אור החיים, בראשית פרק לז


פרשת וישב


{א} וישב יעקב וגו'.
צריך לדעת למה הוצרך לומר פסוק זה, שהלא כבר אמר בפרשה הקודמת (ל''ה כ''ז) ויבא יעקב וגו' היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק וכל עוד שלא יודיע הכתוב שיצא יודע אני כי שם קנה ישיבתו?

עוד צריך לדעת למה כפל לומר ארץ מגורי אביו בארץ כנען, ואם ליחד המקום היה לו לומר בחברון, ואם להודיע כי הוא ארץ מגורי אביו הלא כבר אמר בפרשה הקודמת אשר גר שם אברהם ויצחק?

אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את הר שעיר מכח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב. ואמר וישב וגו' נתכוין להודיע מדת טובו שלא התנהג בארץ אלא בגרות, הגם שראה שעשו ירש ירושתו. והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ, וכמו שפירשתי בפרשה הקודמת (ל''ה י''ב) בפסוק לך אתננה, אף על פי כן לא עשה בו רושם והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו, בארץ כנען פירוש שהיה מתנהג בה כארץ לא לו אלא ארץ כנען.

או יאמר הגם שהיא ארץ כנען הנתנת לו מורשה, אף על פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים על ידי תולדות יוסף, והוא אומרו אלה תולדות יעקב יוסף וגו' ונמכר למצרים וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם.

{ב} אלה תולדות. רבותינו ז''ל אמרו (ב''ר פ' י''ב) כל מקום שנאמר אלה וגו', וכאן פסל תולדות עשו, ואם לזה כיון לא היה צריך כי כבר נפסל עשו והיוצא מהפסול פסול.

עוד צריך לדעת אומרו תולדות יעקב יוסף והיכן הם עשרה שבטים?

ורז''ל (ב''ר פ' פ''ד) מהם אמרו כי יכוין לומר שהוא העיקר, ומהם אמרו כי כמו שאירע לזה אירע לזה, זה נולד מהול וזה נולד מהול וזה מהדרש.

ויראה כוונת הכתוב היא על דרך אומרם ז''ל (שם) בקש יעקב אבינו לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, והוא אומרו אלה תולדותיו של יעקב, פירוש מה שעבר עליו מהרוגז, שהכתוב בא להודיע מכירת יוסף וצערו של יעקב, הוא יעקב הגורם במה שביקש לישב, דכתיב: וישב יעקב ובזה תולדותיו הם אלה יוסף בן וגו' ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל, ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו.

עוד ירצה להודיע שהגם שעברו כמה מאורעות רעות על יעקב מיום היותו נרדף מעשו מלבן, עמוס התלאות, יחשבו כלם כאין, בערך מאורע זה של יוסף, והוא אומרו אלה, פסל מאורעות שעברו עליו כי כולם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם.

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (סוטה לו:) ראוי היה יוסף להעמיד י''ב שבטים כיעקב, אלא על ידי מעשה פוטיפר ויפוזו זרועי ידיו עשרה המה הצדיקים יצאו מעשרה אצבעותיו, ולא נשארו לו אלא ב', אפרים ומנשה, והוא שרמז כאן באומרו אלה תולדות וגו' פסל פרט א', מהי''ב שלא היו בעולם מטעם הנזכר.

עוד יתבאר על דרך אומרו בספר תהלים (ע''ז) בני יעקב ויוסף סלה. ואמרו ז''ל (סנהדרין יט:)

שטעם שיחס בני יעקב ליעקב וליוסף, להיות שיוסף זנם בשני רעב ופרנסם נקראו על שמו ע''כ.

והוא עצמו שרמז כאן באומרו תולדות יעקב יוסף פירוש באמצעות יוסף היה קיום לכל תולדותיו. או ירצה על זה הדרך תולדות יעקב וגם יוסף. והרבה מקראות מדברים כן דכתיב: (שמות א' ב') ראובן שמעון וכאלו אמר ושמעון, גם כאן כאלו אמר ויוסף, ונתן הכתוב טעם לקריאת שם כולם עליו, במה שגמר אומר בן שבע עשרה וגו' ונתגלגלו הדברים וירד מצרימה ועלה לגדולה, והוצרכו אחיו אליו ופרנסם ואת טפם. ולטעם זה יקראו על שמו כי הוא הזן ומפרנס לכלן.

בן שבע עשרה. טעם שהוצרך לספור שני יוסף, נתכוין להודיע אומרם ז''ל במסכת ברכות (נה:) לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ''ב שנה וכו', ואם כן אם לא היה מודיע הכתוב בן י''ז שנה לא היינו יודעים זה.

עוד ירצה על דרך אומרם בגמ' (קידושין כט:)

האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר וכו',

הרי כי בשיתסר לא יתגבר החומר ויצר הרע על האדם כמו בשיבסר, והוא מה שהוצרך הכתוב להודיע כי יוסף היה בן שבע עשרה שנה, כי באמצעות הגעת הזמן היה בו צד תגבורת אנושית להתגרות באחיו ולהביא דבתם רעה וגו', ועיין בסמוך.

