וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה -
זה שאמר הכתוב: כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו.
לקח טוב - בנוהג שבעולם שני פרגמטוטין שהיו במדינה זה לוקח מטכסא וזה לוקח אילוסירקא. עמדו זה עם זה, אמר אחד לחברו: מבקש אתה להחליף?
אמר ליה: הן, החליפו זה עם זה זה נותן מטכסין ולקח אילוסירקא, נמצא ביד זה דבר אחד וביד זה דבר אחד.
אבל תורה אינו כן, זה שונה סדר זרעים וזה שונה נזיקין, נמצא ביד זה שנים ובדי זה שנים, יש מקח גדול מזה?
הוי: כי לקח טוב וגו'.

דבר אחר
מי שלקח סחורה ויוצא לדרך מתירא מן הלסטים, אבל התורה אינו כן, שמא יכולים הלסטים לטול תורתו מתוך לבו?
הוי: כי לקח טוב.

אמרו רבותינו:
מעשה בספינה שהיו בה פרגמטוטין, והיה שם חבר אחד.
אמרו לו: מה פרגמטיא שלך?
אמר להם: מוצנעת היא.
אמרו לו: למה לא תראה לנו אותה?
אמר להם: כשאכנס למדינה אראה אותה לכם.
התחילו לחזור על הספינה ולא מצאו, התחילו שוחקים עליו וכו'. עמדו המוכסין עליהן ונטלו כל מה שהיה בידן, לא היה להן לא לאכול ולא ללבוש. אותו חבר נכנס לבית המדרש, התחיל לישב ודורש להן. התחילו לכבד אותו ולפרנס אותו. אותם שהיו אתו בספינה התחילו באין אליו ומבקשים ממנו.
אמרו לו: בבקשה ממך בשביל שאתה מכיר אותנו למד עלינו זכות.
מי גרם לו להינצל?
התורה שבלבו, הוי: כי לקח טוב.

דבר אחר
כי לקח טוב - אדם שהוא לוה מבני אדם ולוקח סחורה ויוצא לדרך, פעמים שהיא מפסדת, אבל התורה אינה כן, אלא לומד אדם מכאן פרק אחד ומכאן פרק אחד הוא מתפרנס בהן, הוי: כי לקח טוב.
א"ל הקב"ה: התורה היתה שלי ולקחתם אותה, קחו אותי עמה! הדא הוא דכתיב: ויקחו לי תרומה.

אמר ריש לקיש:
כך שנו רבותינו: חמשה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה:
החרש,
שוטה,
וקטן,
והתורם את שאינו שלו,
ונכרי שתרם את של ישראל - אין תרומתן תרומה, וכלן מן הפסוק הזה.

דבר אל בני ישראל -
יצא חרש שאינו שומע ואינו מדבר.

אשר ידבנו לבו -
יצא שוטה שאין לבו נודבו.

מאת כל איש -
יצא קטן שאינו איש, והתורם את שאינו שלו, שנאמר: מאת כל איש - משלהן.
ונכרי שתרם את של ישראל אפילו ברשותו, שנאמר: דבר אל בני ישראל - יצא נכרי שאינו מישראל.

דבר אחר
דבר אל בני ישראל ויקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא ויקחו לי תרומה - כל דבר שנאמר בו לי, בעולם הזה ובעולם הבא.

דבר אחר ויקחו לי תרומה -
כל דבר שנאמר בה לי יש בה ברכה, והתרומה הזו יש בה ברכה.

א"ר יוחנן:
כל מלאכת המשכן הביאו ישראל לשני בקרים, שנאמר: והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר, שנתנה ברכה בתרומת המשכן.

ויקחו לי תרומה -
רבי אומר:
עשר תרומות הן:
תרומה,
ותרומת מעשר,
חלה,
ובכורים,
ותרומת הארץ,
ותרומת תודה,
תרומת שקלים,
ותרומת משכן,
ותרומת מדין,
ותרומת שלמים.

תרומה ותרומת מעשר חלה ובכורים ותרומת שלמים ותרומת תודה ותרומת הארץ – לכהנים, וללוים ולמקדש וירושלים.
תרומת מִדְיָן - לאלעזר הכהן.
תרומת שקלים - לַאֲדָנִים.
תרומת המשכן - שממנו היו עושין גופו של משכן ושמן המאור וקטרת הסמים ובגדי כהנים ובגדי כהן גדול.

רבי שמואל בר נחמני אמר:
ג' תרומות נאמרו בפרשה זו:
תרומת אדנים,
תרומת שקלים,
תרומת משכן.

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה -
זו תרומת שקלים.

וזאת התרומה אשר תקחו -
זו תרומת המשכן למשכן, מה שירצו יעשו כדי שיהא יד כולם שוה.
תרומת אדנים - לאדנים.

העשיר לא ירבה -
אמר רבי אבין: אף בפרשה זו שלש תרומות:
מחצית השקל תרומה לה'.
יתן תרומת ה'.
לתת את תרומת ה'.

ויקחו לי תרומה -
מי שנאמר בו: לה' הארץ ומלואה, אשר לו הים והוא עשהו,.
ואומר: הן לה' אלהיך השמים - הוא צריך לבשר ודם?
אלא שחומד לישראל לשרות שכינתו בהם, כאב שמחמד לבניו, לכך נאמר ויקחו לי.
והרי דברים קל וחומר: ומה לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל, אמר הקב"ה: דבר אל בני ישראל בלשון פיוס, כמה דאת אמר: דברו על לב ירושלים - האומות שהן דוחקין לישראל ונוטלים ממונם על כרחן מה תהא עליהן?!
שכל מי שנוטל ממון כאלו שופך דמים, שנאמר: מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. אמר ליה ההוא מינאה לרבי אבין: אלהיכם כהן הוא, דכתיב: ויקחו לי תרומה.
כי קבר למשה במאי טבל?
אילימא במיא, והכתיב: מי מדד בשעלו מים.
אמר ליה: בנורא, דכתיב: כי הנה ה' באש יבוא.
ומי סלקא טבילה בנורא?
אמר ליה: עיקר טבילותא בנורא, דכתיב: וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים.

וזאת התרומה אשר תקחו וגו' זהב וכסף וגו' ותכלת וארגמן -
אמר רבי יהודה בר רבי סימון:
לא תהיו סבורים שאתם גומלין עלי. שלשה עשר דברים כנגד שלשה עשר דברים (שהפרשתי) [שעשיתי] לכם במצרים, ואלו הן:
ואלבישך רקמה,
ואנעלך תחש,
[ואחבשך בשש,
ואכסך משי],
ואעדך עדי,
ואתנה צמידים על ידיך,
ורביד על גרונך,
ואתן נזם על אפך,
ועגילים על אזניך
ועטרת תפארת בראשך וגו',
ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן, ודבש האכלתיך,
הרי שלשה עשר דברים שהפרשתי לי כנגד שלשה עשר דברים (שהפרשתי) [שעשיתי] לכם במצרים.
לעתיד לבוא אני גומל לכם כנגד י"ג דברים הללו, מה כתיב?
וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה וגו' וסכה תהיה לצל יומם וגו'.

