1. על פי סיכומי הצדדים והמסמכים המצורפים עולה כדלהלן:

א. בתאריך 7.3.12 הגישה האישה לביהמ"ש לענייני משפחה בקשה למתן צווי מניעה. הבקשה נדחתה על ידי ביהמ"ש לעניני משפחה, "בטענה כי אין להיעתר לבקשה בטרם הגשת כתב התביעה" (כדברי האישה עצמה במבוא לבקשתה לביהמ"ש מיום 11.3.13).

ב. בתאריך 10.3.13 [בשעה 8:50] הגיש האיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין וכרך עמה מזונות אישה ורכוש. כמו כן הגיש האיש מביה"ד בקשה לצווי מניעה.

ג. באותו יום מספר שעות לאחר מכן [בשעה 14:18], הגישה האישה בקשה דחופה לביהמ"ש לצו מניעה לשמירת זכויות מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון.

ד. בתאריך 11.3.13 נעתר ביהמ"ש באופן חלקי לבקשת האישה מיום 10.3.13 ונתן החלטה האוסרת על האיש לבצע כל דיספוזיציה ברכוש הצדדים, מלבד בחברה בע"מ, וכן התנה ביהמ"ש צו זה – "הצו שיש בדעתי ליתן מכוח סמכותי עפ"י תקנה 363 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי... מותנה בהגשת תובענה בתוך 7 ימים ממועד מתן הצו" (ההדגשה של ביהמ"ש במקור).

ה. בתאריך 17.3.13 נתן ביה"ד החלטה לפיה, על פני הדברים נראה שהסמכות לביה"ד, וכי הצדדים מתבקשים לתת את סיכומיהם לקראת דיון שיהיה בעניין.

ו. בתאריך 14.3.13 נעתר ביה"ד הרבני לבקשת האישה וביטל את הדיון שהיה קבוע לאותו היום.

ז. בתאריך 20.3.13 נתן ביהמ"ש, לבקשת האישה, צווי מניעה נוספים נגד האיש.

2. ראשית נבחן מבחינה עקרונית, האם ניתן לתפוס סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין על ידי הגשת בקשת "סעד זמני" לשמירת זכויות, קודם להגשת התביעה העיקרית, ובפרט האם אותה סמכות נקנית מכוח בקשה כזו הבאה במסגרת סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג־1973 (להלן: חוק יחסי ממון), דלהלן:

עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני על פי הסכם ממון או על פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית המשפט או בית הדין, לפי בקשת בן הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה.

(1) לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה;

(2) לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג;

(3) לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג.

3. אף שטרם ניתנה בעניין זה התייחסות ישירה של בית המשפט העליון, הרי שבפסקי הדין הרבניים כבר נדון הדבר במספר הזדמנויות, ובהן ניתנה תשובה ברורה בעניין. בפסק דינו של בי"ד אזורי חיפה תיק 1־24־9840 (תשס"ה־2005), הוסבר כי:

כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו... לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בעניני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל.

המשיך והבהיר בדרך זו בי"ד אזורי חיפה, תיק 1337־24־1 (תשס"ו־2006), וכתב:

ראשית, סעיף 11 לחוק יחסי ממון אינו עוסק בסעד הצהרתי על בעלות ברכוש. סעיף זה עוסק רק בסעדים למניעת הברחת רכוש ולא בעצם הזכות הקניינית או האובליגטורית ברכוש.

שנית, והיא העיקר, תביעה לשמירת זכויות ברכוש, מעצם טיבה וטבעה, אינה בגדר תביעה עיקרית. זוהי תביעה לסעד ביניים, אשר כשלעצמה אינה יכולה להקנות לבית המשפט סמכות לדון במכלול עניני הרכוש. בפרט אין היא יכולה להקנות לבית המשפט סמכות בתביעה שאינה מונחת בפניו והיא התביעה לפירוק שיתוף. ראוי לומר, כי ממכלול טענות האשה עולה שהיא אינה מעוניינת כלל בפירוק השיתוף ברכוש, וקשה אם כן לשומעה בטענה שהיא כביכול תבעה בענין זה קודם לכן בבית המשפט.

