ראב"ע תצוה פרק כט

[כט, א]
וזה אשר תעשה להם -
לאהרן ולבניו.
אין הפרש בין קח או לקח כמו: צק לעם ויאכלו. וגם יצק בו מים' בעבור שהזכיר עם פר בן בקר' יורה כי איננו גדול וככה: בני יונה.

שעיר עזים -
והאיל גדול מהכבש, והעד הנסך שהוא שלישית ההין ולכבש רביעיתו.

[כט, ב]
ולחם -
חלות עבות. והעד: רקיקי מצות. והזכיר בשמן. הוא שמן זית כמשפט.

ומלת סולת –
בלשון ערבי הוא סמי"ד, שהוסר הפסולת מהחטה ובארץ ישמעאלים עושים כן. ואין לחם נכבד ממנו, ורבים פירשו מגזרת: סלית כל שוגים מחוקיך. סלה כל אבירי ה'. ואמר: כי כמוהו חטים מכולת לביתך.

ויש אומרים:
טחונות.

[כט, ג]
והקרבת אותם -
והם בסל כמשפטן. להיותם שם אל פתח אוהל מועד. וככה הפר והאילים.

[כט, ה]
ולקחת -
נקרא החשן מלבוש, כי הוא מכסה המקום כנגד הלב.

[כט, ו]
ושמת -
גם איננו רחוק שישים המצנפת באחרונה, והזכיר בתחלת הפרשה המצנפת לפני האבנט, כי היא נכבדת ממנו.

[כט, ז]
על ראשו -
על ראש אהרן לבדו, כי הוא הכהן המשיח. והנה זה היה לפני שומו המצנפת על ראשו, כי על הראש יצוק לבדו.
וכתוב: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן.

[כט, ח]
ואת בניו תקריב -
אל פתח אהל מועד.

[כט, ט]
וחגרת אותם אבנט -
כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים, ואחר שהזכיר אותם הוסיף לבאר אהרן ובניו כמו: ותפתח ותראהו את הילד.

ומלת וחבשת
כמו: לא אהיה חובש.

ומלאת -
דעת המתרגם ארמית. כמו: ומלאו ידיו, רק מה נעשה במלת מלאו ידכם היום?!

והגאון פירשו:
יד חיוב.
ואחרים אמרו:
כי מלואים להיותם שלמים מלאים ורגילים.
והנה מה יעשו במלת ומלאו ידיו?!

[כט, י]
והקרבת -
כבר הזכיר זה.
והנה הטעם כאשר תקריב את הפר יסמוך אהרן ובניו עליו.

ויש אומרים:
כי טעם וסמך אהרן לבדו ואחר כן בניו. ועל האיל כתוב: וסמכו אהרן ובניו. והנה הטעם כאשר היה, שיסמכו יחדו לא זה לפני זה.

[כט, יא]
ושחטת את הפר -
משה שחטו.

וטעם לפני ה'
כי הארון היה באמצע המערבי. וכנגדו מזבח הקטורת. וכנגדו מזבח העולה.

[כט, יב]
תשפוך 0-
הכהן השופך.

[כט, יג]
ולקחת -
אין לפר ולשעיר אליה.

ויש אומרים:
כי נקראו כליות, מגזרת: נכספה וגם כלתה נפשי, כי שם כח התאוה למשגל.

[כט, יד]
ואת בשר -
כולל הראש והנתחים.
ופירש דרך סברא ירחצוהו ואח"כ ישרפוהו והקטיר. האמורים.

ומלת חטאת
בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקראת כן. וככה האשם. על כן: וחטאו את המזבח, יסירו חטא מעליו.

[כט, טו]
ואת -
האחד מהשנים, איזה מהן שירצה.

[כט, טז]
ושחטת(וכו').על המזבח -
לא על קרנות המזבח, והנה שם יזרוק כל הדם לא על היסוד.

[כט, יז]
ואת האיל -
לא הזכיר על הפר שינתחנו. על כן כלו כאשר הוא נשרף. על כן לא הזכיר כרעיו.

ורחצת -
בצווי.

[כט, יח]
והקטרת את כל האיל -
על כן לא הזכיר האליה והחלבים.

[כט, יט]
ולקחת -
זה השני הוא איל המלואים.

[כט, כ]
ושחטת. תנוך -
אין לו ריע.

והגאון אמר:
הרך הדבק בעגול האוזן.
בהן -
ורבים בהנות. ואיננו על משקל הלשון והנה יהיו שם שנים משקלים ורבים ככה בשמות.
ודם השני יזרוק כדם הראשון, רק הדם הנשאר.

[כט, כא]
ולקחת והזית על אהרן -
תחת בגדי אהרן ועל בגדיו.

[כט, כב]
ולקחת -
זה החלב הנזכר, הוא אשר על הקרב ככתוב בפרשת ויקרא.

שוק -
הצד הימין והחזה נלקחו מאיל המלואים. והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מזבחי שלמי בני ישראל. רק החזה מאיל המלואים, משה לבדו יאכלנו כי הוא כוהן הכהנים.

[כט, כג]
וככר -
זהו ולחם מצות.

