פרק ז
פרק ז, יב
ויהי המקריב ביום הראשון וגו'. סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום, כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך השלום בא בגמר החתימה, ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים, עד ביאת הברכה שאחריה הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסרה כלום, כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבא אחריה למלאת חסרונה, על כן המדרש משבח ואומר גדול השלום שהוא חותם כל הברכות, כי זה מורה על חסרון הברכות הקודמים ועל מעלת החתימה, ויצירת האדם באחרונה יוכיח. ועל כן נמצאו מדרשים רבים המדברים ממעלת השלום, שיש בו צורך בתחתונים ובעליונים, ואמרו עוד (במ"ר יא ז) גדול השלום שאפילו המתים צריכין לו, שנאמר (בראשית טו טו): ואתה תבא אל אבותיך בשלום. אין הפירוש שיש איזו קטטה ומריבה בין המתים שיצטרכו אל השלום, אלא המתים צריכין שיהיה שלום בין החיים, כי אם אין שלום בין החיים והם מחרפים זה את זה, עד מהרה ירוץ דברו לחרף את החיים ואת המתים, עד שאפילו לשוכני עפר אין מנוחה בקבר מריב לשונות של החיים, כמעשה של ההיא שהיתה קבורה במחצלת של קנים, (ברכות יח) וכמעשה בכל יום בדורינו, על כן צריכין המתים שיהיה שלום בין החיים ואז ינוחו על משכבותם שלום.

ואחר
שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז ג"כ השלום, כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון, גם לא הזכיר בו שם נשיא שלא יתנשא לאמר אני אמלוך והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע.
ואמרו עוד (שמו"ר טו ו עיי"ש) שכל י"ב שבטים אלו נמשלו לי"ב מזלות שהולכים כהולך בסולם לאחוריו, וכן יסד הפייט של נישואין שור לפניהם ולא לאחריהם עלות בשלום, שכל אחד סובר אני ראשון, ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים, כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו, וכל זה סבת השלום.


הפרק הבא    הפרק הקודם