רשי, חבקוק פרק ב


פרק ב. א
על משמרתי אעמדה. עג עוגה חבקוק ועמד בתוכה ואמר לא אזוז מכאן עד שאשמע מה ידבר בי על שאלתי זאת למה הוא מביט ורואה בהצלחתו של רשע ומה אשיב אל הבאים להתווכח לפני. על תוכחתי. שהם מוכיחים אותי בפני שיש להרהר על מדת הדין. תוכחת. מונאיפרובמנ"ט בלע"ז.

פרק ב. ב
ויענני ה' ויאמר כתוב לך חזון. הנגלה לך ובארהו על הלוחות היטב אשר ירוץ הקורא בו לקרותו מהר שלא יכשל וזהו החזון אשר תכתוב.

פרק ב. ג
כי עוד חזון למועד. עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל. ויפח לקץ. ודיבר שיאמר לו על הקץ של בבל לפי מלאת לבבל שבעים שנה, ולא יכזב אם יתמהמה. לבוא שיאריך לכם אותו מועד חכה לו כי לא יאחר אחר השבעים כלום, ועוד יש לפרש אם יתמהמה הנביא לבא והוא היה ירמיה, ויונתן תרגם: כתיבא נבואתא ומפרשא על ספרא דאורייתא תרגם כתב כמו כתיב, כבר נרמז בתורה אז תרצה הארץ את שבתותיה, שבעים שמיטות קלקלו ישראל ולא שמטו וכנגדן גלו ממנה שבעים שנה. וכן הוא אומר (בדברי הימים בסוף ב') עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה למלאות שבעים שנה, וכן אתה מוצא (ביחזקאל ד) ואני נתתי לך את שני עונם שלש מאות ותשעים יום יום לשנה נתתיו לך, ואומר ואתה שכב לך על צדך הימני וגו' ארבעים יום יום לשנה וגו' נתתיו לך וגו' נמצאת אתה אומר הכעיסו ישראל ש"צ שנה עד שגלו עשרת השבטים ושבט יהודה קילקלו ארבעים, ומשגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים הם עשרים ושתים של מנשה ושאר שנותיו בתשובה, שהרי נאמר בו (מלכ"ב כא) ויעש הרע ככל אשר עשה אחאב כמנין שנותיו של אחאב והוא מלך עשרים ושתים שנה שתים של אמון בנו ואחת עשרה של יהויקים ואחת עשרה של צדקיהו הרי ארבעים וששה. ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמשית לצדקיהו מכל מקום נמצאו ימי קלקולם ארבע מאות ושלשים וששה שנים שלאחר נבואה זו שהוסיף ו' שנים ת' שנים עושים ח' יובלות וכל יובל ז' שמטות הרי נ"ו שמטות וח' שנים המוקדשות ליובל, הרי ס"ד ובשלושים ושש שנה יש ה' שמטות הרי ס"ט שנים מקודשות ושנת יובל זה האחרון נחשב אף הוא במנין שבעונם לא נגמר, וכאן ככה אמר לו הקב"ה לחבקוק כבר כתוב חזון בתורה אבל סתום הוא, הוסיף אתה ובאר על הלוחות כי עוד יתגלה חזון למועד זה. ויפח לשון דבור הוא והרבה יש בספר משלי ועל שם שהדבור אינו אלא רוח היוצא מן הפה קורהו פיח וקורהו רוח כגון וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג).

פרק ב. ד
הנה עופלה. נפש של רשע זה תמיד היא בכעס ובתאוה, שואף לבלוע ולא שבע לא ישרה נפשו בו. אין רוחו מתקררת עליו לומר די במה שקניתי כבר, לכן יבא עליו הפורענות. וצדיק באמונתו יחיה. יכניה המלך שעתיד זה להגלותו יעמוד לו צדקו וביום שיושלך זה מקברו ישא אויל מרודך את ראש יהויכין וישם את כסאו מעל לכסא המלכים. עופלה לשון עזות כמו (במדבר יד) ויעפילו וכן עופל ובוחן (ישעיה לב).

פרק ב. ה
ואף כי היין בוגד. ואף כשיבא בלשצר בן בנו של זה שיבגוד בו יינו דלקביל אלפא חמרא שתי (דניאל ה). גבר יהיר הוא ולא ינוה. לא יתקיים מדורו ונוהו שנתגאה ואמר בטעם חמרא להביא כלי בית המקדש ושתה בהם והיא תגרם לו שיהרג ויכלה זרעו כי גבר יהיר לץ לא ינוה לא יתקיים הוא ונוהו. אשר החריב. נבוכדנצר. כשאול נפשו. להשיג כל תאותו ברחב לב. והוא כמות. כמלאך המות שאינו שבע מלהמית כך זה אינו שבע בכל קניינו.