היה רועה וגו'. קשה, היה לו לומר היה רועה הצאן את אחיו, כי לא לאחיו היה רועה?

עוד צריך לדעת הכוונה באומרו והוא נער וגו'?

ורז''ל (ב''ר פ' פ''ד) אמרו: היה עושה מעשה נערות ולדבריהם למה את בני בלהה?

ופרש''י והיה רגיל את בני בלהה, והוא פירוש רחוק.

עוד צריך לדעת אומרו נשי אביו מי לא ידע כי הם נשי אביו?

עוד צריך לדעת אומרו ויבא יוסף את דבתם וגו' מה היא דבתם רעה ועל מי סמך עליו הכתוב להבין את הדברים, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש.

אכן כוונת הכתוב הוא על זה הדרך, היה רועה את אחיו בענין הצאן, פירוש בדרך אכילת צאן, ואומרו והוא נער פירוש מזמן היותו נער והוא מתגורר ומתחבר עם בני בלהה.

ואומרו נשי אביו, פירוש לחושבם בגדר נשי אביו באין הפרש ממנו אליהם, ובזה לא קשה שקורא אותו נער והוא בן י''ז שנה, כי חוזר אל זמן הקודם. וממוצא דבר אתה למד מאומרו רועה את אחיו בדין הצאן, הא למדת שנחשדו אצלו בפרט זה. ומאומרו את בני בלהה וגו' נשי אביו הא למדת כי הוא היה חושב כן ולא זולתו, ומעתה כשאמר הכתוב ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם הוא על פרטים הנרמזים בסמוך, והוא שאמרו ז''ל (שם) ברוח קדשם שאמר עליהם שהיו אוכלים אבר מן החי, והוא הנרמז בצאן. וגם אומרם שהיו מזלזלים בבני השפחות הוא הנרמז באומרו נשי אביו כי לא מחשבותיו מחשבותם, ומזה יצא להם לזלזל בהם.

ואולי כי גם מטעם זה יצא חשד עריות כשיהיו נחשבים בעיניהם כשפחות ולא במדרגת נשים, וחשב יוסף כי כוונתם של האחים כדעת הרמב''ם (הלכות עבדים פ''ט) בדין הבא על שפחתו סתם שהולד עבד, עד שיפרש בפירוש שבא עליה לשם אישות. ומעתה כשאחיו מזלזלים בבני השפחות גילו דעתם כי מן הסתם הולד עבד, והשפחות אין להם משפט אשת אב אלא כמפותת אביו ואנוסתו, שהיו מותרות להם להזקק להם. וחשדם שישכבו האנשים עמהם ואין רע לסברתם, ולסברת יוסף איפסקא הלכה כדעת הרי''ף (פ''ב דיבמות) שהבועל סתם עשאה בת חורין והולד כשר, ודין נשי אביו להם. ועל פרט זה גם כן נתכוין באומרו דבתם רעה, ונענש יוסף על הדבר איך יחשוב בצדיקים שיטעו בדבר. שהלא גם לדעת הרמב''ם יודה באדם צדיק כיעקב כי מן הסתם לשם אישות בעל. ועוד שבפירוש אתמר (תרגום יוב''ע ויצא ל ד) כשנתנום רחל ולאה כדי שיהיו בחזקת משוחררים נתנום, ומן הסתם ידעו השבטים בדבר.

וטעם שמצינו השבטים שהיו יחד בעצה אחת במכירת יוסף, ובכללם היו גם בני השפחות. אולי שגם בהם דבר פרט איסור אבר מן החי. או אפשר שנשאו פנים לששה בני הגבירה והסכימו לעצתם במכירתו, הגם שהיה לבם שלם עמו.

{ג} וישראל אהב וגו'. הקדים לתת טעם למשטמתם של אחים לאח קטן, ואמר וישראל וגו', פירוש כי הגם שיוסף הוציא דבת אחיו אף על פי כן לא היה דבר רע יוצא, כי היו האחים מתווכחים עמו ומוכיחים אותו וסרה קנאתם. אלא לצד כי נוסף דבר זה שאהב ישראל וגו' מכל אחיו, פירוש יותר מכלן יחד. גם פרסם האהבה והודיעה להם במה שעשה לו כתונת פסים, והרי זה מגיד שידעו וידע אביהן שידעו, והוא אומרו ויראו אחיו כי וגו', ומעתה בבוא השנאה לא היה לה תקוה לתקן ולשום שלום. והוא אומרו וישנאו אותו פירוש ממה שקדם מעשיו שהביא דבתם רעה ולא יכלו וגו' לצד רואם, כי הוא אהוב מכולן לאביו אין מציאות להתווכח עמו, כי דבריו יצדקו ולא דבריהם. וכיון שאינם יכולין להעמידו בתוכחת מגולה שיכלם על אשר עשהו ולא ישוב עוד בדבר הזה, אין מציאות לחזור בו. והוא אומרו ולא יכלו דברו בקושי לשלום פירוש לעשות באמצעות זה שלום.

