ב"ה
בית הדין האזורי אשדוד
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם עטיא
הרב משה אמסלם
הרב יצחק רבינוביץ
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 842611/1‏
תאריך: ב'' בתמוז התשע"ג
10/06/2013
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד ליאת לב קליין)
נתבע פלוני
הנדון: גירושין
נושא הדיון: גירושין וחלוקת רכוש

פסק דין
ביום 15.2.11 הגישה האשה תביעת גירושין כנגד בעלה לאחר שהצדדים כבר גרו בנפרד כשנה לפני מועד התביעה. האשה ציינה בכתב התביעה כי הצדדים מכרו את דירתם המשותפת וכי כבר משנת 2007 אין חיי אישות בין בני הזוג. כמו כן הציגה מסמך מיום 28.5.10 בו הודו הצדדים בכתב ובחתימת ידם כי הם גרים בנפרד זמ"ז וכי הם נמצאים בהליך גירושין.

בדיון הראשון שהתקיים בפנינו ביום י"ח באדר ב' תשע"א – 24.3.11 אמרה האשה כי היא מבקשת להתגרש מכיוון ש"המערכת הרגשית בינינו הסתיימה. כל אחד זורם לכיוון אחר. אני מבקשת את השקט והשלווה שלי". בהמשך אמרה האשה "מבחינה רגשית אני לא אוהבת אותו". בתשובה לשאלת בית הדין "איך אחרי תשע־עשרה שנים את פתאום לא אוהבת אותו?", ענתה האשה "כי לא חיים ביחד וגם לפני הפירוד היינו פרודים". על כך הגיב הבעל "הלוואי שכל בעל יהיה כמוני הכול היה בסדר", והאשה הגיבה "אני חולקת על זה. ותמיד דעתנו חלוקות."

הבעל אמר בדיון: "אני התחתנתי בשביל לבנות חיי משפחה, וזה קודש קודשים יותר מקדוש". לשאלת בית הדין מדוע הסכים למכירת הדירה ולא נלחם על שלום־בית ענה הבעל "הבית נמכר בגלל אילוצים שהיו דברים שנעשו ע"י עורך דינה כל מיני איומים שלהם". בית הדין אמר לו כי "אדם שרוצה שלום־בית צריך להילחם". ועל כך ענה "אני אלחם עד המוות". בית הדין אמר "אבל מאוחר, היית צריך להילחם לפני מכירת הדירה". ענה על כך הבעל "עדיין לא מאוחר."

בית הדין הפנה את הצדדים לייעוץ נישואין אצל גב' רחל פישר בהסכמתם.

הגב' פישר כתבה לבית הדין שתי חוו"ד על אודות אודות המפגשים והשיחות שקיימה עם הצדדים.

בדו"ח הראשון כתבה שהאשה סיפרה על קשיים בחיי אישות מצדו של בעלה ועל חוסר תקשורת ביניהם עד כדי כך שלא דיברו כלל בתקופה האחרונה בה חיו ביחד, ואילו בעלה [פלוני] התכחש לטענותיה. עוד היא מציינת בחוו"ד שבהמשך הפגישות היה נראה כי האשה נותנת תקווה כל שהיא ליחסים שביניהם והבעל אמר כי רוצה להשתנות במה שצריך שינוי ומעוניין להתקרב לאשתו אך מרגיש מעצור וחשש וכי הוא אוהב את אשתו ומשפחתה, אולם הצדדים קבעו להמשיך במפגשים וחזרו בהם כך שלבסוף העניין נשאר פתוח ועל כן אין לה המלצה ברורה.

שבוע לאחר מכן קיבל בית הדין חוו"ד נוספת על מה שקרה בשבוע האחרון מאז הדו"ח הראשון בו כתבה יועצת הנישואין כי נקבעה פגישה משותפת שלה עם הצדדים, והבעל אמר שיבוא אולם בפועל הוא לא הגיע לפגישה, גם לאחר שהאשה ויועצת הנישואין פנו אליו הוא אף לא טרח לענות להם על פנייתם. עוד היא מציינת כי האשה אמרה לה שזו גם הייתה דרך התנהלותו הכללית של הבעל "אחד בפה ואחד בלב", כאשר הוא אומר משהו אחד ובפועל מבצע משהו אחר. עוד סיפרה כי בסוף הדיון הראשון בית הדין אמר לבעל "אולי תגיד לאשתך שלום" הוא ענה "בוודאי אעשה כן בחוץ, ואף אתן לה נשיקה", וכשיצאו מבית הדין הוא אפילו לא הציץ לעברה. עוד הוסיפה שבית הדין שאל אותו "איך אתה רואה את חייכם המשותפים", על כך הוא ענה כי "כל אחד ימשיך לגור בבית שלו וגם ניפגש... ". יועצת הנישואין כותבת בחוו"ד הנ"ל כי הבעל אמר לה שאינו חש בטוב ויחזור ויתקשר אליה לתאם פגישות כשירגיש טוב, אולם בפועל הוא לא עשה כך, וגם לא דיבר עם אשתו אפילו בטלפון. לאור האמור היא ממליצה על גירושין מכיוון שאין טעם להמשך במסכת קשרים לא יעילים בין בני הזוג.

הצדדים הוזמנו לדיון ליום 5.9.11 אולם הבעל הודיע לבית הדין ביום 1.9.11 שלא יוכל להופיע בגלל בעיות רפואיות. בית הדין דחה את בקשתו כיוון שהבעל לא הציג מסמכים רפואיים. סופר הדיינים עדכן את הבעל טלפונית על כך שבית הדין לא נעתר לבקשתו לדחיית הדיון, ובהמשך השיחה כשהחלטת בית הדין לא מצאה חן בעיניו טרק הבעל את הטלפון.

בדיון שהתקיים ב־5.9.11 הבעל לא הופיע והאשה אמרה כי לדעתה הבעל אינו מעוניין בשלום־בית כי אם בנקמה. עוד סיפרה: "היה מו"מ בבית המשפט והוא פוצץ את זה. אני ויתרתי על הרבה דברים כדי לחתוך את העניינים ולהיות רחוקה ממנו. אני כבר סגרתי את הדלת כי אני הבנתי שלא יהיה כלום. כשהוא אומר שהוא רוצה שלום־בית זה כדי לשמר את מה שהיה לפני שנה וחצי שחיינו בחדרים נפרדים. חיי אישות לא היו רגילים, איתי הוא אימפוטנט. היו לי חשדות שהוא בגד. יחסים רגילים לא היה בינינו. כבר עשר שנים הוא כך במצב הזה."

לדיון הבא שהתקיים ביום 2.11.11 שוב הופיעה האשה והבעל לא הופיע. בתשובה לבית הדין אמרה האשה כי "הוא יודע מהדיון. דיברתי אתו לפני חודש. הוא סרבן וחמקן". בית הדין שאל את האשה "אם הבעל אמר לך משהו על הגט" על כך ענתה האשה "כן. הוא אמר לי שהוא לא ייתן גט."

בית הדין זימן את הבעל לדיון בצו הבאה ללא שחרור בערבות.

הבעל הופיע לדיון בליווי משטרה ביום ה' כסלו תשע"ב – 1.12.11. בית הדין שאל אותו מדוע אתה לא מסיים את הפרשה בצורה יפה. ועל כך ענה "אבל אני לא רוצה להתגרש, מה אתם רוצים לקחת את החיים שלי בכוח?". הבעל גם אמר לבית הדין כי "אין שום פירוק שיתוף" על אף שהודה שהם גרים בנפרד. בית הדין שאל אותו אם "אלו נישואין טובים?", על כך ענה הבעל "בזמנו אני אמרתי שהיה פה מעורב צד בעניין שדאג להרחיק בינינו, ולמה לא תלכו אליו... " אח"כ חזר בו במקצת מהטענה כי האשה בגדה בו.

בדיון שהתקיים ביום י"א כסלו תשע"ב – 7.12.11 הופיעו הצדדים לדיון. הבעל בהתחלה לא ענה על שאלות ואח"כ ענה בחוצפה והטיל רפש כלפי בית הדין, ביהמ"ש וכלפי האשה ועורך דינה. בדיון זה לא הסכים הבעל לדבר בצורה עניינית אלא רק אמר כי הוא רוצה בשלום־בית ואינו מעוניין לתת גט. מאידך גיסא, האשה חזרה ואמרה "אין לי שום רגש אליו, אנו פרודים המון זמן – ארבע שנים, מתוכם שנתיים פיזית הוא ממש מחוץ לבית. ו־4 שנים אין בינינו חיי אישות."

בית הדין נתן החלטה כי על הצדדים להגיש סיכומים.

בסיכומי תביעתה כתבה האשה כי היא לא פירטה במהלך הדיונים את כל עילות הגירושין שיש לה בצורה מפורטת כדי לא לפגוע בבעלה, אבי בתם היחידה. אולם כיוון שלא נותרה לה בררה היא כעת מפרטת את טענותיה בפרוטרוט, כאשר לדבריה מזה כשנתיים הם פרודים פיזית וחיים בבתים נפרדים ואינם מקיימים יחסי אישות בכלל זה ארבע שנים. לטענתה, לפני עשרים שנה, מאז נולדה בתם המשותפת, חלה התדרדרות ביחסי הצדדים ובמסגרת זו הם פנו לפסיכולוגית וקיימו עמה עשרה מפגשים שלא הניבו פרי. בתחילת שנת 2001 היא הביעה את רצונה להתגרש וחל שינוי קל לטובה מצדו של הבעל והוא לא החזיק מעמד זמן רב. לדבריה, ניסיון שיקום היחסים בין בני הזוג פגע קשות בבתם המשותפת עד כדי ניסיון אובדני מצדה. בסביבות שנת 2005/6 התפטר הבעל מעבודתו וחלה החרפה ביחסי בני הזוג כשבהמשך בשנת 2007 עזב הבעל את חדר השינה, כל צד ישן בחדר נפרד ומפלס האלימות המילולית והפיזית עלה עד כדי סכנה ממשית.

לדבריה, יש כמה עילות לחייב את הבעל בגירושין בתיק זה.

א. הבעל מאיים ומפעיל אלימות מילולית ופיזית כלפיה.

ב. הבעל סובל מהפרעה נפשית אובססיבית הגורמת לו התנהגות כללית חריגה.

ג. הבעל סובל מאימפוטנציה בשל הפרעות בריאותיות כולל נפשיות בשל מחלת הסוכרת בה הוא לוקה.

ד. הבעל מתעלל בה נפשית ומתנהג ברודנות כלפיה כולל כליאתה בעבר, כאשר החיים במחיצתו הם בלתי נסבלים.