פרק ב. ו
הלא אלה. אשר אסף אליו לעובדו כולם עליו משל ישאו ומליצה ישאו בפיהם בלשון חידות בשבילו, לו כמו עליו. ויאמר. האומר את מליצת החידה. הוי המרבה לא לו. זו היא המליצה חבל על המרבה הון ומלכות ולא לו, כי יבאו מלכי מדי ויטלו את הכל. עד מתי. יהיה הולך ומרבה ואינו אלא מכביד עליו משא עון כעב של טיט עב הוא לשון קורה כבידה כמו שמצינו במשכנא (דיחזקאל מא) ועב עץ, וצלעות הבית והעבים, (שם).

פרק ב. ז
ויקצו. כמו ויקוצו.

פרק ב. ח
שלות גוים רבים. השלכתם ונשלתם ממקומם. ישלוך כל יתר. פליטת העמים. מדמי אדם. בנקמת דמי ישראל הקרוים אדם, שנאמר (שם לד): אדם אתם. וחמס ארץ. ארץ ישראל. קריה. היא ירושלים.

פרק ב. ט
הוי בוצע בצע רע לביתו. אונס ממון שהוא רע לו ולביתו לבנות לו בית. לשום במרום קנו. כדכתיב בספר (דניאל ד): הלא דא היא בבל רבתא דאנא בניתה לבית מלכו בתקוף חסני וגומר, ובשעה שיצא דבר זה מפיו נטרד מן הבריות, שנאמר (שם) עוד מלתא בפום מלכא בענין זה.

פרק ב. י
יעצת בושת לביתך. אשר יעצת לקצות עמים רבים והפסדת עצמך. קצות. לשון שליפה וקילוף כמו הקצות את הבית (ויקרא יד). וחוטא נפשך. כמו (משלי כ) מתעבר וחוטא נפשו, חוטא לאבד נפשו אופרפיי"ט שירמ"א בלע"ז.

פרק ב. יא
כי וגו'. כי האבנים אשר גזלת תזעקנה מן הקיר. וכפיס מעץ יעננה. אל האבן בקול לנגדה שניהם צועקים. וכפיס מעץ יעננה. תרגם יונתן ושיפא מגו מרישא שיפא לשון קיסם שפאין בלשון חכמים דלדור"ש בלע"ז מריש הוא הקורה.

פרק ב. יג
הלא הנה מאת ה'. נשתלם פורענות לעושי רשעה. וייגעו עמים בדי אש. כאשר תבואם חמתו כאש עד שיהא דיים, בדי אש איישי"ץ בלע"ז.

פרק ב. טו
משקה רעהו. יין, ובאותה השקאה הוא מספח ואוסף את חמתו עליו ואף משכרהו בחמתו וכל זה הוא עושה למען הביט על מעוריהם על גלוייהם ולראות את ערותם זה נבוכדנצר הרשע, שהיה משקה את המלכים יין ומשכרם ושוכב עמם משכבי אשה כדאמרינן במסכת שבת. דבר אחר: הוי משקה רעהו בסדר עולם דורשו כלפי בלשצר שהשקה את השרים בכלי בית המקדש, ובהם נספחו ונשתכרו בחמתו של הקב"ה ובו בלילה נהרג. על מעוריהם. להגלות קלונם וראו שונאיהם בניוולם.

פרק ב. טז
והערל. ה"א משמשת בתיבה זו בלשון התפעל כמו (דברים לב) והאסף אל עמך, אף כאן הערל האטם בשממון ובתמהון לב כל ערלה לשון אוטם הוא כמו ערלה אזנם (ירמיה ו), ערלי לב וערלי בשר (יחזקאל מד). ויונתן תרגם: ואיתערטל לשון ערום ועריה (שם).

פרק ב. יז
חמס לבנון. בית מקדשא. ושוד בהמות יחיתן. שוד בהמותיך ואוכלוסיך אשר שדדו את עמי ישראל הוא ישברם. מדמי אדם. מחמס דמי ישראל. וחמס ארץ. ארץ ישראל. קריה. ירושלים.

פרק ב. יח
מה הועיל. לבבל פסל. כי בטח. האדם היוצר ויוצרו של אלוהו זה. עליו. על יצירתו זאת הוא בוטח שיעזור לו אשר בא לעשות אלילים אלמים.

פרק ב. יט
הוא יורה. בתמיה.

פרק ב. כ
וה' בהיכל קדשו. מוכן ליפרע. הס מפניו כל הארץ. הס לשון שיתוק ודמימת חורבן.

הפרק הבא    הפרק הקודם