הצדדים נישאו בחודש אוגוסט 2004 לאחר שנה שהם חיו ביחד כידועים־בציבור. מדובר בבני־זוג מבוגרים (כיום בעשור השישי והשביעי לחייהם), ולשניהם אלו הם נישואין שניים. בחודש אוגוסט 2003, ערב מגוריהם המשותפים, הם ערכו ביניהם הסכם ממון לצורך הסדרת ענייני הרכוש ביניהם. ההסכם נערך על ידי עורך־דין ולאחר שלושה ימים הוא אומת על ידי נוטריון. מלבד הסדרת הזכויות הממוניות – כמו הפרדה רכושית בזכויות הממון שכל אחד מהם צבר וקביעת ניהול המשק המשותף מכאן ואילך – עוסק ההסכם גם בנושאי המדור והמזונות. גם נקבע שהאישה תהיה זכאית למזונות חודשיים בסך 3,500 ₪ לכל ימי חייה אם הם ייפרדו והקשר ביניהם יפקע (סעיף 23).

נישואין אלה עלו על שרטון. הבעל הגיש לבית הדין תביעת גירושין וכרך אליה תביעה לביטול הסכם הממון.

טענות הצדדים
בנושא הגירושין תבע הבעל (להלן: "התובע") לחייב את האישה (להלן: "הנתבעת") בגט בגין מספר עילות: לדבריו היא מנהלת רומן עם גבר זר בשם [ד' ו'] שהוא בן־זוגה לריקודי־עם שבהם היא משתתפת זה שנים רבות. פעמים רבות שהיא נוסעת במכוניתו לחוגי הריקוד; פעמים לאחר סיום הריקודים היא שוהה עמו עד לשעות מאוחרות בלילה; וקורה שהיא גם נפגשת ומטיילת אתו במקומות שונים בלי קשר לחוגי הריקוד. באחד מדיוני בית הדין סיפר התובע שפעם אחת הוא מצא אותה יושבת במכוניתו של מר [ד' ו'] בחניון חשוך בשעת לילה מאוחרת. לדבריו, מדובר בקשר עמוק: היא מנהלת עמו שיחות טלפוניות רבות, ומחליפה עמו מסרונים רבים גם בשעות לילה מאוחרות ובימי שבת וחג. כנספחים לכתב הסיכומים צורפו תדפיסים מחברת הסלולר של הנתבעת המראים מאות רבות של פלטי שיחות ומסרונים שהיו בין מר [ד' ו'] ונתבעת. התובע התרה בנתבעת שתפסיק כל קשר עם מר [ד' ו'], אך היא המשיכה את הקשר הרגיל עמו. לדבריו, יש לראות במערכת יחסים זו כדין אישה העוברת על דת או עושה מעשי כיעור שניתן לחייבה בגט.

בדיון שנערך ביום כ"ז בניסן תשע"ג (7/4/13) העיד מטעמו של התובע חוקר פרטי (מר תומר רונן) שתיעד את הנתבעת ומר [ד' ו'] כשהם הולכים מחובקים בשמורת האירוסים בנתניה ולאחר מכן סועדים יחדיו במסעדה, ובמועדים אחרים כשהם הולכים מחובקים לחוגי הריקוד וביציאתם ממנו. כותב בא־כוחו של התובע בסיכומיו:

"גם בחברה חילונית לא יעלה על הדעת לקבל מפגשים במסתורין – אותם היא מסתירה ממנו בהליכה מחובקת כשני אוהבים. האם יסכים אדם שאשתו תיפגש עם גבר זר באופן קבוע בחניוני לילה, ותיסע עמו בהתייחדות במכונית?" (סעיף 92 לסיכומים).

לדברי התובע, טענת שלום־הבית של הנתבעת איננה כנה. לדבריו היא נתנה עיניה בכספו ובהטבות הרכוש המפליגות שלהן היא זכאית מכוח ההסכם, ועד שהיא לא תהא בטוחה בקבלתם היא לא תסכים להתגרש. בדיוני בית הדין הנתבעת נתנה כבר את הסכמתה העקרונית להתגרש, אלא שהיא תלתה זאת בקבלת זכויות ממוניות בהתאם להסכם הממון – דבר המלמד לדבריו, שבעצם גם היא לא מעוניינת בו אלא בממונו, ומשכך יש לחייבה בגט.

באשר להסכם הממון, התובע טוען לביטולו מכמה טעמים: אימות ההסכם על ידי הנוטריון לא נעשה כדין (לא חתמו בפניו); הנתבעת נהגה בחוסר תום לב ובהטעיה כשהיא העלימה ממנו כסף רב שהיה לה, בעוד שהוא היה גלוי ונדיב כלפיה. לדבריו, היא בעצם ניצלה את טוב לבו כדי לקחת ממנו זכויות והטבות ממוניות שונות באמצעות הסכם הממון. עובדה זו של העלמת רכוש מצדה של הנתבעת מצביעה לדבריו על חוסר כנות ויש להסיק מכך שהנתבעת לא נישאה לו מאהבתה אותו אלא מאהבת כספו.

הנתבעת דוחה את תביעת הגירושין, והיא מעוניינת בשלום־בית. את הקולר לכישלון הנישואין היא תולה בתובע ובהתנהגותו הדוחה כלפיה, והיא גם חושדת בו שהוא מנהל רומן עם שכנה הגרה בבניין. באשר לריקודי־העם ולמפגשיה דרך קבע עם מר [ד' ו'] – מדובר בידיד וחבר קרוב שלה שההיכרות עמו החלה לפני כעשרים שנה כשהוא הגיש לה עזרה משפטית בהליך הגירושין הקשה הקודם שלה. כעורך־דינה הוא מטפל בענייניה הרכושיים בשנים האחרונות. בתקופה האחרונה במסגרת חוג ריקודי־העם – כבן־זוגה לריקודים – התהדק ביניהם הקשר עוד יותר, אך היא מבהירה שמדובר בקשר של ידידות בלבד ולא בקשר רומנטי. "ריקודים הם עוגן נפשי חשוב מאוד בחיים לא פשוטים"; "זה החיים שלי", כלשונה (פרוטוקול 20/12/12, שורה 319) והיא לא הייתה מוכנה לוותר עליהם חרף דרישתו הנחרצת של התובע שתוותר עליהם ועל מר [ד' ו']. לדעתה, דרישה זו נגועה במניעים זרים – בקנאה ובחשדות שווא. מר [ד' ו'] הוא גם ידידו של התובע ובעבר הם יצאו ביחד אתו לטיולים משותפים. לפני מספר שנים, בטרם פרוץ הסכסוך, נהג התובע לרקוד עמה בחוג ריקודי־העם, אך לאחר תקופה קצרה הוא הפסיק בגלל אי־התאמתו לרמת הריקודים ובשל חוסר רצונו להמשיך לרקוד. לדבריה, למרות פרישתו הכיר התובע בחשיבות הריקודים עבורה, והוא אף עודד אותה להמשיך ולהתמיד בהם.

באשר לעילת עוברת על דת, טוענים באי־כוחה של הנתבעת כי בני הזוג מנהלים אורח חיים חילוני לגמרי; ובחברה חילונית ריקודי־עם היא נורמה תרבותית מקובלת שאין לראות בהם עילת גירושין. יתרה מכך, עוד לפני הנישואין התובע ידע שהיא רוקדת; לאחר הנישואין הוא היה משתתף מדי פעם בריקודים ואף עודד אותה להמשיך להשתתף בהם גם לאחר שהוא הפסיק את השתתפותו בהם. מאחר שריקודי הנתבעת היו בהסכמתו וברצונו, נשמטת בכך כל טיעוניו בדבר כיעור או עוברת על דת. רק בתקופה האחרונה – בשל רצונו להתגרש שינה התובע לפתע את טעמו, וממניעים זרים הוא דרש את הפסקת ריקודיה של הנתבעת ואת קשריה עם מר [ד' ו'].

בדבר טענות הבגידה, מעשי הכיעור והרומן שלכאורה היא מנהלת עם מר [ד' ו'] – הנתבעת דוחה זאת מכל וכול. לדבריה, מדובר בבן־זוגה לריקודי־עם שגם היה ידידו של התובע. מר [ד' ו'] הוא עורך־דינה שסייע לה כבר לפני עשרים שנה בגירושיה הקודמים, ומאז הוא ממשיך לטפל ולייעץ לה בענייניה הכספיים. לפני כשלוש שנים היא התחילה לרקוד עמו כבני־זוג בחוג לריקודי־עם; במשבר הנישואין הנוכחי היא מתייעצת וזוכה ממנו לתמיכה רגשית ואין ביניהם כל קשר אינטימי או הקרוב לכך. "הוא עודד וחיזק אותי כחבר טוב של עשרים שנה ויודע עלי הכול", כדברי הנתבעת (פרוטוקול מיום כ"ז ניסן תשע"ג (7/4/13) שורה 537). באשר לחיבוקים עם מר [ד' ו'] היא הבהירה: "יכול להיות שהוא רצה לנחם אותי, לעודד אותי" (פרו' מיום ג' טבת תשע"ג (20/12/12) שורה 347). בנוגע לטיול בגבעת האירוסים הסביר מר [ד' ו'] בעדותו: "כאשר היא הייתה במצב נפשי לא טוב, רציתי לעודד אותה, אז חבקתי אותה, כל הזמן מתחבקים ונוגעים אחד בשני, כך מתנהגים... זה לא משהו אינטימי" (פרו' מיום 7/4 שורה 169). באשר למפגשים שלה עם מר [ד' ו'] מבהירה הנתבעת שהכול סובב סביב החוג לריקודי־עם, ופעמים רבות שהיא נוסעת עמו לחוג וממנו. הטיול בגבעת האירוסים שתועדה על ידי החוקר – מדובר בטיול במקום פתוח, בפרהסיה. באשר לאותו אירוע שהם נצפו ביחד במכוניתו של מר [ד' ו'] בחניון הרכבת בשעת לילה מאוחרת – לא מדובר במקום סתר; ובכלל הלכה היא שאין אוסרים אישה על בעלה מפני הייחוד.

באשר להסכם הממון, לדברי באי־כוחה נושא זה איננו בסמכותו של בית הדין מאחר שלא מדובר בתביעה אגב גירושין, בגלל שההסכם נכרת כשהצדדים היו ידועים־בציבור לפני הנישואין. הסכם שנכרת קודם הנישואין כהסכם ממון של ידועים־בציבור לא ניתן לדון בו כתביעה אגב גירושין בבית דין רבני.

לגופו של הסכם נטען שמדובר בהסכם שאושר כדין. הנוטריון עוה"ד טאוסיג אימת אותו כדין, והצהיר על כך בדיון שנערך בבית הדין ביום כ"ז ניסן תשע"ג (7/4/13). נוסף על כך, הצדדים כבר התחילו לקיים חלק מהוראות ההסכם: הנתבעת קבלה 30 אלף דולר בהתאם לסעיף 5; היא קבלה גם את זכויותיה בביטוח המנהלים של התובע – כהוראת סעיף 14, ועוד. בהתאם לפסיקות ביהמ"ש העליון – כאשר הצדדים הסתמכו על הסכם ופעלו על פיו – ההסכם יחייב אותם גם אם הוא לא אושר כדין.

יש לציין כי טיעון זה על היעדר סמכותו של בית הדין לדון על הסכם הממון עלה רק לאחרונה – בשלב הסיכומים, כשבאי־כוחה של הנתבעת הגישו סיכומים רק בנושא הגירושין וסירבו להתייחס לתביעות התובע בנושא ההסכם ונימקו זאת בתואנה של היעדר סמכות שיפוט. רק בעקבות החלטה שיפוטית שניתנה על ידי בית הדין הם המציאו סיכומים גם בנושא זה, כשהם חוזרים בשנית על טענתם להיעדר סמכות.

דיון והכרעה

פרק א' – עניין הגירושין

1. דבר כיעור ועוברת על דת
נפתח בעילות הגירושין שציין התובע בדבר עוברת על דת ועושה מעשי כיעור. מספר רב של פסקי דין ומאמרים עסקו בסוגיות אלה, וחלק מהם אוזכר וצוטט בסיכומיה של הנתבעת.

בתמצית העניין נבהיר כי יש חילוק מהותי בין שתי עילות גירושין אלה. עוברת על דת אמור באישה שאיננה נוהגת בדרכי הצניעות או שמכשילה את בעלה במאכלות אסורות או באיסור נידה. כאשר האישה לבדה עוברת על איסורי תורה אך לא מכשילה את בעלה, אין דינה כעוברת על דת. נוסף על כך, כדי להפסיד את האישה מכתובתה כדין עוברת על דת תידרש התראה בפני שני עדים כשרים ועדות כשרה שהאישה ממשיכה בדרכה הרעה. במספר רב של תשובות ופסקי דין רבניים נקבע שעילה זו קיימת רק בבני־זוג המקיימים אורח חיים דתי ולא בבני־זוג שאינם מקיימים אורח חיים שכזה. כששני בני הזוג אינם שומרים תורה ומצוות, אין כל מקום שבעל יתבע גירושין וידרוש להפסיד את כתובת אשתו למשל בגלל שהיא אינה מכסה את ראשה; הולכת לבריכת שחייה מעורבת, או שאינה מנהלת מטבח כשר – כאשר הבעל עצמו איננו מקפיד על שמירת ההלכה.

כיוצא בזה פסק הרמ"א (קטו, ג) באישה הנודרת ואינה מקיימת (שדינה כעוברת על דת), שאם גם הבעל עובר על שבועותיו ונדריו, אין לראות באשתו כעוברת על דת. ראו שו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"א קיד; שו"ת ישכיל עבדי אה"ע חלק ו' נד, וח"ד או"ח ט; שו"ת דובב מישרים ח"א קכד, ב; שו"ת חלקת יעקב אה"ע ו', ד'; שו"ת יביע אומר ח"ג אבה"ע כט, יט; שו"ת ציץ אליעזר חלק ז מח. וכן בפסקי דין רבניים חלק ג 363; חלק ד' 363; חלק ז 135; חלק ח 352; חלק יט 44; "שורת הדין" חלק יג עמוד רס"א ואילך – מהגר"א שינפלד שליט"א; "שורת הדין" חלק טו עמוד שפז, פרק ג' – מאמר נרחב מאת עמיתי הגרש"ז פרדס שליט"א; "עיונים במשפט" אבה"ע סימן מח; "משפטיך ליעקב" חלק ו סימן ד, ועוד.

לעומת זאת, עילת גירושין של עושה מעשי כיעור עניינה בחשש למעשה ניאוף של האישה האוסר אותה על בעלה, כפי שכתב הרמב"ם (פרק כד מהלכות אישות הלכה טו):

"כיצד יוצאת משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות. כיצד כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתן ומצאו אותה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסיים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו... או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות."

והרמ"א (יא, א) הוסיף על דברי המחבר:

"וכל כיוצא בהם... לפי ראות עיני הדיינים."

בתשובת רעק"א (צט) ביאר את ההבדל בין יחוד (שאינה אוסרת אישה לבעלה) לבין סתירה (האוסרת):

"דנכנסו זה אחר זה היינו דשניהם נכנסו רצופים זה אחר זה וכל אחד נכנס על דעת חברו ונועדו יחדיו לכנוס למקום הזה וניכר דעצת זימה ביניהם, מה שאין כן אם אחד כבר היה שם לעשות צרכיו, ואחר כך נכנס השני לשם הוי רק יחוד בעלמא ולא כיעור."

