לפנינו תביעת הבעל (להלן התובע) לחיוב האשה (להלן הנתבעת) בפיצוי בגין בגידתה והרס חיי הנישואין בסך של 156,393 ש"ח.

סכום זה מורכב מהוצאות חוקרים פרטיים, הוצאות טיפול נפשי, הוצאות משפט, הפסד ימי עבודה, הפסד כספים בחלוקת הרכוש, ופיצוי כספי בגין עגמת נפש.

בית הדין שמע את עמדות הצדדים וב"כ ועיין בסיכומי הצדדים וב"כ בתביעה זו ובחומר נוסף שבתיקים.

להלן תקציר עובדתי הכולל עיקרי טיעוני הצדדים:

א. ביום י"א באב תשע"ג (18.7.2013) הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י ולהם בת משותפת כבת עשר הנמצאת במשמורת הנתבעת.

ב. ביום כ"ז באייר תשע"א (31.5.2011) התגרשו הצדדים.

ג. ביום י"ד בכסלו תשע"א (21.11.2010) פתח התובע בבית הדין תביעת גירושין ובה ציין את העילות לתביעה, חוסר יציבות רגשי ונפשי, אופיה הבזבזני מאד, וכן טענה בגין בגידת האשה. מבקש להודיע כי יעזוב את הבית עקב חשש לעלילות שהנתבעת ממציאה.

ד. ביום י"ב באייר תשע"א (16.5.2011) התקיים דיון ראשון במהלכו טען התובע כי הנתבעת בגדה בו, לשאלת בית הדין את התובע האם היו יחסי אישות של הנתבעת עם גבר אחר השיב "לא ראיתי, אבל חשד יש" בהמשך ציין כי כששאל האשה על כך השיבה האשה כי לא בגדה. ב"כ הבעל בקשה פיצוי ולאסור את האשה על הבעל והבועל, הנתבעת הכחישה כי היו יחסי אישות וטענה כי היה רק קשר ידידותי, אף היא בקשה פיצוי, בית הדין הציע לצדדים לוותר על תביעותיהם ההדדיות. הנתבעת הסכימה לוותר על כתובתה. ב"כ התובע לא הסכימה.

ה. בהחלטת בית הדין מהתאריך הנ"ל אישר בית הדין את הסכמת הצדדים להתגרש ואת הסכמת הנתבעת לוותר על כתובתה ופיצוי והורה לרשום במעשה בית דין כי הנתבעת אסורה לחזור לתובע ואם תהיה מעוניינת להינשא למר [ו'] הנחשד, יקיים בית הדין בירור. כשבועיים לאחר מכן התגרשו הצדדים.

ו. ביום כ"ח באדר ב' תשע"א (3.4.2011) פתח התובע בבית הדין תביעה כספית נלווית לתביעת הגירושין ובו דרש פיצויים על סך 100,000 ש"ח וסך נוסף של 50,000 ש"ח השבת מתנות בגין אורחות הנתבעת.

ז. ביום ג' בסיון תשע"א (5.6.2011) פתח התובע בבית הדין תביעה נוספת לקביעת דיון לאסור את הנתבעת עליו ועל מר [ו'].

ח. ביום ב' כסלו תשע"ב (28.11.2011), כחצי שנה לאחר סידור הגט, התקיים דיון ראשון בתביעות התובע וב"כ הנ"ל לאסור את הנתבעת על מר [ו'] ולחייבה לשלם לתובע פיצויים בסך 156,000 ש"ח בגין בגידתה.

ט. בראשית הדיון הסכימה הנתבעת לציין במעשה בית דין להיאסר על התובע ומר [ו'], אולם התובע וב"כ בקשו לשמוע את החוקרים הפרטיים ולחקור את הנתבעת.

י. במהלך הדיון נשמעו שני חוקרים פרטיים שהוזמנו מטעם התובע. נצפו תמונות של הנתבעת מתנשקת ומתחבקת עם מר [ו']. לדברי החוקרים הקשר היה נראה להם עמוק (המעקב התבצע ביום 14.11.2010 כשבוע לפני הגשת כתב התביעה).