כך קבע גם בית הדין הרבני הגדול, בתיק ערעור 1700־21־1 (תשס"ח־2007) ; ובי"ד אזורי נתניה, תיק 3275־24־1 (תשס"ח־2008) ; וראה בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (להלן: בג"ץ 58/08), בו ביהמ"ש עסק בקביעותיו אלה של ביה"ד הרבני, אך לא ראה מקום להכריע בדבר.

4. אם כך לגבי סעד זמני מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון, הרי כל שכן ביחס לבקשה לסעד זמני המוגשת לפני הגשת התובענה במסגרת תקנה 363 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד־1984, ואשר על פי התקנות עצמן, הבקשה אינה עומדת מכוח עצמה אלא כל קיומה ותקפה מותנה בהגשת התובענה בעניינה תוך שבוע ימים (ראה גם א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, תשס"ט, עמ' 351־350), כפי שקובעת תקנה 363 (א):

בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות הענין, ובלבד שתוקפו של הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בתוך מועד אחר, שקבע בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו.

אמנם ניתן מאידך גיסה לטעון כי העובדה שהסעד הזמני שבסעיף 11 יכול לעמוד אף ללא תביעה עיקרית, כשלעומתו הסעד הזמני שבמסגרת תקנה 363 (א) אינו עומד בפני עצמו אלא נשען על התביעה העיקרית, הרי שבמקרה שתביעה כזו הוגשה תוך המועד הנדרש – תהיה משקלה של בקשת סעד זמני זה רב ממשקלה של הבקשה מכוח סעיף 11 לחוק הסכמי ממון, ואולי אף יהיה בכוחה להקנות סמכות דיון (בדומה לנדון לגבי תיקון כתב תביעה למפרע, ראה פסקה 31 בבג"ץ 5918/07 דלהלן). אך ניתן גם להעלות טיעונים הופכיים לעמדה זו, לפיהם גם אז יהיה משקלו של הסעד הזמני קל יותר, ולא יוכל במועד הגשתו להקנות סמכות. בכל מקרה, אין אנו נדרשים להכריע כאן בסוגיה זו, מאחר שממילא לא הוגשה תביעה עיקרית בהמשך לבקשת הסעד הזמני, כפי שנציין להלן.

5. ב"כ האישה ניסה גם להביא ראיה לדבריו מהליך "בקשה ליישוב סכסוך" לפי תקנות 258כ (ג) ו־258כא (ב) לתקס"א, אך יש לזכור כי הליך זה הוא ייחודי ושונה במהותו מהליך בקשת "סעד זמני", שבמהותו הוא "הליך ביניים". שונה מכך "בקשה ליישוב סכסוך", אשר כבר בשלב בראשון שלה היא מהווה הליך שעשוי להתגבש ולהיהפך מלכתחילה לתובענה העיקרית. זאת, כפי שבאר זאת ביהמ"ש העליון בבג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול:

התקנות ליישוב סכסוך יצרו דרך דיונית חלופית לפתיחת "תובענה" או "הליך" בפני בית־המשפט לענייני משפחה. במקום הדרך הרגילה של הגשת כתבי־תביעה נפרדים ומפורטים... מאפשרות התקנות לבן־זוג להגיש תובענה בעניינים האמורים בדרך פשוטה וקצרה של הגשת בקשה ליישוב סכסוך. בהתאם לכך, קובעת תקנה 258כ (ג) כי "הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז (1) עד (3), ובלבד שהעניין נובע מהקשר ביניהם כבני זוג."

6. גם טענת ב"כ האישה כי העובדה שביה"ד נענה לבקשתו וביטל בתאריך 14.3.13 את הדיון שנקבע לאותו יום, יש בה להוכיח שביה"ד קבע ש"סמכות השיפוט נתונה לבית המשפט לענייני משפחה" – טענה זו כלל אינה נכונה. שהרי בית הדין כלל לא הכריע באותה החלטה לגופה של שאלת הסמכות, אלא רק ביטל את הדיון שנקבע לאותו יום, וזאת משום שאותו דיון היה "עניינו בקשה למתן צווי מניעה... [ו]מאחר ובית המשפט לענייני משפחה נתן זה מכבר החלטה בבקשה שהגישה המבקשת למתן צווי מניעה" (כבקשת האישה מהתאריך 13.3.13), ולפיכך יש להימנע מכפילות דיון ב"צווי מניעה".

