[טו, ג]
והמתה מאיש ועד אשה וגו' -
בגדול החל ובקטון כלה, וזה בהדרגה, כי האיש יותר נכבד מהאשה וכל אחד מהם יותר נכבד מהעולל כי הוייתו חסרה עדיין כי לא נשלם הגדול בו והצמיחה והעולל יותר נכבד מהיונק, כי היונק עם חסרון גופו הנה הוא חסר הכח, עד שלא יוכל לעכל כי אם החלב שהוא מתדמה לטבעו מאד. והשור יותר נכבד מהשה; והגמל הוא כמו ממוצע בין טבע הטהור וטבע הטמא, והחמור הוא מהמינים הפחותים שבבהמה הטמאה.

[טו, ד]
ויפקדם בטלאים -
עשה זה כדי שיפקוד הטלאים ולא יפקוד העם, פן יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כמו שקרה לדוד ולזאת הסיבה גם כן מנה אותם בבזק במלחמת נחש מלך בני עמון.

[טו, ה]
וירב בנחל -
רוצה לומר שהוא נלחם עם עמלק במישור כי שם יצאו להלחם, הנה הריב והמלחמה אחד, כאומרו הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם.

[טו, ו]
ויאמר שאול אל הקיני -
הרצון בו וכבר אמר שאול אל הקיני קודם שילחם בעמלק. ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, הנה זה החסד היה כשבא יתרו אל משה המדבר והראה עצמו שמח בהצלחת ישראל, ונתן עצה למשה להשים אל העם שופטים באופן שנזכר בפרשת יתרו, וידמה שהכונה היתה בהחרמת עמלק בזה האופן שצוה השם יתברך, שלא יהנו ישראל כלל מנכסיהם להעיר, כי הכונה האלהית היתה בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים, אשר זנב בהם כל הנחשלים אחריהם למען ייראו הבאים מעשות כדבר הרע הזה, ולא היתה הכונה בזאת המלחמה לקחת שללם וליהנות מנכסיהם.
וכאשר פשטו שאול וישראל ידיהם בשלל, הראו כי לא היתה כוונתם בזה לנקמה, אך להועיל לעצמם, וזה היה הפך הכוונה האלהית, וידמה שלזאת הסיבה בעינה נשמרו ישראל בימי מרדכי ואסתר משלוח ידם בבזת אויביהם שהיו מעמלק ,כמו שספר: ובבזה לא שלחו את ידם.

[טו, ט]
והנה ספר כי חמלו שאול והעם על אגג ועל מיטב השלל ולא אבו החרימם והמלאכה הפחותה החרימו וקרה מזה לשאול שנענש להסיר המלוכה ממנו.

[טו, יב]
בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד -
ידמה שיהיה הרצון בזה שהוא היה מציב לו מקום לשבת בו ולעבוד ה' יתברך שם, ולתת לו תודה על כל הטובה אשר הטיב לישראל והנה היה המקום שהיה מציב לו יד בו הגלגל כי שם היו נקבצים ישראל תמיד על כל הדברים הגדולים, ולזה אמר: ויסב ויעבר וירד הגלגל.

[טו,טו]
והנה אפשר שחשב שאול שאם יזבחו לה' מן השלל ההוא לא יקשה בעיני ה' יתברך ,אחר שאינם נהנים בשללם ולחולשת ההתנצלות הזה יחסו אל העם.

[טו, כ]
ועוד חשב, כי מפני שלא צוה להחרים מלך עמלק ועמו, שיוכל להציל מלכם וזהו אמרו ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי.

[טו, כב]
החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' -
הנה זה מבואר כי העולות והזבחים יבאו על החטאים כמו שהתבאר בתורה, ולזה הוא מבואר כי הוא יותר טוב שישמר אדם מהחטא ולא יצטרך לאלו הקרבנות. הנה שמוע, למצות השם הוא טוב מהבאת הזבח ולהקשיב למצותיו הוא יותר מהקרבת חלב אילים על מזבח ה'.

[טו, כג]
כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר -
אחשוב שיהיה וי"ו ותרפים כוי"ו נרדם ורכב וסוס, ואיה וענה, והרצון בו ואון ותרפים כאומרו התרפים דברו און, והרצון בזה הוא, כי מי שגורע ממצות השם בשיקיים קצתה לבד, הנה הוא ממרה את פיו, וכן מי שמוסיף על דברי השם הוא חוטא.
ולזה אמר שמואל לשאול על מה שאמר: אשר שמעתי בקול ה' וגומר שאע"פ שבמה שעשה קיים את דבריו, הנה מרה את פיו במה שלא קיים מצותו להחרים את עמלק בכללו ושללם.

וענין המשל בזה לפי מה שאומר והוא, כי חסרון הקסם הוא ענין דומה למרי, וזה כי הקוסם יגיד מה שיגיד באמצעות שפע מה עלול מן ה' יתברך, אלא שהשפע ההוא חסר, כמו שאמר ובארנו בספר מלחמות ה’ (חלק ב'). וחסרון השפע ההוא איננו מצד מה שיגיע ממנו, כי כבר היה צורה מצד ההוא, אבל החסרון הוא מצד מה שחסר להגיע ממנו.
ולא אוכל לפרש בזה המקום לעומק זה הענין, אבל אעשה בזה הלמוד השיריי והמשליי, כי הוא בלתי מזיק בזה המקום.
והמשל שיהיה בכאן מרקחת מורכב מסמים רבים, וידע אדם סגולות שם אחד מהסמים ההם וטבעו בשלמות, הנה עדיין לא ידע פועל המרקחת ההוא, כי מצד הסמים האחרים ישתנה הטבע ההוא. ולא עוד, אלא אפילו ידע טבע כל סם וסם מהרכבה בשלמות, הנה עדיין לא יוכל לשפוט באמתות על פעל המרקחת ההוא בגופותיו, מה שלא ידע הצורה המתחדשת מההרכבה. וכן הענין בעינו בקסם, כי הכזב בו נכנס מזה הצד, כמו שבארנו בספר מלחמות ה’. כי לפעמים יתגלה לקוסם מה שישפע מאחד מן הפשוטים, או מיותר מאחד מהם, ולא יתגלה לו מה שישפע מכל אחד מהם, ולא מה שישפע מכללם. וזה כלו בלתי מבואר בזה המקום.

