ילקוט שמעוני, משלי פרק ו


המשך סימן תתקלח
בני אם ערבת לרעך -
א"ר יצחק:
כל המקניט חברו ברבים צריך לפייסו, שנאמר: בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך וגו' עשה זאת אפוא בני והנצל, כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך - אם ממון יש לו בידך התר לו פסת יד ואם לאו הרבה עליו רעים.

אמר רב חסדא:
צריך לפייסו בשלש חבורות של שלושה שלשה בני אדם, שנאמר: ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי.
ואם מת - אמר רב יוסף:
מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ואומר: חטאתי לאלהי ישראל ולפלוני זה שפשעתי לו.

דבר אחר:
בני אם ערבת לרעך -
זה יהודה, שנאמר: אנכי אערבנו.

נוקשת באמרי פיך -
ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף.

עשה זאת אפוא בני וגו' ורהב רעיך -
ויגש אליו יהודה לפייסו.

דבר אחר:
בני אם ערבת לרעך -
בתלמיד חכם הכתוב מדבר, בשעה שהזקן מתמנה, אומר לו הקב"ה: עד שלא נתמנית לא היית נתפס על הצבור, עכשיו שנתמנית נעשית ערב על הצבור.

דבר אחר:
אם ערבת לרעך -
זה הקב"ה, שנאמר: רעך ורע אביך אל תעזוב, זה דודי וזה רעי.

ומה תעשה?
הזהר שלא תאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ותתחייב באמרי פיך, שנאמר: נוקשת באמרי פיך.

ומה תעשה?
עסוק בדברי תורה: עשה (לך) זאת אפוא, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה.

לך התרפס -
עשה לך רב מדייש עליך כעפר והמליכהו עליך, שנאמר: ורהב רעך ואין רהב אלא מלכות, שנאמר: אזכיר רהב ובבל, אם עשית כן, הנצל כצבי מיד.

דבר אחר:
תקעת לזר כפיך -
שעבדת ע"א תידון בגיהינום כמותה, מה ע"א נדונית בגיהינום אף אתה.

דבר אחר:
אלו ישראל בשעה שעמדו על הר סיני אמר להם הקב"ה: בני, אם אני נותן לכם את התורה תנו לי ערבים שיקיימוה.
א"ל: שמים וארץ.
א"ל: הרי הם מתבטלין, אלא תנו לי את בניכם, אם אינכם מקיימים אותה שאני גוזלם מכם, שנאמר: ותשכח תורת אלוהיך אשכח בניך גם אני, באותה שעה קבלו עליהם ישראל.

ומנין שנקראו בנים?
שנאמר: בני בכורי ישראל - שבכרו מעשים טובים לפני הקב"ה בסיני.

תקעת לזר כפיך -
ששכחת את התורה שנתתי בכף ימיני, אני דן אתכם ליום הדין על אשר אמרתם: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, ומשם הוא תופסן, הדא הוא דכתיב: נוקשת באמרי פיך.

דבר אחר:
נלכדתם באמרי פיכם -
אמר להם: הואיל וצערתם נפשכם בשעבוד האומות תכפר זה על זה, אלא לכו והביאו אבות העולם שעסקו בזאת, ויצילו אתכם מדינה של גיהינום, שנאמר: עשה זאת אפוא בני והנצל. ומשיבין אבות העולם, הואיל ונתפשתם במצודת יום הדין, אין לכם אלא לישב ולהתעסק בתורה, שנאמר: אל תתן שנה לעיניך וגו', על העון.

דבר אחר:
אל תתן שנה -
מלישב בתענית, שהתענית סמוכה לתשובה, שנאמר: קרעו לבבכם ואל בגדיכם, ואם עשית כן, כי חנון ורחום הוא.

וכל כך למה?
כדי להנצל מדינה של גיהינום, ועליה מפורש בקבלה על ידי שלמה: הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש, כדי שלא תעשו קש באש של גיהינום, מפני שכחה של תשובה מגעת עד כסא הכבוד.

לך אל נמלה עצל וגו' אשר אין לה קצין -
ר' שמעון בן חלפתא עסקן בדברים הוה אמר: איזיל ואיחזי היכי איתא להא מילתא, אזל בתקופת תמוז פרש גלימא אקינא דשומשמני ונפק חד מינייהו אתנח ביה סימנא.
אמר להו: נפל טולא, נפקו כלהו לברא, דהי גולמיה נפל שמשא, נפול עליה וקטלוה.
אמר: הני וודאי לית להו מלכא, דאי אית להו מלכא הרמנא הוו נקיטי.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבא:

ודילמא מלכא אית להו ומלכא הוה בהדייהו, אי נמי מהורמנא דמלכא עבוד, אי נמי בין מלכא למלכא הוה, כדכתיב: בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה?!
אלא סמיך אהימנותא דשלמה.

מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה?
רבנן אמרין:
הנמלה זו שלושה בתים יש לה, ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינא אלא באמצע, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאה: חטים ושעורים ועדשים.

וא"ר תנחומא:
ואינה חיה אלא שישה חדשים, וכל מאכלה אינה אלא חיטה ומחצה.
ולמה כונסת כל אלו?
שאומרת: שמא יגזור הקב"ה עלי חיים ויהא לי מהיכן לאכול.

אמר ר' שמעון בן יוחאי:
מעשה היה ומצאו בחור שלה שלוש מאות כור, לפיכך אמר שלמה: התקן לך מצוות בעולם הזה לעולם הבא.

מהו ראה דרכיה וחכם?
ראה דרך ארץ שבה שהיא בורחת מן הגזל.

א"ר שמעון בן חלפתא:
מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת, והיו כולם באות ומריחות בה ולא הייתה אחת מהן נוטלת אותה, באתה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה, אע"פ (כן) שאין לה לא שופט ולא שוטר, שנאמר: אשר אין לה קצין שוטר ומושל - אתם שמניתם לכם שופטים ושוטרים על אחת כמה וכמה, הוי: שופטים ושוטרים.

ר' שמעון בן אלעזר אומר:
עלוב הוא האדם הזה שצריך ללמוד מן הנמלה, אלו למד ועשה עלוב היה, אלא שצריך ללמוד מדרכיה ולא למד וכו' (כתוב ביהושע ברמז ל"ב).

לך אל נמלה עצל -
א"ר יהושע בן פדייה:
עתידין הרשעים לומר לפני הקב"ה: הניחנו ונעשה תשובה.
והקב"ה משיבם: שוטים שבעולם, עולם שהייתם בו דומה לערב שבת והעולם הזה דומה לשבת, אם אין אדם מכין מערב שבת מה יאכל בשבת?!
וכן הוא דומה לים וליבשה, אם אינו לוקח מן היבשה אין לו מה לאכול בים.
וכן הוא דומה לימות החמה ולימות הגשמים, אם אינו חורש וזורע וקוצר בימות החמה, מה יאכל בימות הגשמים?!
ועוד היה לו ללמוד מן הנמלה, שנאמר: לך אל נמלה עצל.

דבר אחר:
הנמלה הזו אין לה לא שוטר ולא מושל, אלא בחכמתה עושה הכל ואתם לא למדתם ממנה מעצלותיכם וטפשותיכם ולא עשיתם תשובה, לפיכך אמר שלמה: עד מתי עצל תשכב.

עד מתי עצל תשכב -
אמר רב:
אסור לישן ביום יותר משינת הסוס.
וכמה שינת הסוס?
שתין נשמי.

אמר אביי:
שנתיה דמר כדרב, ודרב כרבי, ורבי כדוד, ודוד כסוסיא, וסוסיא שתין נשמי.
אביי הוה נאים כמיעל מפומבדיתא לבי כובי קרי עליה ר' יוסף: עד מתי עצל תשכב.

מעט שנות -
כדי שתקום למשנתך.

מעט תנומות -
כדי שתקום לתפלתך,

מעט חבוק ידים לשכב -
זה תשמיש המטה.

ובא כמהלך ראשך -
זה מלך המשיח, שעתיד לעבור בראש ישראל, שנאמר: ויעבור מלכם לפניהם וגו'.

אדם בליעל איש און וגו' -
זה בעל לשון הרע שקשה כעבודת אלילים.

רבי אומר:
כשפיכות דמים.
ולא עוד אלא ששלמה קללו, שנאמר: קורץ בעיניו וגו' תהפוכות בלבו וגו' על כן פתאום יבא אידו.

שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר -
א"ר אליעזר בר' יוסי הגלילי:
אלו שבעה דברים בסוטה הם אמורין.

עינים רמות -
שהיא סוטה אחר בעלה ותולה עיניה באחר, שנאמר: ומשקרות עינים. [

לשון שקר -
שהיא נואפת ואומרת לבעלה: ממך אני מעוברת.

וידים שופכות דם נקי -
שהנואף כך הוא נכנס על מנת לחטוא ולהרוג אם יתפש.

לב חורש מחשבות און -
שאינם חורשים בכל שעה אלא במחשבות און.

רגלים ממהרות לרוץ לרעה -
שהן ממהרות לעשות תאותן.

יפיח כזבים עד שקר -
שאם יתפסו הם נשבעים ואומרים: לא, אלא מסיח הייתי עמה.

ומשלח מדנים בין אחים -
שכל ישראל אחים הם והנואף אשת חברו, בעלה שומע ושונאו ואינו יכול לראותו.

א"ר יוחנן:
וכלם לקו בצרעת.
עינים רמות -
ושפח ה' קדקד בנות ציון.

לשון שקר -
והנה מרים מצורעת כשלג.