[כט, כד]
והנפת אותם -
והם בידם.

[כט, כה]
ולקחת -
כתוב: מידם.
ובמקום אחר: מעל כפיהם והדבר שוה.

ניחוח -
כפול החי"ת. והמבין סוד נשמת האדם יבין זה.

אִשֶּה -
תואר מגזרת אש. ובמקום אחר מן האש.

[כט, כו]
ולקחת מאשר לאהרן -
ולא הזכיר בניו, כי הוא העיקר.

ומלת למנה
לחלק.

[כט, כז]
וקדשת -
מהיום והלאה. ואין הונף כמו הורם כי יורם למעלה ולא יונף. ויהיה תרומתם שירימו מזבח השלמים לכבוד השם.

[כט, כט]
ובגדי -
יהיו לבנו המשוח תחתיו.

וטעם אחריו
במותו.

[כט, ל]
שבעת -
מלת יִלְבָּשָׁם
בקמץ גדול תחת קטן. וכמוהו: בשם ה' כי אמילם.

[כט, לא]
ובשלת -
בצווי, כמו: והכית בצור.
ויבן שלמה את הבית.

[כט, לב]
ואכל -
ואת הלחם הנותר מהסל.

[כט, לג]
ואכלו אותם אשר כופר
-
דרך קצרה.

ומלת אותם
בעבור אחרת.

וזר -
שאינו מזרע אהרן.

[כט, לד]
ואם -
נקרא האיל מלואים, כי בו ימלאו ידיהם.

[כט, לה]
אותכה -
באתנח מלה מחוברת מן אותך בקמץ גדול תחת התי"ו. ומן: כי אותך ראיתי.

[כט, לו]
ופר -
תעשה ליום, בכל יום משבעת ימי המלואים.
וטעם על הכפורים -
על שני האילים.
וכתוב: כאשר עשה ביום הזה ציווה ה' לעשות לכפר עליכם.

[כט, לז]
קדש קדשים -
קדש, כאחד הקדשים.

כל הנוגע במזבח יקדש -
כמו: כל אשר יגע בבשרה יקדש.

יש אומרים:
כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו, אם לא יהיו קדושים. והטעם: שלא יהיו טמאים.

[כט, לח]
וזה -
הטעם זה הקרבן.
וכן: זה יתנו זה השיעור.
וכן: וזה אשר תעשה אותם. משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים. ואחר כן אהרן ובניו.

[כט, לט]
את הכבש -
ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת, כאלו הוא את הכבש האחד.

ור' משה הכהן אמר:
כי את הכבש כבש אחד.
[כט, מ]
ועשרון -
עשירית האיפה, גם ההין מדה מצרית.

[כט, מא]
ואת -
מלת וכנסכה. שב אל הבקר.

[כט, מב]
עולת תמיד לדרתיכם -
יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמישים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני, כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה, כי מעורבים היו השבטים, כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני, היה הארון נוסע בתוך המחנות.
וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו. ויום הכפורים בשנה השנית, כי כן כתוב על עבודת אהרן. ויעש כאשר ציווה ה' את משה וכן כתוב: הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר.
כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל וישימון כמו שמנה ושלשים שנה. ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין?!
ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום. ותוספת בשבת ובמועדים?!
ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו, כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהי לכלם מקנה רב.
והנה פירש טעם למה נקרא אהל מועד.

לכם -
לישראל. וככה קריאת העדה.

לדבר אליך -
לבדך שם.

ויפת אמר:
אשר אועד לכם למשה ולאהרן לפעמים. ורמז לדבר אליך למשה תמיד ועדותו ונועדתי שמה לבני ישראל.
[כט, מג]
ונקדש בכבודי -
ולפי דעתי:
בעבור היות אהל מועד כולל הכל, המשכן ואת כל כליו, הארון והשלשה כלים הוא מקום המועד. והיה האהל נקדש בכבודי שישב על הכרובים.

[כט, מד]
וקדשתי -
והנה בעבור הכבוד יהיה קדוש האהל הנקדש בכבוד והמזבח שהוא לפתחו.

ואת אהרן ואת בניו אקדש -
שהם משרתי האהל והמזבח והיו קדושים.

[כה, מה]
ושכנתי -
יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים. כי ארבעת הדגלים היו בארבע הפאות. ומחיצה בין מחנה לוויה למחנה ישראל, כי גם הם היו לארבע הפאות ואחר כן מחיצה. ושם האהל בתוך בני ישראל.
והנה בעל קרי לא יצא ממחנה ישראל גם יד לא היה להם לשבת חוץ לתחום, רק המצוה באה על מחנה ישראל בצאתו למלחמה על האויב. וכן: כי תצא מחנה, לא ידבר על מחנה כל ישראל אנשים נשים וטף, כי היוצאים למלחמה הם זכרים ומעטים. והנה בנשאם הארון עמהם כאשר עשה פנחס לא יכלו לעשות מחיצה למקום הארון.

[כט, מו]
וידעו -
הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו: תעבדון את האלהים על ההר הזה.



הפרק הבא    הפרק הקודם