שפתי חכמים, שמות פרק לד


[רש"י: (ב) נכון – מזומן [צ]:]

אות צ
כמו שלחו מנות לאין נכון לו לא מכוון, כמו הנה אמת נכון הדבר.

[רש"י: (ג) ואיש לא יעלה עמך - הראשונות על ידי שהיו בתשואות [ק] וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות:]

אות ק
לשון הרמת קול.

[רש"י: (ה) ויקרא בשם ה' - מתרגמינן וקרא בשמא [ר] דה':]

אות ר
דמוכח מן התרגום שהיה משה הקורא. שאלו היה השם הקורא, היה מתורגם וקרא בשם ה', שפירושו ויקרא ה' בשם. (רא"ם).

[רש"י: (ו) ה' ה' - מידת הרחמים היא, אחת קודם [ש] שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב:
אל - אף זו מידת [ת] רחמים, וכן הוא אומר (תהילים כב ב) אלי אלי למה עזבתני, ואין לומר למדת הדין למה עזבני כך מצאתי במכילתא:
ארך אפים – מאריך [א] אפו ואינו ממהר ליפרע, שמא יעשה תשובה:
ורב חסד - לצריכים חסד, שאין [ב] להם זכיות כל כך:
ואמת - לשלם שכר טוב לעושי רצונו:]

אות ש
כלומר, אף על פי שגלוי לפניו שעתיד הוא שיחטא, אפילו הכי מרחם עליו, מאחר שלא חטא עדיין.

אות ת
אבל אינו רחמים פשוטות כמו מדת השם בן ד', כי מדת הרחמים מדרגות רבות הם.

אות א
אף על פי שמדה השניה של ה' ה' מרחם עליהם אחר שיחטא וישוב, היינו כשעושה תשובה מיד שמרחם עליהם ומוחל להם. אבל מדה זו, מאריך להם ומצפה שמא יעשו תשובה.

אות ב
כלומר מדכתיב ורב חסד משמע שאף על פי שחטא ואין זכיותיו יכולין להגן עליו, לפי שהם מועטות הוא מטה כלפי חסד ומרחם עליו. ומדה הראשונה של ה' ה', שעדיין לא חטא, רק שגלוי לפניו שיחטא. (הרא"ם).

[רש"י: (ז) נצר חסד - שהאדם עושה [ג] לפניו:
לאלפים - לשני אלפים דורות:
עון ופשע - עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס:
ונקה לא ינקה - לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט.
ורבותינו דרשו:
מנקה הוא לשבים [ד] ולא ינקה לשאינן שבים:
פקד עון אבות על בנים - כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכבר פירש במקרא אחר (שמות כ ד) לשונאי:
ועל רבעים - דור רביעי, נמצאת מדה טובה מרובה על מידת פורענות אחת לחמש [ה] מאות, שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים:]

אות ג
לא החסד שיש להקדוש ברוך הוא לעשות עמו, כי נוצר לא יפול רק על העשוי כבר.

אות ד
ואף על פי שמדה השנית ממדות ה' ה' יש לה מדה זו שהיא מרחמת לשבים. יש לומר דהמדה הזאת מוותרת לו את העון ומנקה אותו כאלו לא עשה, אבל אינו עושה לו שום טובה, מה שאין כן במדה השנית, שמוחל לו וגם עושה לו טובה. וזהו ההפרש שבין פשוטו למדרשו, שמפשוטו משמע שאינו מוותר העון לגמרי אלא נפרע מעט מעט, ומדרשו הוא שמוותר העון לגמרי. (רא"ם).

אות ה
פירוש, דור אחד במדת פורעניות הוא חמש מאות במדה טובה נמצא הארבעה דורות שבמדת פורעניות הם שתי אלפים במדה טובה.

[רש"י: (ט) ילך נא ה' בקרבנו - כמו שהבטחת, מאחר שאתה נושא עון, ואם עם קשה עורף הוא וימרו בך, ואמרת על זאת פן אכלך בדרך, אתה תסלח לעונינו. ויש [ו] כי במקום אם:
ונחלתנו - ותתננו לך לנחלה מיוחדת [ז], זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך, שלא תשרה שכינתך על האומות:]

אות ו
דקשה לרש"י, אדרבה בשביל שהם עם קשה עורף לא היה לו לילך עמהם, כמו שכתוב לעיל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. ומפרש דהאי כי כמו אם.