7. לכך יש להוסיף, שמהמסמך שצירף הבעל לסיכומיו מתברר כי בבקשת האישה בתאריך 10.3.13 לצו לשמירת זכויות מכוח סעיף 11, מתגלה כי האישה מזכירה לביהמ"ש שבקשתה שהוגשה לביהמ"ש בתאריך 7.3.13 "נדחתה [על ידי בית המשפט] בטענה כי אין להיעתר לבקשה טרם הגשת כתב התביעה" (כלשונה בכתב הבקשה). על כן הגישה האישה בקשה נוספת זו לבית המשפט, מספר שעות לאחר שהגיש הבעל את תביעתו לבית הדין. במענה לבקשה שנייה וחדשה זו קיבל אותה ביהמ"ש באופן חלקי, ונתן צווי מניעה מכוח תקנה 363 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ולא מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון.

8. כידוע, לפי פסיקת בתי המשפט, מבחן הקדימות על ציר הזמן יהיה בין אם ההפרש שבין התביעות הוא של מספר ימים, ובין שהוא של שעות בודדות (תיק רב' (אש') 853337/1, 893212/1), או אפילו מספר דקות (תמ"ש 466־10־12 ר.נ.ע. ואח' נ' ט.ע, תמ"ש 487־10־12 ר.נ.ע. נ' ט.ע). כפי שכותב בעניין השופט ריבלין, בג"ץ 8/58 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, ובדומה גם בית הדין הרבני האזורי בתיק (אזורי) 0614־21־1, ובתיק 4428־24־1. מבחן זמנים זה נקבע לפי מועדי הגשת התביעה, ולא לפי מועדי הדיון של הערכאה באותה בקשה (כטענת ב"כ האישה בתגובת לבקשת האיש), וכפי שסיכם זאת ביהמ"ש בבג"ץ 8497/00 אירה פייג־פלמן נ' ג'אורג' פלמן:

כאשר תביעה לחלוקת רכוש בין בני־זוג הוגשה כדין לבית־משפט לענייני משפחה, כריכה מאוחרת של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לא תועיל, באשר בית־המשפט הקדים ורכש סמכות בעניין. ולהפך; כאשר ענייני הרכוש נכרכו כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית־הדין הרבני... הרי הגשת תביעה מאוחרת לחלוקת רכוש בבית־המשפט לענייני משפחה לא תועיל ובית־המשפט לא ייזקק לה, באשר בית־הדין הקדים ורכש סמכות שיפוט ייחודית בסוגיה זו. (ההדגשות אינן במקור)

9. זאת ועוד: בהחלטתו מיום 11.3.13, מתנה ביהמ"ש תוקפו של צו זה, וקובע כי "הצו שיש בדעתי ליתן מכוח סמכותי עפ"י תקנה 363 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי [...] מותנה בהגשת תובענה בתוך 7 ימים ממועד מתן הצו". ומהעולה מכתבי טענות הצדדים ומהמסמכים שצורפו, מתברר לכאורה שעד לימים אלה, כחודשיים לאחר שנתן ביהמ"ש את צווי המניעה המקדימים, לא הגישה האישה לביהמ"ש לענייני משפחה את כתב התביעה העיקרי לאותן בקשות סעד זמני, למרות הודעת בית המשפט כי הוא מתלה את הצו ב"הגשת תובענה תוך 7 ימים."

10. לדעתנו, יש לראות בחומרה רבה העלמת עובדות משמעותיות אלה מצד האישה. האישה בסיכומיה ובתגובתה לבקשת האיש, ידעה לספר לבית הדין כי "ההליך המשפטי הראשון בענייני הרכוש בין הצדדים (בקשה למתן צווי מניעה) נפתח בבית המשפט לענייני משפחה ביום 7.3.2013, לפני הגשת תביעת הגירושין" (דברי האישה בסיכומים, ההדגשות במקור), ואף צרפה לשם כך "אישור על פתיחת בקשה" מאותו יום, אך 'שכחה' משום מה לספר לבית הדין כי בסופו של יום ביהמ"ש דחה את בקשתה. עובדה משמעותית זו בית הדין כלל לא היה יודע עליה, אילולי היה האיש מצרף לסיכומיו את 'כתב התביעה' השני שהגישה האישה לביהמ"ש. לא פחות חמור מכך, היא ההתנהלות בה השמיטה והעלימה האישה מבית הדין בסיכומיה, את העובדה שבסופו של עניין היא לא הגישה את כתב תובענה עד לזמן הנדרש בהחלטת ביהמ"ש דלעיל, ואף לא לאחר מכן. עובדה אשר יש בה להשפיע על תוקפו המשפטי של הצו שנתן ביהמ"ש. אמנם משיקוליו הוא החליט ביהמ"ש להיענות לבקשתה הנוספת, השלישית, של האישה והוציא בתאריך 20.3.13 צוו נוסף לשמירת הרכוש, אף שהאישה כבר עברה אז את גבול ה־7 ימים שקבע ביהמ"ש, אולם ברור שאין הדבר יכול להפוך בקשות אלה לתקפות דיים כדי לקבוע סמכות שיפוט ייחודית לאותה ערכאה. התנהלת חסרת תום־לב מעין זו עשויה להוות חלק מהמרכיבים המכריעים את תוצאת "מרוץ הסמכויות", כי שקבע ביהמ"ש בבג"ץ 58/08:

אכן, כאמור, המקרה הוא מקרה הגבול המקשה על הקביעה כי התנהגות העותרת מהווה חוסר תום לב שיש בו כדי להשפיע על תוצאותיו של מרוץ הסמכויות לפי מבחן הזמן. אולם, מדובר כאמור במקרה שבו קיים חוסר תום לב והספק נוגע רק לעוצמתו של זה.

11. גם טענת ב"כ האישה (בפסקאות 37–36 לסיכומיה) כי האישה נאלצה עד עתה שלא להגיש תביעה עיקרית לביהמ"ש בענייני הרכוש, משום שטרם ניתן פסק דין הצהרתי הקובע שמחצית הרכוש שרשום על שם האיש הוא שלה – גם היא אינה נכונה. ראשית, הרי גם בקשה להצהרה על זכויותיה בנכסי האיש, לא ראינו עד כה שהאישה הגישה לביהמ"ש. שנית, הלא במסגרת הגשת תביעה לפירוק שיתוף יכלה האישה לבקש, אגב ההליך העיקרי, הוצאת צוו המצהיר על בעלותה במחצית הדירה. זאת, כפי שהדבר נעשה במסגרת הסעד הזמני לשמירת הזכויות, שבסעיף 11 לחוק יחסי ממון, כפי שביאר זאת ביהמ"ש בע"א 1565/94 ח' מנדלברג נ' י' מנדלברג, פ"ד מט (5) 171, בציטוט שאף האישה עצמה הביאה על ידי ב"כ:

שהסעדים המצויים בסעיף 11 לחוק הינם טפלים לסעד העיקרי של איזון המשאבים. כאשר בית־משפט או בית־דין נוקטים אמצעים לשמירת זכויותיו של אחד מבני הזוג, עליהם לקבוע תחילה כי לכאורה הנכס המדובר הוא בר־איזון. לא יינקטו אמצעי שמירת זכויות לגבי נכס שברור שאיננו בר־איזון. (ההדגשות אינן במקור)

12. זאת ועוד: לפי תיקון 4 לחוק יחסי ממון (2008), הוסף סעיף 5א (ה) הקובע ש"בקשה לביצוע הסדר איזון משאבים לא תידחה או תימחק בשל כך שטרם" הגיע מועד האיזון על פי החוק, ובית הדין במקרה זה יהיה "רשאי לעכב את הדיון בבקשה כאמור".

13. המסקנה העולה מדברנו דלעיל, היא כי סמכות הדיון בעניינים הנכרכים בתביעת הגירושין של הבעל נקנתה לבית הדין הרבני. הן משם שההליך שפתחה האישה בביהמ"ש קודם לתביעת הגירושין של הבעל לא היה אלא בקשת "סעד זמני" בלבד ולא "תובענה", והן משום שהליך זה נדחה על ידי ביהמ"ש, ולמעשה ההליך הראשון בעניין היה תביעת הגירושין של האיש בביה"ד הרבני. זאת ועוד: ההליך השני שהגישה האישה בביהמ"ש, המאוחר לתביעת האיש בביה"ד, היה גם הוא הליך של "סעד זמני" במסגרת חוק יחסי ממון, בלא שהוגשה – לא בסמוך לו ולא עד היום – התביעה העיקרית בענייני הרכוש. ועל כל אלה נוספת התנהגותה חסרת תום־הלב של האישה בהסתירה מביה"ד עובדות משמעותיות אלה.

ניתן ביום י"ב בתמוז התשע"ג (20/06/2013).

הרב יצחק אלמליח – אב"ד