דבר אחר
וזאת התרומה –
זהב - כנגד מלכות בבל, שכתוב בו: אנת הוא ראשה די דהבא.
וכסף - זו מלכות מדי שכתוב בו: ועשרת אלפים ככר כסף וגו'.
ונחשת - זו מלכות יון שהיתה פחותה מכולם.
ועורות אילים מאדמים - זו מלכות הרביעית שנאמר: ויצא הראשון אדמוני.
אמר הקב"ה: אף על פי שאתם רואים ד' מלכיות הללו מתגאות ובאות עליכם, חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השעבוד.
מה כתיב אחריו?
שמן למאור - זה מלך המשיח שנאמר: שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי.
ואומר: קומי אורי כי בא אורך וגו'.

וזאת התרומה וגו' -
מלמד, שהראה הקב"ה למשה שלש תרומות:
אחד של משכן,
ואחד של מקדש ראשון,
ואחד של מקדש שני, שנאמר: זהב וכסף ונחשת.
זהב - כנגד משכן שעשה משה שהיה חביב על הקב"ה כזהב.
וכסף - זה מקדש ראשון שבנאו שלמה, דכתיב בו: אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה. נחשת זה מקדש שני שחסר ה' דברים:
ארון,
כפורת,
וכרובים,
אש,
ורוח הקדש.

דבר אחר:
שלש תרומות בשלש פעמים בשנה תורמין את הלשכה.

אמר רבי יהושע בן לוי:
שאם רצה אדם לשלש שקלים שלש פעמים בשנה, שנאמר: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל, והלא לא נאמר אלא מחצית השקל?
אלא לא אמר אלא שלש תרומות הללו.

ויקחו לי -
אמר הקב"ה לישראל: התורה היתה שלי: למען תהיה תורת ה' בפיך.
והמשפט שלי, שנאמר: כי המשפט לאלהים הוא.
נטלתם אותם, קחו אותי עמהם, הדא הוא דכתיב: ויקחו לי, ויקחו תרומה אין כתיב כאן אלא ויקחו לי. כל מקום שנאמר: לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים.
בזקנים - אספה לי.
בכהנים - וכהנו לי.
בלוים - והיו לי הלוים.
בישראל - כי לי בני ישראל.
במלכים - כי ראיתי בבניו לי מלך.
בארץ - כי לי כל הארץ.
בבכורות - כי לי כל בכור.
במקדש - ועשו לי מקדש.
בתרומה - ויקחו לי תרומה.
בירושלים - העיר אשר בחרתי לי.
במזבח - מזבח אדמה תעשה לי.
בשמן המשחה - שמן משחת קדש יהיה זה לי.
בקרבנות - להקריב לי במועדו.

ועורות אילים מאדמים -
מנין למאדים בשבת שהוא חייב?
שנאמר: ועורות אילים מאדימים ועורות תחשים.

ר' יהודה אומר:
חיה גדולה היתה גדלה במדבר ועשו ממנה יריעות.

רבי נחמיה אומר:
מעשה נסים היתה, ובשעה שנבראת בו בשעה נגנזה.

ועורות תחשים -
תחש שהיה בימי משה טהור היה או טמא היה?
אמר רב יוסף:
מאי תבעיא ליה, דתניא:
לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך - מן המותר בפיך.

מתיב רבי אבא: ר' יהודה אומר:
שני מכסאות היו:
אחת של עורות אילים מאדמים,
ואחת של עורות תחשים.

ר' נחמיה אומר:
מכסה אחד היה דומה כמין תלא אילן.
והא תלא אילן טמא הוא?
אלא כמין תלא אילן ולא תלא אילן,
כמין תלא אילן - שיש בו גוונין הרבה.
ולא תלא אילן - דאילו התם טמא והכא טהור.

אמר רב יוסף:
אי הכי, היינו דמתרגמינן: ססגונא, ששש בגוונין הרבה.

אומר היה רבי מאיר:
תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמו היה, ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה הוא אי מין בהמה הוא וקרן אחת היתה לו במצחו. לפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז. מדקאמר קרן אחת היתה במצחו, שמע מינה טהור היתה.

דאמר רב יהודה:
שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר: ותיטב לה' פר מקרין מפריס. וליפשוט מינה דמין בהמה הוא?
כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא, ולית ליה אלא חד קרן, איכא למימר מין חיה הוא.

אבני שהם ואבני מלואים -
תנא רבי שילא: מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר: פרה אדומה אינה נקחית מן הגוים?
דכתיב: דבר אל בני ישראל - בני ישראל ואין הגוים וכו'.
וכי תימא הכי נמי, והאמר רב יהודה אמר שמואל:
שאלו את רבי אליעזר הגדול:
עד היכן כבוד אב ואם?
א"ל: צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. פעם אחת בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים רבוא שכר, ורב כהנא מתני בשמונים רבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא צערו.

אבני שהם - הפסיק הענין. והא ואבני מלואים כתיב?
דהדר ערביה.
ועוד קתני סיפא: לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו וכו'.
ר' אליעזר תרתי אית ליה.

ועשו לי מקדש -
לפי שנאמר: וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה'.
והיכן צוה?
ועשו לי מקדש – לכך: ויברך אותם משה - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, דכתיב הכא: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
רבי איעסק ליה לבריה (כתוב ברמז רצב).

תנן התם: יש בקדשי מזבח מה שאין בקדשי בדק הבית: קדשי מזבח אין נותנין מהן לאומנין בשכרן. מכלל דקדשי בדק הבית נותנין לאומנין.
מנא הני מילי?

אמר רבי אבהו:
אמר קרא: ועשו לי מקדש לי - משלי (כתוב ברמז רי"ח).

שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו.
בשעה שאמר לו: ועשו לי מקדש.
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתיב: הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואתה אומר ועשו לי מקדש?!
אמר ליה הקב"ה: משה, לא כשם שאתה סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב, ואני יורד ומצמצם שכינתי למטה, דכתיב: ונועדתי לך שם ודברתי וגו'.

ובשעה שאמר: את קרבני לחמי -
אמר משה: אם מכניס אני כל החיות שבעולם, יש בהן העלאה אחת, או כל העצים שבעולם, יש בהן הבערה אחת: ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה?!
אמר ליה הקב"ה: לא כשם שאתה סבור, אלא זה הָאִשֶּׁה אשר תקריבו לה' כבשים - ולא שנים בבת אחת אלא: את הכבש אחד תעשה בבקר.

ובשעה שאמר: ונתנו איש כפר נפשו.
אמר משה: מי יוכל ליתן פדיון נפשו?
אח לא פדה יפדה איש ויקר פדיון נפשם.
אמר לו הקב"ה: לא כשאתה סבור, אלא זה יתנו - כזה יתנו.

