שפתי חכמים, שמות פרק א
פרשת שמות
[רש"י: (א) ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן [א] בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [ב] [אחר מיתתן], להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים [ג], שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) המוציא במספר צבאם [ד] לכולם בשם יקרא:]
אות א
דקשה לרש"י למה מנאן פעם אחרת? הא כבר מנאן לעיל בפרשת ויגש (מו,ח) ואין לומר דלעיל מנאן בחייהן ועכשיו מנאן אחר מיתתן מאי נפקא מינה בין מנין דקודם מיתה בין לאחר מיתה כיון דכבר מנאן ועל זה פירש להודיע כו'. אי נמי קשה לרש"י דואלה למה ליה דלא הוה ליה למימר אלא אלה שמות וגו' וא"ל דקאי על מספר של מעלה דבפרשת ויגש והתם כתיב ואלה דקשה למאי נ"מ קאמר דקאי על מספר דלעיל וא"ל דקאי על מספר דלעיל ולהודיע שזה המספר אחר המיתה היה ולהכי כתיב ואלה כלומר אלה שמות בני ישראל המספר של בחייהם ואלה מספר שמותיהם לאחר מיתה אבל עדיין קשה למה ליה למספר דלאחר מיתה כיון שכבר מנאן בחייהם ועל זה קאמר אף על פי כו' וק"ל.
אות ב
ולא נקט בשמותם גבי מיתתן דלעיל בחייהם מנאן בשמותם ופרטן אבל גבי מיתתן לא מנאן אלא ראשי השבטים כדכתיב הכא שבעים נפש וגו'.
אות ג
ואין להקשות מה היא החיבה שהמשיל אותם לכוכבים יש לומר כמו שהכוכבים קיימין ומאירים ביום ובלילה אך ביום אינם נראים משום שרגא בטיהרא מאי אהני כך הם ישראל קיימין בעוה"ז ובעוה"ב וק"ל.
אות ד
([רא"ם])שמלת ובשמותם לא קאי אלא על מלת ומכניסין אבל בהוצאה דוקא במספר ולא בשמותם כמו שנאמר בקרא המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא גבי הוצאה כתיב מספר ובהכנסה כתיב בשם.
[רש"י: (ה) ויוסף היה במצרים - והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים [ה], ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים [ו] שהוא היה במצרים?! אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה [ז] את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו:]
אות ה
ואם כן למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם כלומר קודם סך של יוצאי ירך יעקב.
אות ו
אם תמצי לומר דראשונה אינו קושיא דצריך למכתב יוסף משום שהיה במצרים מכל מקום קשה וכי לא היינו יודעים כו'. (נחלת יעקב) הרא"ם האריך במקום שהיה לו לקצר דהרב סבירא ליה דחוזר למעלה על הא דקאמר ויוסף רצונו לומר עם יוסף היו שבעים וכן הוא בשמ"ר וע"ז מקשה והלא כו' ולמה אמר יוסף לחוד בשלמא שאר השבטים נכללו במאמר איש וביתו אבל יוסף לא נכלל בזה ואם כן כשם שהזכיר יוסף הוה ליה להזכיר גם את בניו ואם תפרש שאינו חוזר אדלעיל ולא צריך להזכיר יוסף ובניו שהם בכלל שבעים נפש אלא להורות שיוסף היה במצרים ע"ז קשה מה בא ללמדנו.
אות ז
רצונו לומר דהא שמא מתוך שהיה שפל ועני כ"כ שמא עשה עבירה כי העוני מעביר דעתו של אדם או מתוך שהיה מלך שמא עבר עבירה כיון דהוא חשוב כל כך ולפי שהמנין בכאן הוא אחר מיתתן משום הכי הודיע צדקתו במנין הזה משום דאמרו רז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
[רש"י: (ז) פרו - שלא הפילו נשותיהם ולא מתו כשהם קטנים:
וישרצו - שהיו יולדות שישה [ח] בכרס אחד:]
אות ח
(נחלת יעקב) הרא"ם כתב דאיתא בש"ר דמפיק לה מששה לשונות ולי נראה דאתי כמאן דאמר בילקוט לגדול שבשרצים אתה מדמה אותן דהא עכבר ילדה שיתא ונראין דברי מדרש להרב במלת וישרצו שמשמע דממלת וישרצו לחוד הוא דמפיק לה והיינו מדהפסיק הכתוב במלת וישרצו בין פרו ובין וירבו שלא כמנהג אלא ודאי להכי הפסיק כי פרו פירושו אחד מוליד אחד ורבו משמע אחד מוליד הרבה וכמו שפירש הרב בפרשת בראשית ולכך הפסיק במלת וישרצו להודיעך שסך הרבייה היתה כגדול שבשרצים (ועיין בגור אריה דברים נכוחים).