במקרים של עשיית מעשי כיעור אין נדרשת התראה כדי לגרשה ולהפסידה כתובתה, ואין כל הפרש אם בני הזוג שומרים תורה ומצוות אם לאו. החילוק בין עילות גירושין אלה ברור: כשיש רגליים לדבר על מעשה ניאוף של האישה האוסר אותה לבעלה יש לחשוש שהאישות ביניהם נאסרה והאישה הפסידה את כתובתה. בניגוד לעוברת על דת שצריכה התראה בפני עדים, הרי שבעושה מעשה כיעור אין כל מקום להתראה כי הנידון שם הוא במעשה הניאוף – "שהדברים מראים שהייתה שם עבירה", כלשון הרמב"ם – דהיינו במעשה שכבר נעשה ואסר אותה לבעלה.

בעוברת על דת אין חשש עובדתי שהאישות ביניהם אסורה אלא מדובר בהפרעה קשה למערכת הנישואין, למשל אם האישה מכשילה את הבעל במאכלות אסורות או באיסור נידה, או כשהנהגותיה אינן כדרך בנות ישראל הכשרות והצנועות. דברים אלה נחשבים לקלקול מערכת הנישואין הדתית. מקומה של ההתראה נועד לצורך שינוי דרכה הרעה של האישה מכאן ואילך, ולכן כשהבעל בעצמו איננו שומר תורה ומצוות ועובר על איסורי תורה ביודעין, מה לו כי ילין על אשתו בנושא זה.

(היה מקום להעיר מדברי ה"משנה למלך" [פרק ב' מהלכות סוטה] שעולה ממנו כי עוברת על דת יהודית בשל התנהגות פרוצה הוא משום חשש שמא כבר זינתה תחתיו; ומדברי ה"בית שמואל" [קטו ס"ק א'] עולה שהחשש הוא שמא תזנה בעתיד – אך נראה כי אין מכאן כל סתירה לאמור לעיל. כוונת דברי האחרונים האלה היא לתת טעם לתקנת חכמים שהחמירו וקבעו שיש מצווה לגרש אישה כזו בלי כתובה, והם ראו בהפרעה זו עילת גירושין יותר מסתם אישה "הרעה בדעותיה" (=במידותיה ובהתנהגותה הרעה כלפי בעלה) שבה לא תקנו חכמים להפסידה את כתובתה למרות שמצווה לגרשה (ראו אהע"ז קיט, ד). כאמור, באשר לאישה היוצאת משום דבר כיעור – כאן עילת הגירושין פשוטה יותר – בשל מעשה העבירה שהיא עשתה, כנ"ל.)

נחדד עוד את הדברים. יש להבחין בין מעשה חד־פעמי של זנות או של חשש זנות האוסר את האישה על הבעל, לבין הנהגה ממושכת של מעשים שבגינם יש לקבוע את מעמדה של האישה כעוברת על דת משה ויהודית, וכדברי הרמ"א (קטו, ד): "ורגילה בכך". מקור הדין הוא בתשובת הרשב"א (ח"א תשובה תקעא):

"אבל אם גלתה ופרעה ראשה באקראי, או שדיברה עם הבחורים פעם אחת דרך מקרה, ודאי לא הפסידה כתובתה."

(וראו בזה עוד בב"ש ס"ק יא; בשו"ת רע"א (קא); ובפ"ת ס"ק י.)

כפי שנתבאר, עילת עוברת על דת יסודה בהפרעה דתית בעלת אופי מתמשך למערכת הנישואין. לא מדובר במעשה חד־פעמי של זנות או זה הדומה לו (כיעור), אלא בהתנהגות בעלת אופי רוחני מקולקל של האישה. כך גם מורה לשון המשנה ולשון הרמב"ם בהלכות האלה שנקטו בלשון הווה: "יוצאת בשוק וראשה פרוע, נודרת ואינה מקיימת, משחקת עם הבחורים", וכולי. לעומת זאת במעשי כיעור – שהמעשה עצמו הוא שאוסר אותה – נוקט הרמב"ם בהלכה טו בלשון עבר: "היו עדים שעשתה דבר מכוער ביותר.. כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא... ומצאו אותה עומדת מעל המיטה... או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה", וכולי.

(במאמר המוסגר יש להעיר כי יש ליישב בכך תמיהה בדברי הרמב"ם. בהלכה י"ד בעוברת על דת כתב הרמב"ם שאם יש הכחשה ביניהם – כשהבעל טוען כנגד האישה שהיא עברה על דת לאחר התראה ומנגד האישה מכחישה שהדין הוא שנוטלת כתובתה "לאחר שתישבע שבועת היסת". לעומת זאת בהלכה י"ז כתב הרמב"ם שאם הבעל טוען שראה את אשתו שזינתה תחתיו והיא מכחישה אותו שהדין הוא שנוטלת כתובתה אך הבעל "משביעה שבועה חמורה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו". ויש לתמוה מהו פשר החילוק בשינוי חומר השבועה? לאור האמור ייתכן לבאר כי בדין העוברת על דת הואיל ומדובר בהתנהגות נמשכת – קיימת כאן סברת "אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן" כפי שכתב שם הרב המגיד. לעומת זאת במעשה חד־פעמי גם אם הוא חמור יותר־כמו מעשה ניאוף, הואיל ומדובר במעשה חד־פעמי ולא בהתנהלות מתמשכת לכן טענת הברי של הבעל היא אלימה יותר והוא משביעה בנקיטת חפץ כדין שבועת הנוטלין, וצ"ע.)

לאור הבחנה זו – שבעוברת על דת עילת הגירושין היא משום התנהגות לא צנועה, ובמעשה מכוער משום חשש זנות – יפים ומאירים הם דבריו של הגאון רבי אריה הורביץ זצ"ל (חבר בית הדין הגדול לשעבר, בספרו "לב אריה" סימן יז) שהעיר כי באבהע"ז סימן יא על דברי המחבר שהעתיק את לשון הרמב"ם בדין היוצאת משום דבר כיעור, כתב על כך הב"ש (סק"ו) שהבעל יכול לגרשה בעל כורחה גם בזמן הזה שיש חדר"ג. כמקור לכך ציין הב"ש לדברי הט"ז במקום, ולתשובת המהר"ם מלובלין. ותמוה, מדוע לא הביא הב"ש כמקור להלכה זו את דברי הרמ"א המפורשים בסימן קטו בדין עוברת על דת, בסעיף ד: "ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כורחה ואין בזה משום חרם ר"ג" – והדברים באים בקל־וחומר: אם ביוצאת משום עוברת על דת יכול להוציאה בעל כורחה מכל שכן ביוצאת משום כיעור! ואם כן תמוה, מדוע לא הביא הב"ש את דברי הרמ"א כמקור לדבריו?

וכתב שם לבאר כי דברי הרמ"א בסימן קטו מתייחסים לדברי המחבר (בסעיף ד) שכתב ש"אין כופין אותו להוציאה אך מצווה עליו שיגרשה" – ועל זה הוסיף הרמ"א שבמקום מצווה אין חדר"ג. אם כן, דין זה אמור רק בשומרי תורה ומצוות, כאמור, ולכן מצווה זו איננה נוהגת אלא במי שהוא בעצמו נוהג בדרכי הצניעות ולא במי שאינו נוהג כך. לעומת זאת, ביוצאת משום דבר כיעור דהיינו בשל חשש מעשה הזנות והעבירה שהיא עילת הגירושין – דין זה אמור גם במי שאינו שומר תורה ומצוות שיכול הוא לגרשה בעל כורחה.

ומן הכלל אל הפרט
לפנינו בני־זוג המנהלים אורח חיים חילוני מובהק ורחוקים לגמרי משמירת תורה ומצוות. לפני הנישואין הם חיו כידועים־בציבור, וריקודי־עם היו חלק בלתי נפרד מאורח החיים של שני בני הזוג, ומשכך אין לראות בהליכה חבוקה של הנתבעת עם מר [ד' ו'] כדבר כיעור. בציבור הכללי הליכה מסוג זה איננה אקט אינטימי אלא יותר אקט של ידידות (בפרט כשמדובר באנשים המתקרבים לגיל שבעים) – למרות חוסר הצניעות והטקט שיש לראות בהתנהלות כזו של עם אשת איש עם גבר זר.

כבר לפני כשבעים שנה, באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית (אוסף ורהפטיג) בעמוד 125 על דעת הרוב (הרבנים הראשיים דאז והרב קלמנס) נכתבו הדברים הבאים:

"לדעת הרוב של בית הדין, אין בהתנהגותה של הנתבעת משום פריצות העלולה לחייב אותה בדין עוברת על דת יהודית. הטיולים שטיילה עם הגבר ג' הרי הם היו ברובם בפומבי... ההליכה שלובת זרוע, הביקורים בבתי קפה עם גבר זר – דברים כאלה אינם לפי מנהגי החברה הנוכחית ולפי ההשקפה הכללית השוררת בזמננו מעשים של פריצות יתר, גם אם הם מראים לפעמים על חוסר טקט ואינם רצויים כשלעצמם. כל ההתנהגות הזו מראה רק על יחסי ידידות, אבל לא על כיעור או פריצות."

ואם דברים אלה נכתבו לפני כשבעים שנה, מה נאמר אנו היום – בדורנו המתירני והפרוץ –כשערכי הצניעות והמוסר נמצאים בשפל המדרגה? דומה כי קביעה זו תהיה נכונה שבעתיים, וגם דעת המיעוט דאז תסכים היום לדעת הרוב. מובן כי יש להסתייג ולהוקיע את ההתנהגות הזו כבלתי מוסרית. אשת איש ההולכת שלובת זרוע או שהולכת חבוקה עם גבר זר היא התנהגות לא ראויה גם בציבור שאינו אמון על שמירת מצוות. ברם, בבואנו להכיר בכך כקיומה של עילת גירושין של מעשה כיעור – הדרך לכך עוד רחוקה.

ההליכה החבוקה של הנתבעת עם מר [ד' ו'] שתועדה על ידי החוקר הפרטי לא הייתה במקום סתר אלא במקום גלוי, ואין לראות במפגש זה כמפגש שנועד ל"עצת זימה" כדרישת ההלכה. מר [ד' ו'] הוא ידידה הקרוב של הנתבעת; הוא תומך ומסייע לה בהתמודדות שלה עם משבר הנישואין בעיקר בפן הרגשי; ובכלל עניין החיבוקים איננו חזון לא נפרץ כפי שהנתבעת הבהירה זאת בדיון:

"בית הדין: שאר העובדות שהלכתם מחובקים?

האישה: הוא עודד אותי וחיזק אותי כחבר טוב, של עשרים שנים, יודע עלי הכול.

בית הדין: את מחבקת אותו!

האישה: בשביל להיות מחוזקת. אנו רוקדים, כחילונים, אנו כל הזמן מחובקים, זה חיבוק כמו של אח ואחות, אנו ביחד, זו התנועה הטבעית שלי. אתם בטח יודעים איך רוקדים כזוגות, זה כמו אח ואחות, הייתי במצב נפשי מאוד קשה, הוא כחבר טוב, הוא עודד אותי." (פרוטוקול מיום 7/4/13, שורה 536).

כלומר, מדובר בבן־זוגה של הנתבעת לריקודי־עם זה כמה שנים. במסגרת ריקודים אלה התחבקות או התגפפות היא דבר מקובל וחלק מאופי הריקודים. לכן גם לא פלא שבטיול בשמורת פרחים חיבוק של עידוד וידידות ילווה אותם בדרכם המשותפת. מסתברת כאן גרסתה של הנתבעת שמדובר בשיחות נפש על רקע משבר הגירושין כשהיא רואה במר [ד' ו'] כאדם התומך בה רגשית, קשוב לרחשי ליבה ועֵר למצוקתה. בחקירתו ניסה מר [ד' ו'] להתפתל ולתרץ את עניין ההליכה החבוקה "כדי שלא תעלה על הפרחים"... (שם 317) – אך התמונה שצולמה על ידי החוקר והוצגה בפניו הייתה משכנעת יותר. הם הלכו חבוקים, אך לא בגלל הפרחים. עם זאת, אין במעשה זה כדי לקבוע עילת כיעור לחייב בגט, כאמור.

נציין כי בכל מצגת הראיות והתיעוד שהציג החוקר במהלך הדיון לא נראו הנתבעת ומר [ד' ו'] מתנשקים ולו גם פעם אחת. בית הדין העיר על כך במהלך הדיון. מכל המעקבים הרבים שנערכו, והתמונות שהוצגו לפנינו, ההליכה המחובקת היחידה שנראתה בבירור הייתה באותו טיול בשמורת האירוסים הנזכרת.

2. קינוי וסתירה
התובע הצהיר בדיון כי הוא התרה בנתבעת שתפסיק את הקשר שלה עם מר [ד' ו'], והנתבעת לא הכחישה זאת, וכבר פסק הרמב"ם בפרק כד מהלכות אישות הלכות כד–כה:

"האומר לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו לסתר בפני שני עדים ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה על בעלה עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות סוטה. ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה ואף על פי שלא מצאו דבר מכוער, שאין לך דבר מכוער יותר מזה. והיום שאין מי סוטה אסורה עליו לעולם.

אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראו אותה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה וחייב להוציא וייתן כתובה, ואם הודתה שנסתרה אחר שהתרה בה תצא בלא כתובה."

במקרה שלפנינו גם אם נראה בהתראה של התובע הנתבעת כדין קינוי שבינו לבינה, הואיל ולא הייתה כאן כל סתירה – מפני שישיבה משותפת ברכב בחניון הרכבת לפי ההלכה איננו בגדר של סתירה – לכן דין זה איננו רלוונטי כאן.

3. טענת מאיסות באמתלה מבוררת
למרות האמור, כשאנו באין לבחון את מערכת היחסים של הנתבעת עם מר [ד' ו'], שומה עלינו לראות אותה בהסתכלות רחבה יותר ולבדוק את אופי הקשר האישי והמתמשך שנרקם ביניהם בשנים האחרונות. דומה כי אין לבחון את העובדות במבחן פרטני, או בהסתכלות צרה ומצמצמת דרך עדשת המצלמה של החוקר שתיעדה מפגש זה או אחר. נכון הדבר שבבואנו לדון על מעשה כיעור חובה עלינו לבחון כל מעשה לגופו – וזה גם היה הקו המשפטי שהנחה את באי־כוחה של הנתבעת – ברם, שומה עלינו לדון ולראות את מכלול הנסיבות וטיב הקשר הזה כדי לקבוע אם לתובע יש בנסיבות אלה טענת מאיסות באמתלה מבוררת; טענה שכוחה יפה לפטור מחיוב מזונות ומדור, כמבואר בהלכה.

התובע המציא אסמכתאות של תדפיסים רבים מחברת התקשורת של הנתבעת המראים מאות שיחות טלפון ומסרונים רבים שהוחלפו בין הנתבעת למר [ד' ו'] בתקופה האחרונה. תדפיסים אלו הובאו בדיוני ההוכחות וצורפו כנספחים לסיכומי התובע. בדיון האחרון נחקרו הנתבעת ומר [ד' ו'] על ידי בא־כוחו של התובע על ריבוי השיחות והמסרונים האלה: מאפריל 2011 עד לדצמבר 2011 תועדו 444 (!) שיחות ומסרונים שחלק מהם היו בימי חג ושבת. הנתבעת השיבה תשובות כנות בנושא זה, בניגוד לתשובותיו המתפתלות של מר [ד' ו']. ברור אפוא כי לא מדובר רק בשיחות עסקיות טהורות שיש עליהן חיסיון עו"ד־לקוח כפי שניסה מר [ד' ו'] להתפתל בהסבריו (שם, שורה 341). נכון הדבר שמר [ד' ו'] הוא עורך־דינה של הנתבעת אך קשה להניח ששיחות תדירות בכזה סדר גודל נערכו במסגרת ייעוץ משפטי רגיל. בסופו של דבר הנתבעת איננה בעלת קונצרן עסקי חובק עולם או למצער בעלת חברת אחזקות נדל"ן המצריכים ייעוץ משפטי בכזה קנה מידה. הנתבעת בתשובותיה בדיון הייתה כנה יותר והודתה שמר [ד' ו'] הוא המשענת הרגשית שלה; הוא זה שמחזק אותה בשעותיה הקשות ו"יודע עלי הכול", כלשונה.