{ה} ויחלום יוסף וגו'. צריך לדעת למה היה יוסף מגדיל השנאה במה שהיה מספר חלומות גדולתו מגידות, ומה גם אחר יודעו כי הוא שנאוי בעיניהם, כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ד) בפסוק ויאמר לו הנני שמסר עצמו למיתה. ואולי כי נתכוון להודיע אותם כי מן השמים העלוהו למעלה. ומעשה יעקב היא בהסכמת עליונים, ומזה יחדלו משנוא אותו.

או יכוון להודיעם כי עדיין יצטרכו אליו ויבואו וישתחוו לו, ואולי כי ביודעם כן ירחיקו השנאה לבל ינקום מהם לעת יפלו לפניו, כי השבטים יכופו ראשם לגזירת אל עליון ולמצבייה.

או יכוין לקרב הלבבות יחד, והוא על דרך אומרו בפרק הרואה (נה:) כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ואמרו עוד שילך אצל מרחמי ליה (רא''ש שם) ויפתרנו לו. ויוסף חשב שבספרו חלומותיו להם ידונו בעצמן כי לבו שלם עמהם כמשפט האחים האהובים. ולצד שקדמה שנאה וקנאה ננעלו שערי האהבה בלבם והיו דנים הכל להשתוררות עליהם וכו'.

ויחלום יוסף וגו'. הכתוב יעיד עליו כי חלם לשלול חשד שהיה בודה מלבו שחלם להשתרר עליהם, גם בחלום ב' הודיע הכתוב (פסוק ט') ויחלום להצדיק דברי יוסף.

ויגד לאחיו. פירוש שחלם חלום טוב שבזה היו בעיניהם קשים כגידים, ולא הזכיר הכתוב החלום כי הוא שאמר בסמוך שמעו נא, ואין לומר שהיה חלום אחר שאם כן למה לא הודיעו הכתוב, ואם לצד שלא נתקיים למה יספר הכתוב חלום שוא ידבר. ואם להודיע סיבת השנאה, הנה יספיק הקודם וב' החלומות?

אלא ודאי שהוא החלום שאמד בסמוך. ומתחלה אמר להם סתם חלום מעלה חלמתי, ולצד שלא היו רוצים לשמוע לו חלומו לצד שנאתם הפסיק בסיפור. והיה מחלה פניהם לשמוע לו, ואמר שמעו נא וגו'.

{ו} שמעו נא החלום.
טעם אומרו נא. למה שפירשתי שלא היו רוצים לשמוע, אמר להם נא לשון בקשה.

או ירצה על דרך אומרם ז''ל (ברכות נו.) כי עיקר פתרון החלום הוא דוקא ביומו ולא ביום אחר, ולזה מתענין תענית חלום אפילו בשבת ואינו נדחה ליום אחר, לזה אמר נא פירוש עתה ולא תאחרו לזמן אחר, כדי שיתקיים. גם יכוין לומר להם לבל יחשבו אותו כי כבר הלך לרחמיו וידידיו וספר להם החלום ופתרונו לטובה הגידו. וכפי זה בטלה מחשבתו הטובה שחשב לקרב לבבות אחיו, כמו שפירשתי בפסוק שלפני זה. כי אין הוכחה שבחזקת אוהבים הם, כי כבר קדם עיקר הפתרון ופתרוהו לטובה אות לזה לא חש לבוא אצלם, שהגם שיפתרוהו לרעה כבר נתקיים כפתרון הראשון, לזה אמר נא.

ואם תאמר והלא אמרו בהרואה (שם):

אמר רבי בנאה: פעם אחת חלמתי חלום אחד והלכתי אצל כ''ד פותרי חלום שהיו בירושלים ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי ע''כ.

אולי דוקא שאין הפתרונים סותרים, אבל אם הם סותרים אין פותר שני מוציא מפתרון ראשון, וחש יוסף שידונו אותו בזה, ואמר שמעו נא פירוש עתה הוא מספר הדבר ולא קודם ספרו לזולת.

החלום הזה. אומרו ה''א הידיעה, להיות שכבר הגיד להם שחלום חלם ולא פירש החלום, וחזר לומר שמעו נא החלום הזה שהגדתי לכם שחלמתי.

{ז} והנה אנחנו וגו'. אמר ג' פעמים והנה. דע כי החלום אשר יהיה מראה הנבואה והודעה מהמודיעים שלפני ה', האות והמופת הוא אם יהיה החלום לחולם בהיר וצהיר כיום יאיר. שיהיה הדבר בעיניו כאלו הוא בהקיץ ממש. בא האות והמופת להודיע כי מחזה שדי יחזה, כי החלומות אשר צעירים ישחקו בו יהיה בלבול הרעיון והגזמת הנדמה. על כן ספר יוסף ואמר והנה בכל פרט, שכל דבר שהראוהו היה ברור בעיני שכלו כאילו היה רואהו עתה שהוא בהקיץ בהשלמת דעתו. ואין זה אלא חלום צודק.