יא. תגובת הנתבעת: אכן היו יחסי ידידות מתוקף קשרי עבודה שכללו שיחות טלפון ואף נשיקה על הלחי וחיבוק חברי בלבד. לדבריה, מר [ו'] נשוי לאשה ויש להם ילדים וחי באושר.

יב. בית הדין הציע לנתבעת להיבדק בפוליגרף על גרסתה, הנתבעת הסכימה ואף התחייבה בפני בית הדין לקבל תוצאות הבדיקה.

יג. עוד נשמעו עדים מטעם הנתבעת של חוקרים, גברת בשם [ע' כ'] ואביה, שלטענת הנתבעת וב"כ קיימה יחסי אישות עם התובע בעודם נשואים. נשמעה קלטת בה הודתה הגברת [כ'] כי היא בת זוגו של התובע שנים. העדה הודתה כי קיימה יחסי אישות עם התובע אולם לדבריה זה התחיל אחרי הגירושין, הודתה כי הייתה בקשר ידידותי עמו מספר חדשים לפני כן. בתגובה לדבריה שבקלטת טענה כי עשתה זאת לאחר שחששה מהחוקר שהתקשר ונבהלה ממנו, לאחר מכן אמרה שזו הייתה סתם אמירה.

יד. בהחלטת בית הדין נקבע כי על התובע להמציא בקשה מסודרת ומפורטת לתביעת הנזיקין.

טו. ביום ל' בניסן תשע"ב (22.04.2012) התקיים דיון נוסף בתביעה. במהלך הדיון שוב טענו התובע וב"כ כי בקלטת נצפתה הנתבעת עם מר [ו'] במשך כחצי שעה של בילוי נשיקה וחיבוק המעידים על קשר חזק עם מר [ו'] ולא סתם ידידותי. הנתבעת נחקרה ע"י בית הדין וחזרה על טענתה כי היו אלו קשרי חברות בלבד במסגרת העבודה ללא קשר אינטימי. עוד דן בית הדין בתביעה לחלוקת הרכוש בהתאם לחוק יחסי ממון.

טז. בית הדין בהחלטתו קבע מתווה לחלוקת הרכוש הצדדים הופנו לאקטואר התקבלה חוות דעת אקטוארית לפיה על הבעל לשלם לאשה סך של כ־11000 ש"ח ובית הדין הוציא החלטה בהתאם.

יז. ביום כ"א במרחשוון תשע"ג (6.11.2012) הגיש התובע בקשה לקביעת מועד לדיון בתביעת הפיצויים לאחר קבלת חוות דעתו של האקטואר.

יח. ביום י"ט באלול תשע"ג (25.08.2013) התקיים דיון נוסף, בית הדין הציע לוותר על תביעות הצדדים ההדדיות ולהסתפק ברישום שנעשה במעשה בית דין בבקשת התובע לאוסרה עליו ועל העד.

יט. הנתבעת וב"כ הסכימו. התובע וב"כ לא הסכימו. הצדדים נתבקשו להמציא סיכומים לעמדותיהם בתביעה זו.

כ. הצדדים וב"כ המציאו את סיכומיהם ועתה נדרש בית הדין להכריע בתביעה זו.

לסיכום –
עיקר טיעוני התובע וב"כ:

הנתבעת בגדה ובבגידתה בבעל גרמה לו הוצאות משפט, הוצאות עדים וחוקרים פרטיים, טיפול נפשי, ועגמת נפש.

מציינת לפסקי דין רבניים המחייבים פיצוי בגין בגידה וכן לפסקי דין של בתי משפט וחוקים.

עוד טוענים כי התובע החל את קשריו עם האשה הזרה רק לאחר סידור הגט.

עיקר תגובת הנתבעת:
לא בגדתי, היו קשרי ידידות בלבד עם חבר לעבודה. התובע הוא זה שבגד עם אשה זרה עוד לפני עזיבתו את הבית. לדבריהם התובע לא קיים יחסי אישות כבר שנתיים קודם לכן מהסיבה שכבר הייתה לו אשה זרה שעבדה עמו בעבודה.