משל למלך שהיתה לו בת קטנה, עד שלא הגדילה ובאתה לידי סימנין, היה רואה אותה בשוק - מדבר עמה, - מדבר עמה, כיון שהגדילה ובאתה לידי סימנין, אמר: אין כבודה של בתי שאהיה מדבר עמה בפרהסיא, אלא עשו לי אפוליון שאהיה מדבר עמה.
כך בתחלה כי נער ישראל ואהבהו.
במצרים ראו אותו - ועברתי בארץ מצרים.
בים ראו אותו - וירא ישראל את היד הגדולה.
בסיני ראו אותו - פנים בפנים דבר ה' עמכם.
כיון שקבלו את התורה ונעשו לו אומה שלמה, אמר: אין כבודם שלבני אדם שאהא מדבר עמהם בפרהסיא, אלא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. זהו שאמר הכתוב: רבים אומרים לנפשינ - אלו אומות העולם, דכתיב: הוי המון עמים. רבים אומרים לנפשי - אומה ששמעה [אנכי] ה' אלהיך לסוף מ' יום עשו את העגל, יש לו ישועה אין לו ישועה?!
באלהים סלה.
אמרו ישראל: ואתה ה' הסכמת עמהם ואמרת: זובח לאלהים יחרם.
מגן בעדי - שהגנת עלי בזכות אבותי אברהם יצחק ויעקב.
כבודי - ששכנת שכינתך בתוכנו, שנאמר: ועשו לי מקדש וגו'.
ומרים ראשי - תחת שהיינו חייבין לך הרמת ראש נתת לנו תלוי ראש על ידי משה, ואמרת: כי תשא את ראש.

אמר רב יהודה אמר שמואל:
שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, דכתיב: ושחטו פתח אהל מועד - בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול.
האי במשכן כתיב?
אשכחן מקדש דאיקרי משכן, דכתיב: ונתתי משכנתי בתוככם.
ומשכן דאיקרי מקדש, דכתיב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
טומאה בעזרה מנא לן?

א"ר אליעזר:
כתוב אחד אומר: את משכן ה' טמא.
וכתוב אחד אומר: את מקדש ה' טמא.
אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים.
וקראי מי מייתרי?
הא מצרך צריכי,

דתניא: רבי אליעזר אומר:
אם נאמר מקדש למה נאמר משכן, ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש?
אלו נאמר משכן ולא נאמר מקדש, הייתי אומר: על משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה, ועל מקדש לא יהא חייב.
ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן, הייתי אומר: על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם, ועל משכן לא יהא חייב, לכך נאמר מקדש ולכך נאמר משכן.

ר' אליעזר הכי קשיא ליה:
מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן, תרי קראי למה לי?
אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים.
בשלמא מקדש דאיקרי משכן, דכתיב: ונתתי משכני בתוככם.
אלא משכן דאיקרי מקדש מנא לן?
דכתיב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
וכתיב: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן.

ככל אשר אני מראה אותך -
תנן התם: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת עזרה בטומאה - חייב. שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בנביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד.
מנהני מילי?

אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא:
ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו - לדורות.

מתיב רבא:
כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן.
אמאי, נימא וכן תעשו - לדורות?
שאני התם דכתיב: וימשחם ויקדש אותם – אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה.
אימא אותם במשיחה, ולדורות או במשיחה או בעבודה?
אמר רב פפא וכו'.
אלא אותם למה לי?
אי לא כתב אותם הוה אמינא לדורות או במשיחה או בעבודה, דהא כתיב: וכן תעשו.
כתב רחמנא אותם - אותם - במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

רב פפא אמר:
אשר ישרתו בם בקדש - הכתוב תלאן בשירות.

ועשו ארון עצי שטים -
אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
כתוב אחד אומר: ועשית לך ארון עץ.
וכתוב אחד אומר: ועשו ארון עצי שטים, הא כיצד?
כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום וכו'.

ר' יונתן אומר:
בין קח לך, בין ויקחו אליך - משל צבור.
אל כל מה תלמוד לומר קח לך?
כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם.

רבי יוחנן רמי:
כתיב: ועשית לך ארון עץ.
וכתיב: ועשו ארון עצי שטים.
מכאן לתלמיד חכם, שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו.
כיצד עשה בצלאל את הארון?
עשאו שלש תיבות, שתים של זהב ואחת של עץ.
נתן של עץ בתוך של זהב, ושל זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתו העליונה בזהב, שנאמר: וצפית אותו זהב טהור. שאין תלמוד לומר מבית ומחוץ תצפנו ומה תלמוד לומר תצפנו?
מלמד, שצפה שפתו העליונה בזהב.
כפורת של זהב היתה נתונה עליו מלמעלה, שנאמר: ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה. ארבע טבעות של זהב היו קבועות בארון, שנים בצפון ושנים בדרום, שבהן היו נותנין את הבדים ולא היו יורדין משום לעולם, שנאמר: בטבעות הארון הבדים וגו'. אף על פי שעשה שלמה תבנית כל הכלים, תבנית הארון לא עשה, שנאמר: ויבאו כל זקני ישראל וישאו הכהנים את הארון.
הארון היה נתון בתוך הבית ויחלק את הבית עשר אמות מכאן ועשר אמות מכאן.
ושני כרובים של זהב היו עומדין על רגליהן בארץ.
מכותל לכרוב חמש אמות.

ומנין אתה אומר, שבשעה שהכניסו הכהנים את הארון האריכו הבדים והגיעו לפרוכת ונגעו בפתח, לפיכך לא ננעלו דלתי בית קדש הקדשים לעולם?
שנאמר: ויאריכו הבדים ויראו מן הקדש על פני הדביר. ולא יראו החוצה.
אי אפשר לומר ויראו שכבר נאמר: לא יראו,
ואי אפשר לומר: לא יראו, שכבר נאמר ויראו, הא כיצד?
בולטין היו (בכפרת) [בפרוכת]ונראין בהיכל כשני דדי אשה.

ומנין שהאריכו מפנים?
שנאמר: ולא יראו החוצה - הא למדת, שהאריכו מבפנים.

ומנין שהאריכו מבחוץ?
שנאמר: ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר.

ומנין אתה אומר: כשם שנמתחו ראשי הבדים כך נמתחו ראשי אברים וכסו את הארון וכפו את הבית מלמעלה?
שנאמר: ויסבו הכרובים על הארון ועל בדיו מלמעלה.
והיכן היה נגנז?

ר"ש בן לקיש אומר:
במקומו, בבית קדש הקדשים, שנאמר: ויהיו שם (עם ה') עד היום הזה.

וחכמים אומרים:
בלשכת דיר העצים.

ר' אליעזר אומר:
לבבל ירד, שנאמר: לא יותר דבר אמר ה' - אין דבר אלא דברות שבו.