והנה אנחנו וגו'. הראוהו בחלום האלומות, הם חבילות חבילות של מצות שעושים כולם יחד, והראוהו שחבילתו יותר מתקוממת מכולן. במעשה שעבר עליו עם אשת פוטיפר, וגם נצבה, שהיה שליט וניצב על כל ארץ מצרים. ועוד שכל האלומות של האחים מוכנעים ומושפלים לפני זכותו של יוסף כי הוא דבר המעמיד לכולן, וזן ופרנס אותם. ונתכוון להודיעם זה אולי יסירו שנאתם ביודעם הדברים.

{ח} ויאמרו לו אחיו וגו'. טעם כפל המלוך אם משול. להיות כי יש בפירוש החלום ב' דרכים: הא' מלכות ממש,

והב' ממשלה,

והנה המלכות היא בגדר ספק בפתרון, אבל הממשלה בגדר מוחלט, לזה השיבוהו על ספק מלכות, ועל החלט ממשלה, כנגד מלכות אמרו המלוך המסתפק אתה למלוך אפילו בגדר ספק. וכנגד החלט ממשלה אמרו אם משול. ולזה תרגם אונקלוס במלכות את מדמה, ובממשלה את סבור, וטעם כפל המלוך תמלוך, ולא הספיק לומר התמלוך עלינו התמשול בנו, נתכוונו לומר ב' תמיהות:

האחת על המלכות מצד עצמה, אפילו לא יהיה מלך אלא על פינת העמים דבר גדול הוא, ולא די זה אלא תמלוך עלינו, שכבר באה להם הקבלה כי יהודה מלך על כולם, ואיך יבא החזיון להפך קבלה אמיתית. וגם אומרו המשול יתכוונו אל הדרך עצמו.

עוד יכוונו לומר בכפל הדברים על זה הדרך להיות שאתה חושב למלוך, לזה בא החלום שתמלוך וגו' וכמו כן המשול וגו', והכונה בזה רעיונך על משכבך סליקו.

ויוסיפו עוד וגו'. לפי מה שפירשתי שלא היה אלא חלום אחד, טעם אומרו על חלומותיו לשון רבים. להיות שהיו בחלומו הרבה פרטים, קמה אלומתי א', וגם נצבה ב', והנה תסובינה וגו', לזה אמר ל' רבים.

ועל דבריו. פירוש שדבר אליהם החלום, לו יהיה שחלם כן, לא היה מוציא מפיו כדברים האלה.

עוד ירצה על דרך אומרו בפרק הרואה (נו.)

אמר ליה קיסר לר' יהושע וגו' הרהר כוליה יומא לאורתא וכו' רעיונך על משכבך וכו',

ולזה חשדו ליוסף כי להיותו חושב מחשבות השתוררות עליהם רעיוניו וכו', והוא אומרו על דבריו פירוש על דרך אומרו (קהלת ג) על דברת בני האדם וגו', כי על ידי מעשיו ומחשבותיו אשר התעסק בהשתררות על האחים, הוא הסובב לחלום כל מן דין.

או יאמר על דרך אומרו בפרק הרואה (נה:)

כל חלמא דלא וכו' כאגרתא דלא מקריא,

והוא אומרו על חלומותיו ועל דבריו שאינו מעלימו והוא מבקש לקיימו במה שמספרו ומבקש פתרונו, הרי זה מגיד כי חפץ הוא למשול באחיו, ודבר זה יכפיל השנאה בהפלגה.

או יאמר על דבריו שמדבר עמהם כריע כאח ולבבו חורש און להם, ולזה תגדל השנאה בסיבה זו. עוד על דבריו שאינו מתבייש לדבר לאחיו הגדולים ממנו פנים בפנים שימלוך עליהם, וזה יגיד גובה לבו בפשיטות מדבר גדולות וחושב כי הדבר פשוט עד גדר שלא יקפידו על הדבר, ולזה גדלה שנאתם והיה מה שהיה.

{י} ויגער בו וגו'. להסיר קנאת האחים. וסתר החלום בקושית אני ואמך. כי מהמניעה המוחלטת היא, והטעם כי לא יעלה על הדעת כי בני יעקב תשיגם הגדולה מהאומות, אלא דוקא מאביהם. ומעתה אין מציאות שישתחוה לו אביו, וממילא סתר החלום בפני האחים, ולבבו לא כן יחשוב.

{יא} ויקנאו בו אחיו. בחלום זה הסירו הספק שהיה להם בחלום ראשון שבא החלום לסיבת מחשבותיו, כי ודאי שלא חשב ולא עלה על דעתו להשתרר על אביו, ואין זה אלא הודעת דבר מהשמים, ולזה נכנסה בהם קנאה.

{יג} לכה ואשלחך וגו'. פירוש לכה אצל אחיך, ואם אתה חושש לשנאתם הריני מלווך ושולחך בדבר מצוה שתלך בשליחותי ושלוחי מצוה אינם ניזוקים (פסחים ח.).

{יד} לך נא ראה וגו'. עתה הוא מפרש שליחות המצוה שעושה, ואמר והשיבני דבר עשאו שליח להחזיר לו תשובה שבזה אפילו למאן דאמר (שם ח:) שלוחי מצוה אינם ניזוקים דוקא בהליכתן אבל לא בחזרתן, במציאות זה עשאו שליח גם בחזרתו, ומעתה הרי הוא בטוח שישוב בשלום אצל אביו.