מר [ד' ו'] הוא בעצם קיר התמך הרגשי שלה במשבר הנישואין ובמאבק הגירושין – שאִתם היא מתמודדת בשנים האחרונות. מאות השיחות והמסרונים שהחליפה הנתבעת עמו היו, כפי הנראה שיחות נפש ארוכות שמתוכן הוא "ידע הכול" בדבר מערכת היחסים המורכבת שלה עם התובע. מעורבותו של מר [ד' ו'] לא הצטמצמה במשבר הנישואין אלא הלכה והעמיקה עם התמשכות ההליכים המשפטיים שנערכו בבית הדין.

על הקשר ההדוק והקרוב בין הנתבעת למר [ד' ו'] יעיד מכתב אישי שאותו שלח מר [ד' ו'] לבית הדין ביום 14/9/13. מכתב זה נשלח לאחר שהסתיים שלב הדיונים ובאי־כוחם של הצדדים המציאו את סיכומיהם בנושא הגירושין – טרם המצאת סיכומיהם בנושא הסכם הממון והסמכות. מכתב זה נשלח לבית הדין עם הלוגו הרשמי שלו ונחתם על ידו ונסרק לתיק. נצטט קטעים ספורים מהמכתב (שבכותרתו נכתב "דחוף"):

"הנידון: בקשה למתן פסק דין בתיק... במוצאי יום הכיפורים... שבו בקשנו ותחתוך קצבה לכל בריותיך ותכתוב את גזר דינם... ואילו מכבוד הדיינים שהם בשר ודם אי אפשר להכריע מִיָדִית בתיק הנ"ל?!... מזה שנה וחצי, מאז הגיש הבעל את התביעה בפני כבודכם, שני בני הזוג סובלים בגלל המחלוקת ביניהם, בגלל היעדר הכרעה. האם לאחר סיום שלב ההוכחות והסיכומים לא ניתן להזדרז וליתן פסק דין?! אני כותב מכתב זה ללא ידיעת אף אחד... לנסות לגרום להביא לסיום פרשה זו בהקדם... בכבוד רב, [ד' ו']."

ממכתב זה ניתן להיווכח כי רמת קשר שלהם איננה מצטמצמת רק לרמת הייעוץ והידידות אלא גם מעבר לכך. מדובר במעורבות של ממש. במכתב זה מגלה מר [ד' ו'] את מעורבותו העמוקה בחייה האישיים של ידידתו, ולכן הוא גם מרשה לעצמו לבוא בדרישה ובתחינה לבית הדין שיסיים את סבלה של חברתו "ויכתוב את גזר דינה"!

הרושם הברור העולה אצלנו הוא שלא מדובר כאן בסתם בן־זוג רגיל לריקודי־עם, אלא בבן־זוג אישי המעורה בחייה האישיים של הנתבעת עד לפרטי פרטים; מנהל עמה מאות שיחות; ו"יודע עליה הכול" כפי שהבהירה הנתבעת. ודוק: אין זו רק ידיעה והתמצאות אלא גם מעורבות אישית עמוקה. למרות שמדובר בעורך־דין מפורסם ומנוסה, מעורבות זו מביאה אותו לכלל טעות: התערבות זרה בהליך שיפוטי שהוא איננו צד בו. ובמחשבה נוספת אולי הדבר מגלה שבעצם הוא אכן צד בו – בחינה של "אהבה המקלקלת את השורה", אהבה המביאה לידי שגגה וטעות.

בדיוני בית הדין הצהיר התובע שהוא התרה בנתבעת כי עליה להפסיק את הקשר עם מר [ד' ו']. בדיון שנערך ז' בטבת תשע"ג (20/12/12) הוא סיפר שחשדותיו בדבר קשר רומנטי של הנתבעת עם מר [ד' ו'] התחילו בנובמבר 2011 לאחר שלדבריו הוא שמע אותם מנהלים שיחה אינטימית. הוא התחיל לעקוב אחריהם וביום 12/11/12 הוא מצא אותם בשעה 12:00 בלילה יושבים במכוניתו של מר [ד' ו'] במגרש החנייה של תחנת הרכבת:

"יצאתי מן הרכב ואמרתי "מה זה צריך להיות?" והיא השתתקה לגמרי. הייתה בהלם. והוא אמר שיש עסקים ואנו מנצלים את הדרך לריקודים"... אחרי שנסע, ולקחתי אותה לבית – זה רבע שעה הליכה – אני ביקשתי ממנו שיגיע אלינו הבית, והוא ניסה לומר שלא יכול, ואמרתי: אני רוצה לדעת מה קורה ביניכם!... הוא הגיע לבית והסביר שני דברים, הם מנצלים את הנסיעות כדי לטפל ב"עסקים המרובים" שיש לה (=בציניות), ואמר שהם רוקדים יחד והם כבר נוסעים כמה שבועות במכונית שלו כדי לנצל את הזמן ולדבר, ושהם מאוד מצטערים והייתה טעות, ושאלתי למה אתה עושה זה, אתה מבין את המשמעות המשפטית, הוא אמר שעדיף שלא תדע, אמר שזה טעות, ולא יקרה יותר, והתחייבו שזה לא יקרה. יפה! הם יצאו מהבית, ואני אחרי שהוא יצא, אמרתי לה שהדבר הזה לא בסדר, לא מוכן את צריכה לבחור ביני לבינו". (שורה 138 ואילך).

הנתבעת השיבה לו שהיא לא יכולה לוותר על ריקודי־העם ועל מר [ד' ו'] כבן־זוגה לריקודים. היא אכן המשיכה ללכת עמו לריקודים והקשר הקרוב שלהם המשיך. בדיון שנערך ביום כ"ז בניסן תשע"ג (7/4/13) הציע מר [ד' ו'] גרסה שונה באשר לאותו אירוע לילי בחניון הרכבת. לדבריו, הם כלל לא הופתעו מהופעתו של התובע, רק שבתחילה הם חשבו שמדובר בגנב. באשר לשיחת ההבהרה הלילית הקשה והדחופה שלאחריה, השיב מר [ד' ו'] לשאלת ב"כ התובע:

"הסגנון לא כמו שאתה אומר... הייתה שיחה ברמה די מכובדת. הבהרנו". (פרו' שורה 128).

ונצטט מחקירת מר [ד' ו'] בדיון:

מר [ד' ו']: הוא שאל אם יש דברים אינטימיים, אני אמרתי שהוא עושה שגיאה, אין שום עניינים.

ב"כ התובע: הוא בא בטענות על זה?

ת: הוא אמר זאת, ואני שכנעתי אותו שאין כלום, וכדי לשמור על זוגיות, וביקשתי אישור לרקוד.

ש: הוא אמר שהוא מתנגד לרקוד ביחידות?

ת: נֶאֱמַר שאמשיך לרקוד אתה.

ש: האם אמר לך תפסיק להסיע אותה?

ת: לא.

ש: מה כן אמר, מה הפריע לו?

ת: כל מה שהפריע לו שיש בעיה בינו לבין אשתו בחוסר אימון, ושאל אם יש משהו בינינו, אני אמרתי לו שאם לא היינו חשודים, הרי יש כרטיס, אני אמרתי לו אני חוזר כעת מריקודי־עם, תוציא את כל השטויות, אני אמרתי לו אנו הרי ידידים, הוא היה אתי בידידות, עזרתי לו משפטית, גם למשפחתו". (שם שורה 137 ואילך).

נמצא כי כבר בשלהי שנת 2011 ברור היה לנתבעת ולמר [ד' ו'] שהקשר הקרוב ביניהם מפריע מאוד לתובע. למרות ההכחשות וההסברים שלא מדובר בקשר אינטימי, העדיפה הנתבעת להמשיך את ריקודיה עם מר [ד' ו'] (למורת רוחו של התובע) ועוד באותו לילה שבו הם 'נתפסו על חם' על ידו, הם הבהירו זאת לתובע. מבחינתו של התובע לא מדובר כאן בהפרת האמון הראשונה. חוסר האמון שלו כלפי הנתבעת התחיל לדברי התובע מספר שנים קודם לכן – בשלהי שנת 2004. בעקבות הגשת הצהרת הון משותפת לרשויות המס הוא גילה לפתע שלנתבעת יש חיסכון נוסף בסך 350,000 ₪ שאותו היא העלימה ממנו בעת עריכת הסכם הממון שלהם, בעוד שהוא היה אז כן וגלוי עמה בעניין זכויותיו הממוניות. בעקבות גילוי זה היא התנצלה והסבירה שחיסכון זה הוא הביטחון האישי שלה.

לדבריו, לאחר מכן משבר האמון התדרדר עוד יותר בגין הקשר הקרוב של הנתבעת עם מר [ד' ו'] ששיאו היה באותו חצות לילה – כשהוא מצא את הנתבעת במכוניתו של מר [ד' ו'] בחניון הרכבת החשוך. בעקבות שיחת הבירור הטעונה והקשה שנערכה אז, ומחמת הודעתם על סירובם להפסיק את ריקודיהם המשותפים התובע שכר חוקר פרטי שיעקוב אחר הנתבעת. החוקר העיד שהיה קשה לו לעקוב אחר הנתבעת בשל החשדנות והזהירות היתרה שנקטה הנתבעת במהלך נסיעותיה. עם זאת, ניסיונותיה להתחמק ממעקב היו די שקופים, והרושם של החוקר היה שהנתבעת ניסתה להסתיר את נסיעותיה. למרות זאת הוא הצליח לתעד אותה הולכת ויוצאת מחובקת עם מר [ד' ו'] לפני ואחרי חוג ריקודי־העם. גם הנתבעת בחקירתה לא הכחישה את הקשר החם שלה עם מר [ד' ו']:

"ש: התחבקת אתו, או לא?

ת: יכול להיות שרצה לנחם אותי, לעודד אותי, מעבר לזה אין כלום, זה חבר טוב שליווה אותי שנים. (פרו' 20/12/12 שורה 346).

לסיכום: תמונת המצב היא זו: לתובע יש חשדות בדבר קשר רומנטי שיש לנתבעת עם בן־זוגה לריקודי־העם, והיא משוחחת אתו שיחות נפש רבות אל תוך הלילה. למרות שהוא התרה בה שתפסיק את הקשר, היא המשיכה את הקשר והעמיקה אותו. בדיוני ההוכחות הוצגה לפנינו הוכחה על הליכה חבוקה ותדפיסים של מאות שיחות ומסרונים שהיו ביניהם.

הנתבעת דחתה את ההאשמות הללו והצדיקה את חיזוק הקשר עם מר [ד' ו'] דווקא על רקע משבר הנישואין שלה, משום שהיא מצאה בו אדם הקשוב לקשייה. לדבריה, גם מעורבותה של בתו של התובע מנישואיו הראשונים היווה גורם לקלקול היחסים ביניהם מאחר שלדבריה הבת לא קיבלה אותה כבר מראשית הקשר שלה עם התובע. לדעתה, הסיבה האמתית לרצונו של התובע להתגרש נעוץ בקשר הרומנטי שיש לו עם השכנה. יש לציין כי טענות אלה של הנתבעת לא הוכחו.

כפי שכבר כתבנו לעיל, אין לראות כאן עילות גירושין של אישה העושה מעשי כיעור, ובוודאי גם לא כעילה של עוברת על דת; אך מאידך גיסא, יש לקבל את תביעת התובע בחלקה, ולראות בטענותיו כטענת מאיסות באמתלה מבוררת כדברי המשכנות יעקב, שכתב–

"מי שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת שיוכל למנוע ממנה את שארה וכסותה עד שתקבל גט ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם והמהר"א ששון". (סימן ע"ז סק"ב בביאורו הארוך והקצר והפ"ת בסק"ב הביאם להלכה. וכ"כ הישועות יעקב בסוף סימן עט בפירושו הארוך שם).

וראו עוד ב"בית יעקב" בסוף סימן עז בקיצור דיני מורד שחידש שגם אם אינו יכול לברר טענתו אין לו דין מורד ונאמן להישבע על זה וכ"כ בספר "בני אהובה" על הרמב"ם (פי"ד מאישות), וכבר הארכנו בזה בתיק אחר (מספר 3680־21־3, פורסם) בעניין מה שתמהו עליהם שאם כן נפלה כל תקנת רגמ"ה שמעתה כל בעל יוכל לבוא ולטעון כך ולהפסיד מזונותיה ולהכריחה להתגרש שלא מרצונה, עיין שם בהרחבה.

על כל פנים, הלכה זו שניתן למנוע מזונות באמתלה ברורה כשיש רגלים לדבר, הלכה זו קבועה ועומדת בהרבה מפסקי הדין הרבניים לדורותיהם, ואזכיר חלק מהם: חלק א' עמ' 199, 321, חלק ג' עמ' 225, 231, 233, חלק ה' 292, 297, חלק ו' עמ' 25, חלק ז' 272, 277, חלק ט' 209, חלק י"א עמ' 74, 202, ועוד.

יש לציין כי הדברים אמורים אך ורק למזונות ולמדור (שבכלל מזונות) ולא באשר לחיוב בגט. הפסיקה המקובלת היא שאין לחייב בגט ולהתיר חדר"ג על בסיס טענת מאיס באמתלה מבוררת – ראו פד"ר ד' 357־358 (הדיינים הגרי"א הרצוג ז"ל, הגר"ע הדאיה ז"ל, הגרי"ש אלישיב ז"ל), פד"ר ז' עמ' 382־383 (הדיינים הגר"ש טנא ז"ל, הגר"י נשר, והגר"א הורביץ ז"ל), פד"ר יא עמ' 23־27 (הגר"ש טנא ז"ל, ועמ' 44־46 הגר"א הורביץ ז"ל) שהאריכו בטענת קים לי שאינו יכול לגרום לבית הדין להתיר חדר"ג אך מאידך גיסא בית הדין יכול שלא לחייבו במזונות (וראו מש"כ הגר"א הורביץ ז"ל בספרו לב אריה סימן כ"א).

במקרה שלפנינו הוכח קשר אישי עמוק המתקיים בין הנתבעת ובין מר [ד' ו']. קשר זה בא לידי ביטוי בריקוד הזוגי המשותף הממשיך למורת רוחו של התובע; בהליכות מחובקות, ובמאות שיחות ומסרונים הנערכות גם בשעות מאוחרות בלילה. הנתבעת המשיכה את הקשר הזה למרות שהיא ידעה שהקשר הזה הוא למורת רוחו של התובע־בעלה. גם היה לה ברור שקשר זה מחריף את משבר האמון ביניהם ומעצים אותו עוד יותר. מצב זה גם מאופיין בתגובת שרשרת: הקשר עם מר [ד' ו'] ממשיך; משבר הנישואין מחריף; שיחות הנפש והגיבוי הרגשי של הנתבעת הופכים להכרחיים יותר; והתוצאה: הקשר עם מר [ד' ו'] מעמיק יותר; ריקודים וטיולים מחובקים; משבר הנישואין מתעצם; וחוזר חלילה. נוצר כאן אפוא סוג של מעגל שוטה הסותם את הגולל על מערכת נישואין כושלת זו.

דומה כי במצב הרגיש שנוצר, אם שלום־הבית היה חשוב לנתבעת יותר מריקודי־העם היה עליה לקחת פסק זמן מריקודי־העם וממר [ד' ו'], ולנסות לבנות מחדש את האמון עם התובע. במקום לשקם את מערכת הנישואין שלה היא העמיקה את הקשר שלה עם מר [ד' ו'], ובד בבד גם משבר האמון שלה עם התובע המשיך להעמיק. במידה רבה המשך הקשר האישי והקבוע עם מר [ד' ו'] היווה הפרעה יסודית למערכת הנישואין.