רבי אומר:
יאשיהו גנזו, שנאמר: ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל.
א"ל: לא ירד עמהן לבבל, שתעלו אותו בכתף. הדלתות לא ננעלו מפני הבדים היוצאים בפתח, והפרוכת היתה פרוסה בפני הפתח. בית קדש הקדשים שעשה שלמה היו לו כותל פתח ודלתות, שנאמר: ויעש דלתות להיכל ולדביר.
אבל בנין האחרון לא היה לו כותל, אלא שני פסין היו לו, וארכו של כל אחד ואחד אמה ומחצה, ושני פרוכות של זהב היו פרוסות עליהן מלמעלה, והיה נקרא מקום אמה טרקסין.

ועשו ארון עצי שטים -
ארון שעשה משה:
אמתים וחצי ארכו,
ואמה וחצי רחבו,
ואמה וחצי קומתו,
באמה של ו' טפחים.
והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין שלשה, מונחות בארכו של ארון.
כמה לוחות אוגרות בארון?
י"ב טפחים, נשתיירו שם ג' טפחים, צא מהן טפח, מחצה לכותל זה ומחצה לכותל זה, נשתיירו שם שני טפחים ששם ספר תורח מונח, שנאמר: אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב.
מאי אין בארון רק?
אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות ספר תורה בלבד.
פרנסת ארון לארכו, צא ופרנס ארון לרחבו.
כמה לוחות אוגרות בארון?
ששה טפחים, נשתיירו שם ג' טפחים, צא מהם טפח, מחצה לכותל זה ומחצה לכותל זה, נשתיירו שם ב' טפחים כדי שלא יהא ספר תורה יוצא ונכנס בדוחק, דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אומר:
באמה בת ה' טפחים, והלוחות ארכן ו' ורחבן ו' עביין ג', מונחות בארכו של ארון.
כמה לוחות אוגרות בארון?
י"ב טפחים, נשתייר שם חצי טפח, אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה.
פרנסת ארון לארכו, צא ופרנס ארון לרחבו.
כמה לוחות אוגרות בארון?
ו' טפחים, נשתייר שם טפח ומחצה, צא מהן חצי טפח, אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה. נשתייר שם טפח אחד ששם עמודים עומדין, שנאמר: אפריון עשה לו.
וכתיב: עמודיו עשה כסף.
וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח בצדו, שנאמר: ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצדו. ועליו ספר תורה עומד, שנאמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'.

ור' יהודה, מקמי דליתיה ארגז, ספר תורה היכא יתיב?
דפא נפק בארון [ומנח] ביה.

ור' מאיר, האי מצד מאי עביד ליה?
מבעי' ליה דמתנח ליה מצד ולא מתנח ליה ביני לוחות.
ור' מאיר, שברי לוחות מנא ליה?
נפקא ליה מדתני רב יוסף:
אשר שברת ושמתם בארון – מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחות בארון.
ואידך, ההוא מיביעא ליה לכדרבי שמעון בן לקיש:
א"ל הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת.

תני ר' יהודה ברבי אילעאי:
שני ארונות היו עם ישראל במדבר:
אחד שהיתה תורה נתונה בתוכו,
ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו.
זה שהיתה תורה נתונה בתוכו - היה באהל מועד, שנאמר: וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה.
זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו - היה נכנס ויוצא עמהן.

ורבנן אמרין:
ארון אחד היה, פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה.
וקרא מסייע להון לרבנן: אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים - דחמון מאי דלא חמון מימיהון.
וקרא מסייע לר' יהודה בר' אילעאי: ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים.
והלא ארון בקרית יערים הוה?
אלא מאי עבדי ליה רבנן?
הגישה אלי ציץ.

וקרא מסייע ליה לר' יהודה בר אילעאי: הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות.
והלא ארון בציון היה?
אלא מאי עבדי ליה רבנן?
סכך שהוא בקירוי, שעדיין לא נבנה בית הבחירה.

ועשו ארון עצי שטים -
מפני מה של עץ?
לפי שהתורה נקראת עץ חיים.
אעין דשטין היו במגדל צבעית. אתון שאלון לר' חנניא:
מהו למעבד בהון עיבידא?
א"ל מכיון שנהגו אבותיכם איסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש.
כיצד היו הלוחות כתובין?

חנניא בן אחי ר' יהושע אומר:
חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, שנאמר: ויכתבם על שני לוחות אבנים.

ורבנן אמרי:
עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנאמר: ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת דברים וגו' - עשרה על לוח זה וי' על לוח זה.

ורבי שמעון בן יוחאי אומר:
עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה.

ורבי סימאי אומר:
ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, הם כתובין נוטריקון.

חנניא בן אחי רבי יהושע אומר:
בין דבור לדבור דקדוקיה ואותיותיה, ממולאים בתרשיש - כימא רבא.

ר"ש בן לקיש:
כי מטי להאי קרא הוה אמר: יפה למדני חנניא בן אחי ר' יהושע - מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול כמה גלים קטנים, כך בין דבור לדבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה.
מה טעם דרבי מאיר?
ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה.
דעתיה דרבי מאיר: אין מוקדם ומאוחר בתורה אלא: ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ואחר כך: ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה.

ר' פנחס בשם ר"ש בן יוחאי:
תורה שנתן לו הקב"ה למשה, אש לבנה חרותה באש שחורה היא מאש חצובה מאש נתונה מאש, שנאמר: מימינו אש דת למו.

ועשו ארון עצי שטים -
א"ל: תקנתם אכסניא לעצמי, ועכשיו תקנו אכסניא לתורה שתהא שרויה אצלי, שהיא שעשועי שהייתי משתעשע בה אלפים שנה קודם העולם, שנאמר: ואהיה אצלו אמון וגו'.

אמתים וחצי -
(כתוב ברמז כ"ו):

בטבעות הארון יהיו הבדים -
יכול יהו זזין ממקומן?
תלמוד לומר: והובא את בדיו בטבעות.
והובא - יכול יהו יוצאין ונכנסין?
תלמוד לומר: לא יסורו ממנו. הא כיצד?
מתפרקין ואין נשמטין.

א"ר אלעזר:
המסיר בדי ארון לוקה, שנאמר: לא יסורו ממנו.

א"ר יהודה:
שלש ארונות עשה בצלאל:
אמצעי של עץ תשעה
פנימי של זהב שמונה,
חיצון של זהב עשרה ומשהו.

והא תניא:
אחד עשר ומשהו?
הא כמאן דאמר: יש בעביו טפח.
הא כמאן דאמר: אין בעביו טפח.
מאי משהו?
זֵר.

א"ר יוחנן:
שלשה זרין הן:
של מזבח,
של ארון,
ושל שלחן.
של שלחן - זכה דוד ונטלו.
של מזבח - זכה אהרן ונטלו.
של ארון - מונח כל הרוצה ליקח יבא ויקח.
שמא תאמר פחות שבהן היה?
תלמוד לומר: בי מלכים ימלוכו.

ר' יוחנן רמי:
כתיב: זָר וקרינן זֵיר.
זכה - נעשה לו זיר, לא זכה - נעשה זרה הימנו.

מבית ומחוץ תצפנו -
אמר רבא:
כל תלמיד חכם שאינו תוכו כברו אינו תלמיד חכם.