אות ז
(ס"א) שתתן לנו נחלה מיוחדת, פירוש שתהא השראת שכינתך בנו בלבד ולא בשאר אומות. ולפי שכבר השיב לו ה' על זה, אמר זו היא בקשת ונפלינו וכו', כלומר שהזכיר פה מה שביקש בראשונה.

[רש"י: (י) כורת ברית – על [ח] זאת:
אעשה נפלאות - לשון ונפלינו שתהיו מובדלים בזו מכל האומות, שלא תשרה שכינתי עליהם:]

אות ח
פירוש על בקשת ונפלינו, והוא הכתוב אחריו: נגד כל עמך אעשה נפלאות, שהוא פירוש ונפלינו.

[רש"י: (טו) ואכלת מזבחו - כסבור אתה שאין עונש באכילתו, ואני מעלה [ט] עליך כמודה בעבודתם, שמתוך כך אתה בא ולוקח מבנותיו לבניך:]

אות ט
רצונו לומר שהוא טעם אלעיל. כלומר, שמא תעלה על דעתך לומר, שאין האיסור והאזהרה אלא בעבודה שלהן בלבד, כיון שהזהרתיך את מזבחותם וגו' אבל שתכרות להם ברית כדי שתהיה אוכל מזבחו יחד עמהם בחבורה אחת, כסבור אתה שאין בכך כלום, אל תעלה על דעתך בזה כי אני מעלה עליך וכו'.

[רש"י: (יט) כל פטר רחם לי - באדם:
וכל מקנך תזכר וגו' - וכל מקנך אשר תזכר בפטר שור ושה [י], אשר יפטור זכר את רחמה:
פטר - לשון פתיחה.
וכן (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון.
תי"ו של תזכר לשון נקבה היא, מוסב על היולדת:]

אות י
חסר מלת אשר מן תזכר וגו', ובי"ת מפטר. והוסיף בי"ת על פטר, מפני שתזכר שב על המקצה שהיא היולדת ,לא על הפטר, ופירושו וכל מקנך אשר יפטור זכור את רחמה.

[רש"י: (כ) ופטר חמור - ולא שאר [כ] בהמה טמאה:
תפדה בשה - נותן שה לכהן, והוא חולין ביד [ל] כהן, ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים:
וערפתו - עורפו בקופיץ, הוא הפסיד ממון כהן, לפיכך יופסד ממונו:
כל בכור בניך תפדה - חמישה סלעים פדיונו קצוב, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חדש תפדה:
ולא יראו פני ריקם - לפי פשוטו של מקרא דבר בפני עצמו הוא, ואינו מוסב על הבכור, שאין במצוות בכור ראיית בפנים, אלא אזהרה אחרת היא וכשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם, מצווה עליכם להביא עולת ראיית פנים.
ולפי מדרש ברייתא:
מקרא יתר הוא, ומופנה לגזרה שוה, ללמד על הענקתו של עבד עברי שהיא חמישה סלעים מכל מין ומין [מ], כפידיון בכור, במסכת קדושין (דף יז א):]

אות כ
ובסוף פרשת בא מפרש רש"י הטעם.

אות ל
מה שאין כן בשאר פסולי המקודשים שנפדו, שהם ותמורתן אסורות בגיזה ועבודה, כיון שנכנסו במקומן.

אות מ
דכתיב הכא ריקם ובפרשת ראה כתיב ריקם גבי הענקה מה פדיון בכור חמש סלעים. אף הענקה חמש סלעים ומדכתיב ריקם דהענקה ברישא דקרא דהוה ליה למכתב בסיפא, שדי ריקם אצאן, ריקם איקב, ריקם אגורן, שיהא מכל מין ומין חמשה סלעים.