והגם שהיו אחיו שונאים אותו ושכיח היזיקא, סובר יעקב כדעת רבנן שחולקים עם פלימו בפסחים דף ח' וזה לשונם:

תניא: חור שבין ישראל לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת, פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה, ופריך והאמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינם ניזוקים ומשני היכא דשכיח הזיקא שאני וכו' ע''כ.

וחכמים שחולקים עם פלימו סוברים שיש לחלק בין מציאות שלפנינו למציאות שמואל, כי שם שכיח ודאי היזיקא כי ישמע שאול שמושח את דוד למלך במקומו, ואין לך שכיח היזיקא כזו, מה שאין כן חשש שמא הגוי יעליל עליו אינו קרוי שכיח היזיקא. וממנה נשמע למה שלפנינו שאחיו לא היו ודאי שכיח היזיקא, כי לא יעלה על דעת יעקב שכל כך ישנאוהו בגדר שלא יציל מידם שליחות מצוה. וגם ההוא דסולם רעוע שאמרו בקידושין (לט.) שכיח הזיקא הוא יותר מבדיקת חור שבין יהודי לגוי, וממציאות האחים שאינם חשודים כל כך להרע לאחיהם. ואולי גם לסברת פלימו יש לומר שאינו חשוב שכיח הזיקא במציאות זה של בני יעקב, ושליחות מצוה מצלת מן הנזק.

ואם תאמר אם כן למה היה מה שהיה לעבד נמכר יוסף?

י''ל שנזק שתכליתו הטבה ומעלה גדולה אינו חשוב נזק.

ועוד
טעם יש בדבר, והוא כי יעקב ע''ה דקדק בדבריו בשליחות הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם, הרי גילה דעתו בפירוש כי שליחותו הוא לשכם, וכשהלך יוסף ולא מצאם בשכם והלך לחזר אחריהם במקום אחר, הרי הוא שליח עצמו, כי אביו לא שלחו ללכת למקום אחר, ואין כאן שליחות מצוה. אשר על כן היה מה שהיה, ויעקב נתכוון במה שיחד לו המקום, שצפה ברוח הקודש כי למקום אחר יקראנו אסון כאשר קרהו, ובדרך שכם לא תמצאהו רעה. ויוסף ע''ה חשב כי מה שאמר לו אביו שכם היה מורה מקום לו ואין הדברים בדיוק, וה' גילגל גלגולים לעשות אשר זמם לעשות.

ויבא שכמה. מקום אשר שלחו אביו שמה ולא מצאם, והיה מחזר אחריהם, ולא הוצרך לומר הדבר כי הדבר מובן מאומרו וימצאהו איש והנה תועה אחר שבא שכמה.

{טז} הגידה נא וגו'. צריך לדעת במה ידע כי שואלו יודע איה מקום כבודם לומר אליו בפשיטות הגידה נא. ואולי דייק דברי השואל באומרו לאמר מה תבקש כי תיבת לאמר מיותרת, נתכוון לומר כששאל אותו כי הוא יאמר אליו מבוקשו כי זולת זה אין מקום לשאלת איש נכרי אשר לא אחיו הוא לבקש לדעת מה הוא מבקש, אלא שנתכוון לומר כי שואלו להגיד לו דבר נעלם ממנו, ולזה השיבו את אחי אנכי מבקש ויבאו דבריך עתה להגיד לי איפה הם רועים?

{יז} נסעו מזה כי שמעתי וגו'.
צריך לדעת לאיזה ענין הוצרך לומר נסעו מזה ולא הספיק אומרו שמעתי אומרים נלכה וגו'. ורז''ל (ב''ר פ' פ''ד) דרשו כי הגיד לו שנסעו מהאחוה והלכו לבקש נכלי דתות שימיתוהו בהם. ולדבריהם קשה למה לא נרתע יוסף לחזור לאחוריו, שאין לך שכיח היזיקא כזה, וח''ו היה כמתחייב בנפשו להסתכן בעצמו. ואולי כי יוסף לא הבין דברי האיש כמו שפירשו ז''ל. ורז''ל פירשו כן אחר שנתגלה מה שעשו האחים, מה שאין כן יוסף הבין הדברים כפשוטן על זה הדרך. נסעו מזה פירוש מכל המחוז ההוא ואין לו לבקש עוד באותו מחוז, והטעם כי שמעתי אומרים נלכה. ומזה ידע כי עקרו דירתם מכל המקום ההוא, ולא היה יכול לומר הלכו דותינה, שלא ידע בבירור שהלכו לדותן אלא מדבריהם. וספר סדרן של דברים, ולצד שהיה בדעתו של יוסף כי זה האיש הוא מעוברי דרך ולא מלאך ה', הבין הדברים כפשוטן.

