רמבן, במדבר פרק יב


(ג): וטעם והאיש משה ענו מאד -
להגיד כי השם קנא לו בעבור ענוותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע.

ור"א מפרש:
ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם, ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו, והם חוטאים שמדברים עליו חנם.

אבל בספרי (בהעלתך ק):
רבי נתן אומר: אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה עניו מאד, אלא שכבש משה על הדבר. יזכיר ענותנותו שסבל ולא ענם, והשם קנא לו:

(ד): אל משה ואל אהרן ואל מרים -
הנה משה לא היה עימהם אבל הנבואה באה לשלשתן כאחד.

וטעם פתאם -
שלא היו בעת ההיא נותנים לבם ומתכונים לנבואה, ולכבוד משה באה להם מבלי הזמנה לדבר, כי "פתאום" על דעת המפרשים דבר שלא עלה על לב מגזרת פתי. ואמר הכתוב זה בעבור אהרן ומרים, כי משה רבנו ראוי לנבואה בכל עת ודעתו נכונה לדבקה בשם הנכבד בכל שעה, כמו שפירשו רבותינו (שבת פז א): בטעם פרישתו מן האשה:

אבל אונקלוס אמר:
"בתכיף",
והטעם, כי כאשר היו נדברים במשה עוד הדבר בפיהם נאמר להם צאו שלושתכם לא איחר להם כלל, "ופתאום" עניין מהירות הוא, וכן ואקוב נוהו פתאום (איוב ה ג), אשר פתאום לפתע (ישעיה ל יג), בפתע פתאום (לעיל ו ט), כפולי הטעם להפלגה, כמו כמעט קט (יחזקאל טז מז), הרבה מאד (בראשית טו א), וכן במאד מאד (שם יז ב), וכיוצא בהם. "ופתאים" הם הנמהרים ביותר שאין להם עיון בדבר ולא עצה כלל, כמו ועצת נפתלים נמהרה (איוב ה יג). וכן פתע ישבר (משלי ו טו), ואם בפתע בלא איבה (להלן לה כב), בתכיף, והוא כמו פתי מלשון פתאום:

וטעם צאו שלשתכם, ויקרא אהרן ומרים -
כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו, ויהיה מצוי להם, שלא ימחול השם להם רק על ידו כאשר יתחננו אליו ויתרצה להם.

ויקרא אהרן ומרים -
שיאמר שבחו שלא בפניו:

(ו): אם יהיה נביאכם -
אם יהיה לכם נביא, כדברי אונקלוס.

ורבי אברהם פירש:
כי טעמו אם יהיה נביאכם נביא ה', כמו והנבואה עודד הנביא (דהי"ב טו ח).
ויפה אמר. וטעם הכתוב, שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה', אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות. והזכיר כן, כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה אבל יהיו נביאים ברוח הקדש, כעניין שנאמר רוח ה' דבר בי (ש"ב כג ב), והיא יד ה' האמורה ביחזקאל, ויתבאר בדברי זכריה:

במראה אליו אתודע -
לא אמר הכתוב "במראה אליו אראה" אבל אמר "אתודע", והנה הפסוק הזה כפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו ג), יאמר כי השם הגדול יהיה במראה ובה יתודע אל הנביא, לא בשמו הגדול, כמו שאמר (שם פסוק ג): ושמי ה' לא נודעתי. ואמר כי הדיבור יהיה בחלום, ולא כן עבדי משה, כי בכל ביתי אשר בו יראו הנביאים חלומות נאמן הוא ויודע מעצמו כל המידות, ומפה אל פה יהיה לו הדבור מאתי, והתמונה יביט בה לא יראנה בחלום:

ולשון ספרי (בהעלתך קג):
ותמונת ה' יביט, זה מראה אחורים.
והנה בכאן למד הכתוב מה בין נבואת משה לנבואת האחרים אשר בדורו, וכבר הזכיר כן בקודמים לו, וארא אל אברהם וגו' כאשר פירשתי, ויזכיר כן בסוף התורה בבאים אחריו, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים (דברים לד י), והעניין בכולן שווה. ואל תחוש למה שאמרו בשמואל ששקול כמשה, דכתיב (ירמיה טו א): אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה, כי בעבור שהזכירו עמו חשבוהו רבותינו לגדולה, לא שישוו הנבואות, חלילה להם:
ועניין הכתוב, כי הזכיר משה מפני עמדו לפניו בפרץ להשיב חמתו מהשחית גם בעגל וגם במרגלים שהיו חייבים כליה, והזכיר שמואל, מפני שהכתוב הזה על דברי הבצרות שהיו צריכים גשם, אמר היש בהבלי הגויים מגשימים וגו' (שם יד כב), ואמר השם שאם יעמוד שמואל לפניו המוריד גשם שלא בעתו בימי קציר חטים (ש"א יב יז): לא ישמע אליו להורידו לאלה בעת צרתם. והנה הזכיר גדולי השבט אשר בחר השם לשרתו ולברך בשמו המתפללים על ישראל, וכן הטעם במה שנאמר (תהילים צט ו): משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו וגו':

(טז): וטעם ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן -
לומר כי כאשר נסעו מחצרות לא נסעו ממדבר זה אל מדבר אחר כאשר במסע הראשון שנסעו ממדבר סיני ויחנו במדבר פארן (לעיל י יב), אבל נסעו מחצרות אשר הוא במדבר פארן וחנו במקום אחר מן המדבר ההוא עצמו. והוא קדש ברנע, כי משם נשתלחו מרגלים כאשר אמר במקום אחר (להלן יג כו): אל מדבר פארן קדשה, וכן כתוב (דברים א יט כב): ונבא עד קדש ברנע וגו' ותקריבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים. ולא אמר הכתוב "ויסעו מחצרות ויחנו בקדש ברנע", כי אולי מסעות הרבה ביניהם ואין עתה מקום להזכירם. אבל הזכיר מדבר פארן, להודיע כי קדש זה הוא קדש ברנע אשר במדבר פארן, לא קדש אשר במדבר צין שהיה שם עניין מי מריבה בשנת הארבעים

הפרק הבא    הפרק הקודם