פרק ו
פרק ו, א
עתה תראה אשר אעשה לפרעה. מלת עתה תשובה נכונה למשה על אשר אמר למה הרעות לעם הזה. כי לא נתרעם משה על מה שלא שלח פרעה את ישראל תיכף ומיד בבואו אליו, שהרי כבר אמר לו הקב"ה שני פעמים שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך, אך שנתרעם על מה שהרע לעם הזה יותר מבראשונה, כי לפחות אם שליחתו לא יועיל להם תיכף - לא יזיק, והרי עינינו הרואות כי הזיק להם בשליחתו, ואמר משה: אולי אני הייתי סבה לזה, לפי ששלחת אליו איש כבד פה ולשון כמוני, על כן חרה אפו של פרעה ביותר כי אמר ראה היהודים משחקים בי, ואם כן למה זה שלחתני, ואולי הבין זה מדברי פרעה שאמר למה משה ואהרן תפריעו את העם, כי היה לו לומר משה ואהרן למה תפריעו, אלא כך אמר אילו היה עושה שליחות זה - להפריע את העם ממעשיו - איזו אדם הגון ודברן אחר, החרשתי, אבל למה משה ואהרן שאינן ראוין לשליחות זה, והם יפריעו העם ממעשיהם - דבר זה חרה לו ביותר שיעשה לו זה שליח נקלה, מאילו היה עושה זה לו הראוי לשליחות.

והשיב לו הקב"ה: עתה תראה וגו', כי מהידוע שכך היא המדה, שבכל יום סמוך לעלות השחר החושך מחשיך ביותר מן חשכת הלילה, ואחר כך אור השחר בוקע ועולה, וכן רוב החולים סמוך למיתתם הם מתחזקים ויושבים על המטה ומבקשים לאכול, ואחר כך המוות גובר, וכן בימות החורף סמוך לעלית השמש הקור הולך וגובר ולסוף הוא מנוצח מן השמש, וזה דבר טבעי כי כל דבר טבעי המרגיש שבא כנגדו איזו דבר הפכי לו הרוצה לבטל מציאותו, אז הוא מתחזק ביותר כנגד מתנגדו, וימאן לענות מפניו ופועל בטבעו כל אשר ימצא בכחו לפעול, ולסוף היא מנוצח כי גבר עליו ההפך, כך הוא בכל הדברים שהזכרנו, כמו כן מה שהרע פרעה לישראל עכשיו יותר ממה שעשה לשעבר זה מופת חותך שקרב קצו, ושזמן הגאולה קרובה לבטל כל פעולותיו של פרעה, על כן הוא רוצה להתחזק בפעולותיו, זה הוא שאמר עתה תראה, במלת עתה תירץ לו על מה ששאלו למה הרעות וגו', לפי שעתה הגיע הזמן שיהיה מוכרח לשלחם ולגרשם, על כן הוא רוצה להתקומם עליהם ביד חזקה, וזה מופת כי קרוב ישועתי לבא וצדקתי להגלות.

גם יש לפרש מלת עתה תראה, להורות שלא הגיע עדיין קץ ת' שנה שהיו להם להיות במצרים, שהרי לא נשתעבדו כי אם רד"ו שנים, על כן הוסיף להם צרה ושעבוד, כדי שהסך המועט יעלה לחשבון מרובה, כי בימים מועטים אלו דומה כאלו נשתעבדו בהם שנים רבים, וע"י זה יתקרב להם הקץ, שעתה תיכף ומיד תראה את אשר אעשה לפרעה, וזה דקדוק נכון.