[רש"י: (ח) ויקם מלך חדש - רב ושמואל:
חד אמר: חדש ממש.
וחד אמר:, שנתחדשו [ט] גזרותיו:
אשר לא ידע - עשה עצמו כאלו לא ידע [י]:]
אות ט
דאם לא כן ויקם וימלוך מיבעי ליה.
אות י
[גירסת הרא"ם ברש"י ואשר בוי"ו] כי בלא וי"ו משמע שזה הוא פירושו לכ"ע ואין הדבר כן [רק למ"ד שנתחדשו גזירותיו] אבל ואשר בוי"ו יהיה הפירוש עשה עצמו כו'.
[רש"י: (י) הבה נתחכמה לו - כל הבה לשון הכנה והזמנה לדבר הוא, כלומר הזמינו עצמכם לכך:
נתחכמה לו – לעם [כ]. נתחכמה מה לעשות [ל] לו.
ורבותינו דרשו:
נתחכם למושיען של ישראל [מ] לדונם במים [נ], שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם [ס] (והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת):
ועלה מן הארץ - על כורחנו.
ורבותינו דרשו:
כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים, והרי הוא כאלו כתב ועלינו מן הארץ והם יירשוה:]
אות כ
דמלת לו קאי אעם ולא א"בני ישראל".
אות ל
פירוש כי לא רצו שיהיו יותר חכמים ממנו רק שהתחכמות היא מה לעשות להם. (מהרש"ל) דקשה ליה דהוה ליה למימר נתחכם עליו רצונו לומר יותר מהם ומהו לו לכן פירש מה לעשות לו.
אות מ
(נחלת יעקב) ולפי זה קאי אהקדוש ברוך הוא ולכך נכתב ג"כ רב ועצום וכל הפרשה בלשון יחיד.
אות נ
ואם תאמר והא מיד צוה למילדות להמית כל הבן הילוד ויש לומר דזה ההתחכמות היה שלא מדעת מצרים אלא פרעה עצמו צוה להם ולא היה ירא מן העונש משום שהמילדות יעשו זאת.
אות ס
שהקדוש ברוך הוא אינו משלם אלא מדה כנגד מדה.
[רש"י: (יא) עליו - על העם:
מסים - לשון מס, שרים שגובין מהם המס.
ומהו המס?
שיבנו ערי מסכנות לפרעה:
למען ענתו בסבלתם – של [ע] מצרים:
ערי מסכנות - כתרגומו.
וכן (ישעיהו כב טו) לך בא אל הסוכן הזה, גזבר הממונה על האוצרות:
את פתם ואת רעמסס - לא היו ראויות מתחלה לכך ועשאום [פ] חזקות ובצורות לאוצר:]
אות ע
ק"ל דהוה ליה למימר ענותו בסבלותו או ענותם בסבלותם.
אות פ
דקשה לרש"י הוה ליה למימר ויבן את פיתום ואת רעמסס לערי מסכנות לפרעה ומדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה שמע מינה שבנויות היו אלא וגו' (רא"ם).
[רש"י: (יב) וכאשר יענו אתו - בכל מה שהם נותנין לב לענות [צ], כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ:
כן ירבה - כן רבה [ק] וכן פרץ.
ומדרשו:
רוח הקודש אומרת כן אתם אומרים פן ירבה, ואני אומר כן ירבה:
ויקצו – קצו [ר] בחייהם.
ורבותינו דרשו:
כקוצים היו בעיניהם:]
אות צ
רצונו לומר דקשה לרש"י דבפסוק משמע מתוך שהיו מענין אותן לכך היו רבין וכי לא סגי בלאו הכי ועוד קשה דאדרבה עינוי ממעט פריה ורביה ועל זה פירש בכל כו' רצונו לומר לא היו מענין אותן אלא מחשבתן היה כן.