ה. אין סיכוי לשלום־בית וכאסמכתא לכך מביאה את חוו"ד של יועצת הנישואין הגב' פישר.

ו. אין יחסי אישות וקשר בין הצדדים יותר מארבע שנים, הבעל ג"כ אינו מעוניין בשלום־בית וראיה שלא תבע זאת מעולם וגם כיום אינו פועל כלל בעניין זה.

ז. היא מואסת בבעלה.

בנוגע לאלימות הפיזית והמילולית טוענת האשה כי הבעל נהג לקלל אותה ולהטיח בה השפלות והאשמות לעיני הבת. כינה אותה בכינויי גנאי ואמר לה כי היא בוגדת ואינה רעיה. עוד הוסיפה כי ביוני 2008 הגישה כנגד הבעל בקשה דחופה לצו הגנה לאור מלחמת הטריטוריה בדירת מגורי הצדדים שגררה אלימות מילולית קשה מצדו של הבעל כאשר הבעל אף ניתק את החשמל בבית באותה תקופה והכול כאמור לעיני הבת, והיא ניזוקה נפשית עד כדי שנגרם לה גמגום.

הבעל לא הגיב לסיכומי האשה.

בדיון שהתקיים אחר קבלת הסיכומים הנ"ל האשה לא הופיעה בגלל טעות, ובית הדין שוחח עם הבעל וניסה לשכנעו להסכים על גירושין ללא הועיל.

בית הדין כתב כמה החלטות בהם התבקש הבעל להגיב לסיכומי האשה אולם הבעל לא ביצע זאת.

בית הדין זימן את הצדדים לדיון ולאור התעלמות הבעל מביצוען של החלטות בית הדין בנוגע לסיכומים הוחלט לזמנו בצו הבאה ללא שחרור בערבות.

ביום 19.3.12 כתב הבעל כתב שִׂטְנה נגד בית הדין ונגד יועצת הנישואין הגב' רחל פישר ונצטט מעט ממה שכתב בזה"ל:
"וללא התנצלות פומבית בכלי התקשורת לא יתנהל שום דיון שלי מול בית הדין שלא הוכיח רצון לגשר לשלום־בית, ואני מורה לבית הדין לביצוע מידי על חשבונו להפנותנו לגישור לשלום־בית על חשבון בית הדין ובפיקוח צמוד... כמו כן אל לו לבית הדין להקל בחומרת מעשיו אשר ללא כל הצדקה ביצע עיכוב יציאה מהארץ ובכך פגע בעסקיו של הבעל לדאוג לפרנסתו ולפרנסת בתו."

ביום כ"ד ניסן תשע"ב – 16.4.12 התקיים דיון בו הבעל הצהיר כי המכתב הנ"ל הוא כתב הסיכומים בתביעה והוסיף לדבר בצורה מזלזלת כלפי האשה וכלפי בית הדין.

במהלך הדיון הנ"ל שכנע בית הדין את הצדדים וערך ביניהם הסכם גירושין לפיו האשה תמחול על כתובתה, ובית הדין ימנה אקטואר לשומת הזכויות הכספיות והפנסיוניות של הצדדים ולחלוקתם בהתאם לחוק יחסי ממון. הצדדים קיבלו קניין על ההסכם ובית הדין החל בכתיבת גט.

באמצע כתיבת הגט הודיעה האשה כי היא משהה את הסכמתה מכיוון שכל זכויותיה גלויות ואילו זכויותיו של הבעל אינן גלויות כי הוא העלים הרבה כספים במשך השנים. בית הדין ניסה לשכנע אותה להסכים להסכם הנ"ל, בהבהירו כי עד כמה שניתן ע"פ חוק, האקטואר יגלה את כל המסמכים הרלוונטיים לשם חלוקה כללית צודקת של כל הרכוש בין בני הזוג, וחבל לעכב בשל כך את סידור הגט. אולם – האשה לא שוכנעה.

בינתיים, מינתה האשה את עו"ד לאה ליאת לב קליין לייצגה בבית הדין.

ב"כ האשה הנ"ל כתבה לבית הדין כי "נושא הרכוש כבר נדון והוסכם וחולק בביהמ"ש לענייני משפחה ולא ניתן לערער על כך... הרכוש חולק חצי חצי וכל צד קיבל את חלקו ברכוש המשותף. ניסיון הבעל להכניס עניין רכושי לנושא הגירושין תמוה ונובע מאינטרסים כלכליים ושלא בתום לב תוך סחיטה לאור יום של התובעת בהליך זה". לאור האמור, מבקשת ב"כ האשה שבית הדין ייתן פסק דין לחיובו של הבעל בגט.

ביום 24.6.10 שלח הבעל לבית הדין מכתב בו הוא מציין כי עמדתו היא שאינו מוכן לתת גט אא"כ הצדדים יחתמו על חלוקת רכוש באופן שווה. יצוין כי מכתבו של הבעל נכתב בנוסח בוטה ומזלזל כפי שנהג עד כה במכתביו ובהופעותיו בבית הדין. [אותו מכתב עם תוספת זולה ממנו נכתב ע"י הבעל ביום 19.7.12].

דיון והכרעה
א.
הנה האשה טענה כלפי בעלה טענות קשות בנוגע לתפקודו הכללי בדברים שבינו לבינה שאם הם נכונות יש מקום לדון בחיובו ואף בכפייתו למתן גט. ידוע כי במרבית המקרים בדין ודברים שבינו לבינה כאשר הבעל אומר דבר אחד ולעומתו האשה אומרת דבר אחר, קשה להוכיח את אמיתות הטענות והעובדות, [לכן פסק הרמ"א באהע"ז סי' ע"ד ס"י "ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהן עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה". היינו, אף שאין להם נאמנות מדין עדות שהרי על פי ד"ת אשה אינה נאמנת כעדה, מ"מ נהגו בכך מחוסר בררה מחמת הקושי בהבאת הראיות] מכל מקום מצינו לגבי טענות מסוימות שאשה נאמנת לטעון כלפי בעלה אף שלא הוכיחה את טענותיה כפי שנפסק להלכה בשו"ע אהע"ז סי' י"ז ס"ב "אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין בפני בעלה, הרי זו מקודשת לשני, שהאשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה". וכן נפסק שם בסי' ק' ס"י. ומטעם החזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה נפסק בשו"ע אהע"ז סי' קנ"ד ס"ז ש"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת (ואפי' לא שהתה י' שנים (טור), וכופין אותו להוציא מיד... אם טוענת שבעלה אינה שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים". ואף שכתב הרמ"א בסי' י"ז שם "וי"א דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא, דאיתרע חזקה דאינה מעיזה (ב"י בשם א"ח)". וכן כתב בסי' קנ"ד שם "וי"א דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין)". הרי כתב בהמשך שם "ומ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת (מהרי"ק שורש ע"ב)... ". א"כ נראה כי יש מקום לדון בנאמנות האשה כי הבעל סובל מאיפוטנציה אף ללא הוכחות מוצקות כעדים כגון: על פי טענתה כי הבעל חולה בסכרת. גם הרבה פוסקים דנו להאמין לאשה גם בדורות האחרונים. עיין בשו"ת מהר"י בן לב ח"ג סי' ק"ב, מהרלב"ח סי' ל"ג, ש"ך בגבורת אנשים סי' ס"ז, ע'. ועיין שו"ת עין יצחק ח"ב סי' ל"ד. ובשו"ת יביע אומר ח"ד סי' י"א שהאריך בכל זה.

אלא שכאמור לעיל התקשה בית הדין לנהל דיונים עניינים עם הבעל בגלל התנהגותו הכללית ותגובותיו הקשות והלוא ענייניות. הטענה בדבר אי יכולתו של הבעל לקיים יחסי אישות תקינים נשמעה בבית הדין על ידי האשה אך ורק בדיון שהתקיים ביום ו' אלול תשע"א – 5.9.11 שלא בפני הבעל בו אמרה כי "יחסים רגילים לא היו בינינו, כבר 10 שנים הוא כך במצב הזה". האשה חזרה על כך גם בכתב סיכום התביעה. בחוו"ד של יועצת הנישואין הגב' רחל פישר נכתב כי בפגישה הראשונה טענה האשה "שכבר בזמן ההיריון הבעל לא רצה לחיות עמה חיי אישות ושבגלל זה היא הרגישה לא רצויה ומושפלת, הדבר קרה רק עפ"י החשק שלו". והרי בסי' י"ז שם נפסק "אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין, שכל שלא בפניו מעיזה. וכתב הרא"ש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר, מיקרי בפניו. ויש חולקין וס"ל דבעינן בפני בעלה ממש (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סימן קכ"ז)". אמנם האשה טענה זאת בפני יועצת הנישואין בפני הבעל, אולם ליועצת הנישואין אין נאמנות הלכתית לומר שהאשה טענה טענה זו. זאת ועוד, בעזרת נשים סי' י"ז ס"ק י"ד כתב, דדוקא אם אמרה לבעלה בפני בית דין חשוב ובמושב זקנים אינה מעיזה ונאמנת. וכן כתב הריב"ש בסי' קכ"ז. עיין באוצר הפוסקים סי' י"ז סעיף ב' אות ח' שם הובאו הדעות בזה.

ועל כן אף שהאשה טענה טענות אלו ב"כתב" לבית הדין אין בזה נאמנות של החזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה.

בשו"ע חו"מ סי' קכ"ד פסק וז"ל: "הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לבית דין וישיב בעדו לתובע, והוא ישב בביתו". וכתב שם הסמ"ע בסק"א "הטעם מבואר בטור [סעיף א'] וז"ל, כדי שלא יהו הדיינים שומעין טענת שקר מפי המתורגמן, עכ"ל. ור"ל, הנתבע עצמו חזקה הוא דאין מעיז לטעון דבר שקר בפני מי שחייב לו, והא ראיה שכופר הכול פטור מן התורה משום חזקה דאין הנתבע מעיז [עיין ב"ק ק"ז ע"א], משא"כ כשיטעון ע"י שליח... ". ובהמשך פסק השו"ע שם "ונשים יקרות שאין כבודן לבא לבית דין, משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם. וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנותו, וזילא ביה מלתא למיזל לבית דין ולערער בהדי ע"ה". וכתב הסמ"ע בסק"ג "בפרישה [סעיף ב'] כתבתי, דאפשר דמשום הכי אמרו דמשלחין אליה הסופרים, משום דהם יכתבו מיד טענותיה בפניה, ויניחו אותן בפני ב"ד. וגם כתבתי שם דאם ירצה התובע, הולך עמהם, והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר". משמע שגם בטענות שבכתב שלא בפני התובע ניתן לומר חזקה אין אדם מעיז פניו, אם כן ייתכן שגם בטענות של אשה כלפי בעלה נאמר כך. אולם שם נתבאר שמה שב"נשים יקרות משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם וכו'" זו תקנה לטובת אשה ותלמיד חכם כמ"ש בערוך השולחן שם סעיף א' "וזה התירו הקדמונים מפני כבודם". אבל מדינא בטענות שעל ידי כתב אין את החזקה דאין אדם מעיז בפני מי שחייב לו, והוא הדין שאין בזה את החזקה דאין אשה מעזה בפני בעלה.