כלי יקר לפרשת וארא

המשך פרק ו
פרק ו, ב
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. אליו מיותר לגמרי, כי כבר הזכיר שמו של משה. ונראה לפרש על דרך שאמרו רבותינו ז”ל (עיין פס"ז, ראב"ע, ספורנו שמות ב י):
שלכך נקרא משה ולא משוי שנמשה ממים לפי שמשה לשון הוה, ורוח ה' דבר בבת פרעה לקרותו משה לשון משה ומושך, כי הוא המושך את ישראל מן הגלות מן המים הזידונים.
ואילו היה משה בודק בשמו היה נודע לו באמת כי על ידו יגאלו ישראל, ולא היה קורא תגר לאמר: למה זה שלחתני למה הרעות וגו', אך מצד אחד יש ללמוד זכות על משה שבדק במהות עצמו וראה את עצמו כבד פה ולשון, על כן חשב שאינו ראוי לשליחות זה, לכך נאמר וידבר דבור קשה, אלהים זה מידת הדין, אל משה לומר שהוא ראוי ליתן את הדין על שלא בדק בשמו משה ולהבין מתוכו שהוא יהיה משה ומושך את ישראל מן הגלות, ומצד זה לא היה לו לומר למה הרעות, אך מצד עצמותו נתמלא ה' עליו רחמים, ויאמר אמירה רכה, אליו בשביל מהות עצמו, כי מאחר שהיה כבד פה ולשון על כן מלאו לבו לומר למה זה שלחתני, ובשביל אליו נאמר לו אני ה' המורה על רחמים, כי שמו ומהותו סתרי אהדדי, לכך אמר אני ה' מלא רחמים לדונך לכף זכות.

פרק ו, ג
וארא אל אברהם וגו'. התחיל בלשון ראיה וסיים בלשון ידיעה, כי היה לו לומר וארא אל אברהם וגו' ובשמי ה' לא נראתי להם, או היה לו לומר ואודע אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם. והקרוב אלי לומר בזה שלשון ראיה מורה יותר על בירור הדבר מלשון ידיעה, כי יש לך ידיעה בדבר הניכר ונודע במופת מצד ההיקש השכלי אשר יפול בו הטעות, או על ידי שמיעה שיפול הכזב בו, אבל הדבר שהאדם רואה עין בעין טוב מכולם, כי לא יפול בדבר הנראה שום טעות או כזב, ותדע כי שם של (אל) שדי מורה על שם שהקב"ה אמר לעולמו די, ועל שם שיאמר די לצרתם כמו שפירש רש"י על פסוק ואל שדי יתן לכם רחמים, (בראשית מג יד). וידוע שהאבות היו כל ימיהם מכאובים או רובם, כי אברהם הושלך לכבשן, והלך נע ונד, ונלקחה אשתו. וכן ליצחק ועוד סתמו בארותיו, והיה גר בארץ. ויעקב יותר פשוט מכולם, והקב"ה אמר די לצרות כלם וזה הדבר אשר ראו בעיניהם את כל התלאה אשר עברה עליהם, והצילם ה' בשם של (אל) שדי ואמר די לצרותם, אבל שם ה' המורה על רחמים גמורים בלי תערובות דבר רע, לא זו שלא ראו בעיניהם דבר זה אלא אפילו בידיעה על צד המופת לא נודע להם כי אני ה' מטיב לכל.

ואם כן נקט, ראיה, וידיעה בדרך לא זו אף זו, כי הרעות לא זו ידיעה אלא אפילו בראיה עין בעין נראה להם, והרחמים גמורים לא זו שלא ראו אותם עדיין אלא אפילו לא נודעתי להם, בידיעה מופתית, והרי אמרתי לאבות אני ה' מלא רחמים, ולא קיימתי להם עדיין הבטחה זו, וזה מופת ראשון על הגאולה ועל התמורה.
מופת שני, וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. והרי עדיין לא נתתיה להם,
מופת שלישי, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם עבודה קשה יותר מן הנגזר, כי אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, שלשה אלו חברו אל עמק שלשה הבטחות שנזכרו אחר כך בג' פסוקים רצופים, כי בם נזכר מפורש לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו', והזכיר שפטים גדולים לעשות במעבידיהם, וביאת הארץ כאשר מבואר לכל מעיין בפסוקים אלו.