עוד טוענת כי בסיכום מתמטי של ההוצאות המפורטות בסיכומים עולה כי ההוצאות הן בסך 106,000 ש"ח ואילו בתביעה בקש התובע סך 156,363 ש"ח דבר המעיד על חוסר כנות.

לאחר העיון בחומר הרב שבתיקים הכולל כתבי תביעה, פרוטוקולים, החלטות בית הדין וסיכומי הצדדים וב"כ, עמדת בית הדין שיש לדחות בקשת התובע וב"כ לחיוב הנתבעת בהוצאות ובפיצוי. להלן נימוקינו.

לא בכדי הרחבנו בתקציר העובדתי בפתיח להחלטה.

א. המעיין בתקציר יראה שכתב התביעה של התובע נפתח על ידו לאחר ששכר חוקרים פרטיים לעקוב אחר הנתבעת. דו"ח החוקרים מתוארך לכשבוע לפני פתיחת תיק התביעה.

נמצאנו למדים כי התובע בחר לעקוב אחר הנתבעת עוד קודם פתיחת התיק כך שהוצאות החוקרים חלות עליו שכן הנתבעת הסכימה כבר בדין ראשון להתגרש ואף הסכימה להצעת בית הדין לוויתור על הכתובה ורישום במעשה בית דין כפי שקבע בית הדין בהחלטתו. התובע הוא זה שסירב להצעת בית הדין ואין לו להלין אלא על עצמו.

ב. טענת התובע לבגידה לא הוכחה, כל מה שהוכח היה התנהגות שאינה הולמת אשה נשואה (נשיקה על הלחי וחיבוק) אף בסגנון חיים מתירני ודאי שלא על פי עקרונות ההלכה. במה שהוכח אין כדי להעיד על יחסי אישות. הנתבעת הסכימה להיבדק בבדיקת פוליגרף לאימות גרסתה שלא בגדה ואף התחייבה בפני בית הדין לקבל על עצמה את הכרעת בית הדין לאחר קבלת תוצאות הבדיקה, מה גם שהמדובר בנחשד שהוא גבר נשוי עם ילדים שהסיכוי לכך כי קיים יחסי אישות עם הנתבעת הוא לא רב. לזאת יש לצרף שגם על התובע עצמו רובצת טענה שכזו ע"י הנתבעת דבר המצביע על סגנון חיים דומה.

ג. כנגד התובע נשמעו עדויות, שעולה מהן כי קיים יחסי ידידות עוד לפני כתב התביעה שהגיש, קרי, חדשיים או כפי שנשמע מהעדה בקלטת, כשנתיים קיימו קשר ידידותי שהפך לקשר רומנטי. בית הדין בתוך עמו יושב ומאחר שהמדובר בידידה ממקום עבודה ולא התקיימו יחסי אישות בין התובע לנתבעת כשנתיים קודם עזיבתו את הבית, הרי שבנסיבות הללו, יש רגליים לדבר שהתובע לטש עיניו לאחרת לא פחות ממה שהוא חושד בנתבעת שלטשה עיניה בחבר לעבודה. בנסיבות הללו וכל עוד אין הוכחה ברורה מי מהם לטש עיניים קודם, ומי הוא שגרם את פירוק הבית, זו סיבה מספקת לדחיית התביעה.

ד. בית הדין אינו מקבל את גרסת העדה גב' [כ'] וגרסת התובע כי היו אך ורק קשרי ידידות ביניהם לפני עזיבת התובע את הבית. העדה נשמעת בקלטת אומרת "שבן זוגי מספר שנים הוא [פלוני]" (ראה פרוטוקול מיום ב' בכסלו תשע"ד 28.11.2013 שורה 41) תשובת העדה לאמור כי נבהלה ופחדה מהחוקר כי יטריד אותה לכן אמרה כן אינה נשמעת אמינה, מה גם שהיא חזרה ותיקנה גרסתה שסתם אמרה לאחר חקירת בית הדין (ראה שורה 159). הדבר מצביע על קשר עמוק יותר שהיה בינה לבין התובע. התייחסות התובע וב"כ בסיכומים סעיף 23 כי הקשר ביניהם החל לאחר הגירושין וחזר על תגובת העדה תוך כדי שמציין "כי אין בעובדת קיומה של חברה מטעם הבעל דבר המוכחש באותה העת, כדי להכשיר את מעשה הבגידה של האשה" היא התייחסות מתחמקת, ובצירוף נסיבות מקרה זה בו טוענת הנתבעת כי התובע הפסיק יחסי אישות זה כשנתיים והמשך התפתחות קשרי הידידות של התובע עם העדה לכדי קשרים אינטימיים מצביע על כך שגרסת התובע מפוקפקת ובית הדין אינו יכול לקבלה ולחייב את הנתבעת המוחזקת בפיצוי. לצורך ביסוס תביעתו יש צורך בראיה מוכחת ומוצקה, מה שאין במקרה דנן.