אות ק
כיון דכן ירבה קאי אמחשבת המקום ומחשבת המקום שירבו תמיד ואם כן קשה למה כתיב ירבה לשון עתיד לכן פירש כן רבה וכן פרץ שהוא לשון הוה תמיד.
אות ר
דקשה לרש"י שאמרו מפני בני ישראל והלא לא היו ישראל בפניהם כל שעה אלא בארץ גושן היו רחוק מפרעה ועמו לכן פירש קצו בחייהם של עצמן כשהיו מזכירין את שם ישראל מהרש"ל, ויותר נ"ל דרש"י דייק מדכתיב בפני דלא הוה ליה למימר אלא ויקוצו בבני ישראל.
[רש"י: (טו) למילדת - הוא לשון מולידות, אלא שיש לשון קל ויש לשון כבד [ש], כמו:
שובר ומשבר [ת].
דובר ומדבר.
כך מוליד ומילד:
שפרה - זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד:
פועה - זו מרים [א], שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה.
פועה לשון צעקה, כמו (ישעיהו מב יד) כיולדה אפעה:]
אות ש
שיש דגש בלמ"ד מילדות ולשון קל שהוא בלא דגישת למ"ד.
אות ת
שובר לשון קל ומשבר לשון כבד, ופירושם שוה. וכן דובר ומדבר נמי כן הוא.
אות א
דכתיב בסמוך ויעש להם בתים ופירש רש"י בתי כהונה ובתי לויה ומלכות ולא מצינו שיצאו מאשה אחרת אלא מיוכבד ומרים והואיל וכן הוא ע"כ צריכים נמי לומר דשפרה היינו יוכבד דהיא היתה אמה של מרים דאין סברא לכתוב בתחלה הבת ואחריה האם ופועה היינו מרים.
[רש"י: (טז) בילדכן - כמו בהולידכן:
על האבנים - מושב האשה היולדת, ובמקום אחר קוראו משבר, וכמוהו (ירמיהו יח ג) עושה מלאכה על האבנים, מושב כלי אומנות יוצר חרס:
אם בן הוא וגו' - לא היה מקפיד אלא על הזכרים, שאמרו לו אצטגניניו [ב] שעתיד להיוולד בן המושיע אותם:
וחיה – ותחיה [ג]:]
אות ב
ואם תאמר דלמא כדי שלא יפרו וירבו ויש לומר דאם כן היה לו להמית הנקבות שאף אם ימותו הזכרים וישארו הנקבות אם ישאר זכר אחד יכול לעבר כמה נקבות. (נחלת יעקב) ול"נ דאי סלקא דעתך משום פריה ורביה לחוד הוא אם כן למה חידש גזרת המילדות דטעמא מאי הקפיד על פו"ר משום טענת ונלחם בנו והא כבר נתבטלה בגזרת שרי מסים אלא שראו וכו' ע"ש באריכות.
אות ג
פירוש וחיה הוא לשון זכר כדמצינו בהרבה מקומות והאי וחיה לשון נקבה הוא כמו ותחיה ויש חילוק כי זה הטעם למעלה בחי"ת והוא לשון נקבה אבל כשהטעם למטה ביו"ד אז הוא לשון זכר כדמצינו במגילת אסתר דכתיב את שרביט הזהב וחיה וגם בקהלת אם חיה אלף שנים. אי נמי כוונתו דוחיה בוי"ו הופך את התיבה להבא.
[רש"י: (יז) ותחיין את הילדים - מספקות להם מים [ד] ומזון.
תרגום הראשון: וקיימא.
והשני: וקיימתין.
לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה, משמשת לשון פעלו ולשון [ה] פעלתן, כגון:
(שמות ב יט) ותאמרנה איש מצרי, לשון עבר.
כמו ויאמרו לזכרים, ותדברנה בפיכם (ירמיהו מד כה) לשון דברתן, כמו ותדברו [ו] לזכרים.
וכן (יחזקאל יג יט) ותחללנה אותי אל עמי, לשון עבר חללתן, כמו ותחללו לזכרים:]
אות ד
מדכתיב לא עשו כאשר דבר אליהן ש"מ לא המיתום אם כן למה ליה תו ותחיין אלא מספקות וכו'.