וכפי זה יבא על נכון מה שאמר הכתוב וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן שהיה לו לומר וילך יוסף אחר אחיו לדותן וימצאם. ולפי מה שפירשתי יבא על נכון שלא החליט לו המלאך שהלכו לדותן, אלא שנסעו מהמקום ההוא. לזה היה מבקש לדרכו במקומות אחרים וימצאם בדותן, והבן. ודרשת רבותינו במקומה עומדת, כי התורה הודיעה שדבר אליו המלאך ורמז סוד דבר. עוד ירצה אומרו אחר אחיו פירוש כי יוסף דרש דברי המגיד כדרשת רז''ל והבין גם כן הדברים כפשטן, והכריע הפירוש שאין כוונתו לומר אליו שנסעו מן האחוה, אלא כי עודם אחיו וריעיו, והוא אומרו אחר אחיו פירוש אחר העמדתם במצב אחיו, ופירוש דברי המגיד כפשטן כמו שפירשתי למעלה.

ואם תאמר אם כן מה הועיל המלאך בהודעה זו כיון שלא נשמר יוסף, ואולי כי נתכוון להרבות שכרו כשילך אחר האחוה כאשר כן עשה. ובזה גם כן לא יקשה איך המלאך יגרום לבטל את אשר ה' חשב לעשות להוריד יוסף למצרים לסיבות ידועות גדולות ונפלאות. אלא שידע שאין דבריו מבטלין הענין אלא יש בהם הרווחת זכות של יוסף. ואולי כי באמצעות דבר זה השלים ה' גדישת סאה גדולה וכבוד אשר השיג אחר כך במצרים.

{יח} ויראו אותו וגו'. צריך לדעת אומרו ובטרם וגו' אם הוא גזירה למה שלפניו על זה הדרך ויראו אותו מרחוק בטרם יקרב אליהם, או הוא התחלת הודעה למה שלאחריו על זה הדרך בטרם יקרב וגו' התנכלו אליו וגו'. ולכל צד קשה אם נמשך למה שלפניו היה לו לומר בטרם יקרב, ואם הוא נמשך למה שלאחריו היה לו לומר ובטרם וגו' התנכלו. ואולי כי נתכוון בתוספת וא''ו להוסיף הרחקה, פירוש שלא תאמר שהריחוק הוא שעדין לא קרב אליהם, אלא ובטרם יקרב ראוהו מופלג בריחוק.

עוד ירצה על זה הדרך ויראו אותו מרחוק פירוש מריחוק הלבבות שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם, אלא כאיש מרוחק מהם ובטרם יקרב וגו' פירוש וראיה זו היתה גם כן טרם וגו', ואם לא היה אומר ובטרם בתוספת וא''ו היה נשמע כי הוא זה פירוש מרחוק שאמר, לזה אמר בתוספת וא''ו לומר, כי הוא דבר אחר. ויש עוד ליישב הכתוב באופן אחר אלא שנראה כי זה צודק יותר.

{כ} ועתה לכו וגו'. פירוש לכו שקודם שיגיע הוא אצלם הם ילכו לקראתו. ולזה דקדק לומר ועתה באותו עת עצמו לכו, וטעמם לצד הזריזות והמהירות אשר לא יכלו לסבול עד שיגיע אליהם. ולזה תמצא שלא עכבו בהגיעו אצלם, אלא תיכף ומיד כאשר בא עשו מה שעשו, ואומרם ונהרגהו על דרך אומרם ז''ל (ב''ק כו.) עשרה בני אדם שהרגו אדם אחד אם כולם יחד פטורים. לזה נתחכמו ואמרו ונהרגהו יחד שבזה יהיו פטורים מדיני אדם.

ואומרו ונשליכהו וגו' ואמרנו פירוש שכשנשליכהו בבורות מן הסתם חולדה וברדלס המצויים בבורות יאכלוהו ובזה נוכל לומר חיה רעה אכלתהו לא שיאמרו חיה רעה הרגתהו ובזה אין מוציאין מפיהם דבר שקר.

ואם תאמר על מי סמכו שבטי יה להרוג את הנפש ומה גם נפש צדיק אחיהם, והגם שיעצו להרוג אותו בדרך שאינם חייבין כמו שכתבנו אף על פי כן אינן פטורים מדיני שמים וה' יבוא במשפט.

אולי שהאחים דנו בו דין עד זומם, כי מצינו שהוא הביא דבתם רעה אל אביהם, ואמר דברים שיתחייבו מיתה על עדותו, ההוא אמר שאכלו אבר מן החי, ההוא אמר שהם בעלי עריות, ועל כל אחת מהם בני נח מתחייבים מיתה, ובן נח נהרג על פי עד אחד בלא עדים ובלא התראה ועל עדות הקרובים ג''כ (רמב''ם הל' מלכים פ''ט) אשר על כן דנו בו משפט עד זומם ופטורים הם מדיני שמים. אלא דלצד דיני אדם אינם פטורים כי אין להם הזמה לזה נתחכמו להמיתו כולן יחד שבזה אין חיוב לכולן כמו שכתבנו, אבל לדין השמים הם פטורים מטעם שידעו נאמנה כי הוא ביקש להורגם, וכל זה הוא סיבת הסיבות לעשות ה' אשר זמם, ואולי שרמזו בדבריהם שיעשו תשובה לבסוף ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, והוא אומרו ועתה ואמרו ז''ל (ב''ר פ' כ''א) ואין ועתה אלא תשובה וזה דרך דרש.