[יצוין כי אם בעתיד יתקיים דיון ענייני בעניין יהיה מקום לדון בנאמנות האשה מצד החזקה דאין אשה מעזה בפני בעלה על אף שכבר טענה כך לפני שבאה לבית הדין, כמ"ש בחלקת מחוקק סי' י"ז סק"ג וז"ל: "הרשב"א בתשובה סימן אלף רנ"ג הובא בב"י סימן זה ס"ק ד' הביא ראיה אעפ"י שהתחילה לומר שלא בפני הבעל, אין אומרים מתחילתה לא הייתה נאמנת והשתא עבידא לאחזוקי לשקרא, אלא לעולם נאמנת כל שאומרת בפני הבעל ומעיזה בפניו". ובבית שמואל סק"ג כתב שם וז"ל: "ואם התחילה לומר שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת בפניו גרשתני נאמנת, עיין בתשו' רשב"א סימן אלף רי"ג. ובתשו' ריב"ש סי' קכ"ז לא משמע כן ובדרכי משה [אות ד] הביא ג"כ פלוגתא בזה". ועיין בנודע ביהודה שם בסוף התשובה שהוכיח לדינא כהרשב"א.

ובאמת יש מקום לומר כי בנידוננו גם הריב"ש יודה להרשב"א כי במעשה שהיה לפניו פרסמה האשה טענתה ברבים וייתכן שלא חשבה שתצטרך לבוא לבית דין לדון בטענותיה נגד בעלה ותקבל את גיטה גם בלי דין ודברים עם בעלה, ועל זה כתב הריב"ש "שכיוון שלא טענה כן בפני בעלה וב"ד, אין לה עליו דין כפייה, לא בגט ולא בכתובה. ואם מפני מה שפרסמה טענתה לרבים, והכול יודעים דברי ריבם, אין זה כאלו אמרה זה בב"ד בפני בעלה, שהרי שלא בפני בעלה מעיזה ומעיזה. ואדרבה, אפי' תאמר כן אחר זה בב"ד בפני בעלה, גריעא טענתה קצת, שאולי עתה מעיזה, אפילו בפני בעלה, להחזיק דבריה שפרסמה לרבים שלא בפני בעלה". אבל בנידוננו האשה אמרה כך במהלך הדיונים בבית דין כשבעלה מסרת לתת לה גט וברור שלקחה בחשבון שתצטרך לעמוד ולטעון את טענותיה כנגד בעלה בפניו בפני בית הדין. ובזה כבר כתב בנודע ביהודה שם בסוף התשובה שם וז"ל: "כי באמרנו שאם אמרה כן שלא בפני בעלה שוב גם בפניו מחזקת דבריה, היינו שאע"פ שהוא נגד החזקה שגם בזה הוא העזה גדולה בפני בעלה מ"מ לא מהימנא שעל כרחה מוכרחת להעיז כדי לאחזוקי דבריה הראשונים. ואמנם באמרה כן מתחלה ולא נתייראה שהרי שוב תהיה מוכרחת להעיז אנו תולים שמתחלה לא עלה על דעתה שתצטרך לומר כן בפני בעלה. אבל שם בכתובות דף כ"ב דקאמר מיתה אינה יכולה להכחישו גירושין יכולה להכחישו א"כ אנו אומרים שלכך מהימנא לומר מת לפי שהיא מעלה על לבה שיבוא בעלה ולא תוכל להעיז ומסתמא אומרת אמת". ועיין באוצר הפוסקים סי' י"ז ס"ק י"ב עוד סברות וחילוקים שכתבו הפוסקים בזה].

עוד נראה כי אף כאשר האשה טוענת טענות אלו בפני הבעל על בית הדין לחקור את העניין היטב כי ייתכן שהדבר ניתן לטיפול בפרט בזמנינו שהרפואה התפתחה מאוד וכעין מש"כ בשו"ת נודע ביהודה תניינא אבהע"ז סי צ"א וז"ל:
"ואמנם הנלע"ד דגם הריב"ש לא יכחיש כל הני סתמי דמימרא דש"ס בגירשתני שלא נזכר בשום מקום שצריך בפני ב"ד רק בעינן בפני בעלה, ואמנם דווקא בטוענת אינו יכול שלזה יש גורמים הרבה לפעמים מחמת איבה ולפעמים מחמת השמטת כר והיא הגורמת לכן צריך בזה חקירת ב"ד, ולא מצד שאנו חוששים ששלא בפני ב"ד מעזה בבעלה לשקר בפניו דודאי אינה מעזה לשקר וקושטא קאמרה, אלא שאולי אין זה מצד חסרון שבגופו דנימא שלא יהא תרופה למכתו כי אולי הוא מחמת סיבה המונעת תאוה שלו ובהסיר הסיבה יהיה כאיש בגבורתו לזה צריך חקירת ב"ד."

גם יש לדון האם באשה שפרודה מבעלה תקופה ארוכה שייך לומר חזקה דאין אשה מעזה בפני בעלה על פי הנפסק בשו"ע אבהע"ז סי' י"ז שם וז"ל: "וי"א שאם הייתה קטטה ביניהם... אינה נאמנת לומר גרשתני אפילו בפניו". ועיין בתשו' כתב סופר סי' פ"ג ופ"ד שדן באופן שהאשה כבר נאסרה על בעלה מחמת זנות אם מעזה בפניו, כיוון שכל מה שאינה מעזה היינו להפקיע עצמה ולנתק קשר האישות מבעלה, משא"כ כשכבר נאסרה. על פי זה י"ל שאשה המנותקת מבעלה ואינה מרגישה כי הוא חפץ בה שפיר מעזה בפניו ואינה נאמנת.

ועל כן אין לחייב את הבעל בגט על סמך הטענות הנ"ל של האשה ללא דיון וחקירה בעניין כיוון שכאמור בפועל לא התקיימו דיונים ענייניים בין הבעל לאשה בטענתה זו והבעל אינו משתף כלל פעולה עם בית הדין, אפילו בניסיון שלום־הבית ואינו מאפשר לקיים דיון ענייני במהות תביעת הגירושין.

ב. עוד טענה האשה, שהבעל נהג לקלל אותה ולהטיח בה השפלות והאשמות לעיני הבת, כינה אותה בכינויי גנאי ואמר לה כי היא בוגדת ואינה רעיה. ואכן בדיונים שהתקיימו בבית הדין בימים ה' כסלו תשע"ב – 01.12.2011 וי"א כסלו – 07.12.2011 הטיח הבעל באשתו בפני בית הדין כי היא בגדה בו. ועיין ספר הנייר לא. הלכות שאר כסות ועונה ובשלטי גיבורים על המרדכי פרק החובל אות א שהביאו מלשון הר"ר ברוך חיים ז"ל שכתב וז"ל:
"הקורא לאשתו זונה במריבה מלקינן ליה ומתרינן ביה דאי קרי ליה זימנא אחריתי יוציאה ויתן כתובה."

עיין במהריק"ש בערך לחם סי' ע"ד.

אולם מהתבטאויותיו הקשות הללו של הבעל בעת הדיונים אין להוכיח על דיבורו של הבעל במצב של חיים משותפים תחת קורת גג אחת. עיין בפסקי דין רבניים חלק ח עמוד 111.

ג. כאמור לעיל בני הזוג כבר אינם חיים יחדיו הרבה שנים, כאשר דירתם המשותפת נמכרה מזה זמן רב בהסכמה, והדבר מוכיח כמאה עדים על הסכמה ואולי גם רצון של שני הצדדים להתגרש זמ"ז.

לאור דברי הבעל בדיונים שכביכול הוא רוצה בשלום־בית, ניסה בית הדין להביא את בני הזוג להידברות על שלום־בית והפנה אותם ליועצת נישואין. כאמור לעיל יועצת הנישואין הגישה דו"ח בו כתבה כי הבעל לא הגיע כי אם בהתחלה ובהמשך הפגישות הוא לא הגיע גם לאחר שהיא והאשה פנו אליו ואף לא טרח לענות להם על פנייתם. מכאן נראה כי הבעל אינו מעוניין להתאמץ לעשות הליך של שלום־בית, וייתכן כי אינו מעוניין באמת בכך.

בית הדין הביא את הצדדים להסכם גירושין, הצדדים חתמו עליו, ובית הדין החל בכתיבת גט. אלא שכאמור האשה חזרה בה מההסכם. גם עובדה זו מוכיחה בבירור כי הבעל אינו מעוניין באמת בשלום־בית.

ד. בית הדין נכח בדיונים כי התנהגותו הכללית של הבעל ותגובותיו בשעת כעס חריגות במיוחד ויש לקבל בבירור את טענותיה של האשה על הקושי הרב לחיות במחיצתו. כיוון שבחיים משותפים של בני זוג ישנם גם עתות לחץ שעלולות להביא לכעס והתנהגותו ותגובתו החריגה של הבעל עלולה להרוס כל חלקה טובה. ועיין ספר תיקון מידות הנפש להר"ש גבירול חלק ד שער א שכתב וז"ל:
"ועוד אמר: מי שכעסו חזק ורוגזו אמיץ איננו רחוק מן המשוגעים הנכפים"...

ועיין גם מה שכתב בתשובת תשב"ץ ח"ב סי' ח'.

ה. לאור האמור ייתכן מאוד כי כיום האשה אינה מסוגלת לחיות בחזרה עם בעלה כיוון שמואסת בו לאור הפירוד הארוך שביניהם ולאור התנהגותו ודבריו של הבעל. עיין בפד"ר שם עמ' 107.

לאור הטעמים שבסעיפים ג–ה יש לחייב את הבעל בגירושין.

