[כב, ד]
ויתם את הכסף -
וישלים כלומר ישלים לגבותו, ויתנוהו לעושי המלאכה, כי היה צריך הבית חזוק ובנין לפי שנהרס מימי יהואש שחזק בדק הבית, עד היום ההוא שהיו רכ"ד שנה.

ובסדר עולם:

מאתים ושמנה עשרה.

שומרי הסף -
שומרי כלי בית המקדש.

ויונתן תרגם:
אמרכלים והם הגזברים וכבר פירשנו כל הענין הזה בבדק יהואש.

[כב, ה]
ויתנה -
כתיב וקרי ויתנוהו הכתוב אומר על חלקיהו וה"א הכנוי על המגבה והקרי ויתנוהו על שומרי הסף שיתנוהו הכסף והה"א וי"ו הכנוי על הכסף.

המופקדים בית ה' -
כמו בבית.

[כב, ח]
על שפן הסופר -
כמו אל שפן וכן וילך אלקנה הרמתה על ביתו כמו אל ביתו.

ספר התורה מצאתי בבית ה' -
דרשו:

כי אחז שרף את התורה והטמינו מפניו ספר תורה אחד, והטמינוהו תחת הנדבך ועכשיו מצא חלקיה ספר התורה הזה ורחוק הוא, זה שחזקיהו שבא אחריו שרבץ תורה בישראל, איך לא הוציאו וכמה ספרי תורה הניח חזקיהו במותו?!

אלא מנשה מלך זמן רב, שהרי מלך נ"ה שנה ועשה הרע בעיני ה' כתועבות הגוים ובנה מזבחות לע"ג בבית ה' והוא השכיח התורה מישראל ואין פונה אליה, כי כלם היו פונים אל אלהים אחרים ואל חקות הגוים ובנ"ה שנה נשתכחה התורה, ועכשיו כאשר צוה יאשיהו לחפש בית ה' לכל אשר ימצא שם בדק ולהוציא הכסף המובא בית ה', והיה חלקיהו מחפש בבית ה' ובבית קדש הקדשים ובדביר מצא ס"ת שהיה מונח במקומו מצד הארון.

וכן הוא אומר בדברי הימים: ובהוציאם את הכסף המובא בית ה' מצא חלקיהו הכהן את ספר תורת ה' ופתח וקראו ונתנו אל סופר המלך שיביאהו אל המלך שיקרא בו, ויראה איך שכחו התורה המונעת כל המעשים הרעים שהיו עושים בישראל.

ואם תאמר: והרי מנשה עשה תשובה כמ"ש בדברי הימים, כשהגלו אותו שרי מלך אשור והוליכוהו בבל אמר: ובהצר לו חלה את פני ה' ויכנע מאד ויתפלל אליו ויעתר לו וישיבהו ירושלם וידע מנשה כי ה' הוא האלהים

ואמר שהסיר את אלהי הנכר ואת הסמל מבית ה' ויאמר ליהודה לעבוד את ה'.

אם כן היאך לא החזיר את התורה ליושנה ולא קרא בה, ואיך היה אצל חלקיה ואצל אחרים חדוש דברי התורה?

אפשר כי הגלות שגלה מנשה היה בזקנותו ואחר שעשה תשובה לא האריך ימים כל כך, אלא שידע ושמע כי ע"ג רע בעיני ה', כמו שהעידו בו הנביאים בעודו ברשעו, והע"ג בער כשעשה תשובה ולא נתן אל לבו לחפש ספר התורה, ויאשיהו היה קטן בימי מנשה בן שש שנים ולא למד תורה עדיין, ואמון אביו היה רשע ואחז בדרכי אביו הרעים שגדל בהם, ובשוב מנשה מרשעו לא הכין הוא את לבבו כמו שכתוב ולא נכנע מלפני ה' כהכנע מנשה אביו ומפני זה היה חדוש אצלם ספר התורה.

אבל למה שמצינו בסדר עולם ובדברי רז"ל:

כי בשנת כ"ב למנשה גלה ואחר כך עשה תשובה וסמכו זה למה שכתוב ויעש אשרה כאשר עשה אחאב וכמה מלך אחאב כ"ב, רצה לומר כי מנשה הרע כאחאב ואחאב עשה הרע כ"ב שנה כל ימי מלכותו ומנשה עשה הרע ג"כ כ"ב שנה, הנה ל"ג שנים היה מנשה בתשובה והוא רחוק ואיך היה זה שעמד ל"ג שנים בתשובה, רוב ימי מלכותו ולא דרש ספר התורה?!

זה רחוק מאוד.

[כב, יא]
ויהי כשמוע המלך -
אמרו: כי מצאו הספר נגלל בפרשת תוכחות יולך ה' אותך ואת מלכך וגו', כי שם נרמז ענין גלות שומרון וגלות יהודה עם מלך יהודה כמו שבארנו שם, ואולם חלקיה קרא זה אל שפן לסבב שיקראהו שפן אל מלך ויקח עצה להסיר ממנו זה הרע, לפי מה שאפשר.

[כב, יב]
ואת עכבור -
ובדברי הימים: ואת עבדון ושני שמות היו לו וכמוהו רבים.

[כב, יג]
נצתה בנו -
נדלקה בנו כמו הנני מצית בך אש מדליק.

על דברי הספר -
כמו אל.

[כב, יד]
אל חולדה הנביאה -
אמרו בדרש:

כי מבני בניה של רחב היתה.

ולמה הלכו אל חולדה ולא הלכו אל ירמיה?
יש מרבותינו ז"ל שאמרו:

מפני שהנשים רחמניות.

ומהם אמרו:

כי ירמיה לא היה שם כי הלך להחזיר עשרת השבטים.

ואמרו:

כי ירמיה היה אז נביא, שהרי תחלת נבואתו היתה בי"ג שנה ליאשיה וזה הענין היה בשנת י"ח, אלא שלא היה שם בירושלם אז כשמצאו התורה, אולי היה בענתות או במקום אחר וחולדה היתה יושבת בירושלים, לפיכך שלח אליה.

ואמרו רבותינו ז"ל:

כי שלשה נביאים נתנבאו בימי יאשיהו והם: ירמיה וצפניה וחולדה,
כי ירמיה היה מתנבא בשוקים,
וצפניה בבתי כנסיות,
וחולדה אל הנשים.

בן חרחס -
בסמ"ך.

במשנה -
כתרגום:

בבית אולפנא.

[כב, טז]
אשר קרא מלך יהודה -
צוה לקראם כאילו קראם.
וכן ויבן שלמה את הבית והדומים להם, וכן הוא בדברי הימים אשר קרא לפני מלך יהודה.

ובדברי רז"ל:

אשר קרא מלך יהודה - וכי מלך יהודה קראם והלא שפן קראם?!
אלא מכאן לשומע כעונה.

[כב, כ]
אספך -
בחירק בשקל אויבך ויבא גם כן בסגול על משקל אצרך בבטן.

על אבותיך -
כמו אל.

ונאספת אל קברותיך בשלום -
והלא כתיב: וירו הירים למלך יאשיהו.

מהו בשלום?
שלא חרב בית המקדש בימיו.
וכן הוא מפרש והולך ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא אל המקום הזה.

קברותיך -
ר"ל קברות אבותיך.