הצידוק שנתנה הנתבעת לקשר עם מר [ד' ו'] – תמיכה רגשית שהיא קבלה ממנו, או אהבתה לריקודי־העם שמהם היא לא הייתה יכולה להתנתק – אין בהם כדי לשנות את המצב: קלקול מערכת הנישואין והעמקת משבר האמון שלה עם התובע. את קולר משבר הנישואין היא ניסתה לתלות בתובע שממניעי קנאה וקנאות צרה, או בגלל קשר זר שיש לו עם השכנה הוא שינה את יחסו אליה ואל תחביב הריקוד שלה. התובע הכחיש את הדברים ואת המניעים הזרים המיוחסים לו, וגם לא הומצאו על כך הוכחות. למצער, באי־כוחה של הנתבעת גם לא דרשו להזמין לדיון את אותה שכנה לצורך חקירה ובירור.

בהתאם לחומר הראיות שהוצג לפנינו, מאחר שלא הוכח כי הנתבע שינה את טעמו כלפיה ממניעים זרים ונקמניים, שומה עלינו לראות את המציאות בשטח כפי שהיא. המציאות המוכחת היא שמר [ד' ו'] הפך להיות איש סודה הקרוב, בן־זוג אישי, ויש לראות בכך אמתלה מבוררת ומוכחת לטענת המאיסות של התובע. לפיכך גם אם לא הוכחו לפנינו עילות גירושין של כיעור ועוברת על דת, מאיסות באמתלה מבוררת – הוכחה.

בהתאם לאמור שיש לראות בטענת התובע כתביעה מבוררת של מאיסות, הגם שאין בכך כדי לחייב את הנתבעת בגט, מכל מקום יש בה כדי לשלול את זכותה של הנתבעת למזונות ולמדור.

בהקשר זה ראו עוד זה גם באוסף פסקי דין רבניים (אוסף ורהפטיג) עמוד נה, (והוזכר גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ז סימן סח), שם נכתב:

"אלא שאעפ"י ששום טענה מהטענות שנמנו למעלה לכשעצמה איננה עלולה לאסור את האישה על בעלה ולא לשמש עילה לבעל כדי לגרש את אשתו בלא כתובה או אפילו עם מתן הכתובה, הרי בכל זאת כשמצרפים את כל הטענות הנ"ל יש יסוד מספיק להחליט שהאישה גרמה להפרעת החיים המשותפים בינה ובין הבעל, ואם כי לא נוציא אותה בלא כתובה ופיצויים אבל די בזה לבסס את הנימוק של הפסק דין הראשון שהיות ואין שום סיכויים לחיי משפחה תקינים ביניהם יש להפרידם בגט פטורין.

אמת הוא שהנימוק הסתמי של אין סיכויים לשלום דורש זהירות מרובה מצד ביה"ד ואם נקבל דבר זה ליסוד מספיק, לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' – שכל בעל שנותן עיניו לאחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שבה"ד אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום וכו'. וכן הדבר תלוי בשיקול דעת הבי"ד אם באמת אין סבה מצדה להפרעת השלום אין לקבל טענת הבעל שמאוסה היא עליו, אבל כשיש יסוד להחליט שהאשמה היא מצדה או שעכ"פ במידה מרובה היא גורמת לכך, מתיישבים בדבר ואם אחרי עבור זמן מרובה וניסיונות של שלום המצב לא הוטב אפשר להוציא פס"ד להפריד הזוג בגט ולתת לה כתובה ופיצוים לפי העניין."

כלומר, אמתלה מבוררת להפסד מזונות קיימת גם אם לא הוכחה טענה העשויה להיות עילת גירושין. הרושם הכללי הוא של רגליים לדבר לטענת מאיסות מבוררת שמכוחה יש להפסיד את מזונות האישה.

קשר ידידות ולא קשר רומנטי
בשולי פרק זה ברצוני לחדד את עמדתי וגם להתייחס לדברי חברי כבוד הדיינים – האב"ד הגר"מ עמוס שליט"א והגרש"ז פרדס שליט"א בחוות דעתם. לדעתם, יש לראות בנתבעת אישה העוברת על דת, שיש לחייבה בגט. לדעתם, הקשר העמוק שלה עם מר [ד' ו'] הוא קשר רומנטי ואינטימי הדוק, וגם בחברה הכללית יש לראות קשר זה בגדרי אישה העוברת על דת.

לדעתי אין לראות בקשר עם מר [ד' ו'] קשר רומנטי אלא לכל היותר קשר של ידידות עמוקה ותמיכה רגשית. בדיון ההוכחות שבה נחקר החוקר שהעיד על מפגשיה של הנתבעת עם מר [ד' ו'] – הצהיר החוקר כי הוא לא ראה אותם מתנשקים ולו פעם אחת (ראו תשובתו לשאלת בית הדין בדיון מיום 7/4/13 שורה 435 ואילך). תשעה מתוך עשרת המפגשים שתועדו על ידי החוקר הפרטי (לבד מן הטיול בגבעת האירוסים בנתניה) היו לצורך ריקודי־העם: מר [ד' ו'] היה מסיע אותה לחוג הריקודים ומחזיר אותה מהם. נסיעות אלה התארכו ונוצלו על ידי הנתבעת לנהל אתו שיחות נפש על משבר הנישואין שלה, ולכן יש לראות בהם כקשר ידידות עמוק אך לא מעבר לכך.

חשוב להדגיש כאן את התמונה הנכונה והפלטפורמה של כל המפגשים האלה. כפי שהובהר לפנינו בדיוני ההוכחות, חוגי ריקודי־עם אלה אינם ריקודים מעגליים אלא ריקודים זוגיים. ריקודים אלה מטבעם הם ריקודים אינטימיים שבמהלכם הזוגות הרוקדים מתחככים זה בזה והאווירה בהם קלילה ומשוחררת, ואולי אף מתירנית. אין להתפלא אפוא אם נראה מדי פעם זוגות רוקדים היוצאים מחוג זה כשהם הולכים שלובי זרוע, אך יש לראות הליכה זו כהמשך טבעי לשעות הריקוד המשוחרר והזוגי שהיו קודם לכן. קשה לצפות מבני־זוג לריקודי־עם שרקדו זה עם זה "ברקיע השביעי" שתיכף בצאתם מאולם הריקודים הם יתנהלו כאנשים זרים ומנוכרים זה לזה. גם אותו טיול שלוב זרוע בגבעת האירוסים ושיחות הטלפון הרבות שהם ניהלו עדיין אינם הופכים את הנתבעת לעוברת על דת. לטעמי, ניכרים כאן דבריה הכנים של התבעת שאכן מדובר כאן בשיחות נפש ממושכות שבהן היא התייעצה עם מר [ד' ו'] על משבר הנישואין שלה עם התובע. על כל פנים, אין כל הוכחה על תוכן מיני או רומנטי בשיחות האלה מאחר שלא הוצג ולו תמליל אחד של שיחות אלה.

כפי שכתבתי, בהתנהלותה של הנתבעת יש לראות לכל היותר רגליים לדבר לטענת עוברת על דת המצטרפת לטענת מאיסות מבוררת של התובע, ויש באלו כדי להפקיע חיוב מזונות מכאן ואילך כפי שנפסק בהלכה, כנזכר לעיל.

פרק ב' – הסכם הממון
1. טענת הסמכות
עיקרי טענות הצדדים כבר הובאו בפתח הדברים. בעניין הסמכות נקדים ונאמר כי העלאת טענות לחוסר סמכות בשלב זה של הסיכומים יש בה נתינת טעם לפגם.

אנו דוחים את טיעוני באי־כוחם של הנתבעת להיעדר סמכותו של בית הדין בנושא זה. עניינו של הסכם הממון עלה מספר פעמים בדיוני ההוכחות ופרקליטי הנתבעת לא הביעו את התנגדותם לסמכות בית הדין בהזדמנות הראשונה שניתנה להם. טענות הצדדים בנושא הסכם הממון מילאו את שלושת דפי הפרוטוקול הראשונים בדיון שנערך ביום כ"א בתמוז תשע"ב (11/7/12). באי־כוחם של הצדדים טענו ארוכות על תוקפו של ההסכם והאישור הנוטריוני שניתן לו, לכאן ולכאן. כך גם בדיון ההוכחות שנערך ביום ז' בטבת תשע"ג (20/12/12) שבו ניתן להיווכח בארבעת דפי הפרוטוקול הראשונים הגדושים בטיעוני באי־כוחם של הצדדים. גם בדיון זה לא הועלתה טענה בדבר היעדר סמכות. בדיון נוסף, שנערך ביום כז בניסן תשע"ג (7/4/13), העיד הנוטריון עורך־הדין מיכאל טאוסיג, שאימת את ההסכם, והוא נחקר על ידי בא־כוחו של התובע. מאחר שבשלושה דיוני הוכחות עסק בית הדין גם בעניינו של הסכם הממון – יש לראות בהעלאת טענת חוסר הסמכות כעת משום ניסיון עקר לעריכת מקצה שיפורים נעדר תום לב, ודינו להידחות.

נימוק נוסף לדחיית טענות העדר הסמכות יתבאר בהמשך הדברים, בדיון בנושא הסכם הממון – כנימוק הנגזר ממסקנות דיון זה.

2. תוקפו של הסכם ממון של ידועים־בציבור כאשר בני הזוג נישאו לאחר מכן
את הסכם הממון ערכו הצדדים ביום 7/8/2003 כהסכם של ידועים־בציבור אצל עו"ד סמוכה. לאחר שלושה ימים (10/8) הם ערכו אימות הסכם אצל הנוטריון טאוסיג. במבוא להסכם הממון נכתבו הדברים הבאים:

"הואיל והצדדים מעוניינים לעבור לגור יחדיו ולנהל משק בית משותף; והואיל ולכל אחד מהצדדים רכוש שצבר בטרם חתימת הסכם זה והמעבר למגורים המשותפים וברצונם להמשיך ולחיות בהפרדה רכושית לגבי רכוש זה; והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את יחסי הממון ביניהם ויחסים אחרים כמפורט להלן... המבוא להסכם מהווה חלק בלתי נפרד הימנו."

מעיון בתוכן ההסכם, בפרט בסעיפים העוסקים באופן פקיעת הקשר (ברצון חד־צדדי באמצעות משלוח הודעה בכתב לצד השני – סעיף 16) ובהתחייבות למזונות לכל החיים גם לאחר פקיעת הקשר (סעיף 23), נראה בבירור שלא מדובר בהסכם שנערך לקראת נישואין עתידיים כדת משה וישראל אלא זהו הסכם ידועים־בציבור, ותו לא.

עם זאת יש להעיר כי בכותרת אימות ההסכם על ידי הנוטריון נכתב:

"אימות הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין לפי סעיף 2 (ג 1) לחוק יחסי ממון בין בני־זוג, תשל"ג־1973"

ובהמשכו:

"...ולאחר שהסכם הממון המצורף באות א' (להלן – "ההסכם") הוקרא על יָדִי לבני הזוג ולאחר שבני הזוג הצהירו בפני כי עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו... חתמו בנוכחותי על ההסכם מרצונם הטוב והחופשי."

כלומר, מדובר כאן בהסכם ידועים־בציבור, אולם הוא אומת ואושר על ידי הנוטריון בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני־זוג. כידוע חוק יחסי ממון מוגבל לבני־זוג נשואים ולא לידועים־בציבור. בעניין הסתירה המובנית הזו של אימות הסכם ידועים־בציבור לפי חוק יחסי ממון נדון בהמשך הדברים.

נבהיר כי הסכם ממון שנערך על ידי שני צדדים בהתאם להוראת החוק וקיבל תוקף משפטי הוא מקובל גם לפי המשפט העברי בהתאם לדין סיטומתא (מצד דינא דמלכותא או מצד מנהג המדינה) ואין כאן המקום להאריך בסוגיה זו. הנידון שלפנינו נוגע בנושא אחר, והשאלות שיש לדון בהן הן כדלהלן:

• מהו תוקפו של הסכם ידועים־בציבור כאשר הצדדים נישאו כדת משה וישראל שנה לאחר מכן?

כלומר, מאחר שמערכת הנישואין מחייבת את הבעל בחיובי אישות כלפי אשתו כמו במזונות ובמדור, האם לאחר הנישואין יש תוקף לחיובי המזונות והמדור שהתחייב הבעל קודם לכן במסגרת הסכם הידועים־בציבור?

• האם יש לראות בחיובי האישות של נישואין כדמו"י כחזרה מחיובים דומים שכבר קבעו במערכת הקשר הקודמת שלהם?

• אם נקבע כי באשר לסעיפי זכויות האישות מדובר בחזרה ובביטול ההתחייבות הקודמת, מה דינם של שאר סעיפי הממון שבהסכם הממון? האם כשחלק מההסכם מתבטל, יתבטל עמו גם כל ההסכם?

• ומה הדין כשחלק מהסכם הממון כבר קוים לאחר שהצדדים חתמו עליו? ומה אם חלק מהסכם אף קוים לאחר הנישואין?

• ובכלל, האם מבחינה משפטית ניתן לאשר הסכם של ידועים־בציבור מכוחו של סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני־זוג, התשל"ג–1973, כשאופי ההסכם איננו הסכם ממון של בני־זוג העומדים "לפני נישואין" כלשון החוק אלא של ידועים־בציבור?

בתמצית נאמר כי לפנינו שני נושאי דיון: הלכתי ומשפטי. בפן המשפטי יש לדון אם הסכם הממון הזה תקף ומחייב את הצדדים ממועד הנישואין ואילך אם לאו. בפן ההלכתי הנידון הוא בביטולו למפרע של ההסכם, בשל חיובי האישות שבאו מכוח הנישואין שלאחר מכן.

הנדון הראשון עוסק בתוקפו המשפטי המחייב של ההסכם – אם יכול הוא לחייב לאחר הנישואין. הנידון השני עוסק בביטול ההסכם למפרע, מכוחם של הנישואין.

פרשת מנדס ודונה גרציה
נפתח בנידון השני שביסודו הוא נידון הלכתי טהור. כבר עסקנו בעבר בנושא זה באריכות. (ראו תיק רבני נתניה מספר 764411/1 מיום כ"ה בתשרי תשע"א (3/10/2010) פורסם באתרים המשפטיים).

בפסק הדין ‏764411/1 ‏הנ"ל הארכנו בפולמוס ההלכתי הנוקב שהסעיר בשעתו (לפני כארבע מאות שנה) את עולם ההלכה ועסק בירושת העתק של משפחת מנדס. משפחה זו הייתה אחת ממשפחות האנוסים העשירות והמכובדות ביותר בפורטוגל באותה תקופה. הדמות הבולטת במשפחה היה פרנסיסקו מנדס שהחזיק בבעלותו בנק גדול בליסבון עם סניפים במקומות שונים באירופה והפעיל מערך ספנות בין־לאומי. לאחר מותו ירשה את רכושו העצום אלמנתו הצעירה דונה גרציה (לימים הפילנטרופית הידועה ומחדשת היישוב היהודי בטבריה), שהייתה אז כבת עשרים ושש. פרנסיסקו ודונה גרציה חיו בפורטוגל כאנוסים תחת עריצות האינקוויזיציה, ונישואיהם היו נישואין קתוליים ולא נישואין כדמו"י.