ה. בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין הסכימה הנתבעת להצעת בית הדין לוותר על כתובתה ולחסוך הליכים דיוניים מיותרים. בדיון נוסף שהתקיים בתביעת התובע לחיוב הנתבעת ולאסרה על מר [ו'] הסכימה הנתבעת עוד בראשית הדיון לכך שיירשם במעשה בית דין כבקשת התובע. גם בדיון האחרון שהתקיים הציע בית הדין לצדדים לוותר על תביעותיהם ולחסוך מעצמם המשך הליכים. ושוב הנתבעת הסכימה והתובע וב"כ התנגדו וביקשו את המשך הטיפול בתביעתם לחיוב הנתבעת בהוצאות ובגין זאת נדרשו הצדדים וב"כ לסיכומים.

לסיכום:
התובע לא הרים את נטל ההוכחה לביסוס תביעתו כי הנתבעת גרמה לפירוק הבית.

מן הטעם הזה פטור בית הדין מלהתייחס לפסקי הדין שצורפו ע"י התובע.

מן הטעם הזה פטור בית הדין מלהתייחס לחלק מפירוט ההוצאות שבתביעה שלא הוכח כי יש קשר ישיר ביניהם לטענת הבגידה.

לצערנו, מדובר במקרה קלאסי של כתב תביעה לגירושין השכיח במחוזותינו ואין בינו לבין תביעה להוצאות משפט בגין פתיחת התיק וההוצאות הנלוות לכך ולא כלום.

הוצאות משפט חלות על התובע כך נפסק להלכה בטור שו"ע חו"מ סימן י"ד סעיף ה' ובנו"כ שם, ובהתאם לתקנות הדיון לא ניתן לחייב בהוצאות משפט נתבע פרט למקרים חריגים.

התובע גרם להליכים דיוניים מיותרים בתביעה למרות הצעות בית הדין לסיום ההליכים כבר בדיון הראשון שהתקיים לפני כשנתיים.

מן הראוי היה להשית על התובע הוצאות משפט בגין הליכים דיוניים מיותרים.

עם זאת, בית הדין מתרשם כי התובע לא עשה זאת במכוון וכי הוא האמין בצדקת דרכו. אולם לפטרו בלא כלום אי אפשר. בית הדין סבור שמוטלת אחריות מסוימת על התובע הבא לשערי בית בית הדין לשקול היטב את תביעתו לאור הצעות בית הדין.

לא ניתן להתעלם מהליכים דיוניים שהתקיימו ובאו על חשבון מתדיינים אחרים הממתינים ליומם, בזבוז זמן יקר של בית הדין אינו דבר של מה בכך שניתן להתעלם ממנו לחלוטין גם אם נתחשב שהתובע לא פעל במזיד ויש לחייב בתשלום סמלי.

לאחר שיקול דעת רחב במכלול המרכיבים למקרה זה מחליט בית הדין כדלהלן:
א. התביעה נדחית בהיעדר בסיס עובדתי.
ב. בית הדין מחייב את התובע בסך של 2000 ש"ח הוצאות משפט לקופת המדינה.
ג. יש להעביר עותק מסעיף ב' להחלטה זו למרכז לגביית קנסות.

ניתן לפרסם ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום א' בשבט התשע"ד (02/01/2014).