כאמור לעיל, בני הזוג חתמו על הסכם גירושין לפיו האשה תמחול על כתובתה, ובית הדין ימנה אקטואר לשומת הזכויות הכספיות והפנסיוניות של הצדדים ולחלוקתם בהתאם לחוק יחסי ממון, והאשה חזרה בה לפני מתן הגט. הבעל הביע את הסכמתו להתגרש על פי הסכם הגירושין הנזכר והאשה אינה מסכימה על כך. בבתי הדין דנו רבות בתוקפו של הסכם גירושין לפני הגירושין דיש לומר כי חלות ההסכם אינו אלא במועד הגירושין. עיין בפד"ר ח"ג עמ' 169 ובספר משפטי שאול סי' כ"ח מש"כ בזה. ועיין בפד"ר ח"ח עמ' 179 בפד"ר י"א עמ' 92–93. ועיין בשורת הדין כרך ז' עמ' שה ואילך.

ומספק אין לקיים את הסכם הגירושין כמ"ש במשפטי שאול שם וז"ל:
"בנידון שלנו, זה לשון הסעיף באשר לכתובה:

" (סעיף 14): ו. מוחלת בזה על כתובתה ועל כל הזכויות הנובעות ממנה."

לשון זו ניתנת להתפרש בשני פנים: אפשר לפרש המלים "מוחלת בזה", דהיינו עם חתימת החוזה. באופן שקיום התנאים שבחוזה, כולל מעשי הגירושין, מקיים את המחילה "מעכשיו", היינו מזמן החתימה; אולם ניתן גם לפרש "מוחלת בזה" – עם קיום כל הנאמר בזה, היינו שרק עם קיום האמור בחוזה, כולל ביצוע הגירושין, רק אז חל סעיף זה של מחילת האשה על הכתובה. ואם נפרש כצד השני כי אז יש ביד האשה לחזור בה ממחילתה.

יש אפוא לדון במקרה כגון זה שהלשון מסופקת. בזה נפסק בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' שס"ד, כשקיים ספק במחילת הכתובה:
"דלא אמרינן בכה"ג לא מפקינן ממונא מספיקא, כיוון שהחוב הוא מבורר צריך שלשון המחילה יהי' ג"כ מבורר."

יוצא אפוא שאין להפסיד האשה המזונות, אף אם נצא מתוך הנחה שבוויתור האשה על כתובתה היא מפסידה גם המזונות. מאחר שגם ביחס לכתובה בנידון שלנו, שהלשון מסופקת, לא הפסידה כיוון שחזרה בה מהסכם הגירושין."

מה שהביא מהרדב"ז כבר מפורש בתשובת הרשב"א ח"ו סי' ה' [הובא בב"י אבהע"ז סי' צ"ג] שכתב וז"ל:
"ועוד דכל שמחלה סתם קצת מכתובתה אני אומר מן הנדוניא מחלה... ועוד מה שטען הטוען דמן הסתם ידה על התחתונה דהיא קרויה בעל השטר ויד בעל השטר על התחתונה. מסתברא דבמקום זה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה. לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת. וכל מקבל מתנה או לוקח קרוי בעל השטר להיות ידו על התחתונה. ואינו דומה למה שאמרו בפ' גט פשוט אמר רבא שטר לי בידך פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע. שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר א' אם טען שלא פרע אלא הקטן עליו להביא ראיה. אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן. י"ל דראובן מקבל מתנה הוא ועליו להביא ראיה מה נתן לו או מחל לו. ותדע מדאמ' לי' התם רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו בתמיהא. וא"ל שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה. אלמא יש הפרש בין אומר שטר יש לך בידי פרוע לנותן שטרו. וכן י"ל שה"ה במוחל". וכ"כ בריטב"א כתובות פ"ג ע"ב."

וכן פסק כדבריהם הרמ"א חו"מ סי' סה סכ"ג.

ועיין ב"ש אבהע"ז סי' ס"ו סק"ט. ובבית מאיר כ' דדווקא באופן שיש ספק בלשונו של המוחל אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה אולם כשיש ספיקא דדינא אם המחילה מועלת ודאי דמספק אין יכול לגבות. והיינו שיש דין מיוחד של יד בעל השטר על התחתונה שעד שאין לשון ברורה אין בעל השטר זוכה בשטרו. ועיין בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב סי' ז'. ובשו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קל"ג.

[הן יש מקום לדון כי באופן הנהוג היום בבתי הדין לערוך קניין סודר על הסכם הגירושין אזי ודאי ההסכם חל מידית, שהרי ההלכה היא כי בקניין סודר אם הקניין לא חל מידית אינו יכול לחול לאחר זמן כיוון ש"כלתה קניינו". ועל כן יש לפרש כי כוונת הצדדים היא שההסכם יחולמידית.

אולם נראה כי סברא זו אינה אלא בבני תורה שיודעים הלכה ולא בסתם אנשים בעלמא, אף שי"ל כי זו פרשנות בית הדין על ההסכם וסתם אנשים עורכים הסכם על דעת פרשנות בית הדין. וצ"ע.

ועיין בשו"ת עטרת דבורה עמ' 383 שכתב שכאשר הצדדים ביקשו לתת להסכם הגירושין תוקף של פסק דין ודאי הכוונה היא שחלות ההסכם יהיה מידי.

גם בזה נראה בפשיטות לחלק בין אנשים שיודעים ומבינים את משמעות הבקשה לתת להסכם הגירושין תוקף של פסק דין לאלו שאינם יודעים ומבינים אף אם הם מיוצגים בעו"ד].

אם כן לכאורה, יש מקום לקבל את טענת האשה כי היא חוזרת מההסכם ולחייב את הבעל בגירושין כאמור לעיל.

מכל מקום נראה כי בנידוננו נכתב בסעיף ב' להסכם כי "האשה מוחלת על כתובתה עם סידור הגט" ועל שאר פרטי ההסכם לא נכתבו המילים "עם סידור הגט". מכאן נראה כי דווקא לגבי מחילת הכתובה נקבע בהסכם כי החלות של סעיף זה אינו אלא עם סידור הגט, אבל החלות של שאר סעיפי ההסכם הוא מידי. ועל כן התחייבות האשה לחלוק באופן שווה את כלל הזכויות המשותפות חלה מידית ואינה יכולה לחזור בה.

אולם בלשון ההסכם נכתב כי "בית הדין ימנה אקטואר לשומת הזכויות הכספיות והפנסיוניות של הצדדים ולחלוקתם בהתאם לחוק יחסי ממון... ". ולכאורה, נראה כי לשון זו אינה מחייבת הלכתית את האשה מכיוון שאין כאן הקנאת ממון כל שהוא כי אם על כך שהאשה מסכימה שבית הדין ימנה אקטואר וכו', ואין זה אלא קניין "אתן" וקניין דברים בעלמא הוא כפי שנפסק להלכה עפ"י המבואר בשו"ע חו"מ סי' רמ"ה ס"א, והיא יכולה לחזור מהסכמתה. [אמנם יש צד בפוסקים שקניין סיטומתא מחייב אף בדברים שאין בהם ממש והם קניין דברים בעלמא, אולם יש הרבה שחולקים על כך, וודאי שאין להוציא מהמוחזק וכאן הרי האשה מוחזקת]. ויש מקום לדון כי סעיף זה שבהסכם בטל.

אלא שמנהג בית הדין, שבזמן עריכת הסכם, הצדדים עושים קניין ואומרים ש"הם מתחייבים לבצע את כל האמור בהסכם". וכבר כתב הסמ"ע חו"מ סי' ס' ס"ק י"ח שאם התחייב ליתן חל הקניין לכו"ע ואפילו למ"ד שקניין אתן לא מהני. ואף שיש מהאחרונים החולקים בזה, עיין פתחי תשובה שם ס"ק י"ג, קיי"ל בזה כהסמ"ע. עיין בשורת הדין ט"ו, עמ' נ"א–נ"ג מה שכתב אאמו"ר שליט"א אב"ד ירושלים בזה. ועל כן חתימת הצדדים על ההסכם מחייבת את שניהם על חלוקת כלל נכסיהם באופן שווה.

לפיכך יש לפסוק כדלהלן:
א. על הבעל לגרש את אשתו מידית.

ב. הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים ביום כ"ד ניסן תשע"ב – 16.4.12 תקף, ומחייב את הצדדים, למעט הסעיף בו האשה ויתרה על כתובתה.

ג. בית הדין מורה על מינוי אקטואר לשומת הזכויות הכספיות והפנסיוניות של הצדדים ולחלוקתם בהתאם לחוק יחסי ממון.

הרב יצחק רבינוביץ.


העובדות מפורטות בפרוטרוט בפסק דין של עמיתינו, חבר בית הדין, הגאון הרב יצחק רבינוביץ שליט"א, וקראתי בכל לב את פסק דינו ונימוקיו.

להלן אכתוב את עמדתי בנידון:

עולה מהנ"ל כי משנת 2007 אין חיי אישות בין בני הזוג, (דהיינו כחמש שנים), וכן "ישנו מסמך מיום 28.05.10, בו הודו הצדדים בכתב ובחתימת ידם כי הם גרים בנפרד זמ"ז וכי הם נמצאים בהליך גירושין", דהיינו: כשנתיים וחצי גם פירוד "גיאוגרפי".
"בית הדין הפנה את הצדדים ליייעוץ נישואין... בהסכמתם... כתבה יועצת הנישואין כי נקבעה פגישה משותפת שלה עם הצדדים והבעל אמר שיבוא, אולם בפועל הוא לא הגיע לפגישה, גם לאחר שהאשה ויועצת הנישואין פנו אליו... ולאור האמור היא ממליצה על גירושין מכיוון שאין טעם להמשיך במסכת . (ואני מוסיף) לא יעילים בין בני הזוג."

"הצדדים הוזמנו לדיון ליום 05.09.11, אולם הבעל הודיע לבית הדין... שלא יוכל להופיע בגלל בעיות רפואיות... בית הדין דחה את בקשתו... סופר הדיינים עדכן את הבעל טלפונית שבית הדין לא נעתר לבקשתו... ובהמשך השיחה... טרק הבעל את הטלפון."

"לדיון הבא שהתקיים ביום 02.11.11 הופיעה האשה והבעל לא הופיע, בית הדין זימן את הבעל לדיון בצו הבאה ללא שחרור בערבות."

בדיון שהתקיים ביום 07.12.11 הופיעו הצדדים לדיון. הבעל בהתחלה לא ענה על שאלות כפי האמור במלכים א' פרק יח' פס' כ"ו – כ"ז: "ויקראו בשם הבעל... לאמור הבעל עננו (!!!), ואין קול ואין עונה... קראו בקול גדול... כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ... ", ורק אחר שבית הדין קרא בקול גדול ובאיומים על הבעל – רק אז פתח את שפתיו ועפ"י האמור בישעיה ה' י"ד: "פער פיו לבלי חוק וירד הדרה", וענה בחוצפה והטיל רפש כלפי בית הדין, ביהמ"ש וכלפי האשה ועורך דינה ולא הסכים לדבר בצורה עניינית אלא רק אמר כי הוא רוצה בשלום־בית ואינו מעוניין לתת גט...