ועשית כפרת זהב טהור -
ר' יהודה בן לפזי בשם רבי:
הן נקרא ולא נבעת.
כל נדיב לב -
לא רעה.

ויתפרקו כל העם - לא טובה.
אז ישיר משה - לא רעה.
ותקרבון אלי כלכם - לא טובה.
ויוצא משה את העם לקראת - לא רעה.
ותשא כל העדה ויתינו את קולם - לא טובה.

א"ר חייא:
לא בזה [אכן] השכימו השחיתו - וכל השחתה בהשכמה היו עושין אותה.

א"ר אחא בר אבא:
אין אתה יכול לעמוד על אופיא של אומה זו.
נתבעין לעגל ונותנין.
נתבעין למשכן ונותנין.

תני ר"י בר חנינא:
ועשית כפרת זהב טהור -
יבא זהבו של כפרת ויכפר על זהבו של עגל.

והיו הכרובים פורשי כנפים -
א"ר אחא בר יעקב:
אין כרוב פחות מטפח.
מאי כרוב?

אמר רבי אבהו:
כרביא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא.

א"ל רב פפא לאביי:
אי הכי דכתיב: פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם, היינו פני הכרוב היינו פני אדם?
א"ל: אפי רברבי אפי זוטרי.

תניא: מה מצינו בבית עולמים?
כרובים בשליש הבית היו עומדין, דכתיב: והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו.
וכתיב: קומת הכרוב האחד עשר באמה.
אף במשכן נמי כרובים בשליש המשכן הן עומדין.
משכן כמה הוי?
עשר דכתיב: עשר אמות ארך הקרש
כמה הוו להו?
שיתין פושכין, דל עשרה דארון וכפרת, פשו להו (עשרין) [עשרה] וכתיב: והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה – מעשרה.
ודילמא כנפייהו בהדי ראשייהו הוו קיימי?
למעלה כתיב.
ואימא דמידלי טובא?
מי כתיב למעלה למעלה?!
ומינה ילפנין סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה.
הניחא לר' מאיר דאמר: כל האמות בבינוניות.
אבל לר' יהודה דאמר: אמות כלים באמת בת חמשה וכו'?
איתליה שעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני.

נועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת -
ארון תשעה וכפרת טפח - הרי כאן עשרה.

ר' יוסי אומר:
מעולם לא ירדה שכינה למטה.
בשלמא ארון תשעה, דכתיב: ועשו ארון עצי שטים וגו' אלא כפרת טפח מנלן?

דתניא: אמר ר' חנינא:
כל הכלים שעשה משה, בכלן נתנה תורה מדת ארכן ומדת רחבן ומדת קומתן, כפרת מדת ארכה ומדת רחבה נתנה מדת קומתה לא נתנה. צא ולמד מפחות שבכלים, דכתיב: ועשית לו מסגרת טופח - מה להלן טפח אף כן טפח.
דנין כלי שנתנה בו תורה מדה מכלי שנתנה בו תורה מדה, ואל יוכיח ציץ וזר שלא נתנה בהן תורה מדה.

רב הונא אמר:
אל פני הכפרת -
וכתיב: מאת פני יצחק אביו, ואין פנים פחות מטפח.

למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וידבר ה' אליו מאהל מועד - כמשמעו?
תלמוד לומר: ונועדתי לך שם ודברתי אתך.
אי אפשר לומר מאהל מועד שכבר נאמר מעל הכפרת,
ואי אפשר לומר מעל הכפרת שכבר נאמר מאהל מועד.
כיצד יתקיימו שני כתובים?
זו מדה בתורה: שני כתובים זה כנגד זה והרי הן סותרין זה על ידי זה, יתקיימו במקומן עד שיבא כתוב אחר מכריע ביניהם.
מה תלמוד לומר: ובבא משה אל אהל מועד?
מגיד שהיה משה נכנס ועומד באהל וקול יורד משמי שמים לבין שני הכרובים והוא שומע את הקול מדבר בפנים.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
הרי י"ג מיעוטין, מיעט אהרן מכל דברות שבתורה, ואלו הן:
ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וגו'
וידבר אליו,
ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת,
אשר [אועד לכם] שמה לדבר אליך שם,
ביום צותו את בני ישראל,
אשר יצוה,
את כל אשר אצוה אותך,
ואחת במצרים,
ואחת בסיני,
ואחת באהל מועד,
הרי שלש עשרה מעוטין שמיעט אהרן מכלן.

ההוא דהוה קאמר ואזיל כד רחמתין עזיזא אפותיא דספסירא שכיבנא, השתא דלא (רחמתין) עזיזא פוריא בת שיתין גרמידי לא סגי לן.

אמר רב כהנא:
קראי כתיבי מעיקרא כתיב: ונועדתי לך וגו'.
ולבסוף כתיב: כה אמר ה' השמים כסאי וגו':

ועשית שלחן -
השלחן ארכו י' ורחבו חמשה ולחם הפנים ארכו י' ורחבו חמשה, ונותנו ארכו כנגד רחבו של שלחן, כופל טפחים ומחצה מכאן, וטפחים ומחצה מכאן, נמצא ארכו ממלא רחבו של שלחן דברי ר' יהודה.

ר' מאיר אומר:
שלחן ארכו י"ב, ורחבו ששה, לחם הפנים ארכו עשרה, ורחבו חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן ששה, לחם הפנים ארכו עשרה, ורחבו חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן, כופל טפחים מכאן, וטפחים מכאן, וטפחים ריוח באמצע, כדי שתהא הרוח מנשבת בהן.

אבא שאול אומר:
שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים.
אמרו לו: והלא נאמר: ונתת על המערכת לבונה זכה.
אמר להם: והלא נאמר: ועליו מטה מנשה ארבעה סניפין של זהב היו שם, מפוצלין מראשיהן כדי שיהו סומכין בהן, שנים מסדר הזה, ושנים מסדר הזה, עשרים ושמונה קנים, כחצי קנה חלול, ארבעה עשר לסדר הזה וארבעה עשר לסדר הזה. לא סדור הקנים, ולא נטילתן, דוחה את השבת, אלא נכנס מערב שבת, ושומטן, ונותנן לארכו של שלחן. כל הכלים שהיו במקדש - ארכן לארכו של בית.
שתי שלחנות היו באולם מפנים, על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב. על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתן, ועל של זהב ביציאתן, שמעלין בקודש ולא מורדין.
ואחד של זהב בפנים, שעליו לחם הפנים תמיד. ארבעה כהנים נכנסין, שנים בידם שני סדרים, ושנים בידם שני בזיכין. ארבעה מקדימין לפניהן, שנים ליטול שני סדרין, ושנים ליטול שני בזיכין.
המכניסין - עומדין בצפון, ופניהם לדרום.
והמוציאין - עומדין בדרום, ופניהם לצפון.
אלו מושכין, ואלו מניחין, טפחו של זה בצד טפחו של זה, שנאמר: לפני תמיד.