וידים שופכות דם נקי -
יחולו על ראש יואב.

לב חורש -
מעוזיה.

רגלים ממהרות -
מגחזי.

ומשלח מדנים -
מפרעה, וינגע ה' את פרעה.

רבי אלעזר בן פדת אמר:
כלם בעשו הן אמורות, כי יחנן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו.
עינים רמות -
וישא עיניו וירא את הנשים.


לשון שקר -
שהיה צד את הבריות בפיו.

רגלים ממהרות -
שרץ אחר יעקב להרגו.

ידים שופכות -
כי עיף אנכי.
וכתיב: עיפה נפשי להורגים.

לב חורש -
ויאמר עשו בלבו.

יפיח כזבים -
שכפר בתחית המתים: הנה אנכי הולך למות.

ומשלח מדנים -
בין ישמעאל ליצחק: יקרבו ימי אבל אבי וילך עשו אל ישמעאל.

דבר אחר:
שש הנה שנא ה' -
אלו הן:
עבודת אלילים,
וגלוי עריות,
ושפיכות דמים,
ולשון הרע,
וזקן נואף ומחנף חברו
(ברבים) [בדברים],
והאומר דבר בשם מי שלא אמרו, שהוא מביא קללה לעולם, אבל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:

נצור בני מצוות אביך ואל תטוש תורת אמך -
שנו רבותינו:

אבותינו הראשונים הפרישו תרומה ומעשר.
אברהם הפריש תרומה גדולה, שנאמר: הרימותי ידי אל ה' - ואין הרמה אלא תרומה, שנאמר: והרמותם ממנו תרומת ה'.

יצחק הפריש מעשר שני,
שנאמר: וימצא בשנה ההיא מאה שערים.

א"ר אבא בר כהנא:
והלא אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי.
ולמה מדדו?
בשביל לעשרו.

יעקב הפריש מעשר ראשון, שנאמר: וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.

בהתהלכך תנחה אותך -
זה יעקב שהיה מתעסק בתורה כשיצא מבית אביו ולא הניחתו.

בשכבך תשמר עליך -
אימתי?
ויקח מאבני המקום - והיה שוכב והיא משמרתו.

והקיצות היא תשיחך -
וייקץ יעקב משנתו.
כשיעמדו הכל לדין היא סנגוריא שלו ומלמדת עליו זכות (כתוב לעיל בפסוק וכל חפציך לא ישוו בה ברמז תתקל"ד):

כי נר מצווה ותורה אור -
א"ר יוחנן:
שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל וכלם לא נתנם אלא על ידי יסורין, אלו הם:
תורה,
וארץ ישראל,
והעולם הבא.

תורה מנא לן?
שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ארץ ישראל מנא לן?
דכתיב: כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוהיך מיסרך.
וכתיב בתריה: כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה.

עולם הבא מנין?
דכתיב: כי נר מצווה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.

את זו דרש רבי מנחם ברבי יוסי:
תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, לומר לך, מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה.
ואת התורה באור, לומר לך, מה אור מגין לעולם, אף התורה מגינה לעולם.
ואומר: בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה.
בשכבך תשמור עליך - זה יום המיתה.
והקיצות היא תשיחך - לעתיד לבא.

משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתירא מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים ומן החיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזו דרך מהלך.
נזדמנה לו אבוקה של אור, ניצול מן הקוצים ומן הברקנים ומן הפחתים, ועדין הוא ירא מן החיה רעה ומן הלסטים ועדין אינו יודע באיזו דרך מהלך.
כיון שעלה עמוד השחר, ניצול מחיה רעה ומן הלסטים, ועדין אינו יודע באיזה דרך מהלך.
הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם.

מאי פרשת דרכים?
זה תלמיד חכם ויום המיתה.

דבר אחר:
זה תלמיד חכם ויראת חטא.

דבר אחר:
זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא.

דבר אחר:
עבירה מכבה מצווה ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.

אמר רב יוסף:
דרש לה רבי מנחם בר' יוסי להאי קרא כסיני ואלמלא דרשוה דואג ואחיתופל הכי לא רדוף בתר דוד, דכתיב: אלוהים עזבו רדפו ותפשוהו כי אין מציל.
מאי דרוש?
ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והם אינם יודעים שעבירה מכבה מצווה ואין עבירה מכבה תורה.

אמר בר קפרא:
הנפש והתורה נמשלו בנר.
נפש, דכתיב: נר ה' נשמת אדם,
תורה, דכתיב: כי נר מצווה ותורה אור.

אמר הקב"ה: נרי בידך ונרך בידי, אם אתה משמר את שלי אף אני אשמור את שלך.