א. נכון להיום, הצהרת הבעל על כך "שכביכול הוא רוצה בשלום־בית" נשמטה תחת רגליו שהרי כאשר הסכם הגירושין מצא חן בעיניו אשר סיפק את תיאבונו ורעבתנותו ואף חתם עליו וכמבואר שהבעל עשה ציווי לכתיבת הגט, וכנהוג שלפני מסירת הגט אף הבעל אומר: "אני נותן את הגט ברצון טוב ובלי שום תנאי", (ובית הדין מסביר שהסכם הגירושין הוא בעל תוקף משפטי ואינו קשור לכשרות הגט), ולולא חזרת האשה הרי שהם היו כבר גרושים.

ובזה גם מתנפצות לרסיסים הצהרותיו של הבעל כמובא בדבריו של הגר"י שליט"א:
"כתב הבעל כתב שטנה... ונצטט מעט ממה שכתב... וללא התנצלות פומבית בכלי התקשורת לא יתנהל שום דיון שלי מול בית הדין שלא הוכיח רצון לגשר לשלום־בית... "

ביום 16.04.12, התקיים דיון בו הצהיר הבעל: "כי המכתב הנ"ל הוא כתב הסיכומים בתביעה ודיבר בצורה מזלזלת כלפי האשה ובית הדין."

הבעל לא ציפה מבית הדין "שלא הוכיח רצון לגשר לשלום־בית".

דברי הבעל בתיבה בו להגיע לאמור בדברים כ"ט י"ח:... "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך."

ובמיכה ג' ה':
"המתעים את עמי הנושכים בשניהם וקראו שלום, ואשר לא ייתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה."

ועי"ש במפרשים, ובמלבי"ם:
"רק להנאת עצמם, שאם נושכים בשיניהם שיתנו להם לאכול ובזה סותמים פיהם מלדבר רע. אז יקראו שלום ואשר לא יתנו על פיהם מאכל לסתמו בו. וקדשו עליו מלחמה וינבאו עליו רעה.."

וברד"ק:
"הנושכים בשיניהם הם מחליקים להם לשונם וקוראים להם שלום. כלומר: שלום יהיה לכם... והם בחלקת שפתיהם נושכים אותם בשיניהם, כלומר מריעים להם כי נשיקתם נשיכה היא להם, על דרך שאמר ונעתרות נשיקות שונא (כ"ז, ו'), ואשר לא ייתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה, כלומר מי שלא ייתן להם מה ששואלים ממנו במאכל ובמשתה... יזמינו עליו מלחמה... וילחמו עליו בדברים רעים... "

והבעל מקיים גם את האמור במלכים א' פרק ב', ה': "ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלום, ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במותניו ובנעלו אשר ברגליו", שהבעל רומס ודורס במנעלים אשר ברגליו את כולם את האשה וב"כ, את בית הדין ואת ביהמ"ש בצורה מחפירה ומבוזה. ועושה "דמי מלחמה" "בשלום".

ועל הבעל נאמר את האמור במלכים ב' פסוקים י"ח–י"ט: "מה לך ולשלום סוב אל אחרי."

ובישעיה ל"ח, י"ז: "הנה לשלום מר לי מר ואתה חשקת נפשי משחת... "

ובירמיה ט', ז': "חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים אורבו... "

וביחזקאל י"ג, י': "יען וביען הטעו את עמי לאמור שלום ואין שלום והוא בונה חיץ... "

הבעל, "רוממות שלום בגרונו וחרב פיפיות בידו, לעשות נקמה... "

עפ"י תהילים קמ"ט פסוקים ו'–ז'.

ב. המורם מהאמור, שגם הבעל חפץ בגירושין וכבר נחתם הסכם גירושין ונעשה ציווי על הגט והבעל לא חזר בו והיה חפץ בגירושין, אלא שרק האשה טרפדה, וכן האשה דורשת גירושין ואינה חפצה בשלום־בית – הרי דינם "מאחר שבית הדין סובר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם וגם כך הצדדים סבורים, באופן כזה מוכרחין להתגרש, ואין רשות לשום צד לעגן לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעות ממון."

ג. בשו"ת ישכיל עבדי להגאון רבי עובדיה הדאיה בחלק ה' אהע"ז סימן פ"א, ובחלק ו' אהע"ז סימנים ס"א, ס"ב, פ"ג, קט"ז, ואצטט את אשר כתב בחלק ו' סימן ס"א אות ה:
"אשר לבחינת ההלכה כבר אמרו חז"ל במקומות מספר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, שהרי זו בבחינת לא זכה כנגדו, שאין עיצה רק הפירוד בגט כריתות,, כי מה בצע שנכוף עליהם ההר כגיגית לשוב ולחיות בשלום קטיעא וסוף דבר מוכרחים לבא לידי פירוד."

בישכיל עבדי חלק ו' סימן קט"ז "אך כבר נאמר טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, אין אדם יכול לדור עם נחש בכפיפה אחת".

בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו אהע"ז סימן ע"ה, בבית הדין האזורי נימקו את פסק דינם שפסקו:
"הזוג צריך להתגרש בג"פ כדמו"י במשך שלשים יום מיום מתן פסק הדין,האשה מתנגדת באמרה שבית הדין לא היה רשאי לפסוק אף אחד מההחלטות כל עוד לא נתלבנו הטו"מ של כל אחד, ונימוק בית הדין האזורי "נוכחנו כי אין סיכויים לשלום אחרי שנתנו להם כמה פעמים זמן להשלים ולא עלה הדבר בידם, ואחרי שעברנו על כל החומר ראינו בבירור כי יש כאן חוסר התאמה מוחלט ושם כתב הישכיל עבדי על ערעור האשה: "אחרי העיון בכל החומר, יש לראות כי נימוקי בית הדין הם מבוססים על בסיס נכון ואיתן כי אין סיכויים לשלום,אחרי כל הנסיונות שעשו ביניהם בית הדין, והכול ללא הועיל, ובזה אין מקום כמובן למה שטענה האשה כי עוד לא נתלבנו הדרישות של כל אחד מהנ"ל כי כל רואה בחומר שבתיק יראה כי בית הדין בירר וליבן כל הטענות בכל המשכי הדיון בכל ההופעות שהופיעו בבית הדין, . ."

ובנידון דידן כפי המפורט בנימוקים אלו את האמור:
"כי כל רואה בחומר שבתיק יראה כי בית הדין בירר וליבן כל הטענות בכל המשכי הדיון בכל ההופעות שהופיעו בבית הדין, ועשה מעל ומעבר נסיונות להביאן לידי ויתור ולנסות שוב שלום־בית, ולא הלך."

וכמבואר שמי שטרפד את ניסיון שלום־בית הוא הבעל, כפי האמור בנימוק ו'.

בפד"ר כרך י"א מעמוד 362 עד 366 בהרכב של בית דין הרבני הגדול, הרבנים הגאונים, הרב עובדיה יוסף שליט"א יבדל לחיים טובים והרב מרדכי אליהו זצ"ל והרב קאפח זצ"ל ושם בעמוד 366:
"האשה קבלה (התלוננה) . כי לא ייתכן שאשה אשר נאלצה לחיות בנפרד עקב אלימותו, וכפי שגם כבוד בית הדין האזורי הכיר בכך, ועכשיו בית הדין מזכה את הבעל להנות מפרי מעלליו . ,אחרי העיון,נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך "הלעולם תאכל חרב?" ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, . . , לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ,

" הרי שגם רק מנקודה ומראית זוית שאם ברור לבית הדין שלא יכון השלום לעולם הרי שפסקו חיוב גט.

ובשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ט"ו אות ב', פסק:
"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום־בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה."

וא"כ ק"ו בנ"ד שזה הרבה שנים שליכא שלום־בית, ואין ביניהם חיי אישות כחמש שנים, וכן שכבר גרים במקומות נפרדים כשנתיים וחצי, אחת דינם שהם חייבים להתגרש.

ד. די היה להסתפק בנימוקים אלו שעל הבעל לגרש את אשתו. ובנידון דידן שהמצב בין הצדדים הוא רק "שני כתובים המכחישים זה את זה" "שני הכתובים" הם האיש והאשה שהם "כתובים" על הנייר שהם נשואים, "והם מכחישים זה את זה" הן בהכחשות שכל אחד מכחיש את השני, הכחשות מן הקצה אל הקצה והן שהם מכחישים את עצמם את אונם ואת הונם לנהל את המאבק, ולא נותר אלא "עד שיבא הכתוב השלישי" והוא הגט וכפי שכתוב בדברים כ"ג. א' "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" והוא "יכריע ביניהם."

ה. עוד בדבריו של הגר"י:
"ביום 24.06.10, שלח הבעל לבית הדין מכתב בו מציין... יצוין כי מכתבו של הבעל נכתב בנוסח בוטה ומזלזל כפי שנהג עד כה במכתביו ובהופעותיו בבית הדין אותו מכתב עם תוספת זולה ממנו נכתב ע"י הבעל ביום 19.07.12."

ו. הגר"י שליט"א "בדיון והכרעה": "הנה האשה טענה כלפי בעלה טענות קשות בנוגע לתפקודו הכללי בדברים שבינו לבינה, שאם הן נכונות יש מקום לדון בחיובו ואף בכפייתו למתן גט... אלא שהיה קשה לנהל דיונים ענייניים עם הבעל בגלל התנהגותו הכללית ותגובותיו הקשות והלוא ענייניות... "ופלפל בחכמה במישור ההלכתי.

אולם במישור הענייני, לא נראה לי כסוף דבריו שכתב בסעיף זה:
"אולם מהתבטאויותיו הקשות הללו של הבעל בעת הדיונים אין להוכיח על דיבורו של הבעל במצב של חיים משותפים תחת קורת גג אחד, עיין בפד"ר חלק ח' עמוד 111."

שהרי המדובר שיצירת הטענה על דיבורו של הבעל הוא דווקא "במצב של חיים משותפים תחת קורת גג אחד", כאשר מפורט בדברי הגר"י שליט"א בעצמו, אולם מאחר שהבעל גם בבית הדין... התבטאויותיו הקשות הללו של הבעל בעת הדיונים", זה הוי כמאה עדים על טענות האשה מה נעשה ומה דיבוריו של הבעל בחיים משותפים תחת קורת גג אחד" שהאשה טענה זאת עוד לפני הופעתם לבית הדין, ולפ"ז כאמור בריש דבריו יש "לדון בחיובו ואף בכפייתו למתן גט."

