ביום י"ח אדר תשע"ג (28/02/2013) ניתן פסק דין לחיוב האשה בגירושין, ובעקבותיו זומן מועד לסידור גט שבו האשה סירבה להתגרש, והודיעה שהוגש ערעור על פסק הדין הנזכר, וכי עד לפסיקת בית הדין הגדול מבוקש שלא לנקוט בהליכים בגין פסק הדין.

בנוסף, בפנינו החלטת בית הדין הגדול מיום י"ט אייר תשע"ג (29.4.2013) ממנה עולה כי הנתבעת קבלה ארכה להגשת כתב הערעור לבית הדין הגדול, ובנסיבות אלו קבענו בהחלטה קודמת מיום כ"ט אייר תשע"ג (09/05/2013) שלא נכון שבית הדין האזורי יאכוף את הגט על הנתבעת בטרם התברר הערעור ובטרם פסק הדין הנזכר ייהפך לחלוט. על כן ההליך לבירור הבקשה לנקוט צווי הגבלה עוכב עד השלמת הליך הערעור.

בנסיבות אלו ובעקבות תביעת הבעל, הוטל על בית הדין להשלים את ההליך לבירור זכאות האשה לדמי מזונות עבורה אישית, והתקיים דיון, וכן בפנינו סיכומי הבעל ביחס לשאלה זו, אך מטעם האשה לא התקבלו סיכומים, ולהלן החלטת בית הדין ביחס לשאלת חיוב הבעל בדמי מזונות כעת.

השאלה העומדת בפנינו, האם הנסיבות שהתבררו בפנינו בדיונים וסוכמו בפסק הדין הנזכר, מהוות עילה לשלילת דמי המזונות לאשה, וכן האם פסיקת חיוב הגירושין וסירוב האשה לקבל את הגט גוררים את שלילת המזונות.

יובהר: במסגרת הנוכחית בית הדין מתייחס לשאלה העקרונית האם קיימת זכאות לדמי מזונות, אך לא לשאלות אחרות, כגון יכולתו הכלכלית של כל אחד מהצדדים וכיוצ"ב.

לטענת הבעל על יסוד העובדות שנקבעו בסיום ההליך לבירור תביעת הגירושין ומאחר שניתן פסק דין לחיוב האשה בגירושין, אך היא אינה מצייתת לפסיקה זו, יש מקום לשלול את זכאות האשה למזונות. הבעל הציג אסמכתאות, לרבות מפסיקת בית דין זה, התומכות בעמדתו. לעומת זאת, לטענת האשה, על בית הדין להמתין בהחלטתו ביחס לזכאות האשה למזונות עד להשלמת ההליך לבירור ערעור האשה על פסק הדין.

לאחר עיון בטענות הצדדים הוחלט שלא לקבל את תביעת הבעל.

נקדים ונבהיר שאין התאמה בין ההלכה לחיוב אשה בגירושין להלכה הפסוקה ביחס לשלילת זכאותה למזונות. אשה מפסידה את זכותה למזונות בהיותה מורדת, וזאת בהתאם להלכה הפסוקה בשו"ע אה"ע סי' עז ס"ב או כשבני הזוג בפירוד "והמניעה ממנה", בהתאם להלכה הפסוקה בשו"ע אה"ע סי' ע' סעיף יב. אך ייתכן שעפ"י כללי ההלכה הנזכרת לא נשללה זכותה למזונות, ואע"פ כן תחויב בגירושין. דוגמה לכך (שאינה בנידון שבפנינו) – אשה שמצבה הבריאותי-נפשי אינו מאפשר לה חיים משותפים עם בעלה, שהגם שבנסיבות מסוימות תחויב בגירושין, אך בטרם חויבה בגירושין לא הפסידה את זכותה למזונות. ועיין בשו"ע סי' קיז סעיף יא שפסק בנסיבות אלו: "אם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שאר כסות ועונה". ועיי"ש בפת"ש סק"ה ובהפלאה ס"ק יז, ומדבריהם עולה ששלילת דמי המזונות נקבעה כאמצעי לכפיית הגירושין, מאחר שאילולי החובה לקבל גט והסירוב להתגרש, אין בנסיבות אלו יסוד בהלכה להפסידה את מזונותיה.

בנידון שבפנינו, חיוב הגירושין ביסודו נקבע לאחר שבית הדין נוכח שלאחר שהבעל יזם את התביעה להתגרש, בשלב מסוים גם האשה כבר מאסה בו, כפי שהבהרנו בפסק הדין. על כן בנסיבות של מקרה זה, לולי חיוב הגירושין אין מקום לשלול את זכאות האשה לדמי מזונות לאחר ש"המניעה מהבעל", כהגדרתו בשו"ע אה"ע סי' ע' סעיף יב.

שלילת המזונות ננקטת כאמצעי כפייה לקבל הגט, ועל כן אין מקום לנקוט בצעד כזה אלא לאחר שהושלם ההליך לבירור הפסיקה לחיוב הגירושין, לרבות השלמת הליך הערעור לבית הדין הגדול. מאחר שקודם לכן חיוב הגירושין אינו חלוט, לא נכון לנקוט כנגדה אמצעי כפייה בגין סירובה לקבל את הגט, וכפי שקבענו ביחס לצווי ההגבלה שהתבקשו מטעם הבעל.

מסקנת הדברים, בקשת הבעל להורות על שלילת זכאות האשה לדמי מזונות עבורה כבר כעת אינה מתקבלת.

ניתן ביום כ"ט בתשרי התשע"ד (03/10/2013).