השאלה העקרונית שנידונה אז הייתה אם יש להכיר בנישואין קתוליים כ"מנהג המדינה", על השלכותיו הממוניות, או לא. משאלה זו נגזרה שאלה נוספת: גם אם נכיר בנישואין אלה כיוצרים חיובי ממון הדדיים מכוחו של מנהג המדינה – מה הדין אם בני הזוג נישאו לאחר מכן בנישואין כדמו"י – האם ההתחייבויות הקודמות בטלות מכוח הנישואין כדמו"י, או לא. שאלות אלה היו נפוצות מאוד באותה תקופה מאחר שעל פי רוב, כשהאנוסים הגיעו למקום מבטחים וחזרו בגלוי ליהדותם הם גם ערכו ביניהם נישואין נוספים כדמו"י.

באשר לשאלה הראשונה – זו ידועה כ'פרשת מנדס ודונה גרציה'. שאלה זו הופנתה לגדולי הפוסקים שבאותו דור: לרבי יוסף בן לב (המהריב"ל, סלוניקי); לרבי שמואל די מודינה (המהרשד"ם, קושטא); ולרבי משה מטראני ורבי יוסף קארו (המבי"ט וה"בית יוסף", צפת). המהרשד"ם, המהריב"ל והמבי"ט נקטו עמדה נחרצת ולפיה קיימת זכות ירושה לאלמנה בהתאם למנהג המדינה שבו נערכו הנישואין. לדעתם, כוחו של מנהג המדינה בענייני נישואין מחייב מדין התחייבות של סיטומתא ׁׁׁׁ (קניין התופס כמנהג הסוחרים) ותוקף חיובו הוא כשל שטר או חוזה. המהרשד"ם בתשובתו הנ"ל הוכיח שתוקפו של מנהג המדינה ככוחו של חוזה – מדברי הרשב"א בתשובתו (בחלק ו' תשובה רנ"ד) שכתב "דסתמו כפירושו במקום שנהגו ודברים אלו נקראים לשון הדיוט" (ב"מ דף ק"ד). כלומר, גם כשהבעל לא התחייב במפורש בשטר, אנו אומדים את דעתו שהוא נשא והתחייב על דעת המנהג, ודינו כמי שהתחייב בשטר.

ה"בית יוסף" חלק עליהם ונקט עמדה שונה. לדעתו, מנהג המדינה חל רק בנישואין כדמו"י ולא בנישואין אזרחיים או קתוליים. המהר"י בן לב שהיה ראש חכמי סלוניקי (שרבים ממגורשי ספרד ופורטוגל הגרו לשם) כתב בתשובתו (ח"ב, כג):

"ואפילו היו כל הנכסים ברשות היורשים מוציאין מידם ונותנים לאלמנה חלקה המגיע לה לפי חוק והמנהג מהמלכות ההוא. וכבר בא מעשה לידי כיוצא בזה פעמים רבות בסלוניקי וכן דנתי, ומעולם לא שמעתי ולא ראיתי שום חולק בדבר זה, ותו לא מידי (=ואין להוסיף עוד דבר)."

אחת הקושיות המרכזיות של ה"בית יוסף" (בתשובתו ב"אבקת רוכל" סימן פ"א) על דברי הפוסקים הסוברים שיש להחיל את מנהג המדינה גם בנישואין אזרחיים היא מדברי המשנה והתלמוד במסכת כתובות בדף צ'. שנינו שם במשנה:

"גר שנתגייר הוא ואשתו עמו, כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה. ובגמרא: אמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתיים אבל תוספת אין לה."

וכך נפסק להלכה בשו"ע אבהע"ז סימן סז, יא.

והקשה ה"בית יוסף":

"הרי לפנינו שאף על פי שבזמן הנישואין הם היו גויים ובודאי שכתובתן כולל התוספת קיימת גם בעודן גויים, מכל מקום לאחר שנתגיירו פקע שעבודן והרי זה למפרע גם לעניין ממון כאילו לא היו שם נישואין עד עתה שנתגיירו וקידש ונשא. כל שכן אנוסים אלו שלעולם דין ישראל עליהם, אין שם קידושין ונישואין עליהם ועל אחת כמה וכמה שאף לעניין ממון אין ממשות בתנאי הנישואין שלהם, וזה פשוט ביותר."

כלומר, לדעת ה"בית יוסף" יש ללמוד בקל־וחומר מגוי שנתגייר שלמרות שהתחייבותו של הבעל בגויותו היא בת תוקף, מכל מקום לאחר שהתגייר אין אשתו שהתגיירה עמו זכאית אלא לעיקר כתובה בלבד ולא לתוספת הכתובה שהוא התחייב לה בעבר, בגויותו. מעתה קל־וחומר בבעל יהודי שלא נשא את אשתו כדמו"י, שאין כל ממש בהתחייבויותיו הממוניות כאשר הדבר לא נעשה באמצעות הקנאות כדין.

ברם, מדברי המהרשד"ם בתשובתו (חו"מ שכ"ז) ישנו תירוץ מרווח לקושייתו של ה"בית יוסף" הנ"ל. המהרשד"ם בתוך תשובתו הקשה בעצמו את קושיית ה"בית יוסף" וכתב ליישב זאת בדרך הבאה:

"אלא שנר' לע"ד שכל אלו הפקפוקים הבל המה ואין בהם ממש אחר שהבעל נפטר במקום שנשא אותה ובמקום שהתנה התנאי הנז' דבשלמא אם אחר שנישאו היו באים הבעל ואשתו לטורקיאה והיו עושים נשואין כדת משה וישראל היינו יכולים לומר שכל מה שנעשה מקודם לכן בטל והימים הראשונים יפלו דאין לה אלא מנה ק"ק ומה שחידש לה בנשואין השניים שנעשו כדת (=כלומר הם יהיו המחייבים), אבל עכשו שנפטר הבעל במקום הנשואין הראשונים (=דהיינו בפורטוגל, ולא נערכו לאחר מכן נישואין כדמו"י) כבר זכתה שם האשה בחצי הנכסים מצד מנהג ונימוס המלכות וגם מכח התנאי שהתנו ביניהם כי לא יעלה על הדעת לבטל עתה הזכות שזכתה שם כבר."

כלומר, המהרשד"ם מחלק בין אם נערכו נישואין כדמו"י לאחר הנישואין האזרחיים אם לאו. אצל האנוסים כל עוד שהם נשארו בנישואיהם הקתוליים הקודמים – מנהג המדינה הנוצרי ממשיך לחייב אותם, לשיטתו של המהרשד"ם. אולם אם בני הזוג ערכו לאחר מכן נישואין כדמו"י, הרי שיש בכך מחילה של החיובים כך ש"הימים הראשונים יפלו" – כלומר מתבטלת בכך ההתקשרות הממונית הקודמת של מנהג המדינה הנוצרי, ומכאן ואילך הם משתיתים את יחסי הממון ביניהם על כללי ההלכה, כדת משה ישראל.

אכן, זהו גם המצב בגוי שנתגייר הוא ואשתו, שהגירות והנישואין כדמו"י מבטלים את ההתקשרות הממונית הקודמת. בהתאם להבחנה זו תתיישב גם קושייתו של הגאון רבי עקיבא איגר בסוגיה ביבמות שתמה מדוע לא תתקיים התחייבותו של הבעל כשהוא היה נוכרי, וכי היכן מצינו שנוכרי איננו יכול לשעבד את עצמו בהתחייבות? מדוע שהאישה לא תהיה זכאית לקבל את תוספת הכתובה שבעלה התחייב לה בכתובתה, בגויותו?

לאור דברי המהרשד"ם קושיה זו מיושבת. נכון הדבר כי התחייבותו של גוי היא התחייבות גמורה והיא מחייבת אותו גם לאחר שהוא יתגייר. באשר להתחייבויות ממוניות של גוי לא יחול כאן הכלל של כ"קטן שנולד דמי", ברם, כאשר מדובר בהתחייבות של נישואין, כשלאחר הגיור הם עורכים נישואין כדמו"י, הרי שבכך – "הימים הראשונים יפלו". כלומר, יש בכך אומדנה ברורה של מחילה הדדית על פסיקת הממון של הנישואין הקודמים כפי שכתב המהרשד"ם. נמצאנו למדים כי אין כל חסרון בכוחה ובתוקפה של התחייבותו של גוי לאשתו, אלא שזו מתבטלת מכוח הנישואין החדשים שנעשו לאחר הגיור, ואלו הם שמחילים על בני הזוג הסדר ממוני חדש.

מעתה, אין מקום לקושיית ה"קל־וחומר" של ה"בית יוסף", לפי דברי המהרשד"ם. נקודת המוצא של ה"בית יוסף" היא שאין כל תוקף להתחייבות שנעשית לפי מנהג המדינה הנוכרי בנישואין. משום כך, לשיטתו, הדמיון לסוגיה במסכת כתובות בגוי שנתגייר, עולה יפה: אם כוחם של נישואין כדמו"י מועיל להפקיע חיוב שכבר חל בגויותם, קל־וחומר שמנהג המדינה הנוכרי לא ייצור חיובים מעיקרא. ברם, כאשר נקודת המוצא היא כפי שסובר המהרשד"ם וחבריו – ולפיו יפה כוחו של מנהג המדינה הנוכרי לחייב חיובי ממון בנישואין קתוליים או אזרחיים, הרי שכל עוד שלא נעשו לאחר מכן נישואין כדמו"י – תשארנה התחייבויות הקודמות בתוקפן. אשר על כן, אין מסוגיית הגמרא במסכת כתובות כל ראיה, כי שם מדובר שבני הזוג התגיירו ולאחר מכן הם ערכו ביניהם נישואין כדמו"י.

לפי זה נראה שגם לדעתו של ה"בית יוסף" החולקת על המהרשד"ם, ולפיה אין בכוחם של נישואים קתוליים או אזרחיים ליצור זכויות ממוניות מכוח מנהג המדינה – מכל מקום גם היא תודה לדעתו של המהרשד"ם ביסוד הדין של "הימים הראשונים ייפלו", קרי בכוחה של אומדנת נישואין לבטל התחייבות קודמת. כאמור, מחלוקתו של ה"בית יוסף על המהרשד"ם מצטמצמת רק לכוחה של ההתחייבות הראשונה (מנהג המדינה בנישואין קתוליים), אך לא בביטול התחייבות מכוח אומדנה אילו ההתחייבות אכן הייתה חלה.

בנידון שלנו, דומה כי הדברים אף יבואו בקל־וחומר. הסכם הממון שערכו הצדדים כשנה לפני נישואיהם היה הסכם של ידועים־בציבור, כפי שנכתב בו וכפי שנראה בעליל מתוכנו. כבר התבאר לפנינו כי גוי שהתחייב לאשתו בתוספת כתובה ולאחר שהוא ואשתו התגיירו האישה איננה זכאית לתוספת כתובה בגלל הסטאטוס החדש שנוצר (נישואין כדמו"י) שביטל את החיוב הקודם (נישואי בני נח); וכיוצא בזה מנהג המדינה (שכוחו כשטר) המחייב לפי אותן שיטות בפוסקים אך חיובים אלה מתבטלים לגמרי לאחר שבני הזוג נישאו כדת משה וישראל. אם כן, כאשר מלכתחילה בני הזוג ערכו הסכם ממון של ידועים־בציבור בהתאם למצב האישי שהיה אז ביניהם – על אחת כמה וכמה שהסטאטוס החדש של נישואין כדמו"י על חיובי האישות שלו יבטל את החיובים המקבילים מהתקופה הקודמת – תקופת הידועים־בציבור. יוער בדרך אגב כי מבחינה משפטית "ידועים־בציבור" אף איננו מוכר כסטאטוס אישי.

המסקנה שעולה מהמקורות שציינתי היא שאם בני־זוג ידועים־בציבור שכרתו ביניהם הסכם ממון של ידועים־בציבור ירצו לאחר זמן למסד את הקשר ולהינשא כדמו"י יהיה עליהם לאשר את הסכם הממון הזה כהסכם ממון שלפני הנישואין, כלומר שסעיפי הממון (או המדור) שבו יהיו מוכרים כהסכם שלפני נישואין בהתאם לחוק יחסי ממון.

פרשנות סעיף 3 בהסכם הממון
בהתאם לכך יש לתת את הדעת לאמור בסעיף 3 להסכם הממון בו נכתב:

"הצדדים מצהירים כי יחסיהם ההדדיים מוסדרים ביניהם ע"פ הוראות הסכם זה בלבד ובמקרה של התנגשות בין הוראת ההסכם להוראות כל דין אחר בהווה ובעתיד, תגברנה הוראות הסכם זה, אלא אם ישנו הצדדים הוראות אלו באמצעות עריכת הסכם חדש בכתב שיאושר על ידי ביהמ"ש או על ידי נוטריון."

לכאורה, היה מקום לומר כי הצדדים כבר צפו פני עתיד ומבעוד מועד הם חישקו את הוראות ההסכם מפני התנגשות עתידית עם הוראות כל דין אחר. אם כן, לפי סעיף זה לא ניתן יהיה להכיר גם בנישואין כדמו"י שנערכו אחר כך כאומדנה לביטול הסכם הממון.

התשובה לכך נמצאת בגופו של ההסכם – בסעיפים 16–22 העוסקים בנושא פקיעת הקשר. בסעיפים אלה נקבעו הדברים הבאים: כל צד מבחירתו החופשית יוכל להפסיק את הקשר באופן חד־צדדי באמצעות משלוח הודעה בכתב לצד השני (סעיף 16); הם מוותרים על כל דרישה לקבל נימוק באשר לרצונו של מי מהם לפקיעת הקשר (סעיף 17); תעמוד זכות לפירוק שיתוף (19); ולאחר שנה תפקע זכות המדור של הנתבעת בדירתו של התובע (20).

מובן מאליו שלאחר שהצדדים נישאו כדמו"י אין כל משמעות לסעיפים האלה שהם מנוגדים בתכלית להלכות נישואין וגירושין כדמו"י. לדין האישי שהצדדים החילו על עצמם יש השלכה ישירה על ביטול ההסכם. כשהתובע נשא את הנתבעת כדמו"י הוא כתב לה כתובה והתחייב לה בעשרת חיובי האישות שתיקנו חז"ל המוגדרים כתנאי כתובה (ראו רמב"ם פרק י' מהלכות אישות). קשר הנישואין מחייב את בני הזוג בחיובי אישות ברורים ובסידור גט כדמו"י לצורך התרת הנישואין.

אם כן, יבואו סעיפים אלה (16–22) בהסכם הממון ויגלו על סעיף 3 שהוראתו לא מכוונת אל מציאות של נישואין עתידים. ההוראה לפיה "במקרה של התנגשות בין הוראת ההסכם להוראות כל דין אחר" – איננו מופנית אל הדין האישי אלא אל דינים אחרים, למשל: הוראות מכוח הסכמות אחרות של הצדדים, או למצער אל חקיקה או פסיקה אזרחית שתינתנה בעתיד ותהיינה להן השלכות על יחסי הגומלין הממוניים של הצדדים, בניגוד למה שנקבע בהסכם. באשר לדין האישי ברור שלא יעלה על דעתו של מאן־דהו כי ניתן בכלל להפקיע קשר של נישואין כדמו"י בהתאם לתנאי ההסכם בדבר פקיעת הקשר.

ועוד זאת: בסעיף 3 נכתב במפורש כי "הצדדים מצהירים כי יחסיהם ההדדיים מוסדרים בזאת ע"פ הוראות ההסכם". המינוח "יחסיהם ההדדיים" – בלשון רבים – טומן בחובו שני פנים: הפן האישי הנוגע לפקיעת קשר וזכות המדור והמזונות; והפן הממוני – הסדרת הזכויות והשיתוף. אשר על כן, מאחר שבפן האישי מוכח מתוך ההסכם כי הצדדים לא צפו פני עתיד של נישואין כדמו"י, כך גם בפן הממוני שלו – אף כאן אין צפיית פני נישואין. שני הפנים האלה חד הם, וכפרצוף אחד הוא. המסקנה העולה כאן היא שהסכם זה לא בא כהסכם ממון לפני נישואין, הסכם המוכר על פי חוק יחסי ממון. לכן כשסעיף זה מדבר על אפשרות של התנגשות עתידית בין הסכם זה ל"הוראות כל דין אחר" אין הוא מכוון לדין האזרחי של חוק יחסי ממון בין בני־זוג המוגבל לנישואין – כשם שהוא לא מכוון להוראת הדין האישי, כאמור.