מבואר ברמ"א אהע"ז סימן ע"ז סעיף ד': "והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם", כך שהתנהגות הבעל לא רק כדברי האשה "מאיס עלי" אלא "מאיס" וכ"ש שמאוס עליה.

ז. עוד כתב הגר"י שליט"א:
"בית הדין הביא את הצדדים להסכם גירושין, הצדדים חתמו עליו, ובית הדין החל בכתיבת גט אלא שכאמור האשה חזרה בה מההסכם... כאמור לעיל, בני הזוג חתמו על הסכם גירושין לפיו האשה תמחול על כתובתה, ובית הדין ימנה אקטואר... והאשה חזרה בה לפני מתן הגט, "מכל מקום בנידוננו לאשה לא יהיה שום הפסד בחתימת ההסכם כי לבעל יש אפשרות וזכות חוקית לתבוע מחצית מכלל זכויותיה של האשה גם ללא הסכמתה ועד כמה שניתן ע"פ חוק. האקטואר יגלה את כל המסמכים הרלוונטיים לשם חלוקה כללית של כל הרכוש בין בני הזוג... כך שלפי ראות עינינו אין האשה נותנת ומוותרת כלום בחתימתה, כיוון שאין לאשה הפסד ממוני בחתימתה ואין בזה כי אם מעשה קוף בעלמא של חתימת האשה על ההסכם... "

וכאמור,
"בית הדין ניסה לשכנע אותה להסכם הנ"ל בהבהירו... וחבל למשוך את הגט, אולם האשה לא שוכנעה... "

בית הדין מיצר על התעקשותה של האשה אשר גורמת לעצמה עיגון לחינם.
וכאמור בפסק דין סעיף ד':
"ואשר על כן – בית הדין ממנה את האקטואר, ד"ר בועז ים, ומחובת הצדדים לתת לאקטואר כל חומר שיידרש. בזכות כל צד לבקש צווים בהתאם, ומחובת הצדדים לשתף פעולה עם האקטואר, ככל שידרשו."

לאור האמור, הצדדים יפנו לאלתר לאקטואר, ובית הדין מבקש שהאקטואר יגבש את חוו"ד, בהקדם האפשרי, ואף ידווח לבית הדין על כל עיכוב של מי מהצדדים.

ח. ביחס לכתובה, בנ"ד שבית הדין טרח עמל ויגע להביא את הצדדים להסכם גירושין, וסמוך ומיד וכלשון הגמרא בקידושין מ"ד א': "כמין ימא לטיגני" וברש"י: "... לא הייתה לו שהות... כשולה דג מן הים והמחבת נתונה על האור לתתו בתוכו בשמן לטגנו... " ובו בפרק מידית החל בכתיבת הגט, הרי שיש כאן "גמירות דעת שלמה" על ויתור האשה בכתובתה בקניין שהרי החל סידור הגט וכל מה שדנו הפוסקים בחזרת האשה זה "כשהיה פרק זמן שהות בין ההסכם לסידור הגט בפועל."

יש לציין שבהסכם גירושין כתוב: "האשה מוחלת על כתובתה עם סידור הגט,/

כנהוג כותבים: "עם מתן הגט" וכאן נכתב "עם סידור" והרי היה כאן סידור גט, והאשה היא שהפרה את סידור הגט.

ומשפט זה "עם סידור הגט" בא כדי שאם הבעל הוא זה שיחזור בו מנתינת הגט, שלא יהיה הוא בבחינת חוטא נשכר שאשתו מחלה לו על הכתובה ולכן מגבילים את המחילה בסידור הגט אבל כגון בנ"ד שהבעל בפועל התחיל את סידור הגט, ולולא חזרת האשה היה גט בפועל כך שהאשה היא זו שהפרה את סידור הגט בפועל, ואשר על כן מחילת הכתובה בתוקפה.

ט. מ"ש הגר"י שליט"א:
"הן יש מקום לדון כי באופן הנהוג היום בבתי הדין לערוך קניין סודר על הסכם הגירושין, אזי ודאי ההסכם חל מידית שהרי ההלכה היא כי בקניין סודר – אם הקניין לא חל מידית אינו יכול לחול לאחר זמן, כיוון ש"כלתה קניינו" ועל כן יש לפרש כי כוונת הצדדים היא שההסכם יחול מידית, אולם נראה כי סברא זו אינה אלא בבני תורה שיודעים הלכה ולא בסתם אנשים בעלמא... וצ"ע, ועיין בשו"ת עטרת דבורה... שכתב כי כאשר הצדדים ביקשו לתת להסכם הגירושין תוקף של פסק דין – ודאי הכוונה היא שחלות ההסכם יהיה מידי, גם בזה נראה בפשיטות לחלק בין אנשים שיודעים ומבינים את משמעות הבקשה לתת להסכם הגירושין תוקף של פסק דין לאלו שאינם יודעים ומבינים אף אם הם מיוצגים בעו"ד."

עי"ש בארוכה בעטרת דבורה.

ולי נראה בפשיטות איפכא, שסתם אנשים לא מבינים קניין מהו, אך סתם אנשים מבינים היטב שחתימתם בלבד בלי קניין מחייבת, ופעולת הקניין נראית להם כמוזרות בלבנה. בתי המשפט לא עושים קניין אלא חתימה בלבד. וכן סתם אנשים יודעים שכאשר באים לבית הדין או לערכאה אחרת ומבקשים לאשר את הסכם הגירושין, הרי שאף שלא הבינו את המושגים המשפטיים של תוקף של פסק דין אבל זאת כן הם יודעים שהם לא באים לבית הדין בכדי לטייח זמן, אלא הם מבינים שכל הסכם שהם עושים בטיבו ובטבעו מקבל תוקף פסק דין.

י. לסיכום:
1. הצדדים חייבים להתגרש. חובת הבעל לתת גט לאשתו מידית ומחובת האשה לקבל את גיטה – וזאת ללא כל תנאים ובכפוף להסכם גירושין.

2. על מזכירות בית הדין להזמין את הצדדים לסידור גט וצד שיעכב – הרי שבית הדין ידון בהטלת צווי הגבלה.

3. בית הדין אמנם לא דן בהוכחות אם מגיע לאשה כתובה אך מ"מ בנ"ד שהאשה ויתרה על כתובתה עם סידור הגט וקיבלה בקניין, והסופר והעדים החלו בסידור הגט, קיבלו ציווי במעמד האשה לכתוב ולחתום את הגט והסופר החל בכתיבת הגט, ובתוך כדי שכותבים את הגט למעשה, האשה חזרה בה מההסכם ותובעת כתובתה, ונראה שמאחר שהאשה וויתרה הרי שוויתורה וויתור ולא מגיע לה כתובה.

4. בית הדין ממנה את האקטואר, בועז ים, ומחובת הצדדים לתת לאקטואר כל חומר שיידרש. בזכות כל צד לבקש צווים בהתאם. מחובת הצדדים לשתף פעולה מלאה עם האקטואר, ככל שידרשו.

הפרת סעיף זה דינה כדין בזיון בית הדין – ובית הדין ישקול הטלת קנס על צד שיפר החלטה זו.

הצדדים יפנו לאקטואר בדחיפות, ובית הדין מבקש מהאקטואר להגיש את חוו"ד ולדווח לבית הדין על כל עיכוב של מי מהצדדים, בהקדם האפשרי.

הרב אברהם עטיא – אב"ד


לאחר העיון בכל החומר שבתיק מיום פתיחתו ועד הלום, ולאחר שקראתי את פסק דינם של עמיתי הדיינים שליט"א, אני מצטרף בזאת לדעתם כי על הצדדים להתגרש זמ"ז לאלתר "ויפה שעה אחת קודם".

אקדים ואומר כי בתיק זה הוברר לבית הדין מעל לכל ספק כי האשה מואסת בבעלה באמתלה מבוררת.

וזאת נוכח טענותיה הקשות של האשה אודות ההתעללות הנפשית אותה חוותה במהלך שנות נישואיה, האלימות הפיזית והמילולית, (לרבות קללות איומות, השפלות, חשדנות בבגידות וכיו"ב), שהיו מנת חלקה והקשיים בכל הנוגע לחיי האישות של הצדדים והתנהגותו החריגה של הבעל כלפיה.

כנגד הבעל, הוצאו צווים שיפוטיים עקב תלונות האשה במשטרה על אירועים אלימים שאירעו בבית מגורי הצדדים, (כגון: כליאת האשה, ניתוק זרם החשמל, נזק לרכוש במזיד, אלימות פיזית וכיו"ב), והבעל אף נדון וחויב בתשלום קנס של 1,500 ₪ ובארבעה חודשי מאסר על תנאי, (פסק דין של ביהמ"ש המחוזי מחוז מרכז מיום 06.08.12).

מעבר לכך, הצדדים פרודים כבר כשש שנים על כל המשתמע בכך.

יצוין כי כבר משלהי שנת 2007, (חודש נובמבר), התגוררו הצדדים בחדרים נפרדים עד שביום 21.12.09 ניתן ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בראשל"צ הצו לפירוק השיתוף בבית הצדדים ברח' יערה 92 ביבנה, ואשר בעטיו נמכרה דירת הצדדים ותמורתה חולקה בין הצדדים.

משנת 2010 הצדדים גרים בערים שונות. האשה ביבנה והבעל ברחובות.

זאת ועוד, הבעל שבתחילת הדרך עוד טען כי רצונו בשלום־בית (על אף שמעולם לא פתח תיק לשלום־בית, לא שיתף פעולה עם יועצת הנישואין ולא גילה כל יזמה אקטיבית בכיוון זה), הביע בסופו של יום את הסכמתו בקניין ובחתימת ידו להתגרש – בכפוף לביצוע הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים.

כך שכיום קיימת הסכמה של הצדדים להתגרש זמ"ז וכל מחלוקתם לעת הזו נסובה רק סביב שאלת הכתובה ושאלת מינוי האקטואר לשומת זכויותיהם הכספיות והפנסיוניות של הצדדים.

מעבר לאמור, נחשף בית הדין להתנהלותו החריגה בכל קנה מידה של הבעל לאורך כל דיוני בית הדין.

לשונו הבוטה, סגנונו המשתלח (יעוין במכתביו של הבעל ובפניניו מיום 24.06.10, 19.03.12, 19.07.12), וחוסר שיתוף הפעולה שלו עם החלטות בית הדין וגורמי המקצוע שמונו בתיק – מאששים את טענות האשה וב"כ על כך שבעצם הבעל אינו חפץ עוד באשה כי אם בהתשתה ממניעים של כעס ונקמה גרידא.