רבי יוסי אומר:
אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין - אף זו היתה תמיד. הלכו ונתנום על שלחן של זהב שהיה באולם, הקטירו הבזיכין, והחלות מתחלקות לכהנים. לחם הפנים ארכו עשרה ורחבו חמשה, וקרנותיו שבע אצבעות.

בן זומא אומר:
ונתת על השלחן לחם הפנים לפני תמיד -
לחם שיהיה לו פנים.
איתמר לחם הפנים כיצד עושין אותו?

רבי חנינא אמר:
כמין תיבה פרוצה.

ר' יוחנן אמר:
כמין ספינה רוקדת.

בשלמא למאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, היינו דהוו יתבי בזיכין,
אלא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת היכי הוו יתבי בזיכין?
מקום עביד להו.

בשלמא למאן דאמר: כתיבה פרוצה, היינו דהוו יתבי קנים, אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת, קנים היכי הוו יתבי?
מורשא עביד להו.
בשלמא למאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, היינו דסמוך ליה סניפין ללחם,
אלא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, היכי סמכי להו סניפין ללחם?
דעגלין להו מיעגלי.
בשלמא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, הינו דבעינן סניפין.
אלא למאן דאמר: כמין תיבה פרוצה, סניפין למה לי?
אגב יוקרא דלחם תלה.
בשלמא למאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, סניפין על גבי שלחן מונחין.
אלא למאן דאמר: כמין תיבה, סניפין היכי מנח להו?
אארעא מנח להו?!
אין,

דאמר רבי אבא בר ממל:
לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, סניפין על השלחן מונחין.
לדברי האומר כמין תיבה פרוצה, סניפין על גבי קרקע מונחין.

כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה:
הלחם מעמיד הסניפין, והסניפין מעמידין את הלחם?
כמאן דאמר: כמין ספינה רוקדת.

תניא: כמאן דאמר: כמין ספינה רוקדת, ארבעה סניפין של זהב היו שם, מפוצלין מראשיהן כמין דוקרין היו, שסומכין בהן את הלחם שהוא כמין ספינה רוקדת.

אמר רבי יוחנן:
לדברי האומר: טפחים ומחצה כופל, נמצא שלחן מקדש חמשה עשר טפחים למעלה.
ולדברי האומר: טפחים כופל, נמצא שלחן מקדש שנים עשר טפחים למעלה.
והאיכא קנים?
קנים שקועי משקע להו.
מאי טעמא?
משום איעפושי לחם. סוף סוף מיעפש לחם?
דמגבה להו פורתא.
והאיכא ההוא פורתא?
כיון דלא הוי טפח לא חישב ליה.
והאיכא בזיכין?
בזיכין בגויה דלחם הוו יתבי ובהדי לחם הוו קיימי.
והא איכא קרנות?
קרנות לגויה דלחם כייף להו, ולחם עליהם מנח ליה.
והאיכא מסגרתו?
מסגרתו למטה היתה.

ולמאן דאמר: מסגרתו למעלה היתה - פרקודי הוה מיפרקדא, ולחם בגויה דשלחן הוה יהיב.

כדתניא: רבי יוסי אומר:
לא היו שם סניפין, אלא מסגרתו דשלחן מעמדת את הלחם.
אמר ליה: מסגרתו למטה היתה.

אמר רבי יוחנן:
לדברי האומר: מסגרתו למטה היתה - טבלא המתהפכת טמאה.
לדברי האומר: למעלה היתה - טבלא המתהפכת תיבעי לך, מכלל דשלחן בר קבולי טומאה הוא.
כלי עץ העשוי לנחת הוא, וכלי עץ העשוי לנחת לא מקבל טומאה.
מאי טעמא?
דומיא דשק בעינן.
מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן?
שלחן נמי מיטלטל מלא וריקן הוא.

דאמר ריש לקיש:
מאי דכתיב: על השלחן הטהור - מכלל שהוא טמא!
אלא מלמד, שמגביהין אותו לעולי רגלים ומראין להן לחם הפנים, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום.

כדברי רבי יהושע בן לוי דאמר:
נס גדול נעשה בלחם הפנים - סלוקו כסדורו, שנאמר: לשום לחם חם ביום הלקחו.
ותיפוק ליה משום צפיו, מי לא תנן:
השלחן והדולבקי שנפחתו או שחפן בשיש ושייר בהן כדי הנחת כוסות - טמאין.

רבי יהודה אומר:
כדי הנחת חתיכות שייר – אִין, לא שייר - לא.
וכי תימא כאן בצפוי עומד כאן בצפוי שאינו עומד.

והא בעא מניה ריש לקיש מרבי יוחנן:
בצפוי עומד או בצפוי שאינו עומד?
כשחפה לבזבזיו או כשלא חפה לבזבזיו?
אמר ליה: לא שנא.
וכי תימא עצי שטין חשיבי ולא בטלי.

הניחא לריש לקיש דאמר:
לא שנו אלא בכלי אכסלגס הבאין ממדינת הים, אבל בכלי מסימס חשיבי ולא בטלי שפיר.

אלא לרבי יוחנן דאמר:
אף כלי מסימס נמי בטלי.
מאי איכא למימר?
שאני שלחן דרחמנא קריה עץ, שנאמר: המזבח עץ שלוש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצועותיו לא וארכו וקירותיו עץ. וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' - פתח במזבח וסיים בשלחן.

רבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו:
בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על האדם.
ועכשיו שלחנו של אדם - מכפר.

ארבעה סניפין של זהב וכו', מנא הני מילי?
אמר רב קטינא: אמר קרא: ועשית קערותיו - אלו דפוסין.
כפותיו - אלו בזיכין,
קשותיו - אלו סניפין,
ומנקיותיו - אלו קנים.
אשר יוסך - שמחברים בהן את הלחם.

ד' חלות צריכות ג' ג' קנים:
העליונה אינה צריכה אלא שנים, לפי שאין עליה משאוי.
התחתונה אינה צריכה כל עיקר, לפי שמונחת על טהרו שלחן.

תנו רבנן:
עשרה שלחנות עשה שלמה שנאמר: ויעש שלחנות עשרה וינח בהיכל חמשה מימין וחמשה משמאל. ואם תאמר חמשה מימין הפתח וחמשה משמאל הפתח, אם כן מצינו שלחן בדרום והתורה אמרה: והשלחן תתן על צלע צפון?
אלא של משה באמצע חמשה מימינו וחמשה משמאלו.
עשרה שלחנות עשה שלמה ולא היו מסדרין אלא על של משה, שנאמר: ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר:
על כולן היו מסדרין, שנאמר: ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים.

רבי יוסי אומר:
לא היו מסדרין אלא על של משה, אלא מה אני מקיים ואת השלחנות?
אלו שלשה שלחנות שהן במקדש:
שנים שהיו באולם לפנים לפתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב.
על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ואין מורידין. ואחד של זהב בפנים שעליו לחם הפנים תמיד.

