מצודות דוד, שופטים פרק יט



פסוק א
ומלך אין בישראל. כי אם היה מלך לא היה מה שהיה, כי המלך היה מעניש את החוטאים ולא היו אם כן, ישראל נלחמים זה בזה כאשר יסופר. וכתב בסדר עולם (פרק יב), שגם זה היה בימי כושן רשעתים, קודם שעמד עתניאל:

פסוק ב
ותזנה עליו. סרתה מעליו, והלכה לבית אביה:

פסוק ג
לדבר על לבה. דברים טובים המקובלים על הלב, להשיבה אליו
וצמד חמורים.
אחד לו, ואחד לפילגשו בשובה לביתו
ותביאהו.
פילגשו ראתה אותו בחוץ והביאה אותו לבית אביה
לקראתו.
רצה לומר, בעת לכתו לקראתו:

פסוק ד
ויחזק בו. היה אוחז בו ולא עזבו ללכת מאתו
וילינו שם.
בהלילה שאחר שלשת הימים:

פסוק ה
סעד לבך. לבל יחלוש הלב, סעד אותו באכילת פת לחם:

פסוק ו
הואל נא. התרצה נא ולין פה
וייטב לבך.
באכילה ושתיה ובשמחת הלב:

פסוק ח
והתמהמהו. נתעכבו עד אשר נטה השמש לבית מערבה:

פסוק ט
רפה היום לערוב. כי קודם חצות השמש הולך ומתגבר, ואחר חצות הולך ורפה, ולזה אמר הנה השמש רפה ועומדת לשקוע
הנה חנות היום.
כי שיער בעצמו שלא יבוא היום אל ביתו, ובעל כרחו יחנה ללון במקום לא לו, ולזה אמר הנה חנות היום, רצה לומר, החניה אשר בהכרח תעשה היום, הלא טוב יותר לחנות וללון פה וייטב לבבך, ולא כן במקום אחר
והשכמתם.
אבל כשתלכו בהשכמה, תבוא בו ביום לאהלך, ולא תלין בדרך:

פסוק י
יבוס היא ירושלם. מחוז היה בירושלים ונקראת יבוס (יהושע טו סג), ודוד לכדה (דברי הימים א יא ד -ו):

פסוק יא
עם יבוס. סמוך ליבוס
והיום רד מאד.
השמש ירדה מאוד וקרבה לשקוע
ונסורה.
נסור מהדרך ללכת אל עיר היבוסי:

פסוק יב
אל עיר נכרי. שרק גוים גרים בה
ועברנו.
לזה נעבור עד גבעה שהיא עיר ישראל:

פסוק יג
לך ונקרבה. רצה לומר, נמהר ללכת להתקרב לאיזה מקום ונלין בגבעה או ברמה, במקום שנוכל לבוא עד לא תשקע החמה:

פסוק טז
בני ימיני. מבני בנימין:

פסוק יח
עד ירכתי. רצה לומר, אני הולך עד ירכתי וגו', כי משם אנכי, והלכתי עד בית לחם יהודה
ואת בית ה'.
עתה הולך אני בדרך מהלכי אל בית ה' אשר בשילה לזבוח לה', ועם כי אני הולך בדרך מצוה, עם כל זה אין איש מכניס אותי אל הבית:

פסוק יט
וגם תבן. רצה לומר, ואם בעבור המאכל לנו ולחמורינו אינם מכניסים, הלא גם תבן וגו', ואם כן מה מידם אקח
ולאמתך.
היא הפילגש
ולנער עם עבדיך.
להנער אשר עם עבדיך, ואת עצמו ופילגשו קרא עבדיו בדרך המוסר, וכמו שאמר 'ולאמתך' על פילגשו; או אמר שיש בידו להאכיל לנערו עם עבדיו, ועל עבדי האיש הזקן אמר
אין מחסור.
אין שום דבר חסר ממני:

פסוק כ
שלום לך. רצה לומר, לא תפחד כי לא תלין ברחוב
רק כל מחסורך עלי.
רצה לומר, הואיל ויש עמך לאכול ולשתות, לא אתן לך מאומה ומה שבידך אכול, ורק כל הנחסר לך היא עלי, וחוזר ומפרש רק ברחוב אל תלן, כי בית מלון לבד היא החסר לך, ועלי היא:

פסוק כא
ויבל לחמורים. תקן המאכל לחמורים:

פסוק כב
המה מטיבים וגו'. באכילה ובשתיה ובשמחת לבב:

פסוק כג
אל אחי. וחוזר ומפרש אל תרעו נא, רצה לומר, אל תעשו עתה הרעה הזאת
אחרי.
הואיל והאיש הזה בא לביתי, חוסו על כבודי ואל תעשו הנבלה הזאת לשכב אותו:

פסוק כד
וענו אותם. במשכב
ועשו וגו'.
בשאר עניני ניאוף:

פסוק כה
לשמוע לו. לקבל דבריו
ויחזק האיש.
כי לא רצתה לצאת, ואחז בה בעל כרחה להציל עצמו, בחשבו כאשר יראוה כי יפה היא, יתפייסו בה.
ויוצא.
הוציא אותה אל החוץ
וידעו אותה.
במשכב
ויתעללו בה.
בשאר עניני ניאוף
וישלחוה.
שלחוה לנפשה כאשר עלה השחר, והוא האור הנוצץ בפאת המזרח טרם צאת השמש:

פסוק כו
לפנות הבקר. לעת שהבוקר פונה לבוא
ותפול.
מחמת חולשת רוב הבעילות נפלה בפתח ולא הוסיפה לקום, ושכבה עד אור הבוקר, ומתה
אדוניה.
הוא הבעל, ולפי שהיתה לו לפילגש, יחשב לאדון לה:

פסוק כז
נפלת. רצה לומר, שוכבת בשכיבה הבאה על ידי נפילה, וידיה היו מונחות על הסף:

פסוק כח
ויאמר אליה. עדיין לא הרגיש בה שמתה:

פסוק כט
וינתחה לעצמיה. חתכה לפי האברים, ולא חלק אבר אחד מהם
לשנים עשר נתחים.
ובכל אחד היו הרבה מהאברים
בכל גבול ישראל.
לכל שבט נתוח אחד, ולבנימין לא שלח, כי ממנו יצאה הרעה הזאת:

פסוק ל
כל הראה. נתח מנתוחי האשה
שימו.
רצה לומר, כל אחד אמר לחבריו שימו עצמכם להתבונן על הרעה ההיא, עשו עצה ודברו מה לעשות:

הפרק הבא    הפרק הקודם