3. ההסכם כמקשה אחת והיקף בטלות ההסכם
יש להבהיר כי אומדנת הביטול שהזכרנו איננה אומדנת ביטול הבאה רק מכוחו של סטטוס הנישואין החדש שבא במקום המצב הקודם. עניינו של הביטול מוכח גם מיניה וביה מהסכם הממון עצמו. הסכם ממון על כל סעיפיו – מקשה אחת הוא. לא ניתן לבטל חלק אחד של ההסכם ולהשאיר ממנו חלק אחר. אומדנה ברורה היא שהסכם נכרת כמקשה אחת על כל חלקיו וסעיפיו.

זאת ועוד, בסעיף 30 להסכם נקבע:

"הצדדים מצהירים בזה כי כל ההסכמות בהסכם זה הינן כמקשה אחת ושלובות זו בזו."

בדברינו לעיל הוכחנו כי הסכם הממון לא צפה פני נישואין וכל סעיפיו נקבעו בהתאם למציאות החיים שהם חיו אז. זהו הסכם ידועים־בציבור מובהק ולא הסכם ממון לפני נישואין. השאלה המתבקשת היא כיצד ניתן להשאיר את שאר חלקי ההסכם, בעוד שחלק מהותי אחר ממנו העוסק בפן האישי (פקיעת הקשר) כבר התבטל?

לכאורה, בהתאם לכך היה מקום להורות על ביטולו המוחלט של הסכם הממון. בהסכם זה התובע התחייב לנתבעת בחיובי ממון שונים, אך בנשימה אחת קבועות לתובע בהסכם זה גם זכויות שונות – בפרט בנושא קלות פרימת הקשר ביניהם וביטול זכות המדור שלה בדירתו. לא ייתכן להשאיר חלק אחד של ההסכם – הנוגע לחיובים שלו, אך מאידך גיסא לבטל חלק אחר של ההסכם אשר נוגע לפקיעת הקשר.

לכן אילו התובע היה בא לאחר עריכת הנישואין בתביעה לבטל את ההסכם בגלל הנישואין כדמו"י שהם ערכו, היה עלינו לקבל את תביעתו. ההסכם היה בטל וחוק יחסי ממון בין בני־זוג היה חל עליהם כמו כל בני־זוג הנישאים בלי הסכם. התובע לא עשה כן, ולהיפך: הצדדים פעלו בהתאם להסכם בנושאים שונים כמו רישום זכויות בביטוח המנהלים של התובע בשיעור 25% לטובת הנתבעת וזכויות נוספות שהועברו לטובת הנתבעת. לדברי באי־כוחם של הנתבעת יש בהתנהלות זו של ביצוע ההסכם על ידי הצדדים כדי לתת לו תוקף משפטי, כפי הוראת הפסיקה האזרחית לעניין הסכמים שנפלו פגם בעריכתם, שאין לבטלם כאשר הצדדים כבר פעלו לפי ההסכם.

נראה כי אין הנידון דומה לראיה. כאן לא מדובר בפגמים טכניים שבהם לוקה הסכם הממון. כאן מדובר בהסכם שחלק ממנו בוטל ביודעין על ידי הצדדים בעצמם כשהם נישאו כדת משה וישראל, אך את חלקו האחר הם קיימו כהוראות ההסכם. כפי שנתבאר, נישואין כדמו"י מהווה ביטול גמור לאותו חלק מההסכם שהיה רלוונטי רק לתקופת היותם ידועים־בציבור שכפי שהם היו בעת עריכתו.

מעתה, מה יהא דינו של ההסכם הזה לפי המשפט העברי? נראה כי יש לדמות זאת למה שנפסק בחושן משפט (רט, ז) בעניין "המקנה דבר שלא בא לעולם":

"אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע. כיצד, מה שתוציא שדה זו מכור לך, מה לך מה שיוציא אילן זה נתון לך – לא אמר כלום. אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת, לא קנה כלום, ויכול לחזור בו אפילו אחר שתלד הפרה או השפחה ואחר שגדלו הפירות. ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין אותו מידו."

מקור ההלכה בגמרא בבא מציעא (סו, ב):

"אמר רב נחמן אף משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. אמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל (= אני מודה שאם קטף ונטל) אין מוציאין מידו."

ובטעם ההלכה פירש רש"י:

"שהרי כל זמן שלא חזר מחל על אכילתו ואף על פי שבטעות, שלא היה יודע שיוכל לחזור, מחילה היא."

ובתוספות שם (ד"ה התם) פירש רבנו תם שלמרות שמצאנו בתלמוד בהרבה מקומות שמחילה בטעות איננה מחילה – שונה הדבר כאשר הדבר נעשה בדרך של מכירה שלמרות שהמוכר יודע שהוא יכול לחזור בו, מכל מקום "ניחא ליה כי היכי דליקו בהימנותיה, ולכך אית לן למימר דאפילו שהיה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר". כלומר, נוח לו למוכר להישאר בנאמנותו, לשמור על הסכמתו ולאמת את דבריו לקונה. וראו עוד בדברי הרמב"ם פרק כב מהלכות מכירה ובדברי הרב המגיד שם.

על כל פנים, דין זה יסודו מדין מחילה, משום שאנו אומדים את דעתו כמי שמוחל למרות שהקניין לא חל. לכן אם המוכר כבר חזר בו קודם תפיסת הלוקח, לא תועיל כאן תפיסת הלוקח.

יש להעיר מדברי הרמ"א שהוסיף על דברי המחבר שם:

"והוא הדין בשאר דברים שלא באו לעולם ואפילו לא תפס אלא כתב ליה שטר ומסר לו השטר כמאן דתפיס דמיא (תרומת הדשן סימן שך ותש' מיימוני פכ"ב ממכירה־ [ומקורו בספר העיטור מאמר ב ד"י ע"ב]).

כלומר, מסירת שטר נחשבת לתפיסה כפי שביאר שם הגר"א (ס"ק ט) שטעם התפיסה ש"אז אינו יכול לחזור בו והוא הדין כשהתחייב לו בשטר", וראו שם בדברי האחרונים – בנתיבות ובקצות החושן ובחילוק שבין נתינת משכון לשטר; בגליון רעק"א שציין לספר "אסיפת גאונים" סימנים ו–ח בוויכוח שבין מוה"ר העשיל ובעל הח"מ בדברי בעל העיטור הנ"ל, ושמדבריהם יש להעיר על דברי הט"ז והקצות בסימן רט הנ"ל, אך אכמ"ל.

ייתכן שהיה מקום לדון בהלכה זו של תפיסה על ידי שטר אילו היה מקום לתת להסכם המכר מעמד של שטר כלשהוא, אך כאמור אין אלו פני הדברים בנידון זה. לאור מה שנתבאר לעיל אין כאן שטר או חוזה קיים שבכוחו להועיל – בפרט כשמקור הריעותא בהתחייבות החוזית הזו נמצא בחוזה עצמו, כאמור.

בהתאם, כך גם בנידון זה שלפנינו. למרות שדינו של ההסכם להתבטל כפי שנתבאר, מכל מקום מה שכבר בוצע על פי ההסכם דינו כמתנה או כמחילה. הכלל האומר "דניחא ליה דליקום בהימנותיה" – דהיינו נוח לו לאדם עמוד בנאמנותו ובדיבורו למרות שמעשה ההקנאה שלו לא חל, קיים גם כאן. אלא שאם כן הדברים אמורים רק כלפי מה שכבר בוצע כדין מחילה או מתנה, אך לא מכאן ואילך. מכאן ואילך אין לחייב את התובע להמשיך ולקיים את סעיפי ההסכם שדינם להתבטל.

4. "דונה גרציה" ושאלת הסמכות
לאור האמור חשוב לציין כאן נקודה נוספת. בהתאם ליסוד החשוב שנתבאר בפרשת "דונה גרציה" ויסוד דברי המהרשד"ם בביאור הסוגיה ביבמות ש"ימים הראשונים ייפלו" נמצאנו למדים כי לאור המשפט העברי נישואין כדמו"י מבטלים כל מנהג מדינה או הסכם ממון אחר שנערך בין בני הזוג – כשמערכת הקשר הקודמת ביניהם הייתה במסגרת של נישואין קתוליים, אזרחיים או מכל סוג קשר אחר, לרבות ידועים־בציבור. אם כן, יש לראות בכך נימוק מכריע גם בשאלת סמכות השיפוט של בית הדין. ונבהיר.

לדברי באי־כוחה של הנתבעת לבית הדין הרבני אין סמכות לדון או לבטל את הסכם הממון של הצדדים מאחר שמדובר בהסכם של ידועים־בציבור שאיננו קשור לענייני נישואין וגירושין הנתון לסמכותו של בית הדין, ולכן יש להעביר את הדיון בו לדון לערכאה השיפוטית המתאימה – לביהמ"ש לענייני משפחה.

לאור האמור, דין טענה זו להידחות. הסכם הממון האמור קשור וכרוך הוא היטב בענייני הנישואין והדין האישי – הדין האישי שאותו קיבלו הצדדים בעת עריכת נישואין כדמו"י הוא זה שמבטל את הסכם הממון הקודם. אומדנת הביטול של "הימים הראשונים ייפלו", כדברי המהרשד"ם בפרשת "דונה גרציה", היא חלק מהדין האישי עצמו. סמכותו השיפוטית הייחודית של בית הדין הרבני לדון בדין האישי מקנה לו את הסמכות לדון באומדנת הביטול הזו גם כשהיא נוגעת להסכם ידועים־בציבור.

ונבהיר. אילו היה מדובר בדיון רגיל לגופו של הסכם הידועים־בציבור מבלי שהצדדים היו נישאים – לא הייתה עומדת לבית הדין סמכות שיפוט לדון בהסכם זה מאחר שאין זה עניין של נישואין וגירושין. אולם מאחר שהצדדים נישאו ועניין ביטולו של ההסכם נובע מכוחן של הנישואין האלה – תהיה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט לדון בהסכם הממון מתוקף סמכותו לדון בעניין הנישואין. ותוצאותיה בביטול החיובים המקבילים הקודמים.

5. המתווה המשפטי בהתאם לחוק יחסי ממון
במהלך כתיבת פסק דין זה התפרסם באתרים המשפטיים פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים סובול, בזק־רפפורט, ומינץ; עמ"ש 26693–04–13) שדן בנקודה זו – בתוקפו של הסכם ממון של ידועים־בציבור כאשר הצדדים נישאו מאוחר יותר כדמו"י. ביהמ"ש בחן את השאלה אם לנוטריון יש סמכות לאשר את הסכם הממון לפי חוק יחסי ממון כאשר הצדדים לא נמצאים "לפני" הנישואין כדרישת החוק, מאחר שהאפשרות שהם יינשאו בעתיד לא עמדה אז על הפרק. נקבע בפסק הדין כי ההסכם לא יזכה למעמד של הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון למרות האימות הנוטריוני. לתקופה שלאחר הנישואין הסכם הממון איננו מחייב, אך לתקופה שלפני הנישואין ההסכם מחייב מכוח דיני החוזים ויש לבחון אותו בהתאם לחוק החוזים.

המקרה שבו עסק פסק הדין עסק בבני־זוג מבוגרים שחיו כידועים־בציבור וערכו הסכם ממון שנשא את הכותרת "הסכם יחסי ממון" שאליו צורף נספח של אימות נוטריון ל"פי סעיף 2 (ג1) לחוק יחסי ממון בין בני־זוג". חמש שנים לאחר מכן הם נישאו כדמו"י. בסעיף 2 (ג) לחוק יחסי ממון נקבע ש"בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין. בשנת 1995 הוסף לחוק סעיף 2 (ג1) לפיו "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון."

בפסקאות 31–33 לפסק הדין נכתב כי מאחר שחוק יחסי ממון מוגבל רק לבני־זוג נשואים ולא לידועים־בציבור, לפיכך:

"אין הנוטריון מוסמך לאמת הסכם ממון "כאשר הצדדים אינם נופלים מבחינה מעשית, במועד האימות, למשבצת של נישואין. כאשר מדובר בצדדים העומדים ערב נישואיהם, ניתן "למתוח" את הלשון של סעיף 2 (ג1) ולראותם כמי שמצויים על סף המעמד של "בני־זוג", באופן המאפשר לנוטריון לאמת את ההסכם שכרתו כהסכם ממון על־תנאי מתלה, שייכנס לתוקף סמוך לאחר מכן עם התרחשות הנישואין העומדים בפתח... לא כן צדדים שאין להם כל תכנית להינשא בעתיד הנראה לעין. צדדים כאלה אינם נחשבים ל"בני־זוג" כמשמעותם בחוק יחסי ממון, גם אם הם חיים כידועים־בציבור, ואין לנוטריון סמכות לאמת את ההסכם שכרתו כהסכם ממון לפי החוק" (פסקה 31).

תימוכין לעמדה זו מצא ביהמ"ש בסמכות המקבילה שנותן המחוקק לנוטריון ולרושם הנישואין. מלכתחילה הוענקה סמכות לאמת את הסכם הממון קודם הנישואין רק לרושם הנישואין בשל הצורך לחסוך מבני הזוג טרחה או מבוכה הכרוכות בהתייצבות בפני ערכאה שיפוטית ערב נישואיהם לצורך אישור הסכם הממון שהם כרתו. בתיקון מספר 2 לחוק (1995) ניתנה סמכות דומה גם לנוטריון. המסקנה המתבקשת היא:

"הנה כי כן, סמכות הנוטריון לאמת הסכם ממון שלובה ואחוזה בסמכות הזהה של רושם הנישואין. כזו כן זו נועדה הסמכות לאפשר לבני־זוג שרגליהם ניצבות על מפתן מוסד הנישואין לזכות באימות הסכם ממון שכרתו, מבלי צורך לפנות לבית המשפט או לבית הדין הדתי. תנאי לסמכות האימות, הן של רושם הנישואין והן של הנוטריון, הנו שבני הזוג כבר קיבלו את ההחלטה להינשא כך שהליך האימות מתבצע ערב הנישואין. כאשר מדובר ברושם הנישואין, לא תיתכן מציאות אחרת, שהרי ההתייצבות בפני רושם הנישואין נעשית רק לקראת הנישואין ולאחר שהוחלט עליהם. הוא הדין להתייצבות בפני הנוטריון על מנת שיאמת את הסכם הממון. מאחר שפעולה זאת נועדה לשמש מקבילה לפנייה לרושם הנישואין, אין הפנייה לנוטריון באה בחשבון אלא לגבי בני־זוג שתהליך מיסוד הקשר ביניהם הבשיל כדי יכולת לפנות לרישום הנישואין; ובמילים אחרות: שכבר הוחלט על ידם להינשא ומועד הנישואין מתקרב." (פסקה 32).