המורם מהאמור הוא כי לאור הסכמת הצדדים להתגרש זמ"ז, המאיסות המבוררת של האשה בבעלה, והפירוד הממושך הרי שעל הצדדים להתגרש לאלתר.

להלן אבהיר את עמדתי ביחס להסכם הגירושין בין הצדדים.

בריש מילין אתאר במעט את השתלשלות העניינים בתיק בכל הנוגע להסכם הגירושין שגובש באמצעות בית הדין ושנחתם ע"י הצדדים, לאחר דיונים רבים ומאמצים עילאיים של בית הדין להביא לסיומו השלו והראוי של התיק דנן.

ביום 16.4.12 חתמו הצדדים בפני בית הדין על הסכם גירושין לאחר שבית הדין הבהיר לצדדים את משמעויות ההסכם על כלל סעיפיו ולאחר שהצדדים קבלוהו עליהם בקאג"ס, בהודאה ובהתחייבות.

בית הדין התחיל בסידור הגט, ובעיצומם של ההליכים לסידור הגט בפועל, התחרטה האשה וביקשה להפסיק את סידור הגט. באותה עת טענה האשה כי היא חוששת מחוסר שיתוף פעולה של הבעל עם האקטואר בפרט לאור העובדה שתנאי השכר שלה גלויים בעוד הבעל הספיק להעלים את כספיו ואת זכויותיו הפנסיוניות, פרע קופות גמל וכיו"ב.

ביום 30.4.12 שלחה התובעת באמצעות באת כוחה את עמדתה אודות הנ"ל, וז"ל:
"מבלי לפגוע בכבוד בית הדין נעשה פה ניסיון להתל בבית הדין ולשתול טענות רכושיות אשר לבית הדין הנכבד אין סמכות כלל לדון מאחר שכל נושא הרכוש כבר נדון והוסכם וחולק בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון...

נעשה מעשה בית דין בעניין הרכושי ולא ניתן לערער על כך. בנוסף ניתן לראות מפסק הדין כי הרכוש חולק חצי חצי וכל צד קיבל את חלקו ברכוש המשותף. ניסיון הבעל להכניס עניין רכושי לנושא הגירושין הוא תמוה ונובע מאינטרסים כלכליים ושלא בתום לב, תוך סחיטה לאור יום של התובעת בהליך זה.

להוסיף חטא על פשע שני רכבי הצדדים נשארו בידי הבעל ואף הרהיטים ומוצרי החשמל נשארו בבעלותו, ועל כך נאמר "מה שמיטה להר סיני".

בנוסף הבעל אשר ביקש אקטואר לחלוקת הזכויות הפנסיוניות פרע קופות גמל רבות ואף קיבל פיצויים אשר לאשה לא היה כל נגיעה בהם. טענותיו כיום אינם מתיישבים עם האמור לעיל ועם העובדה כי קיבל מעבר למחצית מהרכוש המשותף.

לפיכך כל ניסיון לגרום לאשה לוותר על כתובתה ואף למנות אקטואר היא בגדר חוסר תום לב ועושק.

ובסיום התגובה הנ"ל "לפיכך – האשה מתנגדת להסכם."

מאידך גיסא, הבעל בפניותיו לבית הדין מיום 24.6.12 עמד על זכותו לחלוק את הזכויות והחובות של הצדדים בהתאם להסכם.

במסגרת מאמצי בית הדין לסייע לצדדים לסיים את ההליכים ביניהם בהסכמה ובדרכי נועם, זימן בית הדין את הצדדים וב"כ לדיון מסכם, ליום 8.1.13, בו הוסכם עקרונית על המתווה שנקבע בהסכם הנ"ל, לפיו ימונה אקטואר לשומת זכויותיהם הכספיות והפנסיוניות של הצדדים. אלא שלאור דרישת הבעל לקבלת ערבויות וכיו"ב למימוש ההסכמות חזרו בהן האשה וב"כ מהסכמתן ודרשו מבית הדין להוציא את פסק הדין, בעוד הבעל מבקש שהות להתייעצות ולהגשת תגובה מתאימה מטעמו.

נציין שעד למועד כתיבת שורות אלו לא הוגשה כל תגובה מטעמו של הבעל, בעוד האשה וב"כ שבים ומבקשים את פסק הדין בעניינם.

והנה – לאחר העיון בכל הנ"ל ובחומר שבתיק אני סבור כי יש לדחות בזאת את עמדת ב"כ האשה בכל הנוגע לשאלת סמכות בית הדין בנושא הרכושי. בפני בית הדין הודעתו של ב"כ האשה, עו"ד ניר ברקן, לבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ מיום ה־ 20.6.10 בה מפורש בסעיף 4 כי "סבורה התובעת כי תצליח להגיע להבנות עם הנתבע מחוץ לכותלי בית המשפט ולפיכך מבקשת למחוק את התביעה ללא צו להוצאות."

על הודעה זו ניתנה החלטת כבוד השופטת גב' רבקה ארד מיום ה־12.7.10 הקובעת כי "התביעה נמחקת כנדרש."

הנה כי כן, בית המשפט מחק את התביעה הרכושית, ואִפשר לצדדים לפעול בעצמם לגיבוש הבנות בכל הנוגע לאיזון המשאבים ביניהם.

יוזכר כי גם ב"כ האשה עצמה הלינה על כך שרכבי הצדדים, הריהוט ומוצרי החשמל נשארו עדיין אצל הבעל. כך שגם האשה וב"כ מודים כי איזון המשאבים לא בוצע כדבעי.

ולמצער – מאז ועד היום לא השכילו הצדדים לגבש הבנות כאמור, כך שהלכה למעשה תלוי ועומד לו הסכסוך הרכושי בין הצדדים על תילו.

זאת ועוד, בדיון מיום כ"ד ניסן תשע"ב (16.4.12) עמדו הצדדים בפני בית הדין דנן, והביעו אגב הסכמתם העקרונית להתגרש זה מזו, את רצונם והסכמתם לכרוך את הנושא הרכושי במסגרת הסכם גירושין כולל אשר נחתם בחתימת ידם ונתקבל בקגא"ס, בהודאה ובהתחייבות כמקובל.

לאור הנ"ל, שעה ששני הצדדים עמדו בשווה בפני בית הדין ונתנו את הסכמתם כי איזון המשאבים יבוצע בהתאם לחוק יחסי ממון באמצעות אקטואר אשר ימונה ע"י בית הדין – הוברר להדיא כי הסמכות להכריע בנושא הרכושי נתונה בזאת לבית הדין הרבני.

המורם מהאמור הוא כי דינן של טענות ב"כ האשה על כך שכביכול "כל נושא הרכוש כבר נידון והוסכם וחולק בבית המשפט לענייני משפחה... " להידחות על הסף. ובית הדין אף רואה בחומרה את הניסיון להטעות את בית הדין בכך.

יודגש כי פירוק השיתוף בדירת הצדדים אינו חזות הכול, ואין בו לאשש את עמדת האשה וב"כ ביחס לאיזון המשאבים הכולל, שטרם בוצע כדבעי, וכאמור לעיל.

על אף האמור לעיל יודגש כי בית הדין ער בהחלט לסגנון התנהלותו של הבעל במכלול ההליכים המשפטיים אשר נוהלו עד כה בין הצדדים ובית הדין ישקול את המשך הכרעותיו בנידון במסגרת פסק הדין הסופי בעניינם של הצדדים וכפי שהובהר בדיוני בית הדין מיום 16.4.12 ומיום 8.1.13.

והנה ביחס לתוקפו ההלכתי של הסכם הגירושין הנ"ל אשר כאמור נתקבל בקגא"ס ונחתם ע"י הצדדים ביום כ"ד ניסן תשע"ב (16.4.12) נחלקו עמיתי הדיינים שליט"א.

לדעת הרב עטיא שליט"א – ההסכם תקף, האשה אינה זכאית לכתובתה ויש להורות על מינוי אקטואר כמוסכם.

לדעת הרב רבינוביץ שליט"א – מחילת האשה על כתובתה בטלה, בעוד הסכמת הצדדים בנוגע למינוי האקטואר מחייבת ויש להורות על מינוי אקטואר כמוסכם.

אחר העיון הראוי אני מצטרף בזאת לדעת הרב רבינוביץ שליט"א ואפרש את שיחתי להלן.

בסעיף ב' להסכם הגירושין נקבע כי "האשה מוחלת על כתובתה עם סידור הגט".

בסעיף ג' נקבע כי "בית הדין ימנה אקטואר לשומת הזכויות הכספיות והפנסיוניות של הצדדים ולחלוקתם בהתאם לחוק יחסי ממון החל ממועד הנישואין עד מועד הקרע, כמקובל."

ביחס לסעיף ב' נראה לענ"ד שלאור המפורש בלשון ההסכם שחלות מחילת האשה על הכתובה היא רק עם סידור הגט בפועל, הרי שכיוון שהגט לא סודר בפועל, לא נכנסה המחילה על הכתובה לתוקפה.

ואין נ"ל בזאת סברת הרב עטייא שליט"א שיצא לחלק בין לשון "מתן הגט" ובין לשון "סידור הגט" באשר הלשון "סידור הגט" כולל בפשטות את כלל ההליך עד למסירת הגט כדמו"י.

מעבר לכך י"ל שקיימת אומדנא ברורה שכוונת האשה הייתה שמועד חלות המחילה יהיה רק עם סידור הגט בפועל, דבסתמא אין כל טעם למחילתה קודם הגירושין. ויעוין בזה מ"ש בפד"ר ח"ג עמ' 169 ובשו"ת משפטי שאול סי' כ"ח.

זאת ועוד, גם אם מתעורר ספק ביחס למחילה זו י"ל למ"ש בתשובת הרשב"א ח"ו סי' ה' ובריטב"א כתובות פג: שיש לצמצם את המחילה (ע"ע רמ"א חו"מ ס"ה, כ"ג) וממילא י"ל בנ"ד שיד הנמחל על התחתונה ויש לפרש כוונת האשה שהמחילה תיכנס לתוקפה רק עם סידור הגט בפועל.

לעומת זאת, ביחס לסעיף ג' י"ל – שבניגוד לסעיף ב' הנ"ל בו צוין להדיא שתחולתו תהיה רק עם סידור הגט, הרי בסעיף ג' לא צוין כי מועד תחולתו יהיה עם סידור הגט וע"כ י"ל שכוונת הצדדים הייתה כי תחולת סעיף זה תהיהמידית.