דרך שני
בהמשך פסוקים אלו הוא, שאין אלהים אלא דיין ולא פירש עדיין באיזו דין דנו הקב"ה, על כן נראה לפרש שדין זה קאי אל פסוק שלפניו, שנאמר: עתה תראה את אשר אעשה לפרעה דרשו רז"ל (סנהדרין קיא):
ולא העשוי למלכי שבעה אומות,
והנה תיבת למלכי נראה ייתור כי היה לו למימר ולא העשוי אל שבע אומות, (ובשמו"ר ה כג): מסיק
ולא תראה את אשר אעשה במלחמת שלשים ואחד מלכים,
וקשה מנינא למה לי, וכי עדיין לא ידענו שנלחמו ישראל בל"א מלכים?
ועוד קשה, מהו שנאמר עתה תראה את אשר אעשה לפרעה. עתה למה לי?
אע"פ שסוף פרשת שמות בארתי לשון עתה, מכל מקום עוד לאלהים פתרונים לפרשו בלשון אחר. וזה, כי אמר הקב"ה למשה אני ה' היה הוה ויהיה, כי כל בשר ודם אינו בטוח לקיים הבטחתו, כי רוח עברה בו ואיננו לקיים הבטחתו על כן צריך לקיימה לאלתר. ואם לא, אזי בדין המובטחים קוראים תגר על אשר לא נעשה פתגם דברו מהרה, כי אם לא עכשיו אימתי, אבל אני הוה לנצח בכל הזמנים בשוה, על כן לא היו האבות קוראים תגר, אלא היו מצפים וממתינים מתי יבא דבר ה', והיו בטוחים שסופה להתקיים, אבל אתה קראת תגר על שלא נתקיימו דברי תיכף ומיד, אם כן מכל שכן שתקרא תגר במלחמות ל"א מלכים, כי אותן המלחמות יתארכו בהכרח, כמו שכתוב (יהושע יא יח): ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה כי לא יכלו ישראל לנחול את כל הארץ מהרה פן ירבה עליהם חית השדה, אלא מעט מעט יתגרשו מפניהם, ויען כי דרכך לקרא תגר כשאין ההבטחה נעשית מהרה, על כן אני קונסך שבדין לא תראה המלחמה ארוכה שתהיה עם ל"א מלכים, חוץ ממלחמת פרעה שהוא מלך אחד, ויכול אתה לראות עתה רצה לומר תיכף, את אשר אעשה לפרעה אותה לבד תראה, ועיקר המיעוט בא מן מלת עתה רצה לומר דווקא דבר שנעשה עתה תיכף אותו תראה אבל לא דבר שלא יהיה נעשה עתה כי אם בימים רבים, כמו מלחמת שלשים ואחד מלכים אותה לא תראה, וזה הוא שאמר ושמי ה' המורה שאני הוה לנצח וסוף הבטחתי להתקיים, אבל עדיין לא ידעו דבר זה, והמתינו לצפות על דברי כאמור.

