההם, מכל מקום אינו מתודה כי אם ביום ההוא שהצרות צרורות על שכמו, אבל לא ביום המחרת, כי מיד למחרתו כעבור סופה וסערת ה' חימה אז תיכף יחזור לסורו, לפיכך ואנכי הסתר אסתיר פני גם ביום ההוא, אפילו ביום שמתוודה אסתיר פני, ויותר מהמה ממה שהסתרתי פני לשעבר, כי אם בכפלים, פי שנים, הסתר אסתיר פני כי ראה הצרות צרורות באמתחתו ואעפ"כ אין לבו שלם עם ה', כי יודע ה' שהיום יאמר בהכנעה, כגונב דעת עליונה ולמחר יחזור לסורו.

וזה שאמר שמואל, זה המלוה לעני בשעת דחקו, ובשעת דחקו אינו קאי על דוחק שיש לעני, אלא על דוחקו של המלוה, כי זהו המלוה שאינו מלוה לעני כלום, כי אם בשעת דחקו של הנותן, שהצרות דוחקים אותו ליתן צדקה מממונו, וכאשר יעבור הדוחק ההוא אז לבו חזק ואמיץ כבראשונה. ונקט מצוה אחת, דהיינו הצדקה, שבנוהג שבעולם שנודרים בעת צרתם, ואחר הצרה מתחרטין ואינן נותנין כלום, והוא הדין לשאר מצות, שאינן נעשין כי אם בשעה שההכרח מורכב על כתיפו, ועל צד הרמז ירמוז לכל מצות התורה, שהם כמו הלוואה וצדקה אל הילד מסכן דהיינו היצר הטוב, כמו שאמר הלל שהלך לגמול חסד להאי אכסנאי כו' (ויקרא רבה לד ג).

ואמר רבא, היינו דאמרי אינשי: זוזי לעללא לא שכיחי, לתליתא שכיחא. לעללא היינו זמן הזול, בזמן שהזול בעולם, וזהו ממש שעת השלוה, כי בזמן שהזול בעולם השלוה בעולם, כי הא בהא תליא, כמו שנאמר (תהלים קמז יד): השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ובאותו זמן שהעללא, דהיינו התבואה, שכיחא בעולם, באותו זמן לא שכיחא כלל שיתן מן ממונו לצדקה, וישמן ישורון ויבעט. אבל לתליתא שכיחא, הן לפירש רש"י שפירש תליתא לשון הפסד ואיבוד, הן לפי רבנו תם שפירש לתליתא אימת המושל המפחידו, בין כך ובין כך הוא מדבר בזמן שהצרות מצויות בעולם, דהיינו הפסד ואיבוד או אימת מושלי האומות המושלים בישראל, הכל מדבר בזמן ההכרח, ואין זה תשובה שלימה. גם ירמוז אל הנדחק בבית דין שלמטה על הצדקה, שכופין אותו בבית דין על הצדקה, כל אלו התשובות אינן שלימות, כי אין מציאתם כי אם בזמן שההכרח מצוי, ובסור המכריח ישוב לסורו, לכך נאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. במלת ועתה חתם כל הענין, לומר עתה, תיכף ומיד בעוד שאתם בשלוותכם, עד אשר לא יבואו ימי הרעה, כתבו לכם את השירה הזאת שתהיה חקוקה על לבבכם למען תשובו אל ה' תשובה שלימה, לא על צד ההכרח.
ובחיבורי הקטן אורח לחיים פירשנו כל פרשה זו בדרך אחר, שפני הנזכרים כאן הם פנים של זעם, כמו ושמתי פני באיש ההוא (ויקרא כ ה), ואמר שאחר הוידוי השלם הזה, יסתיר ה' פני זעמו, על כן כפל ההסתר, כי מדה טובה כפולה, על כל הרעה וגו'. רבותא נקט, אע"פ שעשה רעה אחת הכוללת כל הרעות, כי המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה (ספרי שלח טו כב), לכך נאמר על כל הרעה, אף על כל הרעה הגדולה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים, מכל מקום הסתר אסתיר פנים של כעס ממנו, והכל שרי ומחיל אחר הוידוי השלם, ובאמרו ואמר ביום ההוא וגו' בארנו שם שפסוק זה כולל כל יסודי התשובה, לשכנו תדרשו ושם תמצאו כל הענין מבואר.

הפרק הבא    הפרק הקודם