אות ה
רצונו לומר אין הפרש בין הנסתרות ובין הנמצאות בלשון עתיד. ונראה דהכי פירושו דרש"י מקשה על עצמו לפ"מ שפירשתי ותחיין הראשון שהיו מספקות להם מזון אם כן קשה על התרגום למה שינה בלשונו דהראשון פירש וקיימא והשני פירש וקיימתון בשלמא בלא זה הייתי אומר דוקיימתון פירוש שמספקות להם מזון מ"ה שינה אבל לפי מה שפירשתי דותחיין הראשון פירושו מספקות להם אם כן למה תירגם על ותחיין הראשון וקיימא לכן פירש לפי שלשון עברי וכו'.
אות ו
כמו שמצינו ותאמרנה ובמקום אחר מצינו ותדברנה שתיבה זו כמו ותאמרנה כי הוא על משקל אחד ואפילו הכי פירש לשון דברתם לשון נוכח אם כן גם הכא ותחיין ראשון לשון נסתר והשני לשון נוכח והוא על משקל אחד.
[רש"י: (יט) כי חיות הנה - בקיאות כמילדות.
תרגום: מילדות חיתא.
ורבותינו דרשו:
הרי הן משולות לחיות השדה [ז] שאינן צריכות מילדות.
והיכן משולות לחיות?
גור אריה (בראשית מט ט).
זאב יטרף (שם כז).
בכור שורו (דברים לג יז).
אילה שלוחה (בראשית מט כא).
ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן (ספרים אחרים: ויברך אותם(בראשית מט כח) מה אמך [ח] לביאה (יחז' יט,ב). ]
אות ז
כי לפי פירוש ראשון קשה שאף אם הם בקיאות וכי מילדת אינה צריכה מילדת להולידה. רא"ם.
אות ח
רצונו לומר שמדמה כנסת ישראל ללביאה.
[רש"י: (כ - כא) וייטב - הטיב להם.
וזה חלוק בתיבה שיסודה שתי אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון ויפעיל [ט] הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמ"ץ קטן, כגון:
וייטב אלוהים למילדות.
וירב בבת יהודה.
(איכה ב ה), הרבה תאניה.
וכן ויגל השארית (דברי הימים ב' לו כ), דנבוזראדן הגלה את השארית.
ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד), הפנה הזנבות זו לזו.
כל אלו לשון הפעיל את אחרים.
וכשהוא מדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון:
(ויקרא י כ) ויִטב בעיניו, לשון הוטב.
וכן וירב העם (פסוק כ), נתרבה העם.
ויגל יהודה (מלכים ב' כה כא) הגלה יהודה.
ויפן כה וכה (ב יב), פנה לכאן ולכאן.
ואל תשיבני וילך, וישב, וירד, ויצא [י], לפי שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן,
ירד, יצא, ישב, ילך, היו"ד אות שלישית בו:
וייטב אלוהים למילדת - מהו הטובה?
ויעש להם בתים – בתי [כ] כהונה ולוויה ומלכות שקרויין בתים.
ויבן את בית ה' ואת בית המלך (מלכים א' ט א).
כהונה ולוויה מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במסכת סוטה (סוטה יא ב):]
אות ט
רצונו לומר לעצמו.
אות י
רצונו לומר שהם נמי נקודים בציר"י אפילו הכי לשון ויפעל הוא.
אות כ
לא וייטב לחוד ויעש לחוד.
[רש"י: (כב) לכל עמו - אף עליהם גזר [ל]. יום שנולד משה אמרו לו אצטגניניו היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים, לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה.]
אות ל
מקשים העולם אם כן מאי דכתיב הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל שכבר נשבע וכו' מאי נתחכמה שייך? הא משום איצטגניניו היה זה שצוה להשליך היאורה משום שעתיד ללקות במים. ויש לומר דלעיל לא צוה אלא על העברים ועל אותו ציווי נאמר מאמר הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל אבל אותו יום שנולד משה היה ציווי אחר אף על המצרים שישליכו אותן למים כל הנולדים באותו יום לבד וזה היתה בעבור שאיצטגניניו אמרו שילקה במים ולא היו יודעים אם ממצרים הוא כדפירש רש"י ז"ל.