[רש"י (א) מערבות מואב אל הר נבו - כמה מעלות היו [ה] ופסען משה בפסיעה אחת:
את כל הארץ - הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה [ו] והמציקין העתידים להיות מציקין לה:
עד דן - הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע:]

אות ה
דאם לא כן, לא הוה ליה למימר אלא ויעל משה אל הר נבו, מערבות מואב למה ליה? וכי עדיין אין אנו יודעין שהיה משה בערבות מואב? דהא משנה תורה כולה נשנית בערבות מואב.

אות ו
רצונו לומר, לא הוה ליה למימר אלא את כל הארץ עד הים האחרון, ולמה ליה הפרטים כולם את הגלעד וגו'? ומזה הטעם הוצרך לפרש ואת הנגב ואת הככר.

[רש"י (ד) לאמר לזרעך אתננה הראיתיך - כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב [ז] שבועה שנשבע לכם הקב"ה קיימה, וזהו לאמר, לכך הראיתיה לך, אבל גזרה היא מלפני [ח] ששמה לא תעבור, שאילולי כך [ט] הייתי מקיימך עד שתראה אותם נטועים וקבועים בה ותלך ותגיד להם:]

אות ז
רצונו לומר, לאמר למה ליה. אלא כדי שתלך ותאמר וכו'. ולפי זה צריך לומר שהמקרא מסורס, ומלת הראיתיך צריך להיות קודם, וכאלו אמר: זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' הראיתיך בעיניך לאמר לזרעך אתננה. (הרא"ם).

אות ח
רצונו לומר, אם כן למה לא היה מעבירו, ואז יותר היה יכול לראות ויכול להגיד להם?

אות ט
פירוש, לולא השבועה. אף על פי שכבר כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום - היום מלאו ימי וכו', ואם כן בלא שבועה היה גם כן מת כיון שמלאו ימיו. מכל מקום הייתי מקיימך וכו' (בשם מהרי"ץ.) ולי נראה דמה שפירש רש"י היום מלאו וגו', דעתו לומר במה שפירוש מלאו ימי, כלומר ביום זה נולדתי וביום זה אמות. אבל שנותיו לולא החטא בעבור זכותו היה מאריך שנים כמו שהאריך אביו, והיה זוכה לבוא אל הארץ. אבל בשביל החטא לא האריך, ונשלמו שנותיו לעת הזאת. ואין שייך לומר בזה קיצור ימים, כיון דימי שנותינו הם ע' שנים, והמאריך ימים הוא בשביל זכותו. ודוק.

[רש"י (ה) וימת שם משה - אפשר משה מת וכתב וימת שם משה?!
אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע.
ר' מאיר אומר: אפשר ספר התורה חסר כלום, והוא אומר (לעיל לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה?!
אלא הקב"ה אומר ומשה כותב [י] בדמע:
על פי ה' - בנשיקה:]

אות י
יש מפרשים בדמע ולא בדיו, ליתן הבדל בין שמונה פסוקים הללו ובין כל התורה כולה, כדי שיהא יחיד קורא אותה ולא שנים, שלא להפסיק ביניהם. ויש מפרשים, שהיה מוריד דמעות בשעה שהיה כותב.

[רש"י (ו) ויקבר אותו - הקב"ה בכבודו [כ].
רבי ישמעאל אומר: הוא קבר את עצמו, וזהו אחד משלשה אתין שהיה רבי ישמעאל דורש כן.
כיוצא בו (במדבר ו, יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו, הוא מביא את עצמו.
כיוצא בו (ויקרא כב, טז) והשיאו אותם עון אשמה, וכי אחרים משיאים אותם, אלא הם משיאים את עצמם:
מול בית פעור - קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וזה אחד מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות:]

אות כ
דדרשינן סמיכות על פי ה' - ויקבור אותו.

[רש"י (ז) לא כהתה עינו - אף משמת:
ולא נס לחה - לחלוחית שבו לא שלט בו ריקבון [ל] ולא נהפך תואר פניו:]

אות ל
דהיינו ולא נס לחה. ולא נהפך תואר פניו היינו ולא כהתה עינו, כלומר שלא נשתנה צורתו אף משמת. דאם לא כן, הוה ליה לכתוב ומשה בן מאה וגו' במותו בערבות מואב לא כהתה וגו', כמו דכתיב לעיל גבי אהרן: ואהרן בן מאה וגו' במותו בהר ההר, אלא לכך לא נכתב כאן בערבות מואב, כדי להסמיך במותו ללא כהתה עינו, ללמד שאף במותו לא כהתה וגו' ודוק נראה לי. והרא"ם פירש וזה לשונו: ומה שאמר אף משמת אינו אלא ע"פ המדרש, דאם לא כן מנא ליה הא, דילמא בחייו קמיירי, כמו שאמרו גבי לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וכמו שפירש רש"י לעיל בפרשת וילך.

[רש"י (י) אשר ידעו ה' פנים אל פנים - שהיה לבו גס [מ] בו ומדבר אליו בכל עת שרוצה, כענין שנאמר (שמות לב, ל) ועתה אעלה אל ה', (במדבר ט, ח) עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם:]

אות מ
רצונו לומר, איך שייך לומר על הקדוש ברוך הוא לשון פנים, דהא אין לו שום דמות וצורה. לכך פירש, אין פירושו כמשמעו, אלא כאדם הגס בחבירו ומדבר עמו בכל עת שרוצה.

[רש"י (יב) ולכל היד החזקה - שקבל את התורה [נ] בלוחות בידיו:
ולכל המורא הגדול - נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא:
לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור [ס] הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו [ע], שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת.]

אות נ
פירוש ולכל היד החזקה קאי על משה. פירוש, שהיה בו כח וחוזק ליטול בידיו הלוחות אף שהיו כבדים עד מאד. אבל אין פירושו כמו בכל מקום, שקאי על הקדוש ברוך הוא, דאם כן הוה ליה למימר: ולכל היד החזקה אשר עשה משה על פי ה'.

אות ס
רצונו לתרץ, דהוה ליה למימר לבני ישראל ,לעיני למה ליה?

אות ע
רצונו לומר, שהרי עכשיו בא לספר בשבחו של משה, וכי זה שבחו של משה ששיבר את הלוחות? לכך פירש והסכימה כו' ואם תאמר מנא ליה למדרש אשר שברת - יישר כחך ששברת, דילמא אשר פירושו כבכל מקום. כבר תירץ רשב"א במסכת שבת (דף פ"ז) דאם לא כן שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו, אמאי אמר להניח את שברי הלוחות בארון, כיון שאין קטיגור נעשה סניגור.