ולזה אמר שמואל כי חסרון הקסם הוא דומה למרי, כי כמו שמה שחסר בקסם מההודעה מסיר בכללות הטוב שהיה ראוי שיגיע מההודעה, ולא די בזה, אלא שהרבה פעמים תהיה ההודעה החסרה סיבה להגעת הרע כמו שבארנו בשני ממלחמות ה’.
כן הענין במי שימרה פי השם, שיגרע ממצותו, כי התועלת המכוון במצוה ההיא לא תתקיים אלא בכללה, ויקרה גם כן קצתה זולת קצתה הפסד ורע, תחת הטוב שכוון במצוה ההיא. וזה כי ה' יתברך צוה לעשות זאת הנקמה הנפלאה למען יוסרו שאר האנשים מהנהגת זאת המדה הפחותה. ולזה רצה שלא יהנו ישראל מנכסיהם, כדי שלא יביא זה לחשב כי אהבת הממון הביא לישראל לזאת המלחמה. עם שבהחרמת כל שלל עמלק תועלת אחר, והוא התועלת המגיע במה שצותה התורה שלא ליהנות בדבר מעבודת אלילים פן יביא זה להמשך אחר עבודת אלילים אם יראה הנהנה מנכסים היות נכסיו מצליחים, אולי ייחס זה למה שהגיע לו מעבודת אלילים.

וכן הענין בנכסי עם עמלק בשוה, כי בלי ספק היו דעותיהם ואמונותיהם נפסדות. וכן יאמר שהאון שדברו התרפים הוא דומה להפצר ההוא, בהתעסק בדבר יותר מן הראוי, והרצון בהוספה על מצות השם יגיע ממנה חסרון, כמו הענין בהוספה שנהיה בדבור אשר יהיה באמצעות התרפים, כי ההוספה ההיא תהיה סיבה לטעות הנופל בהודעה המגעת באמצעותם, כי התרפים הוא דבר מעורר הכח הדמיוני, בהתעוררותו ידמה קצת דברים צודקים, כמו הענין בחלומות הצודקים. והרבה דברים כוזבים ידמה עמהם, ויגיע לו דמוי הדברים הצודקים משפע עליוני יגיע אל הדמיון בעת היותו מתבודד מבין שאר הכחות המגיעות המשיגות, הגיע לו כמו הדברים הכוזבים מצד הדברים אשר הגיע רשומם בכח הדמיוני, ויתערבו אלו הדמיונות בדמויים הצודקים, ויהיה זה סיבה לכזב המגיע בהודעה ההיא.

ולזה אמר הנביא, אשר אתו חלום יספר אתו חלום וגו' מה לתבן את הבר נאם ה', כי ההודעה המגעת באמצעות אלו הדמיונות תדמה לבר הבלתי נקי מהתבן, מצד הכזב המתערב בה מהצד שבארנו. ולזה הוא מבואר שאין לגרוע ממצות השם יתברך ולא להוסיף עליה, כי תפסד הכוונה אשר בעבורה היתה המצוה ההיא.

יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך -
זהו מה שנוסף לו עתה מהעונש, כי במה שחטא בראשונה לא נאמר לו אלא שממלכתו לא תקום, ואולם עתה אמר לו שה' יתברך מאס אותו מהיות מלך על ישראל, וזה מורה שימי מלכותו יהיו מעטים כי הדבר הנמאס ירוחק.

[טו, כט]
נצח ישראל -
הוא ה' יתברך שהוא חוזק ישראל וכחם ותוחלתם כטעם ואומר: אבד נצחי, והנה הרצון בנצח ישראל חיי ישראל שהוא ה' יתברך, כמו הדם שהוא חיי הגוף, כי הדם יקרא נצח כאומרו: ויז נצחם על בגדי.

[טו, ל]
כבדני נא -
כאשר ראה שמואל היות שאול מתבייש נגד זקני העם והעם, אז נשמע אליו לשוב עמו להשתחוות לה'.

[טו, לב]
וילך אליו אגג מעדנות -
יתכן שבא אליו בשלשלאות ובכבלי ברזל למלאת מצות שמואל כדי שלא יוכל לברוח, כטעם התקשר מעדנות כימה. ויאמר אגג אכן סר מר המות. ידמה שאגג היה ירא כשהגישוהו לפני שמואל אסור ונקשר בכבלי ברזל, וכאשר ראה שמואל והיתה צורתו מוכחת על גודל חסידותו ורחמנותו, אמר: באמת סר מרירות המות, כי נפלתי ביד מי שראוי שירחם עלי.

[טו, לג]
וכאשר הבין שמואל מדבריו שהוא היה חושב שינצל על יד שמואל, אמר לו: אין הענין כן כמו שאתה חושב, אבל תדע כי מות תמות מיתה אכזרית, וזה ראוי לך מדה כנגד מדה, כאשר שכלה נשים חרבך כשהרגת בעליהן, כן תשכל מנשים אמך במותך.

וישסף שמואל את אגג -
רוצה לומר שחלקו בחרבו כאילו היה בוקע עצים, למלאות מצות ה' יתברך, והנה היה בזה תועלת לתת יראה לנשארים שלא ילחמו עם ישראל.