ונראה מה יהיו וגו'. נתכוונו להוכיח כי דבר שקר בחלומותיו. או לצד כי רעיוניו על משכבו סליקו והראיה כשיהרגוהו זה לך האות כי היה בודה מלבו או רעיוניו וכו'.

{כא} ויצילהו מידם. פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה, משא''כ חיות רעות לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים, והוא אומרו ויצילהו מידם פירוש מיד הבחירי ובזה סתר אומרו ונראה מה יהיו חלומותיו וגו' כי הבחירה תבטל הדבר ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דבר.

לא נכנו נפש. פירוש להדיא אלא נהיה גורמים לו מיתה, והוא אומרו אחר כך אל תשפכו דם השליכו וגו', זו היתה טענתו להם, והוא טעמו כמוס עמו שהוא להצילו להשיבו אל אביו, כי ידע נאמנה כי חית השדה השלמה לו ולא ירעו ולא ישחיתו הנחשים והעקרבים בזרע יעקב, גם לא יעכבנו שם למות ברעב וכמו שכן תמצא שתכף וישב ראובן אל הבור, שחזר אליו להוציאו מהבור.

{כג} ויפשיטו את יוסף וגו'. לפי פשט הכתוב אומרו כתנתו הוא החלוק, כתונת הפסים הוא לבוש העליון שעשה לו אביו, ולפי זה היה להקדים הפשטת לבוש העליון שהוא כתונת הפסים, ולהבין כוונת הכתוב יש לדקדק עוד, למה לא אמר ואת כתונת הפסים?

אכן כוונת הכתוב היא שהאחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום, אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה היתה הקנאה בו, ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה לא דקדקו להסיר אותה במתון ובנחת רוח, אלא בשנאה גדולה ובכל כך אכזריות עד שהסירו עמה גם הכתונת שהוא החלוק. וזה הוא שיעור הכתוב ויפשיטו את יוסף פירוש לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום, כי הסירו את כתנתו שהוא החלוק עם כתונת הפסים כשהסירו מעליו בלא כוונה.

ואומרו אשר עליו נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא היתה מלבוש העליון והסירו כל הבגדים וגם החלוק כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה.

{כח} ויעברו אנשים מדינים וגו'. צריך לדעת למה הזכיר עברת אנשים מדינים אחר שלא היה המכר אלא לישמעאלים כאומרו: וימכרו את יוסף לישמעאלים. וכן מוכח מהכתובים למעלה (כ''ה) והנה אורחת ישמעאלים וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים, אם כן סיפור ויעברו אנשים מדינים לא נודע כוונתו.

עוד רואני שאמר עוד הכתוב אחרי זה (ל''ו) והמדנים מכרו אותו וגו', אם כן מוכח כי למדנים מכרוהו וכתוב ראשון מכחישו. עוד אמר הכתוב אחר כך ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים הרי העמיד המכר שהיה לישמעאלים כאמור בתחילת הענין ולא למדנים. ורז''ל (ב''ר פ' פ''ד) אמרו מלמד שנמכר מכירות הרבה, ואין מתיישבים פשטי הכתובים בזה והבן.

והנכון הוא כי פירושו של דברים הוא על זה הדרך כי מתחילה הודיע הכתוב והנה אורחת ישמעאלים וגו' ודברי יהודה שאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים, ולהיות שאורחת ישמעאלים זו אינם סוחרים להתגר בכל מין קנין זולת במה שהיו נושאים, ואין מציאות שיקנו את יוסף. אשר על כן הזמין ה' אנשים מדינים סוחרים פירוש שמכירים כל מין סחורה אשר תזדמן לקנותה להרוחה, ותדע כי הסוחר אינו בעל הכיס אלא בעל הידיעה וההכר, ובעל הכיס יקנה על פיו, כמו שידוע זה בפינות גדולות בעולם, ובאמצעות אלו הסוחרים נגמר הדבר של המכר לישמעאלים, והוא שאמר הכתוב ויעברו אנשים מדינים סוחרים ובאמצעותם מכרו יוסף לישמעאלים כי זולתם לא היו הישמעאלים קונים.

והנה כיון שבין שניהם המדנים והישמעאלים היה המכר, הרי יש למדנים חלק בריוח לצד כי הם הקונים ולישמעאלים חלק בריוח לצד כי הם בעלי כיסים אשר נתנו עשרים כסף, ולזה אמר והמדנים מכרואותו אל מצרים וגו' כי צד שהיה להם חלק בו וגם הם היודעים הערך הם היו המוכרים לא הישמעאלים כי אינם בקיאים בשיעור שיוויו, אבל גופו של יוסף היה ביד הישמעאלים כי הם העקרים שנתנו בו כספם, ולזה אמר ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים דקדק לומר מיד כי בידם היה שהורידוהו שמה ואין מציאות לקנותו פוטיפר זולת ממי שהיה בידו, וגם לא היו ישמעאלים יכולין למוכרו הם לבדם מבלי המדנים, מלבד טעם שהן הבקיאין בשוויו וידעו כמה שיעורו, גם לצד שיש להם חלק בריוח צריך שיסכימו הם על המכר. ולזה אמר הכתוב שהמדנים מכרו ולקחו מיד הישמעאלים, ובזה נתישב הכתובים כפתור ופרח. ודברי רז''ל שאמרו שנמכר פעמים רבות זה דרך דרש. ואולי כי להיות שהיו חלקים הרבה בלקיחתו יחשב מכירות רבות. ופשט הכתוב הוא כמו שכתבתי והדרשה תדרש.