[רש"י: (כא) בחריש ובקציר תשבות - למה נזכר חריש וקציר?
יש מרבותינו אומרים:
על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא [נ] למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש.
וכך משמעו, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת הימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור, ואין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וגו'.
ויש מהם אומרים:
שאינו מדבר אלא בשבת, וחריש וקציר שהוזכר בו, לומר לך מה [ס] חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר, שהוא מצווה ודוחה את השבת:]

אות נ
במסכת ראש השנה פירש רש"י שלא יחרוש שדה לבן ושדה אילן חרישה שיועיל לשביעית. חמשה וקציר של שביעית תבואה שהביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית דאי אשבת קאי, הא שאר מלאכות נמי אסורים.

אות ס
פירוש מה חריש אין לך של מצוה, אפילו לחרוש לצורך עומר ושתי הלחם אני אוסרו לך בשבת, אף קציר שאני אוסר לך, דוקא של רשות ולא של מצוה, שאפילו מצאו קצור מצוה לקצור. ויש לך ללמד מכאן שהוא דוחה שבת.

[רש"י: (כב) בכורי קציר חטים - שאתה מביא בו שתי הלחם [ע] מן החטים:
בכורי - שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא:
וחג האסיף - בזמן שאתה אוסף תבואתך מן השדה לבית.
אסיפה זו לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:
תקופת השנה - שהיא בחזרת השנה, בתחלת השנה הבאה:
תקופת - לשון מסיבה והקפה:]

אות ע
פירוש לא שהוא זמן בכורי קציר חטים רק מפני שמתחילין להקריב מנחה מן החטים החדשים.

[רש"י: (כג) כל זכורך - כל הזכרים [פ] שבך.
הרבה מצוות בתורה נאמרו ונכפלו, ויש מהם שלוש פעמים וארבע, לחייב ולענוש על מנין לאוין שבהם ועל מנין עשה שבהם:]

אות פ
לא הזכרים שלך שהרי אף זכרים הקטנים אינם שלך פירוש אינם ברשותך, כל שכן הגדולים שחייבים במצות. רק פירושו הזכרים הנמצאים בך כלומר בעמך.

[רש"י: (כד) אוריש - כתרגומו: אתרך.
וכן (דברים ב לא) החל רש.
וכן (במדבר כא לב) ויורש את האמורי.
לשון גרושין:
והרחבתי את גבלך - ואתה רחוק מבית הבחירה ואינך יכול לראות לפני תמיד, לכך אני קובע לך [צ] שלושה רגלים הללו:]

אות צ
דאם לא כן מאי כי אוריש וגו', מאי נתינת טעם יש בו.

[רש"י: (כה) לא תשחט וגו' - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים [ק], אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד [ר] מבני החבורה:
ולא ילין - כתרגומו. אין לינה מועלת [ש] בראש המזבח, ואין לינה אלא [ת] בעמוד השחר:
זבח חג הפסח – אימוריו [א], ומכאן אתה למד לכל [ב] הקטר חלבים ואברים:]

אות ק
שהמקרא מסורס וקצר וכאלו כתיב לא תשחט את זבחי ולא תזרוק דמו על החמץ, כלומר שעדיין החמץ קיים ולא עליו ממש.

אות ר
אם לאחד מאלו יש לו חמץ בביתו עובר בלאו. אבל לא פירש מי הוא העובר, או השוחט או הזורק או שניהם כאחד.

אות ש
פירוש מועלת לשון מעילה הוא, כלומר אין לינה פוסל בראש המזבח. כלומר אם עלו איבריו בראש המזבח קודם עלות השחר אף על פי שלא נקרבו, אינם נפסלים.

אות ת
כלומר לא מיפסל בלינה אלא עד שילין בעמוד השחר אבל אם לן כל הלילה וקודם שעלה עמוד השחר הקטיר אין זה לינה (אבל אם לא הקטירן הוי לינה לענין שאם ירדו לאחר עמוד השחר לא יעלו עיין זבחים דף פ"ו).

אות א
דהא הפסח אינו נקרב אלא אמוריו.

אות ב
כלומר שלא יקריב אחר עמוד השחר מדכתיב זבח, ולא כתיב חג הפסח. אלא לרבות כל הזבחים שנפסלים בלינה.