יודגש עם זאת שלא מדובר כאן רק בפרשנות מילולית של המינוח "לפני נישואין" או למינוח "בני־זוג" שבחוק יחסי ממון המוגדרים באופן טבעי לבני־זוג העומדים ערב נישואיהם. קיימת חשיבות לא פחותה, אם לא מעבר לכך, גם לבחינת מהותו של הסכם הממון של הצדדים. כפי שכתבנו לעיל, מאחר שכל תוכנו ואופיו של ההסכם הוא של ידועים־בציבור, אם כן אין לו כל שייכות לחוק יחסי ממון ולא ניתן לאמת אותו בהתאם לחוק זה:

"כאשר הסכם ממון מאומת לפני הנישואין על ידי נוטריון, עליו לענות על הגדרת "הסכם ממון" בסעיף 1 לחוק יחסי ממון, כלומר, להסדיר את יחסי הממון שבין הצדדים כ"בני־זוג" נשואים בלבד (עניין כהן, עמ' 678, 683). הימצאותן בהסכם של הוראות המתייחסות למצב ששרר בעת כריתתו, בו הצדדים חיו כידועים־בציבור, מונעת לראות במסמך הסכם ממון הניתן לאישור או לאימות לפי חוק יחסי ממון. מניעות זו אינה נובעת רק מפרשנותו הטכנית־מילולית של החוק, אלא מקפלת בתוכה גם הצדקות ענייניות. ראשית, אין להלום מצב בו כותרת הניתנת על פי חוק להסכם מסוים ("הסכם ממון") תקפה רק לגבי סיטואציה אחת המוסדרת בהסכם (נישואין) ובטלה לגבי סיטואציה אחרת הנדונה באותו הסכם (חיים משותפים בלי נישואין)

...

שנית, לצד קווי הדמיון בין חיים של בני־זוג ידועים־בציבור לבין חיים של בני־זוג נשואים, קיימים הבדלים מהותיים בין שתי צורות ההתקשרות. הבדלים אלה באים לידי ביטוי בין היתר במישור הממוני... אלה מצדיקים הבחנה בין ידועים־בציבור לבין בני־זוג נשואים גם לגבי החוזים שהם כורתים. ראוי, כעניין של מדיניות שיפוטית, להימנע מחוזים המסדירים בהינף אחד ובלא הפרדה ברורה את הזכויות והחובות של אותם צדדים הן כידועים־בציבור והן כנשואים. ערבוב כזה אינו רצוי, ויש בו לשבש את התחומים, להרבות מחלוקות וליצור פתח לבעיות מיותרות." (פסקה 33).

כפי שכבר ציינו לעיל, לאחר בחינת תוכנו של הסכם הממון בתיק זה שנערך כהסכם ידועים־בציבור, נראה כי לא רק בערבוב תחומים עסקינן כאן אלא אף בסתירה מהותית שישנה בין תוכן ההסכם (בפרט בנושא פקיעת הנישואין והמזונות) לבין הדין האישי וחוק יחסי ממון הכרוך אליו.

מסקנת ביהמ"ש הייתה חד־משמעית: הסכם זה איננו תקף בהתאם לחוק יחסי ממון אלא לפי חוק החוזים, ואשר על כן, אין לו כל תוקף משפטי בוודאי שלא מיום הנישואין ואילך:

"מסקנתנו הינה כי בשעת כריתת ההסכם לא היה ניתן לאשר או לאמת אותו כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. אמנם מסקנה זאת כשלעצמה אינה גורעת מתוקף ההסכם בתקופה שקדמה לנישואין, וזאת כהסכם רגיל על פי דיני החוזים הכלליים. אולם בהמשך, מששדרגו הצדדים את הקשר באמצעות נישואין כדת משה וישראל, הביא העדר תוקפו של אימות הנוטריון לשלילת תוקף ההסכם, לכל הפחות החל ממועד הנישואין ואילך... העדר התוקף בתקופת הנישואין נעוץ בהוראת סעיף 2 לחוק יחסי ממון המתנה את תוקפו של הסכם המסדיר את יחסי הממון שבין בני־זוג נשואים, באישור או באימות ההסכם באחת הדרכים המנויות בסעיף. בהעדר אישור או אימות תקפים, ההסכם עצמו משולל תוקף (עניין כהן, בעמ' 683, 690; עניין זמר, בעמ' 501, 505)." (פסקה 34).

בהמשך דן ביהמ"ש בהיקף הבטלות של ההסכם, דהיינו אם ניתן לפצל את ההסכם לשתי תקופות, זו שלפני הנישואין וזו שלאחריה, כאשר הצדדים לא העלו בדעתם כי החלטה עתידית מצדם להינשא תוביל לפקיעת תוקף ההסכם כאשר הם היו סמוכים ובטוחים כי אימות ההסכם הנוטריוני של הם לא יהיה מוגבל בזמן:

"בית המשפט צריך במצבים אלה לשאול את עצמו שלוש שאלות: האם החוזה ניתן להפרדה לחלקים; האם עילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקי החוזה; והאם החוזה הנותר לאחר עקירת החלק הבטל אינו שונה באופן מהותי מהחוזה המקורי, כך שעיקר החוזה המקורי נותר בעינו וניתן להניח שהצדדים היו מתקשרים בו גם במתכונתו החלקית. קביעת בטלותו החלקית של החוזה מותנית במתן תשובה חיובית לכל שלוש השאלות" (פסקה 35).

נטייתו של ביהמ"ש הוא שלא להורות על בטלות חלקית, אלא על ביטול גמור:

"הדעת נותנת כי לא היה מקום בנסיבות המקרה להסתפק בבטלות חלקית, נוכח אי־התקיימות התנאי השלישי הדורש שמירה על מהותו ועיקרו של ההסכם. מהות ההסכם שלפנינו הנה הסדרה כוללת של מערכת היחסים הממונית בין הצדדים, בלי הגבלת זמן ובלי תלות בשינויים מאוחרים שיחולו במעמד הקשר. קביעה שיפוטית כיום, לפיה המשטר הרכושי שנקבע בשעתו בהסכם יהיה תקף רק בחמש שנות ההסכם הראשונות, בהן הצדדים חיו בלי נישואין, אך יהיה בטל בכל השנים שלאחר מכן מחמת הנישואין, רחוקה מאוד מההסכם לו כיוונו הצדדים" (שם).

עם זאת מאחר שביהמ"ש מצא פגמים קשים בדבר חוסר תום לב והטעיה של אחד הצדדים, לכן בהצטרפות שני הדברים כאחד הם פסקו לבטל את ההסכם לגמרי, וכך נכתב בדברי הסיכום של פסק הדין:

"מן המקובץ עולה כי ההסכם מיום... לא השתכלל לכדי הסכם תקף. כך בוודאי בהתייחס לתקופת הנישואין של הצדדים, וככל הנראה אף בהתייחס לתקופה הקודמת בה הם חיו כבני־זוג בלי נישואין. בכל מקרה, בהנחה שההסכם עמד בתוקף במהלך תקופת הידועים־בציבור, הרי שהוא בוטל כדין על ידי המערערת מחמת הפרתו היסודית בידי המשיב" (פסקה 45).

כפי שפתחנו, פסק דין זה של ביהמ"ש המחוזי פורסם במהלך כתיבת פסק דין זה והיה לנגד עינינו. באי־כוחם של הצדדים כבר שלחו מכבר את סיכומיהם, יחד עם זאת מצא בא־כוחו של התובע לנכון ליידע אותנו (את שכבר היה ידוע לנו) באמצעות המצאת פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כהשלמה לסיכומיו. עם קבלת הבקשה ביקשנו את התייחסותם של באי־כוחה של הנתבעת לדברים. בתגובתם (מיום 22/12/13) הם כותבים כי לדעתם אין הנידון דומה לראיה משלושה טעמים: האחד, מאחר שבפסק הדין הנ"ל עברו חמש שנים בין מועד עריכת ההסכם למועד הנישואין, ולכן נקבע כי הצדדים לא צפו פני נישואין. לעומת זאת, בתיק זה הצדדים נישאו לאחר שנה, וכבר במועד עריכת ההסכם הם תכננו להינשא.

שנית, במקרה זה הצדדים כבר התנהלו לפי ההסכם: הנתבעת מכרה את דירתה קבלה 30 אלף דולר מהתובע בהתאם לסעיף 5; בינואר 2004 היא קבלה את זכויותיה בביטוח המנהלים של התובע בהתאם לסעיף 14.

שלישית, אם כדברי התובע שלא מדובר כאן בהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, כפי שהוא תולה זאת בפסק הדין, אם כן נפלה כל סמכותו של בית הדין לדון בנפקות ההסכם לרבות ביטולו והסמכות בו מסורה לביהמ"ש לענייני משפחה (סעיף 12 לתגובה).

נאמר כעת כי לנקודות אלה כבר התייחסנו בדברינו לעיל. לא משך הזמן שבין מועד עריכת הסכם הממון למועד הנישואין הוא הקובע, אלא אופי ותוכן ההסכם הוא הקובע. באשר למה שכבר בוצע על פי ההסכם, כבר כתבנו את עמדת המשפט העברי לפי דעתנו. נכון הדבר כי רוח הדברים המשתמעת מהפסיקה האזרחית היא ביטול מוחלט של ההסכם כולו גם לתקופה שלפני הנישואין (למרות שבפסק הדין האמור ננקטה זהירות והדבר נותר בצריך עיון ומשום כך צורף שיקול נוסף – הטעיה וחוסר תום לב), מכל מקום ממקורות המשפט העברי נראה בפשטות כי מה שכבר ניתן, גם אם מדובר בזכויות שניתנו לאחר הנישואין, הנתבעת איננה צריכה להחזיר והיא מוחזקת בהם. באשר לשאר הזכויות מכאן ואילך (ממועד תביעת הגירושין), אין לחייב את התובע לשלם לנתבעת.

באשר לשאלת סמכות, כבר השבנו על כך לאור דברי המהרשד"ם בפרשת מנדס ודונה גרציה.

סיכומו של דבר
1. טענת התובע מתקבלת כטענת מאיסות מבוררת ולא כהוכחה לעילת גירושין שיש בה כדי לחייב בגט. לפיכך אין לחייב את הנתבעת בקבלת גטה, אך היא מפסידה את מדורה ומזונותיה ממועד הגשת התביעה.

2. על הצדדים להתגרש למרות היעדר חיוב הנתבעת בקבלת גטה.

3. סמכות השיפוט בנושא הסכם הממון נתונה בידי בית הדין הרבני.

4. יש להורות על בטלותו של הסכם הממון משני טעמים: האחד, משום שהוא משולל תוקף משפטי לאחר הנישואין, דבר המערער את תוקפו גם לתקופה שלפני כן. והטעם השני, מכוחם של נישואין כדמו"י כאומדנה מוכחת המבטלת הסכם שקדם לו, כדברי המהרשד"ם.

כל הזכויות שכבר הועברו לידי הנתבעת או נרשמו לטובתה, לרבות אלה שהועברו לה גם לאחר הנישואין, הרי הם בחזקתה, והיא זכתה בהם. הזכויות והכספים שעדיין לא ניתנו לה, התובע פטור מלשלם אותם.

הרב אריאל ינאי

קראתי את מה שכתב חברי הגר"א ינאי שליט"א, שלדעתו האשה דנן אינה בכלל הגדרת עוברת על דת. לדעתי נראה להכליל אותה בכלל עוברת על דת יהודית אשר ניתן לכפותה להתגרש ומפסידה כתובתה, וכדלהלן.

עוברת על דת יהודית
הרמב"ם בהלכות סוטה (פ"ב ה"א) פסק וז"ל:

"אשה שקינא לה ונסתרה אין כופין אותה לשתות וכו'. וכן אם אמר בעלה איני רוצה להשקותה וכו', הרי זו אינה שותה, ונוטלת כתובתה ויוצאה, והיא אסורה עליו לעולם."

והמשנה למלך (שם) האריך לבאר את דברי הרמב"ם, משום שהוקשה לו מדוע נוטלת כתובתה, והרי כיוון שנסתרה ונתייחדה הרי היא עוברת על דת, ודינה של זו להפסיד כתובתה, וכמבואר במשנה בכתובות (עב, א): "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית."

והעלה למסקנה כי הטעם שעוברת ע"ד מפסדת כתובתה הוא לא משום חומרת האיסור שעברה, אלא מחשש שמא זינתה, וע"כ ע"י שתיית מי סוטה פשיטא דאינה מפסדת כתובה. אכן, זו שבעלה אינו רוצה להשקותה, והיא רוצה לשתות ולברר שהיא טהורה – אינה מפסדת כתובה.

וז"ל המשנה למלך:

"והנראה אצלי דבירורן של דברים הוא זה, דכל אותן ששנינו בפרק המדיר דיוצאות בלא כתובה, לאו משום דאינהו עבוד איסור, דלא מצינו בשום מקום דאם האשה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה, אלא דעוברת על דת דוקא שמכשלת את בעלה, ונודרת ואינה מקיימת משום דקיי"ל בעון נדרים בנים מתים, אבל משום איסורא דידה, לא היתה מפסדת כתובה, וכמ"ש הרא"ש (כלל לב סי' ח) יע"ש.

ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה, התם לאו משום איסורא דידה הוא, אלא כיון שעשתה דבר פריצות, אימור זונה היא וזינתה תחתיו, ומש"ה הפסידה כתובתה, לא משום האיסור עצמו. ולפיכך בהתברר לנו דאשה זו שעברה על דת יהודית טהורה היא ואין בה עון אשר חטא, כגון ע"י שתיית מי סוטה, פשיטא דאינה מפסדת כתובה, שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתובתה. ומש"ה במי שבעלה אינו רוצה להשקותה והיא אומרת שרוצה לשתות ולברר שהיא טהורה, והוא אינו רוצה לברר, אינה מפסדת כתובה. וזה נ"ל שהוא אמיתותן של דברים וכו'."

נמצא כי טעם הפסד הכתובה בעוברת על דת לדעת המשנה למלך – אינו בא כקנס על כך שעברה איסורים, שהרי באכלה חלב ודם לא הפסידה כתובתה, אלא שבעוברת על דת משה קנסוה משום שמכשילתו וכדומה לזה, ובעוברת על דת יהודית ונהגה בפריצות, חוששים שמא זינתה תחתיו ונאסרה עליו, ולכן קנסוה להפסידה כתובתה.

לדעת המשנה למלך – החשש בעוברת על דת הוא שמא זינתה בעבר, אך לא שמא תזנה בעתיד.

והנה, הבית שמואל (סי' קטו ס"ק א) כתב וז"ל:

"העוברת על דת משה וכו', הכלל הוא דאינה יוצאת בלא כתובה אא"כ הכשילתו בדבר איסור או כשהיא עוברת על חטא דבנים מתים באותו חטא או אם עשתה דבר פריצות דאז יש לחוש שמא תזנה תחתיו, אבל משום שאר איסור שעשתה אינה יוצאת בלא כתובה וכו'."

ובפתחי תשובה (ס"ק א) כתב ע"ז, וז"ל:

"ובמשנה למלך פ"ב מהלכות סוטה כתב בזה דשמא זנתה ע"ש, ועמ"ש לקמן ס"ק יא (יובא להלן)."

גם הבית מאיר (שם) הסיק כדברי הב"ש, וז"ל:

"ודברי הב"ש מסתברים, דיותר יש לחוש שמא תזנה מלשמא זנתה, כמבואר בתוס' גיטין יז ע"ב, ושאר עניני פריצות יוכיחו, כגון משחקת עם בחורים ומגלה זרועותיה, דודאי עדיין ליכא למיחש לשמא זנתה אלא לשמא תזנה וכו'."

וליישב את דעת המשנה למלך מהוכחה זו צ"ל, שגם במשחקת עם בחורים ומגלה זרועותיה, החשש הוא שמא זינתה בעבר, משום שאשה שמתנהגת בדרך פריצות שכזו, הרי שיש לחשוש שכבר זינתה בעבר.

גם החזון איש בהלכות כתובות (סי' עט אות כז) חולק על דעת המשנה למלך וסובר שאין לחוש שמא זינתה בעבר. וז"ל:

"מל"מ כו', כיון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו. נראה דאין לחוש שזינתה ולהפסידה כתובתה מזה, אלא נראה דלא מתדר ליה באשה כזו שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה, והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עמה וכו'."

מבואר אם כן, שהחזון איש חולק על המשנה למלך.

