זהו ערעור על פסק דין של כבוד בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו מיום י"ח אייר תשט"ז (תיק מס' 978/תשט"ו) לפיו נקבע כי אין לראות בהמשיבה אשה המורדת מבעלה, והוחלט כי על הצדדים להתגרש בגט פיטורין בתוך זמן בית דין של שלושים יום.

על פס"ד זה הוגש ערעור.

תלונת המערער בכתב הערעור היא:

"המשיבה לא הוכיחה כל טענה מטענותיה. להיפך, העד שהוזמן על ידה העיד בניגוד גמור לכל טענותיה. גם טענותיה כשלעצמן אינן עלולות לשמש יסוד וגם לא עילה כל שהיא לחיוב גט, או להחלטה בתורת עצה טובה שעל הצדדים להתגרש.

המסקנא שעליה בא כב' ביה"ד על חוסר סיכויים לשלום אינם מבוססים על שום דבר ממשי. מחובת ביה"ד במקרה כמו זה היא להחזיר את האשה אל בעל נעוריה. לפי מצב העניינים הרי דינה של המשיבה כדין אשה מורדת בבעלה ללא כל מתן אמתלא מוכחה."

כאמור לעיל קבע ביה"ד ש"אין לראות בה אשה המורדת בבעלה" וזה בהסתמך על שלושה נימוקים אלה:

א) "לאור טענותיה של האשה נגד בעלה על איומים ברצח וכו' אשר הוכחשו על ידו רק באופן סתמי וכללי."

ב) "לאור כל יתר החומר שבתיק."

ג) "בפרט לאור מה שקרה בעברו של הבעל."

אשר לנימוק הראשון, עלינו לבדוק את המסיבות שבהם נאמרו ה"איומים ברצח" ע"י הבעל – אם נאמו בכלל.

והנה בפרוטוקול (דרגא א' ע' 66) אנו קוראים את דברי המשיבה:

"הוא אמר לי שאם אני אתגרש ממנו איים עלי שיהרוג אותי ואת אמא שלי. זה אמר לי אחרי שאמרתי לו שאני רוצה להתגרש."

ולפני בית הדין הגדול שינתה את טעמה קצת בנוסח אחר:

"אמרתי אח"כ אם אתה מוכן להיות בן אדם טוב, ואם לאו אני אעזוב אותך. הוא ענה אז אני אהרוג אותך ואותי." (ראה פרוטוקול עמוד 5 בסוף.)

ובכן – אפילו אם נניח כדברי האשה שאמנם נכון הדבר שהבעל איים עליה, ולא נקבל את הכחשת הבעל הואיל "והוכחש באופן כללי וסתמי" – כל האיום הזה מצד הבעל לא בא אלא להפחיד את האשה שלא תעזוב את בית בעלה, ושתוציא מלבה את ענין הפירוד והגירושין אשר היא מאיימת בזה לבעלה.

גדולה מזו סובר המשנה שכיר (סי' ע"ד) באשה ששכרה גוי שילך וילשין לפני השלטון כדי לשרוף את בעלה, אם עשתה זאת מחמת כעס וקטטה שהיתה לה עם בעלה, לא מיקרי משום זה עוברת על דת (ראה פסקי־דין רבניים, כרך א', עמ' 337). והכלל בזה הוא כי בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם צד א' להשני, ובמידת התגובה שהגיב על זה הצד השני על הראשון, וכ"ש במקרה דנן.

ועל דבר הנימוק השני – כאמור לעיל – מצביע כב' ביה"ד "להחומר שבתיק". סתם כב' ביה"ד את הדבר ולא פירש מה החומר הנמצא בתיק אשר יכול לשמש עילה להצדיק את עזיבת האשה לבית בעלה.

והנה מטענות המשיבה כפי שנרשם בתיק:

"עזבתי את בעלי לפי שלא הייתי מאושרת אתו... הוא בעל אופי קשה, סבל הרבה, ואולי זה הגורם לאופי הרע שלו, איננו יודע מה זאת אשה, מה זאת נישואין... קנאי ולא היה בו אימון כי... בעלי שמע כשדפקתי... אנחנו לא מתאימים זל"ז..."

לא התאוננה על דבר של ממש. רק באופן סתמי מאד. והמקרה של דפיקותיה בדלת, התופס מקום רחב בין הצדדים, גם זה לא הצליחה המשיבה להוכיח – ע"י העד שהופיע מצדה – כדבריה.

ואשר להנימוק השלישי "בפרט לאור מה שקרה בעברו של הבעל" – הנה לפנינו הודתה המשיבה: "כשהתחתנתי אתו ידעתי מכל העבר שלו" (ראה פרוטוקול עמוד 5). ואמנם המשיבה בעצמה כאשר גללה לפני ביה"ד את מסכת חייה עם בעלה וכי הוא האשם כגורם אי־התאמה ביניהם, לא הזכירה דבר בעניין עברו של הבעל.

וא"כ אין מקום להעלות מתהום הנשייה את "עברו של הבעל" אחרי שהאשה המשיבה ידעה היטב מכל זה עוד מלפני החתונה עמו.

לפי זה לא ברורה לנו המסקנה אליה הגיע כב' ביה"ד "שאין לראות בה אשה המורדת בבעלה", אם לדון לפי הנימוקים הנזכרים בפס"ד המעורער.

אולם מאידך גיסא אין דעתנו נוטה לחלוק על שיקול דעת בית הדין האומר בפסק דינו: "...מצאנו ונוכחנו לדעת שלאור הניסיונות הרבים אשר כולם נכשלו, אפסה כל תקוה לגשר על התהום שנפערה בין בני הזוג ולכן החלטנו והסקנו כי עליהם להתגרש בגט פיטורין...", היות וכב' ביה"ד טיפל בזוג המתדיינים למעלה משנה הרי יש להניח שאמנם שוכנע ביה"ד שאין סיכויים להשלים ביניהם, ולכן יש לראות את החלטת ביה"ד כעצה הוגנת לשני הצדדים להיפרד זמ"ז בגט פיטורין.

לפי כל האמור הננו פוסקים:

א. מאשרים את החלטת ביה"ד האזורי.

ב. הזכות ביד המערער להגיש תביעה לביה"ד בדרגא א' על מנת לעיין מחדש בדבר קביעת דינה של המשיבה אם יש לה דין מורדת.

כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן ביום כ"ז אדר א' תשי"ז (28.2.1957).