אמר רבי ישמעאל:
משל למה הדבר דומה?
לשני בני אדם אחד היה לו כרם בגליל וכו' (כתוב לעיל ברמז תרע"ה ובסוף הספר):

סימן תתקלט
כי בעד אשה זונה עד ככר לחם -
תנו רבנן:
איזהו עדות ראשונה?
זו עדות סתירה, עדות אחרונה, זו עדות טומאה.

וכמה עדות סתירה?
כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה, כדי הקפת דקל, דברי ר' ישמעאל.

ר"י אומר:
כדי מזיגת הכוס.

ר' יהושע אומר:
כדי לשתותו.

בן עזאי אומר:
כדי לצלות ביצה.

רבי עקיבא אומר:
כדי לגמעה.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
כדי לגמוע ג' ביצים זו אחר זו.

ראב"ע אומר:
כדי לקשור גרדי גומא.

אבא חנן בן פנחס אומר:
כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם.

פלימו אומר:
כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר: כי בעד אשה זונה עד ככר לחם.

דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי:
כל האוכל לחם בלא נטילת ידים, כאלו בא על אשה זונה, שנאמר: כי בעד אשה זונה וגו'.

אמר רבא:
האי בעד אשה זונה עד ככר לחם, עד ככר לחם בעד אשה זונה מיבעי ליה?

אלא אמר רבא:

כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש לחם ואינו מוצא.

א"ר אלעזר:
מי גרם שיכשל בזונה?
ע"י שאכל ככרה שאינו מעושר, שלא נטלה חלה.

ואשת איש נפש יקרה תצוד -
א"ר חייא בר אבא א"ר יונתן:
כל אדם שיש בו גסות הרוח, לסוף נכשל באשת איש, שנאמר: ואשת וגו'.

אמר רבא:
נפש יקרה -
גבוהה מיבעי ליה?
אלא אמר רב:
כל הבא על אשת איש אפילו למד תורה שכתוב בה: יקרה היא מפנינים - מכ"ג שנכנס לפני ולפנים, היא תצודנו לדינה של גיהינום.

היחתה איש אש בחיקו וכו' -
(כתוב בתהילים ברמז תרע"ז):

לא יבוזו לגנב כי יגנוב -
אע"פ דכתיב: חולק עם גנב שונא נפשו, אבל המתגנב על חברו והולך ושונה פרקו, אע"פ שנקרא גנב זוכה לעצמו, שנאמר: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן - ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר: אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים.

דבר אחר:
לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' -
אם ראית עם הארץ שהשחית עצמו על דברי תורה, אל תאמר: אתמול עם הארץ והיום חבר. למה?
למלא נפשו כי ירעב - ואין ירעב אלא תורה, שנאמר: לא רעב ללחם ולא צמא למים.

את כל הון ביתו יתן -
זה עם הארץ שמאחר שלמד תורה חזר לקלקולו והקב"ה משלימו לי"ד מדורי גיהינום.

ישלם שבעתים -
זה הדיין, שמשעה שנתמנה על הצבור ואינו דן דין אמת לאמיתו, הקב"ה משלימו לי"ד מדורי גיהינום.
ולא עוד אלא שמוריד עמו כל בניו וממונו, שנאמר: את כל הון ביתו יתן.

נואף אשה חסר לב -
אמר רשב"ל:
זה הלמד תורה לפרקים, שנאמר: כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדו על שפתיך.

סימן תתקמ
רבי מנחמא בשם רבי תנחום בר חייא ורבי מני בשם רבי יוסי בן זביד:
נואף אשה חסר לב -
כל המקבל עליו שררה, בשביל ליהנות ממנה, אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה.

משחית נפשו הוא יעשנה -
כמשה שאמר: ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא.
כיהושע שאמר: בי ה' - בי ולא בהם.
כדוד שאמר: תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה.

רבי מנחמא בר יעקב מייתי לה מן הדא:
אל תצא לריב מהר - לָרַב כתיב.
לעולם אל תהי רץ אחר השררה, למה?
פן מה תעשה באחריתך בהכלים אותך רעך - למחר באים ושואלים לך שאלות, מה אתה משיבם?!

ר' זעירא מייתי לה מן הדא:
לא תשא, אם בשבועת שוא הכתוב מדבר, הרי כבר אמור: ולא תשבעו בשמי לשקר.
ומה ת"ל לא תשא?
שלא תקבל עליך שררה ואין אתה ראוי לשררה.

אמר רבי אבהו:
אני נקראתי קדוש ואתה נקראת קדוש, הא אם אין בך כל המדות שיש בי, לא תקבל עליך שררה.

נואף אשה חסר לב -
הקב"ה מסיר חכמה מלבו, ואין חכמה אלא תורה, שנאמר: מחכימת פתי.
ולא עוד אלא שמשנין זיו פניו, וכשבא ליום הדין אין הקב"ה מוחל לו, אלא מתמלא עליו חמה, שנאמר: ולא יחמול ביום נקם.



הפרק הבא    הפרק הקודם