[רש"י: (כו) ראשית בכורי אדמתך - משבעת המינין האמורים [ג] בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש [ד] תמרים:
לא תבשל גדי - אזהרה לבשר בחלב [ה], ושלוש פעמים כתוב בתורה:
אחד לאכילה,
ואחד להנאה [ו],
ואחד לאיסור בישול:
גדי - כל ולד רך במשמע ואף עגל וכבש. ממה שהוצרך לפרש בכמה מקומות [ז] (בראשית לח יז) גדי עזים, למדת שגדי סתם כל יונקים במשמע:
בחלב אמו - פרט לעוף שאין לו חלב אם, שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים:]

אות ג
אינו רוצה לומר דמאדמתך מפיק ליה, דהא בפרשת כי תצא מפיק מגזירה שוה דארצך ארצך. אלא רצונו לומר, דהא דכתיב הכא אדמתך, לאו למימרא דמכל הפירות שבארצך מחויב להביא בכורים, אלא דוקא משבעת המינים בלבד, כדילפינן מגזירה שוה דארץ ארץ.

אות ד
דקשה לרש"י, דבשבעת המינים חשיב נמי דבש, ודבש אינו פרי ובבכורים כתיב מפרי אדמתך משמע דוקא פרי ומתרץ הוא דבש תמרים שתמרים נמי פרי.

אות ה
פירוש לא בחלב אמו דוקא אלא הוא הדין בחלב עצמו והא דנקט בחלב אמו לאפוקי עוף שאין לאמו חלב כמו שפירש רש"י בסמוך.

אות ו
והא דמצריך גבי בשר בחלב שתי פסוקים לאכילה והנאה, יותר מכל איסורים שבתורה, שבכולן כתיב נמי לשון אכילה וכולל בהו אכילה וגם הנאה. יש לומר דגבי בשר בחלב חייב על האכילה אף שאינו נהנה באכילתו כגון שנשרף גרונו באכילה לכך לא כתב בו נמי לשון אכילה שיכלול גם ההנאה, מה שאין כן בשאר אכילת איסורים.

אות ז
דאי לא הוי מפורש אלא במקום אחד גדי עזים הייתי אומר שבכאן נמי דוקא גדי עזים דנלמוד סתום מן המפורש. אבל אם בכמה מקומות כתב גדי עזים למדנו דוקא היכא דגלי גלי, משום דשלשה פסוקים הבאים כאחד לכולי עלמא אין מלמדין, והיכא דלא גלי, כמו הכא דכתיב סתם, כל יונקים במשמע.

[רש"י: (כז) את הדברים האלה - ולא אתה רשאי לכתוב תורה [ח] שבעל פה:]

אות ח
דאלה מיעוט הוא.

[רש"י: (כט) ויהי ברדת משה - כשהביא לוחות אחרונות [ט] ביום הכפורים:
כי קרן - לשון קרנים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן.
ומהיכן זכה משה לקרני ההוד [י]?
רבותינו אמרו:
מן המערה, שנתן הקב"ה ידו על פניו, שנאמר (שמות לג כב) ושכותי כפי:]

אות ט
אף על פי שגם שכשהביא לוחות ראשונות בשבעה עשר בתמוז, כתיב נמי וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו כמו שכתוב . מכל מקום, כל הספורים הבאים אחר מקרא זה לא היו רק בלוחות אחרונות.

אות י
כלומר שבלוחות אחרונות זכה לקרני הוד יותר מבלוחות הראשונות.

[רש"י: (לא) הנשאים בעדה - כמו נשיאי העדה:
וידבר משה אליהם - שליחותו של מקום.
ולשון הווה הוא [כ] כל הענין הזה:]

אות כ
פירוש מכיון שאין כאן דבור מיוחד כלל, על כרחך לומר שהדיבור הזה אינו אלא מה שנדבר עמו השם בהר סיני, שהוא שליחותו של מקום לישראל שילמוד להם כל התורה כולה. ואם כן, על כרחך צריך לומר שלשון הוה הוא כל הענין, שהיה משה קורא להם בכל יום ולומד אותם התורה והמצות לנשיאים ואחר כך לכל ישראל. כמו שמפרש והולך וזה היה אף לאחר שהוקם המשכן.

הפרק הבא    הפרק הקודם