ונראה כי יסוד שיטתו של החזון איש הוא כעין שיטת הב"ש והב"מ, שהחשש הוא שמא תזנה בעתיד, וכמש"כ בדבריו: "שאין הפריצות מקרה אלא תכונה רעה ומביאה לידי זימה."

נמצא כי החשש בעוברת על דת יהודית הוא שמא זינתה או שמא תזנה.

בפסק דין רבני כרך א עמ' 333–338 מאת הדיינים הגאונים רבי יעקב הדס, רבי יוסף שלום אלישיב, רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, נכתב:

"מעתה ניחזי אנן בנידון דידן, אפילו אם נתפוס כגירסת הבעל שהאשה שפכה עליו את תמצית החומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו וכו'...ועוד דכל עיקר הטעם שעוברת על דת יוצאת בלא כתובה, זה אינו משום מעשה עבירה שעשתה האשה, כמש"כ הרא"ש בפרק המדיר בכתובות דעוברת הדת לא מקרי אלא במכשלת את בעלה, אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ועיי' במשנה למלך בפ"ב מהלכות סוטה ה"א, והיינו דעיקר הטעם של עוברת הדת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה."

הנידון בפסק הדין שם היה כדלהלן:

"בעל הגיש תביעה לגרושין, בטענה...שפכה עליו האשה חומר נוזל חריף כדי להרגו או לעשותו בעל מום. הנוזל ששפכה עליו פגע בו קשות בעין ושכב תקופה מסוימת בבית חולים לחולי עינים ואבד לו כושר הראיה בעין אחת. המשטרה אסרה אותה בגלל פעולה זו והאשימה אותה בעבירה פלילית. על סמך זה הוא דורש לחייב את האשה לקבל גט בלא כתובה."

ובהמשך שם נכתב:

"הרמ"א באה"ע סימן קט"ו ס"ד פסק: אשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו, אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת, ומקורו הוא מדברי הגהות מיימוניות בפכ"ד מהלכות אישות, באשה שהביאה ריק אחד רוצח על בעלה לגזמו אם יעשה לה דבר מה וגיזם לו להרגו, ומייתי לה מק"ו ממקללת את ילדיו (יולדיו) בפניו שהיא עוברת על דת, וכל שכן באשה שגזמה לבעלה להרוג אותו על ידי נכרים."

עוברת על דת בזמן הזה
ובשו"ת "ישכיל עבדי" חאה"ע סימן נד כתב:

"ועל עסקי עתה אני בא, באשר רצון צדיק לדעת חוו"ד העניה, במה שלצערינו, פשתה המספחת, בבגדי שחץ שלובשים הנשים מכנסי גברים, שזה בבחינת פירצה קוראת לגנב, שמחטיאים הרבים, בבחינת לא תקרב לגלות ערוה, ועינינו רואות וכלות, ואין בידינו למחות, ועלה השאלה לפניו במקרה שהבעל מוחה באשתו, לא ללבוש בגדי שחץ כזאת, ולא רצתה האשה להטות אזן קשבת לדבריו, אם בידו להוציאה, מבחי' עוברת על דת, המפורש באה"ע סי' קט"ו ס"ב והלאה.

הנה לעצם הדבר באיכות האיסור, כבר דברתי בו ארוכות בספרי חלק ה' בחיו"ד סי' כ' עם רב אחד שפנה אלי בזה, כי שם העליתי כי טעם האיסור הוא משום פריצות וכו' כדברי כת"ר נ"י.

ואמנם לענין אי מיקרי זה כעוברת על דת, הנה בכל הנך שמנה מרן ז"ל שם בסי' קט"ו ראשה פרוע ואין עליה רדיד טווה בשוק, וורד כנגד פניה וכו' כדרך העכו"ם הפרוצות, ומראה זרועותיה לבני אדם וכו', הנה כל אלה הם המדברים, באופן שרק הפרוצות נוהגות באלה, ולכן אם נהגה בכך כדרך הפרוצות, דין הוא שמתייחסת כעוברת על דת, מכיון שמנהג כל ישראל הכשרים להיות צנועות בכל אלה, והיא פרצה גדר הצנועים, הרי זה מטיל חשד שיבוא יום שתבגוד בבעלה ולשרך דרכיה כדרך הפרוצות, ולזה על הבעל להקדים תרופה למכה להוציא רשעה מביתו, אם תעמוד במרדה לא להשמע לו להטיב דרכיה.

לא כן בזמננו זה, שלצערינו, פשתה המספחת כמעט ברוב בנות ישראל, גם הכשרות שמתנהגות בביתם בכל עניני טהרת המשפחה כדת וכהלכה, וכן בשאר הענינים שמירת שבת וכדומה, ובכל זאת דבר זה ללבוש מכנסים נחשב בעיניהם כהיתר, באומרם שאדרבה הוא יותר צנוע בזמן עלייתם וירידתם שלא מתגלות שוקיהם וכו', הרי אין זה בבחינת עוברת על דת כדרך הפרוצות, מכיון שלא רק הפרוצות מתנהגות כזאת, ואין כאן ענין של חשש פן תשרך דרכיה ח"ו ותבגוד בבעלה שיצטרך להקדים תרופה למכה להוציאה מביתו.

הגע עצמך, בפרועת ראש, שהיא א' מאותם הדברים שמנה מרן ז"ל בעוברת על דת, שעתה לצערינו כמעט תשעים אחוז למאה – פרועי ראש, גם אלה הגברות של לומדי תורה, האם אפשר לדונם כעוברת על דת ח"ו, בזמננו זה, דאם כן לא הנחת בת לאאע"ה תחת בעלה, ועי' בדברינו ישכי"ע ח"ד או"ח סי' ט' מה שדברנו בזה ואכמ"ל. ופשוט דבכל כיוצ"ב אין לנו לדון אלא לפי העת ולפי הזמן, כן הדבר גם בסכסוכי איש ואשה, על הדיין להיות מתון בדין, לחקור בשבע חקירות, טיב האיש והאשה, תהלוכותיהן, מובאיהן ומוצאיהן בדרכי החיים והתורה, מפי קרובים ורחוקים, עד עומדו לאמיתו של דבר, ואז ישקול בפלס מאזנים איך להוציא דינואם לקרב או לרחק, ובזה ה' יהיה עם השופט להוציא דין אמת לאמיתו בנימוקו וטעמו, ולא יצא תקלה מתחת ידו, ח"ו. (וכ"כ באו"ח סי' נד).

ובשו"ת "חלקת יעקב" אבה"ע סי' ו (בנידון היתר חדר"ג) כתב:

דעוברת על דת ישראל הוא רק כשהבעל נודע לאיש חרדי, וסימן לדבר – שמירת שבת וטהרת משפחה. ועי' בתשובת האלף לך שלמה למהרש"ק סי' ז', וז"ל: "כי אף המתירין חדר"ג באין לו בנים, רק בימים הקדמונים שלא הי' הדור פרוץ כ"כ, לא כן בזמננו שהדור פרוץ וקרוב לומר שעיניו נתן באחרת, ואם בזמן הש"ס לא התירו לאשה לומר טמאה אני לך למשנה אחרונה, והתירו איסור ממש בקום ועשה, וכאשר מקהו בי' אקהייתא כל הראשונים, ואף לאשה כשרה שבכשרות מנשים באהל תברך, מכש"כ בזה"ז מי יודע אם כוונתו לשמים", עכ"ל. וכן שם בסי' י', ואף דודאי די"ל בין פשעה ללא פשעה, מ"מ בני"ד כיון דודאי אינה אסורה לבעלה כיון דלא הוי עדי כיעור, ורק משום עוברת ע"ד, צריכין לידע אם כוונתו רצוי', אם לא עשתה מעשי פריצות גם בידיעתו.

ובפד"ר (ח"ז עמ' 135) כתב:

"וי"ל דהיינו באינש צנוע ומעלי אשר אינו יכול לסבול התנהגות האשה כשהיא עוברת ע"ד ולבו נוקפו על כך, בזה שייך לומר דרגמ"ה לא תיקן בכה"ג, אשר לא כן במקרה שלפנינו שהבעל חי חיי הפקר עם אשה אחרת, לא מתנהג כלל כגוברין יהודאין, לא מניה ולא מקצתיה, בזה יש לדון שאין בעל כזה יכול לבוא לביה"ד ולדרוש שבגלל שאשתו לא התנהגה בצניעות כיאות לבנות ישראל הכשרות, הוא רוצה לגרשה בע"כ ולהחליפה באשה אחרת הנאה ממנה במעשיה, כי לא חסרון הצניעות אשר בה הוא אשר לא נותן לו מנוחה, הסיבה היא מפני שדבק באשה זרה ומאס באשת נעוריו."

ובפד"ר (ח"ד עמ' 363) נכתב:

"אם האשה עושית מעשי פריצות ועוברת על דת ישראל בידיעת בעלה, אם כן מהיכי תיתי שיהיה נאמן לומר על שאר עניני פריצות שאינו מתרצה לזה ורוצה להפטר מחדר"ג. קיצור הדבר, הדין בעוברת ע"ד הוא רק כשהבעל נודע לאיש חרדי..."

ובפד"ר (ח"ח עמ' 353) נכתב:

"והנה בנדוננו הבעל איננו איש חרדי, אך מ"מ נראה דכל זה אמור רק על שאר עניני פריצות שבעוה"ר הדור פרוץ בהם, אבל בנידוננו שהאשה הודתה שהתהלכה עם גבר ברצינות ועמדה להתחתן עמו. והיו לביה"ד רגלים לדבר טובא על עניני כיעור (כגון הכביסה שהוצגה בביה"ד), אם אמנם אין לנו עדות על כיעור ממש וכמו שבארנו לעיל, אבל פשיטא שאשה זו חרגה מסתם עניני עוברת ע"ד, כגון ראשה פרוע ושאר עניני פריצות שרגילים בדורנו, כי פריצות זו שאשת איש, תתהלך ברצינות עם איש זר ותהא עומדת להתחתן עמו, הם ב"ה יוצאים מגדר הרגיל גם בדורנו הפרוץ, ואין יסוד לומר שהבעל לא הקפיד ע"ז, ואמנם השלים עמה אחרי כן, אבל ברור שיש להניח שבשעתו היה איכפת לו על יחסיה עם ג', ואם כן בודאי בכלל עוברת על דת היא ומצוה לגרשה..."

לסיכומו של דבר הגדרת אשה כעוברת על דת יהודית תלויה ברמה הרוחנית של הצדדים, ויש לבדוק בכל אשה באופן אינדיבידואלי את העניין.

נשוא פסק הדין דנן
במקרה המדובר בפסק דיננו עוסקים אנו בזוג שאינו שומרים תורה ומצוות, ומשום כך שומה עלינו לברר אם התנהלותה של האישה כאשה חילונית יש בה כדי להגדירה כעוברת על דת יהודית.

חיבוקים בין האישה והגבר
התובע הגיש את תביעת הגירושין ביום ו' בניסן תשע"ב (29.3.2012)

בדיון מתאריך כ"ז בניסן תשע"ג (7.4.2013) נכתב במהלך חקירת החוקר פרטי, כדלהלן:

"ביום 23/02 יום ה'...משם בשעה 20:46 הם היו מחובקים, יש שם פארק חשוך, הם הלכו כשהם מחובקים עד לכניסה לריקודי־עם, הם עלו ביחד, בשעה 22:30 יצאו ושם אחזו ידים והלכו בפארק, חיבוק בהלוך ויד ביד ביציאה, נכנסו לרכב שלו, והגיעו ל[ס'], היו 20 דקות."

"ביום 01/03/2012 יום ה'...עשינו תצפית על הבית של הגבר ד' ברחוב [...], ובשעה 20:20, וגם חיכינו ב[ס'], ולא רציתי שיהיו חשדות, בשעה 20:20 היא מגיעה לחניון, וממתינה ברכב, באותו זמן הגבר יצא מהבית שלו, בשעה 20:25 יוצא מביתו, שניהם נסעו לפ"ת, בשעה 20:40 הגיעו לרחוב מ', ויצאו מחובקים, בשעה 22:20 יצאו מחובקים והלכו לרכב, בשעה 22:40 מגיעים לחניון ה[ס'], ולאחר שהייה ברכב, והיא יוצאת מהרכב."

"ביום 04/03 הייתה תצפית קצרה לביתה, והיא עברה דרך הבית שלו, ולא הגיעה, ונסעה לכיוון אחר בהוד השרון, ביום 08/03 יום חמישי, בשעה 20:00 יצאה מביתה, בשעה 20:08 היא עברה ליד ביתו של הגבר, והמשיכה לעשות בדיקות, אנו איבדנו קשר עין איתה, והלכתי לחכות באזור ה[ס'] היא הייתה עם רכבה וחלפה מה[ס'], ומשם עקבתי אחריה, והגיעה לפ"ת, וחיכיתי באזור מהר"ל, באזור [...], היכן שהיה ריקודי־עם היא נוהגת והגבר ליד, הם יצאו מחובקים לפארק, ומשם לאולם הריקודים, בשעה 23:28 הם יצאו לרכב הנדון דרך הפארק, הם היו מחובקים כשבאו וכשיצאו הם לא מחובקים היא יצאה אתו לביה"ח בלינסון, והיא שמה אותו שם. ביום 14/03 אנו מיקמנו תצפית על הגבר בהוד השרון, בשעה 09:30 ראינו את הגברת חולפת ליד ביתו בכיכר, בהמשך לרחוב שלו, ועשתה שוב פרסה, מיד יצאתי אחריה היא במסגרת של בדיקות עושה פרסות, והוא יצא הגבר והוא חנה בקצה רחוב [...], חנה במקום של כורכר הוא יצא מביתו, והיא מגיעה לאחר 4 דקות היא עומדת שם וממתינה ומסתכלת, כשהוא כבר בפנים, בשעה 10:38 היא נכנסת לרכב של הגבר והם יוצאים מן המקום, בשעה 10:45 ליד הכניסה ליד כפר שמריהו, הם נכנסו לפניה והם עשו סיבוב בלא עצירה, הם הגיעו לרחוב ללא מוצא, והם חזרו על עקבותיהם ונסענו לנתניה, והם מגיעים לטיילת של נתניה, הם יצאו שניהם, והלכו חלק מהזמן מחובקים לאורך הטיילת, בשעה 11:30 הם מגיעים לשמורת אירוס הארגמן, חלק מהזמן הם היו מחובקים בשעה 12:00 יצאו, והגיעו בשעה 12:15 למלון [...], והם יצאו משם בשעה 13:30, וגילתי שהם גילו, ב[...] הם יצאו."

יצוין שהחוקר נשאל:

"ש: מה התמונה הכי נועזת.

ת: שהם מחובקים ביחד."

כמו כן נשאל:

"בית הדין: האם בפעם אחת פגשת אותה שהם מתנשקים.

ת: לא."

החוקר צרף תמונה בה נראים האישה ומר [ד' ו'] מחובקים שלובי זרוע חיבוק של אוהבים.

עדות החוקר עוסקת בלפחות שבעה מקרים שהם יצאו מחובקים בדרך לריקודי־העם ובצאתם משם ובמקומות אחרים כולל שמורה וטיילת. פגישות אלו התקיימו בערבים ובבקרים.

יצוין בנוסף כי עדות החוקר עוסקת בתאריכים מ־23/2/2012 ועד 4/3/2012, שהם 11 יום בלבד בו נראו השניים כנזכר. יצוין בנוסף כי תביעת הגירושין נפתחה ביום 29/3/2012, שהוא 25 ימים בלבד לאחר ממצאי החקירה של החוקר, מה שנראה לכאורה, כי בעקבות הממצאים הגיש הבעל בסמוך את תביעתו.
להמשך פסק הדין בתיק מספר 889100/1‏