דרך שלישי הוא, שרצה הקב"ה לפרסם בעולם כי הוא יתברך ברא עולמו יש מאין, כי עדיין לא היו מתפשטים בעולם מופתים המורים על החידוש, על כן הוצרך הקב"ה לעשות כל המופתים הללו כדי שיאמינו למפרע כי ה' ברא עולמו יש מאין, כמו שאמר בזאת תדע כי אני ה', וכן יתרו אמר (שמות יח יא): עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים, ודברו מזה הרבה מפרשים, איך מופתי מצרים היו מופתים על חידוש העולם, על כן אמר וארא אל האבות באל שדי כי הוא שם מורה על שאמר הקב"ה לעולמו די, והוא מופת על הבריאה אבל לא על החידוש יש מאין, זה הוא שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם כי שם זה של הויה מורה שהקב"ה מהוה את הכל וכל ההוויות מאתו יתברך, כי זה מאמת החידוש לומר שאין הויה לשום נמצא זולתו יתברך, וזה תשובה למשה על שקרא תגר ואמר למה הרעות וגו', ואע"פ שכבר אמר לו ה' ולא יתן אתכם מלך מצרים להלוך, מכל מקום רצה משה לידע טעם לקישוי לב פרעה כל כך, ואם כדי לעשות כל המופתים, היא גופא קשיא, מה צורך יש בכל המופתים?
עד שאמר לו הקב"ה טעמו של דבר כי אני ה' מהוה את הכל, ודבר זה לא נתפרסם עדיין בעולם, כי אל האבות לא נראיתי כי אם בשם של (אל) שדי המורה כי אמרתי לעולמי די, אבל עדיין לא נתפרסם מופת על החידוש, זה הוא שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם על כן צריך אני להקשות לב פרעה כדי לעשות מופתים המורים על החידוש.

ואם תאמר מה יום מימים, ומה צורך בידיעה זו עכשיו יותר מבשאר זמנים?
על זה אמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. ואם לא אפרסם עכשיו כי לי כל הארץ אם כן יאמרו האומות לסטים אתם כי ביד חזקה אתם כובשים ארצות שבע אומות ולא כהה בהם ה' (ש"א ג יג): ובזה יבואו לידי כפירה ומינות לומר לית דין ודיין כמבואר למעלה פרשת בראשית (א א): על דברי ר' יצחק.
ואם תאמר הלא גם בימי האבות הבטחתים לתת להם הארץ, ולא עשיתי פרסום על החידוש, על זה אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' רצה לומר שהאבות לא היו צריכין למופתים, כי בלאו הכי היו בנים אמון בם, ולכל האומות לא היה צורך בידיעה זו עדיין, אבל עתה שאני שמעתי נאקת בני ישראל והגיע זמן כניסתם לארץ, על כן אני צריך לפרסם עכשיו ע"י המופתים כי אני ה' מהוה את הכל ולי כל הארץ, ובידי ליתן הארץ למי שארצה, וזה הוא שאמר ונתתי אותה לכם מורשה אני ה', לפי שאני ה' מהוה את הכל ואני עשיתי הארץ וכל אשר עליה על כן בידי ליתן אותה לכם מורשה.

דרך רביעי הוא, על דרך שאמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין צ):
מנין לתחיית המתים מן התורה?
שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתם להם את ארץ כנען. לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה.

פירש רש"י:

מכאן שעתידין לחיות וירשו את הארץ.
ופירושו דחוק מכמה ספקות כי מה עניין תחיית המתים לסיפור זה שהיה להקב"ה עם משה על שקרא תגר.
ועוד, שלא מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שלימות המשיח יחיו האבות וישבו על אדמת ישראל, כי מה תועלת להם בזה להחליף עולם עומד בעולם , וכל שכן לזמן התחיה, כי אז יהיה העולם חרב ואיך ישבו האבות על האדמה?
ועוד קשה, על המדרש שמביא רש"י (בפסוק ט): חבל על דאבדין כו' הרבה יש לי להתאונן על מיתת האבות, אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים, וכן ביצחק ערערו על הבארות וכן יעקב שהוצרך לקנות השדה כו' ולא הרהר.
וקשה, ממה נפשך, אם היתה הבטחת הארץ דווקא לזרעם ולא לאבות, אם כן למה יהרהרו ויעררו האבות, הרי מעולם לא הבטיח לאבות שיהיה להם חלק בארץ, ואם הבטיח גם לאבות אם כן איה הבטחתו?
והקרוב אלי לומר שלצדדין קתני, כי האבות לא ניתן להם חלק בארץ לצורך תשמיש העולם הזה כי אם מקום קבורה לבד, כי מתי ארץ ישראל חיין תחילה, ובכל מקום שנאמר: כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אין הנתינה שוה בשניהם כי איך ירשו יחידים ארץ גדולה כזו, אלא לזרעם בעולם הזה, ולהם לצורך תחיית המתים לעולם הבא, שיהיה להם חלק וקבורה בארץ להנצל מצער גלגול מחילות, ואם כן כשבקש אברהם מקום לקבור את שרה ולא מצא, היה לו לאברהם מקום להרהר על עיקר הבטחה זו לאבות, שהיתה על שיהיה להם מקום קבורה ולא מצא, ומכל מקום נתקיימה הבטחה זו אחר כך כשמצא לקנות בדמים, אבל קודם שמצא לקנות היה לו להרהר ולא הרהר, וכן יצחק כשערערו על הבארות היה לו גם כן להרהר פן לא יתנו לו גם מקום קבורה בארץ אחר שמדקדקין עליו כ"כ שלא ליתן לו חלק מועט בארץ, וכן יעקב.
וענין תחיית המתים תלוי בחידוש עולם, כי המאמין בחידוש יאמין גם בתחיה בקל וחומר, כדאיתא בגמ' (סנהדרין צא): מאן דלא הוי הוי, מאן דהוי מכל שכן דהוי, וזה הוא שאמר: וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' המהוה את הכל, היה הוה ויהיה גם לעתיד, וכל זה מופת על התחיה, על כן הוצרכתי לעשות כל המופתים בפרעה ובכל עבדיו, כדי שיאמינו גם בתחיה, כי עד הנה שמי ה' המורה על החידוש לא נודעתי להם, ואעפ"כ הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, להם היינו שיהיו נקברים בארץ, כדי שיהיו בטוחים לעמוד לעתיד לבא בלא צער גלגול מחילות. ופירוש זה יבא על נכון, הן לדרך שלישי, שכל הפרשה בניחותא, לא כמאשים את משה על שקרא תגר, הן לדרך של רש"י שפירש חבל על דאבדין כו'.
ועוד נראה לי, שהזכיר שם של שדי לאבות בהבטחת הארץ, לרמוז להם שתועלת הארץ הוא בעולם הזה ובעולם הבא, כי י"ש מן שדי רמז לשכר העולם הבא, שנאמר (משלי ח כא): להנחיל אוהבי יש, ד' מן שדי רמז לשכר העולם הזה המתפשט לד' רוחות העולם, כמו שכתוב (בראשית כח יד): ופרצת ימה וקדמה וגו', ועל זה נאמר למשה (שמות לג כג): וראית את אחורי ופני לא יראו, הראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, כי הדלי"ת מן שדי היא בקשר של תפילין מאחוריו, שהראה לו הקב"ה כל שכר העולם הזה הרמוז בד' רוחות, כמו שנאמר (דברים ג כז): למשה עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה צפונה וגו'. אבל פני דהיינו אותיות י"ש שבתפילין מלפניו המרמז לשכר העולם הבא, דהיינו שי"ן בתפילין של ראש ויו"ד בתפילין של יד לא יראו, אמר לו כי שכר העולם הבא לא יראו כמו שכתוב (ישעיה סד ג): עין לא ראתה אלהים זולתיך, על כן הזכיר כאן שם של שדי, לומר שלא הרהרו על שלא מצאו מקום קבר בארץ, הבא לתכלית התחיה, אע"פ שהובטחו גם על התחיה בשם של שדי.

