רשי, שמות פרק כב

(א) אם במחתרת -
כשהיה חותר את הבית:
אין לו דמים -
אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו.
כאן למדתך תורה אם בא להרגך, השכם להרגו, וזה להרגך בא שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו וראה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו:

(ב) אם זרחה השמש עליו -
אין זה אלא כמן משל אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות:
דמים לו -
כחי הוא חשוב ורציחה היא, אם יהרגהו בעל הבית:
שלם ישלם -
הגנב ממון שגנב, ואינו חייב מיתה.
ואונקלוס שתרגם:
אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי,
לקח לו שטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית נגדו, התרו בו, שלא יהרגהו, דמים לו, חייב עליו אם הרגו, שאחר שיש רואים לו, אין הגנב הזה בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הממון:

(ג) אם המצא תמצא בידו -
ברשותו, שלא טבח ולא מכר:
ומשור עד חמור -
כל דבר בכלל תשלומי כפל בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים, שהרי נאמר במקום אחר (פסוק ח) על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים לרעהו:
חיים שנים ישלם -
ולא ישלם לו מתים, אלא חיים או דמי חיים:

(ד) כי יבער. את בעירה ובער -
כולם לשון בהמה,
כמו (במדבר כ ד) אנחנו ובעירנו:
כי יבער -
יוליך בהמותיו בשדה וכרם של חברו ויזיק אותו באחת משתי אלה או בשלוח בעירה, או בביעור.
ופירשו רבותינו:
שלוח הוא נזקי מדרך כף רגל, ובער הוא נזקי השן האוכלת ומבערת:
בשדה אחר -
בשדה של איש אחר:
מיטב שדהו ישלם -
שמין את הנזק, ואם בא לשלם לו קרקע דמי נזקו, ישלם לו ממיטב שדותיו אם היה נזקו סלע יתן לו שווה סלע מעידית שיש לו.
למדך הכתוב, שהניזקין שמין להם בעידית:

(ה) כי תצא אש -
אפילו מעצמה:
ומצאה קוצים -
קרדונ"ש בלעז [קוצים]:
ונאכל גדיש -
שליחכה בקוצים עד שהגיעה לגדיש או לקמה המחוברת לקרקע:
או השדה -
שליחכה את נירו וצריך לניר אותה פעם שנייה:
שלם ישלם המבעיר -
אף על פי שהדליק בתוך שלו והיא יצאה מעצמה על ידי קוצים שמצאה, חייב לשלם, לפי שלא שמר את גחלתו שלא תצא ותזיק:

(ו) וגנב מבית האיש -
לפי דבריו:
אם ימצא הגנב -
ישלם הגנב שנים לבעלים:

(ז) אם לא ימצא הגנב -
ובא השומר הזה שהוא בעל הבית:
ונקרב -
אל הדיינין לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו:

(ח) על כל דבר פשע -
שימצא שקרן בשבועתו, שיעידו עדים שהוא עצמו גנבו, וירשיעוהו אלוהים על פי העדים:
ישלם שנים לרעהו -
למדך הכתוב, שהטוען בפיקדון לומר נגנב הימנו, ונמצא שהוא עצמו גנבו, משלם תשלומי כפל. ואימתי?
בזמן שנשבע ואחר כך באו עדים.

שכך דרשו רבותינו ז"ל:
ונקרב בעל הבית אל האלוהים, קריבה זו שבועה היא.
אתה אומר לשבועה, או אינו אלא לדין?
שכיון שבא לדין וכפר לומר נגנבה, מיד יתחייב כפל אם באו עדים שהוא בידו.
נאמר כאן שליחות יד, ונאמר למטה שליחות יד.
(פסוק י) שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו, מה להלן שבועה אף כאן שבועה:

אשר יאמר כי הוא זה -
לפי פשוטו
אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך.
עד הדיינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדים, ואם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה, ישלם שנים, ואם ירשיעו את העדים, שנמצאו זוממין, ישלמו הם שנים לשומר.

ורבותינו ז"ל דרשו:
כי הוא זה,
ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת לומר כך וכך אני חייב לך, והמותר נגנב ממני:
(ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור -
פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם,
לפיכך פטר בו את הגנבה, כמו שנאמר (פסוק ו) וגונב מבית האיש, אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו.

ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב (פסוק יא) אם גנוב יגנב מעמו ישלם.
אבל על האונס, כגון מת מעצמו, או נשבר או נשבה בחזקה על ידי לסטים, ואין רואה שיעיד בדבר:

(י) שבועת ה' תהיה -
ישבע שכן הוא כדבריו, והוא לא שלח בה יד להשתמש בה לעצמו, שאם שלח בה יד, ואחר כך נאנסה, חייב באונסים:
ולקח בעליו -
השבועה:
ולא ישלם -
לו השומר כלום:

(יב) אם טרף יטרף -
על ידי חיה רעה:
יבאהו עד -
יביא עדים שנטרפה באונס, ופטור:
הטרפה לא ישלם -
אינו אומר טרפה לא ישלם, אלא הטרפה, יש טרפה שהוא משלם ויש טרפה שאינו משלם. טרפת חתול ושועל ונמיה משלם.
טרפת זאב, ארי ודוב ונחש אינו משלם.
ומי לחשך לדון כן?
שהרי כתיב ומת או נשבר או נשבה, מה מיתה שאין יכול להציל, אף שבר ושביה שאין יכול להציל:

(יג) וכי ישאל -
בא ללמדך על השואל שחייב באונסין:
בעליו אין עמו -
אם בעליו של שור אינו עם השואל במלאכתו:

(יד) אם בעליו עמו -
בין שהוא באותה מלאכה, בין שהוא במלאכה אחרת, היה עמו בשעת שאלה, אינו צריך להיות עמו בשעת שבירה ומיתה:
אם שכיר הוא -
אם השור אינו שאול אלא שכור, בא בשכרו ליד השוכר הזה ולא בשאלה, ואין כל הנאה שלו, שהרי על ידי שכרו נשתמש, ואין לו משפט שואל להתחייב באונסין. ולא פירש מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר.
לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם?
רבי מאיר אומר: כשומר חנם.
רבי יוחנן אומר: כשומר שכר:
(טו) וכי יפתה -
מדבר על לבה עד ששומעת לו.
וכן תרגומו:
וארי ישדל.
שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון עברי:
מהר ימהרנה -
יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה וישאנה:

(טז) כמהר הבתולות -
שהוא קצוב חמישים כסף אצל התופס את הבתולה ושוכב עמה באונס שנאמר (דברים כב כט) ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמישים כסף:

(יז) מכשפה לא תחייה -
אלא תומת בבית דין, ואחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדבר הכתוב בהווה שהנשים מצויות מכשפות:

(יח) ס"א כל שוכב עם בהמה מות יומת -
בסקילה, רובע כנרבעת, שכתוב בהן (ויקרא כ טז) דמיהם בם:

(יט) לאלוהים -
לעבודה זרה.
אלו היה נקוד לאלוהים היה צריך לפרש ולכתוב אחרים, עכשיו שאמר לאלוהים, אין צריך לפרש אחרים, שכל למד ובית המשמשות בראש התיבה אם נקודה בחטף, כגון למלך, למדבר, לעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן למלכים, לרגלים צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש, כל מלכים במשמע, וכן לאלוהים כל אלוהים משמע, אפילו קדש.

אבל כשהיא נוקדה פת"ח, כמו למלך, למדבר, לעיר נודע באיזה מלך, באיזו מדבר ובאיזה עיר מדבר, וכן לאלוהים, לאותן שהוזהרתם עליהם במקום אחר.
כיוצא בו (תהילים פו ח) אין כמוך באלוהים.
לפי שלא פירש הוצרך לנקד פתח:

יחרם -
יומת.
ולמה נאמר יחרם, והלא כבר נאמר בו מיתה במקום אחר (דברים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו'?
אלא לפי שלא פירש על איזו עבודה חייב מיתה, שלא תאמר כל עבודות במיתה, בא ופירש לך כאן זובח לאלוהים יחרם.
לומר לך, מה זביחה עבודה הנעשית בפנים לשמים, אף אני מרבה המקטיר והמנסך המשתחווה, שהן עבודת בפנים וחייבים עליהם לכל עבודה זרה בין שדרכה לעבדה בכך, בין שאין דרכה לעבדה בכך. אבל שאר עבודות, כגון מכבד והמרבץ והמגפף והמנשק, אינו במיתה, אלא באזהרה:

(כ) וגר לא תונה -
אונאת דברים, קונטרליי"ר בלעז [לקנטר].
כמו (ישעיה מט כו) והאכלתי את מוניך את בשרם:
ולא תלחצנו -
בגזילת ממון:
כי גרים הייתם -
אם הוניתו, אף הוא יכול להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת, מום שבך אל תאמר לחברך. כל לשון גר, אדם שלא נולד באותה מדינה, אלא בא ממדינה אחרת לגור שם:

(כא) כל אלמנה ויתום לא תענון -
הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:

(כב) אם ענה תענה אתו -
הרי זה מקרא קצר,
גזם ולא פירש עונשו, כמו:
(בראשית ד טו) לכן כל הורג קין גזם ולא פירש עונשו.
אף כאן אם ענה תענה אותו, לשון גזום, כלומר סופך ליטול את שלך.
למה?
כי צעק יצעק אלי וגו':

(כג) והיו נשיכם אלמנות -
ממשמע שנאמר והרגתי אתכם, איני יודע שנשיכם אלמנות ובניכם יתומים?!
אלא הרי זו קללה אחרת, שיהיו הנשים צרורות כאלמנות חיות, שלא יהיו עדים למיתת בעליהן ותהיינה אסורות להינשא והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום בית דין לירד לנכסי אביהם לפי שאין יודעים אם מתו אם נשבו:

(כד) אם כסף תלוה את עמי -
רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן:
את עמי -
עמי וגוי, עמי קודם. עני ועשיר, עני קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלווה, את עמי תלוהו, ולא לגוי ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך.

דבר אחר:
את העני, שלא תנהג בו מנהג בזיון בהלוואה, שהוא עמי:
את העני עמך -
הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני:
לא תהיה לו כנשה -
לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו, אלא כאילו לא הלויתו, כלומר לא תכלימהו:
נשך -
ריבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קודקדו, כך ריבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה:

(כה) אם חבל תחבל -
כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלוואה, אלא שממשכנין את הלוה, כשמגיע הזמן ואינו פורע. חבול תחבול כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני חזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב:
עד בא השמש תשיבנו לו -
כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבוא בקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה:

(כו) כי הוא כסותה -
זו טלית:
שמלתו -
זו חלוק:
במה ישכב -
לרבות את המצע:

(כז) אלוהים לא תקלל -
הרי זו אזהרה לברכת השם, ואזהרה לקללת דיין:

(כח) מלאתך -
חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך להתבשל, והם בכורים:
ודמעך -
התרומה, ואיני יודע מהו לשון דמע:
לא תאחר -
לא תשנה סדר הפרשתן, לאחר את המוקדם ולהקדים את המאוחר, שלא יקדים תרומה לבכורים ומעשר לתרומה:
בכור בניך תתן לי -
לפדותו בחמש סלעים מן הכהן. והלא כבר ציווה עליו במקום אחר, אלא כדי לסמוך לו כן תעשה לשורך, מה בכור אדם לאחר שלושים יום פודהו שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה, אף בכור בהמה דקה [גסה] מטפל בו שלשים יום ואחר כך נותנו לכהן:

(כט) שבעת ימים יהיה עם אמו -
זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את הקרבתו, לא ימהר קודם שמונה, לפי שהוא מחוסר זמן:
ביום השמיני תתנו לי -
יכול יהא חובה לבו ביום?
נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן משמעו וביום השמיני אתה רשאי ליתנו לו:
ואנשי קדש תהיון לי -
אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי:
ובשר בשדה טרפה -
אף בבית כן, אלא שדיבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות ליטרף, וכן (דברים כב כז) כי בשדה מצאה, וכן (שם כג יא) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, הוא הדין מקרה יום, אלא שדיבר הכתוב בהווה.

ואונקלוס תרגם:
ובשר תליש מן חיוא חיא.
בשר שנתלש על ידי טרפת זאב או ארי, מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה:
לכלב תשליכון אותו -
אף הגוי ככלב.
או אינו אלא כלב כמשמעו?
תלמוד לומר: בנבלה (דב' יד כא) או מכור לנכרי, קל וחומר לטרפה שמותרות בכל הנאות.
אם כן מה תלמוד לומר לכלב?
למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקב"ה תנו לו שכרו.


הפרק הבא    הפרק הקודם