תניא רבי יוסי אומר:
אפילו סלק את הישנה שחרית וסדר את החדשה ערבית אין בכך כלום, אלא מה אני מקיים לפני תמיד?
שלא ילין את השלחן בלא לחם.

ועשית מנורת זהב טהור -
תניא: כלי שרת שעשאה של עץ רבי – פוסל, ורבי יוסי בר רבי יהודה - מכשיר.

רבי דריש כלל ופרט:
ועשית מנורת - כלל,
זהב טהור - פרט,
מקשה תיעשה המנורה - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט,
מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת.

רבי יוסי בר רבי יהודה דריש רבויי ומעוטיי:
ועשית מנורת - ריבה.
זהב טהור - מיעט,
מקשה תיעשה המנורה - חזר וריבה,
ריבה ומיעט וריבה - ריבה הכל,
מאי רבי?
רבי כל מילי, מאי מיעט?
מיעט חרס.

דתניא:
אין לו זהב מביא של כסף של נחשת של ברזל של בדיל ושל עופרת.

רבי יוסי בר רבי יהודה:
מכשיר אף בשל עץ.
ותניא: לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה כנגד אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה. אבל עושה של חמשה של ששה ושל שמונה, ושל שבעה לא יעשה, ואפילו של שאר מיני מתכת.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
אף בשל עץ לא יעשה כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי.
אמרו לו: משם ראיה?!
שפודין של ברזל היו וחפאום בבעץ, העשירו - עשאום של זהב.
שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה. שבעה נרותיה מעכבות זו את זו.
מאי טעמא?
הויה כתיב בהו.

תנו רבנן:
מנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב, עשאה מן הגרוטאות - פסולה.
משאר מיני מתכות – כשרה.
מאי שנא מן הגרוטאות פסולה?
מקשה והויה, משאר מיני מתכות נמי זהב והויה?
אמר קרא: תעשה - לרבות שאר מיני מתכות.
ואימא לרבות גרוטאות?
לא סלקא דעתך, דאמקשה כתיבא הויה.
תעשה נמי אמקשה כתיב?
מקשה מקשה לעכב.
זהב - זהב נמי לעכב?
האי מאי?
אי אמרת בשלמא מן הגרוטאות פסולה משאר מיני מתכות כשרה, היינו דזהב זהב מקשה מקשה לדרשא. אלא אי אמרת מן הגרוטאות כשרה, משאר מיני מתכות פסולה, זהב זהב מקשה מקשה מאי דרשת ביה?

דתניא: ככר זהב טהור יעשה אותה –
באה זהב - באה ככר, אינה באה זהב - אינה באה ככר.
באה זהב - באה גביעים כפתורים ופרחים. אינה באה זהב - אינה באה גביעים כפתורים ופרחים.
ואימא נמי: באה זהב - באה קנים, אינה באה זהב - אינה באה קנים?
ההיא (פסוק) [פמוט] מיקרי.

וזה מעשה המנורה מקשה זהב -
באה זהב - באה מקשה, אינה באה זהב - אינה באה מקשה.
מקשה דסיפא למאי אתא?
למעוטי חצוצרות.

דתניא: חצוצרת היתה באה מן העשת ומן הכסף. עשאה מן הגרוטאות – כשרה, משאר מיני מתכות - פסולה.
מאי שנא משאר מיני מתכות פסולה כסף והויה, מן הגרוטאות נמי מקשה והויה?
מיעט רחמנא גבי מנורה מקשה היא - היא ולא חצוצרות.

אמר שמואל משמיה דסבא:
גבהה של מנורה שמונה עשר טפחים, הרגלים והפרח שלשה טפחים, וטפחים חלק, וטפח שבו גביע כפתור ופרח, וטפחים חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכים ועולין כנגד גבהה של מנורה, וטפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאים ממנו אילך ואילך ונמשכין וכו', וטפח חלק, וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו וכו', וטפחים חלק - נשתיירו שם שלשה טפחים שבהן גביעים וכפתורים ופרחים.

גביעים למה הן דומין?
כמין כוסות אלכסנדריוס.

כפתורים למה הן דומין?
כמין תפוחי הכרתים.

פרחים למה הן דומין?
כמין פרחי העמודים.

נמצאו: גביעים שנים ועשרים,
כפתורים אחד עשר,
פרחים תשעה.
גביעים מעכבין זה את זה,
פרחים מעכבין זה את זה,
כפתורים מעכבין זה את זה.
גביעים כפתורים ופרחים מעכבין זה את זה (בשלשה).
גביעים שנים ועשרים, דכתיב: ובמנורה ארבעה גבעים תמני סרי דקנים וארבעה דידה, הא שנים ועשרים.
כפתורים נמי אחד עשר: כפתוריה – תרי, וששה דקנים וכפתור וכפתור, הא י"א.
אלא פרחים תשעה מנא לן?
פרחיה - תרי הוו, וששה דקנים תמני הוו.

א"ר שלמן:
עד ירכה עד פרחה מקשה היא -
(איבעית אימא) אמר רב:
גבהה של מנורה תשעה טפחים.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב (ענן:
סולם) [אבן] היתה לפני מנורה ובה ג' מעלות, שעליה כהן עומד ומטיב את הנרות.
אמר ליה: שימי את, כי קא אמינא משפת קנים ולמעלה.

אמר רבי יונתן:
מאי דכתיב: על המנורה הטהורה?
שירדו מעשיה ממקום טהרה.
אלא מעתה על השלחן הטהור, שירדו מעשיו ממקום טהור?
אלא טהור מכלל שהוא טמא, הכא נמי טהורה מכלל שהיא טמאה.
בשלמא טהור מכלל שהוא טמא כדריש לקיש וכו'.
אלא הכא טהורה, מכלל שהיא טמאה, פשיטא, כלי מתכות נינהו וכלי מתכות מקבל טומאה?
אלא שירדו מעשיה ממקום טהרה.

תניא: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר:
ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותן, שנאמר: וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר, אלא מעתה (דכתיב): והקמות את המשכן כמשפטו אשר [הראית] הכי נמי?
הכא כמשפטו התם כתבניתם.

רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
גבריאל חגור כמין פסיקיא היה, והראה לו למשה מעשה המנורה, שנאמר: וזה מעשה המנורה.

תנא דבי רבי ישמעאל:
שלשה דברים היו קשין למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן:
מנורה,
וראש חדש,
ושרצים.
מנורה – דכתיב: וזה מעשה המנורה.
ראש חדש – דכתיב: החדש הזה לכם.
שרצים – דכתיב: וזה לכם הטמא.

ויש אומרים:
אף הלכות שחיטה, שנאמר: וזה אשר תעשה על המזבח.

אמר רב יהודה אמר רב (אסי):
עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר.
ומי מחסר כולי האי?
והתניא: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר:
מעשה והיתה מנורת בית המקדש יתרה על של מדבר בדינר זהב גורדיקני, והכניסוהו שמונים פעמים לכור עד שחסר הדינר?
כיון דקאי קאי.