זאת במיוחד לאור העובדה שהאשה שלאורך כל הדרך הייתה זו שתבעה גירושין היא זו שחזרה בה מההסכם הממוני וביקשה לשנות את תנאי הגירושין ומאחר שהאשה עומדת על תביעתה ורצונה להתגרש מהבעל לאלתר היא אינה יכולה לטעון שהקניין היה בטעות שהרי לעצם הגירושין דעתה עתה כדעתה אז, ואם כן שפיר י"ל שהסכם הגירושין עוד בתוקפו בכל הנוגע לעניינים הממוניים שבין הצדדים.

ויעוין בזה בסברת הגרח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר ח"ח עמ' 179 ובפד"ר י"א עמ' 93 ובמ"ש בשו"ת עטרת דבורה סי' ס' ביחס לאומדנא לפיה מועד כניסת הסכם גירושין לתוקף הוא בעת סידור הגט.

והנה בעניין זה, אציין בקציר האומר ובמאמר מוסגר כי ביחס לסוגיית תוקפו ומעמדו של הסכם גירושין טרם סידור הגט נכתבו פסקי דין רבים העוסקים בשאלות הנוגעות לעצם היכולת או / אי היכולת של אחד הצדדים לחזור בו מהסכם הגירושין, לתלותם זב"ז של סעיפי ההסכם השונים בסידור הגט בפועל ובדיון העקרוני בשאלה האם סידור הגט והגירושין בפועל הם התנאי לחלותו של כלל ההסכם . שהגירושין הם רק המועד לחלות ההסכם.

[ויעוין בזה בפד"ר ח"ג עמ' 169, פד"ר ח"ה עמ' 208–214 ובעמ' 214–218, (שם נידון נושא זה בהרחבה), פד"ר ח"ח עמ' 189, פדר ח"ט עמ' 228, פד"ר ח"י עמ' 115–144,פד"ר חי"א עמ' 89 ועמ' 153–171, פד"ר ט"ז עמ' 92,198, שו"ת משפטי שאול סי' כ"ז וסי' כ"ח ובספר דברי משפט ח"ח עמ' קפ"ט – קצ"ה, שו"ת אמרי משפט סי' כ' ושו"ת עטרת דבורה ח"א סי' ס' (שם דן בארוכה בסברות השונות), שורת הדין ח"ז עמ' ש"ה].

ולעניינינו, אציין בזאת את פסק דינו של הגר"ח איזירר שליט"א (פורסם בשורת הדין ח"י עמ' תקמ"ה) שהעלה במקרה כעין נ"ד וז"ל:
"בנידון שלפנינו הבעל מוכן להתגרש וגם האשה רצתה כל הזמן ורוצה גם כיום בגירושין... לכן גם אם נאמר שההסכם יפעל למעשה רק כאשר יהיו גירושין משום שכך היה התנאי ביניהם, מ"מ ההתחייבות הממונית והרכושית כבר חלה ואי אפשר לחזור ממנה. הרי זה דומה למתחייב בקניין לתת לחברו סכום כסף כאשר החבר ירכוש דירה. ההתחייבות הזו חלה והמתחייב אינו יכול לחזור בו, אלא שזמן הפירעון יתעכב עד שחברו יקנה דירה.

... לכן כיוון שברור שתיק זה חייב ועומד להסתיים בגט וגם שני הצדדים רצו בכך מרגע שחתמו על הסכם הגירושין ועד היום, לכן ההתחייבות חלה... "

ושם סיים וז"ל:
"אילו היה נוצר מצב שבו נתבטל עניין הגירושין והאשה רצתה לחזור לשלום־בית, אז ייתכן שינוי די"ל שההתחייבות הייתה למצב של הליך גירושין אחיד ומתמשך שכאשר יהיה גט בסופו יחול הביצוע של ההסכם... אולם במקרה דנן ברור שהאשה רצתה ורוצה כל הזמן בגירושין וכל רצונה רק לשפר את תנאי הגירושין – הרי שההסכם נשאר בתוקף וזמן ביצועו כאשר יהיה גט... "

וכן ראיתי שהעלה ידידי הגר"י אושינסקי שליט"א בשו"ת אורות המשפט ח"ג עמ' תס"ז וז"ל:
"יש מקום לטענה שהצדדים הכפיפו את הסכם הגירושין למתן הגט וכוונתם הייתה שאם לא יחולו הגירושין – אין תוקף גם להסכם הנלווה לגירושין, וכן שמו "הסכם גירושין."

ואולם – זאת ניתן לטעון רק כאשר חזרו בהם הצדדים מכוונתם להתגרש וממילא הטענה הגיונית, אם אין גירושין – אין מקום לקיום ההסכם.

אולם־ אם הצדדים לא חזרו בהם מכוונתם להתגרש מדוע שלא יחול ההסכם?! הרי זהו הסכם גירושין והם אכן מעוניינים להתגרש.

וע"ש שהאריך כיד ה' הטובה עליו וסיים בדבריו של הגר"א שיינפלד שליט"א (פד"ר ט"ו עמ' 137), וז"ל:
"כל מי שמצוי בבעיות של בני זוג העומדים על סף גירושין יודע כמה קשה ומסובך להביאם לידי הסכמה... האינטרס הציבורי הוא שבני הזוג ידעו שההסכם עליו חתמו עובר לגירושין מחייב ואינו ניתן להפרה, וכל ניסיון לקעקע אותו ע"י הצד שבא כבר על סיפוקו – יתקל בתגובה חריפה וחד משמעית של רשויות המשפט.

סלחנות במקרים אלו ועל אחת כמה וכמה נתינת יד וסיוע לשבירת הסכם – תגרום קשיים מרובים בניהול משא ומתן ותגרום בוודאי לחוסר נכונות לוויתורים מפליגים... "

ויפים הדברים הנ"ל גם לנידוננו.

נציין עוד שבפד"ר ח"ג עמ' 363 העלו שגם הסכם גירושין ללא קניין מחייב מדין סיטומתא וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' נ"ג:
"מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין הצדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם... ואם כן – הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא שנפסק על זה בחושן משפט סי' ר"א סעיף א' שנחשב זה קניין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו."

ויתרה מכך – העלה גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ע"ד – שגם ללא הטעם של קניין סיטומתא יש לקיים את ההסכם על יסוד עצם הסכמת הצדדים בבית הדין לתת להסכם תוקף של פסק דין וז"ל שם:
"ממה שמצינו ברמ"א חו"מ סי' קס"ג סעיף ב' שפוסק דכל דברי הקהל אינם צריכים קניין משום דהוי כאילו נעשו בבית דין ומה שנעשה בפני בית דין אין בו חזרה ול"צ קניין... "

ויעוין עוד בעטרת דבורה ח"ב חלק חו"מ סי' כ"ד שהאריך להוכיח כנ"ל, וכ"כ בציץ אליעזר הנ"ל חט"ז סי' נ"ג ע"פ הרמ"א חו"מ סי' כ"ב סק"ב:
"דכל מה שמקבל אדם בבית דין אינו יכול לחזור בו ודון מינה במכ"ש שלא יוכל לחזור בו כאשר העלה את דבר הסכמתו על הכתב וחתם עליו בחתימת ידו, כבנידוננו... "

וע"ע בלבוש חו"מ סי' קס"ג סעיף ב', בהגהות מרדכי ב"מ סי' תנ"ז, ובדברי הש"ך חו"מ סי' כ"ב סק"ב, הגר"א שם סק"י ובאו"ת שם ס"ק י"ב וי"ג.

נמצאנו למדים כי הסכם גירושין, (אפילו ללא מעשה קניין), שנעשה בפני בית דין מחייב את הצדדים ואין בו חזרה הן מכוח עצם ההסכמה והן מדין סיטומתא ועאכ"ו בנידוננו שהצדדים קיבלו את ההסכם ע"ע בחת"י, בקגא"ס, באודיתא, ובהתחייבות בהתאם למבואר בחו"מ סי' ס', ועוד.

אלא שבנ"ד הייתי מוסיף ואומר שגם אם נחוש לפוסקים דס"ל שסידור הגט בפועל הוא התנאי לחלות ההסכם וכל שלא סודר הגט בפועל – אין חלות להסכם, עדיין י"ל שלאור העובדה שהצדדים מסרו את הנושא הרכושי להכרעת בית הדין בכורכם, אגב הדיון, את נושא איזון המשאבים לתביעת הגירושין – הרי שמתוקף סמכותו ומחובתו של בית הדין לעשות הכול כדי להביא לסופיות הסכסוך הכספי והרכושי בין הצדדים, (ובפרט שגם בהתאם להוראות התיקון לחוק אין להתלות את איזון המשאבים בסידור הגט בפועל).

המורם מהאמור לעיל הוא כי הסכם הגירושין מחייב את הצדדים ועל בית הדין למנות בדחיפות אקטואר לשומת זכויותיהם הכספיות והפנסיוניות של הצדדים, בהקדם האפשרי.

הרב משה אמסלם


סוף דבר
העולה מכל האמור הוא:
א. על הבעל לגרש את אשתו לאלתר בגט פיטורין כדמו"י.

על מזכירות בית הדין לזמן את הצדדים לסידור גט בהקדם האפשרי.

יודגש כי כי אם הגט לא יסודר בהתאם לנ"ל – יקיים בית הדין דיון במתן צווי הגבלה בהתאם לחוק ובכפוף לפתיחת תיק מתאים.

ב. לדעת הרוב – מחילת האשה על כתובתה בטלה. לדעת המיעוט – מחילת האשה על כתובתה תקפה.

ג. הסכם הגירושין שנתקבל בהודאה, בהתחייבות, בקגא"ס ובחת"י של הצדדים ביום 16.4.12 בכל הנוגע לחלוקת הזכויות הכספיות והפנסיוניות של הצדדים בהתאם לחוק יחסי ממון מחייב את הצדדים.

לאור האמור, בית הדין ממנה בזאת את האקטואר בועז ים לשומת זכויותיהם הכספיות והפנסיוניות של הצדדים לשם חלוקתם בהתאם לחוק יחסי ממון וזאת ממועד נישואי הצדדים ביום 8.10.86 ועד למועד הקרע והגשת התביעה הרכושית בבית המשפט לענייני משפחה בראשל"צ ביום 21.5.08.

על הצדדים לשתף פעולה עם האקטואר, ולהגיש אליו את כל המסמכים שידרשו.

העלויות הכרוכות בעבודת האקטואר – ישולמו ע"י הצדדים בחלקים שווים.

בית הדין מבקש לקבל את חוו"ד האקטואר – בתוך 45 יום ממועד פסק דין זה.

על הבעל לפתוח תיק חלוקת רכוש, בהתאם לנהלים.

ניתן ביום ב' בתמוז התשע"ג (10/06/2013).

הרב אברהם עטיא – אב"דהרב משה אמסלם הרב יצחק רבינוביץ