פרק ו, ו
והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. כנגד ד' דברים שעברו עליהם, שנאמר (בראשית טוּ יג): כי גר יהיה זרעך הרי הגרות, בארץ לא להם הרי ריחוק השכינה, כי הדר בחו"ל דומה כאילו אין לו אלוה כו' (כתובות קי): וסמך ריחוק השכינה לגרות, כי הא בהא תליא, שריחוק השכינה נמשך מן הגרות שיהיו כגרים בחו"ל במקום ריחוק השכינה, ועבדום זה דבר נוסף על הגרות, כי סתם גר אינו עבד לפחות, וענו אותם זה דבר נוסף על העבדות, כי סתם עבד אין מענין אותו חנם. ובהצלה ראה הקב"ה להצילם בהדרגה מעט מעט, מתחילה הצילם מן הדבר המסוכן ביותר והוא העינוי, ועליו נאמר: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, כי הסבלות היינו העינוי, כמו שאמר למען ענותו בסבלותם. ואחר כך הצילם גם מן העבדות, ועליו נאמר: והצלתי אתכם מעבודתם. ואחר כך הצילם מן הקל שבכולם הוא הגרות, ועל זה אמר: וגאלתי אתכם וגו', כי סתם גר אין לו גואל כמו שכתוב (במדבר ה ח): ואם אין לאיש גואל אמרו רבותינו ז”ל (ב"ק קט): זה הגר כו'.

ולפי
שמן הגרות נמשך סילוק השכינה, כי מטעם זה הוצרך להסמיך אל הגרות מאמר בארץ לא להם המורה על סילוק השכינה, לעומת זה אמר כאן שבביטול הגרות יזכו לדיבוק השכינה ועל זה אמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים. ליקוחין ממש כדרך גבר בעלמה, ויען כי הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה, על כן אמר כאן: והייתי לכם לאלהים, וע"י דבוק זה - וידעתם כי אני המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, הגדולה שברעות, ואחר כך פירש ליקוחין אלו באמרו: והבאתי אתכם אל הארץ וגו', ועל כן תקנו בפסח ד' כוסות כנגד התשועה מן ד' רעות אלו, ולמעלה פרשת וישב, (מ יא): בכוס הנאמר בשר המשקים תמצא טעם נכון מאוד על ד' כוסות של פסח ע"ש.

והנה
בד' לשונות של גאולה אלו, מה שהזכיר ד"פ שם אלהים בפסוק כה תאמר אל בני ישראל אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם, כלל ופרט למה לי?
אלא לומר כי מן הגרות נצולו בזכות אברהם, שהלך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ נכריה, ובזכות העבודה של יצחק שנעקד על גבי המזבח לעבודת ה', נצולו מעבודת מצרים, ובזכות יעקב שסבל ענויים כל ימיו, נצולו מעינוי מצרים, אבל בענין דיבוק האלהי היו כל האבות שוים בו, על כן כללם יחד ואמר אלהי אבותיכם שבזכות כולם יזכו לדיבוק השכינה.
ויש אומרים:
והצלתי אתכם מעבודתם - היינו מן מזל טלה אשר אליו עבדו המצרים, ורצה לומר מן אלהות שלהם דהיינו עבודתם ונכון הוא.

פרק ו, ט
וידבר משה כן אל בני ישראל וגו'. יש בספור זה כמה ספקות, כי קוצר רוח היינו עבודה קשה ולמה חלקם?
ועוד, מה שאמר אחר כך בא דבר אל פרעה משמע שתיקן בזה מיאון וסירוב של ישראל, והדבר מחוסר ביאור, והכל מקשים, הלא יש לקל וחומר זה פירכא, כי מה לישראל שכן היה להם קוצר רוח, ומה השיבו הקב"ה על קל וחומר זה, ואיך תקנו במה שנאמר ויצום אל בני ישראל וגו'.
והנראה אלי בזה, שכל הסיפור מן וארא אל אברהם עד ונתתי אותה לכם מורשה, לא נזכר בו פרעה כלל שישלחם מארצו, ויובן מזה כאלו רצה ה' שיצאו מעצמם בלא הורמנא דמלכא, כי כן משמע הלשון והוצאתי ולקחתי, ואע"פ שכבר אמר לפרעה: שלח עמי ויעבדוני, אולי אחר סירובו של פרעה רצה ה' שיצאו משם בעל כרחו של פרעה, וטעה משה בדבר זה, כי היה לו להוסיף מדעתו ולדבר אל ישראל גם בפעם זה שישלחם פרעה, כי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, כי לא איש הוא יתברך ויתנחם, ומשה לא הוסיף כלום, אלא אמר להם דברי השם יתברך כהווייתן, כמו שכתוב: וידבר משה כן אל בני ישראל, כן מורה על דברים כהווייתן. ולא שמעו אל משה לא קבלו דבריו, והיה להם להשיב על דבריו, איך נצא בלא רשות המלך?
כדרך שנאמר (ש"א טז ב): איך אלך ושמע שאול והרגני, אך מקוצר רוח שהיתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל, על כן לא יכלו להוציא מן הפה תשובתן אליו.
ועוד, שיראו מעבודה קשה פן תכבד עליהם כאשר כבדה עליהם בשליחות ראשון של משה, וכאשר ראה ה' כונת ישראל וסבת מיאונם וסירובם רצה לתקן טעותם, וידבר ה' אל משה בא דבר אל פרעה וגו'. כי גם מתחילה לא עלה בדעתו יתברך שילכו בלא רשות, זולת שמשה וישראל שניהם טעו בדבריו הראשונים.