וימכרו את יוסף.
אולי שאחר שהפילוהו כל כך וביזוהו בערום ובהשלכתו לבור נח קצת רוגזם ונתרצו בעצת יהודה. וכנגד מה שאמרו (פסוק כ') ונראה מה יהיו חלומותיו שנראה שהיו מבקשים אופן לשלול בהחלט היות הדבר, אולי שחשבו כי באמצעות פחיתות זה שמכרוהו הרי הוא מוחלט לעבד יוסף כי הקונהו ראשון הרי הוא לעבד לו ומן הנמנע לצאת מתחת ידו זולת במכר אחר לזולת. ומעתה קנה שם עבדות עולם, והוא אומרו (תהלים קה) לעבד נמכר יוסף, והרי הוא מוחלט החלט גמור מהשנות לבן חורין ואין צריך לומר מעלות לגדולה.

{כט} וישב ראובן וגו'. צריך לדעת מה טענת ראובן על אחיו באומרו ואני אנה וגו' הלא גם לעצתו היה יוסף אבוד בבור. והגם שאמר הכתוב (כ''ב) למען הציל וגו' להשיבו אל אביו זה היה בלבו לא בפיו אל אחיו, והראיה שאמר יהודה (כ''ו) מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' אחר שהיה בבור, הא למדת כי השלכתו בבור היתה להריגה וכמו שפירשנו למעלה ומעתה מה מענה בלשונו הילד וגו' ואני וגו'.

אכן כוונת ראובן היא כי לצד היותו הוא הבכור, אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו, ואם היה בבור היה מביאו מת מהחיות שבבור והיה משיב לאביו הנה הוא מת חיה רעה אכלתהו מה שאין כן עתה אנה ילך מרוחות העולם לבקשו, והוא אומרו ואני אנה אני בא, ולזה נתחכמו וישחטו שעיר עזים וגו' ובזה סלקה לה תרעומת ראובן.

{לג} טרוף טורף. נתכוון לומר כי ב' טריפות נטרף:

הא' שטרפתו חיה והרגתו.

והב' שטרפה גופו למעונתה שבזה נתיאש לבקש אחר עצמותיו לקוברם.

וזולת זה היה קשה למה לא השתדל יעקב לחפש אחר עצמות יוסף לקיים בהם מצות קבורה, והם האחים נתחכמו ואמרו זאת מצאנו פירוש לבדה בלא עצמות עמה ומזה הרגיש כי החיה גוררתו למעונתה ולזה לא הטריחם לחפש עוד אחר עצמותיו.

{לה} ויקומו כל בניו וגו'. לא הוזכר כאן דברי נחמה. ונראה שכוונת הכתוב היא כי כשראו בניו כל כך אבילות ושק במתניו ימים רבים, אמרו זה יעשהו אדם שמת לו בנו יחידו או אפילו אינו יחידו אם היו לו בנים מועטים יקפיד על חסרון מהמועט. לזה נתחכמו לעשות דבר שבאמצעותו יתנחם מעצמו, והוא שנתקבצו יחד כל בניו אחד עשר בנים ואחד עשר בנות ובניהם ובנותם רבים הם והלכו ועמדו אצלו ותהי זאת נחמתו. כי מי שיש לו כל כך בנים ובנות אין ראוי לו להצטער כל כך על בן קטן אם נעדר מן הבנים, והוא אומרו ויקומו כל בניו וכל בנותיו יחד, וקימה זו של כולן יחד היא לנחמו כשיראה כי רבו בניו ובנותיו, ואף על פי כן לא הועיל לו דבר זה וימאן להתנחם, ויאמר הטעם כי ארד אל בני פירוש בגדר שאין לי אלא הוא מיוחד כי אין כדי בכל בניו ובנותיו להתנחם עליו כי אהבו מכל אחיו לטעם הידוע בדברי הזוהר (ח''א קפ.).

עוד ירצה באומרו וימאן וגו' כי ארד וגו' פירוש הגם שראה שמאן הנחם לא למד מזה שיוסף חי ואין מקבלין תנחומין על החי כי אמר טעם מניעות הנחמה לצד טעם כי ארד אל בני ואמרו ז''ל:

סימן היה מסור בידו וכו' ע''כ:

ויבך אותו. פירוש כשאמר דבריו חזר לבכות עליו. ודקדק לומר אביו לשלול כל בניו וכל וגו' שלא בכו בהזכרתו כי אם אביו. ורז''ל אמרו (ב''ר פ''ד) שהוא יצחק אביו של יעקב והוא דרש.


הפרק הבא    הפרק הקודם