תנו רבנן:
עשר מנורות עשה שלמה, שנאמר: ויעש את מנורות הזהב עשר כמשפטם ויתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל, ואם תאמר חמש מימין הפתח וחמש משמאל הפתח, אם כן מצינו מנורה בצפון והתורה אמרה ואת המנורה נכח השלחן?
אלא של משה באמצע וחמש מימינה וחמש משמאלה. עשר מנורות עשה שלמה ולא היו מדליקין אלא על של משה, שנאמר:

ר' אלעזר בן (שמעון) [שמוע] אומר: על כלן היו מדליקין, שנאמר: ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור.

תניא:

מנורה ונרותיה באות מן הככר, ואין מלקחיה ומחתותיה באות מן הככר.

רבי נחמיה אומר:
מנורה באה מן הככר ואין נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר.
במאי קא מיפלגי?
בהאי קרא. דתניא: ככר זהב טהור יעשה אותה - למדנו למנורה שבאה מן הככר.
מנין לרבות נרותיה?
תלמוד לומר: את כל הכלים האלה.
יכול שאני מרבה מלקחיה ומחתותיה?
תלמוד לומר: אותה - דברי רבי נחמיה.
קשיא דרבי נחמיה אדרבי נחמיה תרי תנאי אליבא דרבי נחמיה.

רבי יהושע בן קרחה אומר:
,מנורה באה מן הככר ואין נרותיה ומלקחיה ומחתותיה באות מן הככר, אלא מה אני מקיים את כל הכלים?
שיהיו כלם של זהב.
זהב בהדיא כתיב בהן: ועשית את נרותיה שבעה.
וכתיב: ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור.
לא נצרכה אלא לפי נרות, סלקא דעתך אמינא הואיל ופי נרות אשחורי אשחרי, התורה חסה על ממונן של ישראל וליעבד כל דהו, קמשמע לן.

א"ר הונא בריה דרב יהודה א"ר ששת:
נר של מקדש של פרקים היה, קא סבר כי כתיב: ככר ומקשה אמנורה ונרותיה כתיב, וכיון דבעיא הטבה, אי לאו דפרקים הואי לא הוות מטייבא.
מיתיבי: כיצד הוא עושה?
מסלקן ומניחן באהל ומקנחן בספוג ונותן בהן שמן ומדליקן?
הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: חכמים אומרים:
לא היו מזיזין אותה ממקומה.
מכלל דאי בעי מצי מזיז לה?
אלא אימא לא היתה זזה ממקומה.

ומאן חכמים רבי אלעזר בר' צדוק דאמר:
כמין טס של זהב ישב לה על גבה. כשהוא מטיבה, דוחקו כלפי פיה, כשהוא נותן בה שמן, דוחקו כלפי ראשה.
מנורה שעשה משה במדבר היתה באה משל זהב, ומקשה, שנאמר: ועשית מנורת זהב טהור. שומע אני יעשה אברים וידבקם בה?
תלמוד לומר: ממנה יהיו - לרבות נרותיה.
וכתיב: תעשה.
אחר שריבה התורה ומיעט, מרבה אני נרותיה - שנעשין עמה, ומוציא אני כפתוריה ופרחיה, שאין נעשים עמה.
מנין לרבות מלקחיה ומחתותיה?
תלמוד לומר: תעשה.
יכול שאני מרבה את הצבתים ואת המלקטאות?
תלמוד לומר: אותה - הא מה ראית?
מרבה אני מלקחיה ומחתותיה, שמשמשין עמה, ומוציא אני את הצבתים ואת המלקטאות, שאין משמשין עמה.
כיצד עשה בצלאל את המנורה?
עשאה כמין קורה, ועשאה מרובע למטה.
ה' כתובים אין להם הכרע וכן משוקדים אין לו הכרע (כתוב לעיל ברמז לז).

מקשה -
אין מקשה אלא מין קשה, מעשה אומן, מעשה קורנס.

עד ירכה עד פרחה -
אין לי אלא ירכה ופרחה, גביעיה וכפתריה מנין?
תלמוד לומר: ועשית מנורת וגו'.
או יעשה אברים אברים?
תלמוד לומר: ממנה יהיו.

מקשה היא -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר מקשה זהב ומה תלמוד לומר: מקשה היא?
לפי שמצינו בכלי בית עולמים שאין להם מקשה, עושין מין גרוטי, שומע אני אף במנורה כן?
תלמוד לומר: מקשה היא - שנה עליה הכתוב לפסול.

מכאן אמרו:
אין של זהב עושין של כסף וכו', מה שאין כן בחצוצרות - אין של כסף לא יעשו של זהב.
אבל אין להם מין קשה, עושין מין גרוטי.
נמצא: כשר במנורה - פסול בחצוצרות,
כשר בחצוצרות - פסול במנורה.

כמראה אשר הראה ה' את משה -
להודיע שבחו של משה, שכשם שאמר לו המקום כן עשה.

רבי נתן אומר:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר וראה ועשה?
מגיד הכתוב, שהראה המקום למשה כלים עשוים ומנורה עשויה, ונעשית, שנאמר: כמראה אשר הראה ה' את משה.

זה שאמר הכתוב: צאינה וראינה בנות ציון בנים המצוינים לו:
במילה,
ובתגלחת,
ובציצית.
במלך שלמה - מלך שהשלום שלו.
בעטרה שעטרה לו אמו .

אמר רבי יצחק:
חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שעשתה בת שבע עטרה לשלמה בנה, אלא זה אהל מועד שהוא מעוטר בתכלת וארגמן ותולעת שני.

רבי שמעון דסיכנין בשם רבי לוי אמר:
בשעה שאמר הקב"ה למשה: עשה לי משכן, היה לו להביא ארבע קאדיסין ולמתוח את המשכן עליהן?
אלא מלמד, שהראה הקב"ה למשה למעלה אש אדומה אש ירוקה אש שחורה אש לבנה, ואמר לו: עשה לי משכן!
אמר לו משה להקב"ה: רבון העולמים, וכי מאין יש לי אש אדומה אש ירוקה אש שחורה אש לבנה?
אמר לו: בתבניתם אשר אתה מראה בהר.

רבי ברכיה אמר בשם רבי:
משל למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש לבן מרגליטין.
אמר לו: עשה לי כזה.
אמר לו: אדוני המלך, מנין לי לבוש אלו מרגליטין?
אמר לו: אתה בסמניך, ואני בכבודי.
כך אמר הקב"ה למשה: אתה עושה מה שלמעלה למטה, אני מניח סנקליטין שלי שלמעלן ויורד ומצמצם שכינתי ביניהן למטה.
מה למעלה שרפים עומדים.
אף למטה עצי שטים עומדים.

מה למעלה כוכבים,
אף למטה קרסים,

אמר רבי חייא בר אבא:
מלמד, שהיו קרסים של זהב נראין במשכן ככוכבים הקבועים ברקיע.

ביום חתונתו - זה אהל מועד.
וביום שמחת לבו - זה בנין בית עולמים.