והנה גם בדבריו אלה טעה, כי חשב מדתלה השליחות בפרעה שמע מינה שדווקא דעת משלח בעינן אבל לא דעת ישראל, כי ביד חזקה יגרשם שלא ברצונם, על כן אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי, לא בדרך קל וחומר, אלא אמר: לדעתי אינן רוצים לשמוע לצאת ממצרים כלל, שהרי מצינו לרז"ל במכת החושך שהיו רבים רשעי ישראל שלא היו רוצים לצאת, וכן פירש רש"י פרשת בא (י כב), ואע"פ שהפסוק מגיד לנו האמת שמקוצר רוח לא שמעו, מכל מקום משה היה סבור שלא שמעו בעבור שאין רצונם לצאת כלל, על כן אמר משה בלא קל וחומר מאחר שבני ישראל לא שמעו לי ואין רצונם לצאת אם כן איך ישמעני פרעה לגרשם, כי פרעה יקח לו מיאונם וסרבונם להתנצלות, וכאשר ראה ה' טעותו של משה וטעותם של ישראל רצה לתקן שניהם כאחד, שנאמר: ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. שיהיה כאן דעת המשלח ודעת השלוח, כי אין זה בלא זה, כי ידבר אל בני ישראל שיתרצו לצאת, כי ידבר על לבם דברים טובים ונחומים, ואל פרעה שיתרצה לשלחם, ואותן מישראל שלא רצו לצאת מתו בג' ימי אפלה, ומה שחזר ואמר איך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. לפי שאמר לו הקב"ה: בא דבר אל פרעה חשב שמא חזר ה' ממה שאמר והיה הוא יהיה לך לפה, ורוצה עכשיו שאני אדבר הכל ולא אהרן, על כן אמר הרי אני ערל שפתים, על זה נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום וגו', הורה שלא חזר מזה, ואהרן יהיה לו לפה, ובזה תיקן הכל.

ולפי פשוטו נוכל ג"כ לומר, שאין פירכא לקל וחומר זה, כי משה לא הבין כוונתם שלא שמעו מקוצר רוח, וחשב שלכך לא שמעו לו כי אינם מאמינם בנבואתו, ואם כן כל שכן שפרעה לא יאמין לו, אבל הקב"ה ידע האמת שמקוצר רוח לא שמעו, על כן לא חש להשיב לו כלום על הקל וחומר, כי ידע הקב"ה שאין בקל וחומר זה ממשות, ולא השיבו כי אם על אמרו ואני ערל שפתים ואמר שאהרן יהיה לו למליץ כאמור, ומה שאמר שנית בסוף הענין הן אני ערל שפתים, לפי שנאמר דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך. וחשב משה כי מה שידבר ה' אלי ואל אהרן זהו הדבר שאהרן יהיה לי לפה, אבל מה שידבר ה' לי לבדי אצטרך אני לבד לדבר אל פרעה, כי כן משמע הלשון את כל אשר אני דובר אליך, על כן השיב לו הקב"ה אתה תדבר וגו' ואהרן אחיך ידבר אל פרעה כל הדיבורים, אפילו מה שאני מדבר אליך לבד.

פרק ו, יד
אלה ראשי בית אבותם. לפי שרצה ה' ליתן אורייתא תליתאה ע"י שבט משולש בהרבה מיני שילוש שנזכרו בגמ', (שבת פח): על כן התחיל לבדוק בראשי בית אבותם, ומצא ראובן ד' משפחות, ושמעון ה' משפחות, ולוי ג' משפחות על כן פסל הראשונים ובחר בלוי המשולש פעמים. והמפרשים אמרו שהיה מחפש בראובן תחילה אם ימצא בבניו איש כלבבו הראוי לזה השליחות, כדרך שחפש שמואל הנביא בבני ישי, וילפינן חיפוש מחיפוש דהתם מה להלן פסל הראשונים עד אשר מצא איש כלבבו, כך רצה לחפש כאן בבני ראובן ושמעון ויחפש ולא מצא, עד אשר תהה בקנקנו של לוי ומצא את אהרן ומשה, ושוב לא היה צריך לחפש.

פרק ו, כו
הוא אהרן ומשה. הוא משה ואהרן. לפי שבעיקר השליחות נראה כי משה העיקר שהרי אליו לבד נראה ה' בסנה, והייתי אומר שאהרן טפל אליו?
תלמוד לומר: הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל, לומר לך שיש חלק לאהרן בהוצאה כמו למשה, על כן הקדים את אהרן. אבל בענין הדבור אל פרעה נראה כי אהרן העיקר ומשה טפל לו, שהרי משה היה כבד פה וכבד לשון, על כן אמר: הם המדברים אל פרעה מלך מצרים הוא משה ואהרן, הקדים את משה לומר לך שאפילו בענין הדבור אל פרעה אינו טפל לאהרן אלא שקולים המה בכל דבר.

דבר אחר:

לפי שמצינו שקודם שליחות זה היה אהרן שלוח אל ישראל להשיבם מדרכיהם הרעים כדי שיהיו ראוים ליציאה ממצרים, ובאותו שליחות היה אהרן העיקר, ועל זה אמר משה שלח נא ביד תשלח, היינו ביד מי שאתה רגיל לשלוח, כמו שפירש רש"י על אותו פסוק (שמות ד יג):, ועל אותו שליחות אמר: הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו וגו', כי באותו שליחות היה אהרן העיקר, על כן הקדימו, אבל בשליחות של עכשיו שעיקרו אל פרעה, ודאי משה העיקר, על כן הקדימו, ואמר: הם המדברים אל פרעה וגו' הוא משה ואהרן.

פרק ו, כח
ויהי ביום דבר ה' אל משה וגו'
פירש רש"י:
שהוא מחובר למקרא שלאחריו,
וכל שאר המפרשים תפשו עליו לומר: אם כן הוא למה הפסיק בנתים?
ואומר אני שרצה להורות בזה מעלת נבואת משה רבינו על כל שאר הנביאים, כי כל הנבואות הם בחזיון לילה, כמו שכתוב (במדבר יב ו): אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו'. כי נבואתו היתה ביום ממש, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש צו תקיא): מן פסוק ביום צותו הנאמר (בפרשת צו ז לח): שכל המצות נצטוה עליהם משה ביום. על כן נאמר כאן ויהי ביום כשהיה יום ממש אז דבר ה' אל משה בארץ מצרים, כי כאן התחלת נבואתו על כן הודיע לנו שהתחלת נבואתו היתה ביום, וכן היו מסתמא כל הנבואות של משה כולם ביום.

הפרק הבא    הפרק הקודם