לפנינו תביעת האשה לגירושין ומנגד תביעה של הבעל לשלום בית.

בית הדין שמע את הצדדים במהלך מספר דיונים שהתקיימו ולאחר העיון בחומר שבתיק עמדת בית הדין להורות לצדדים להתגרש ומורה כי לבעל אף מצווה לגרש את אשתו.

בטרם ננמק את החלטתנו נקדים תקציר עובדתי הרלוונטי למתן החלטה זו.

א. ביום י"א ניסן תש"ע נישאו הצדדים זל"ז כדמו"י בנישואין ראשונים.

ב. לאחר הנישואין הצדדים התגוררו יחד באשדוד. כתשעה חודשים ולאחר מכן נפרדו.

ג. האשה עזבה את הבית ומני אז כשלוש וחצי שנים הצדדים פרודים. האשה מתגוררת בחיפה והבעל בירושלים.

ד. לצדדים אין ילדים משותפים ואין רכוש משותף.

ה. האשה עלתה מברית המועצות ועברה הליך גיור בארץ טרם שנישאה.

ו. ביום י"א בניסן תשע"ב (3.4.2012) פתחה האשה תיק תביעה לגירושין.

ז. ביום כ"ג באלול תשע"ג (29.8.2013) (כשנה וחצי לאחר מכן) פתח הבעל תיק תביעה לשלום בית.

ח. התקיימו מספר דיונים במהלכם שוחח בית הדין ביחידות עם כל אחד מהצדדים בהסכמתם על מנת לרדת לשורש חילוקי הדעות ביניהם ולסייע בידם להגיע להסכמה אולם ללא הצלחה.

ט. הצדדים הופנו ליחידת הסיוע של בית הדין לבחון את טיעוניהם ולבדוק את האפשרות לשיקום מערכת הנישואין.

י. בחוות הדעת של יחידת הסיוע שניתנה ביום כ"ג ניסן תשע"ג 03.04.2013 לפני כשנה ושמונה חדשים צוין כי בפגישה עמדו הצדדים בנחרצות על עמדתם, האשה אמרה כי אינה מסוגלת רגשית וכלכלית לפרנס את הבעל ואינה עומדת בהתחייבותה לפרנסו, כמו כן טענה כי אין מסירות נפש לבעלה ומעוניינת רק לצייר. מנגד הבעל טען שיש לחייב את האשה לחזור לבית. בסיכום חוות הדעת נאמר "במצב היחסים הקיים ובאין מוטיבציה הדדית של שני בני הזוג אין בסיס לשלום בית."

יא. הבעל לא קיבל את חוות הדעת של יחידת הסיוע ובקש להפנותם לייעוץ זוגי אישיות רבנית המבינה את סגנון חייהם.

יב. הצדדים נתבקשו ע"י בית הדין להמציא שמות יועצי נישואין המקובלים עליהם.

יג. האשה המציאה שמות יועצי נישואין. שמותם הועברו לתגובת הבעל שלא הגיב ולא המציא שם יועץ/ת המקובלת עליו. (ראה החלטה בית הדין מיום י"ט בסיון תשע"ג, 28.05.2013 מיום י' בתמוז תשע"ג 18.06.2013, ומיום י' בכסלו תשע"ד 13.11.2013).

יד. ביום כ"ג בניסן תשע"ד 23.04.2014 התקיים דיון נוסף, הבעל לא נימק בנימוק המניח את הדעת מדוע לא הגיש תגובה או רשימת שמות יועצי נישואין המקובלים עליו, טען כי הוא לא צריך יועץ נישואין אלא רב שיעשה שלום בית, בקש להפנותם להרב אבנר קוואס.

טו. בסיום הדיון הטיח הבעל באשה בנוכחות בית הדין "בשם ד' לא תקבלי גט לעולם" עוד ביקש מבית הדין להענישה להישאר בלי גט ולתת לו היתר נישואין בגלל מרידתה בו.

טז. בהחלטת בית הדין לאחר הדיון נעתר בית הדין לבקשת הבעל והפנה את הצדדים להרב אבנר קוואס. בהחלטה בקש בית הדין מהרב קוואס לבחון את מערכת הנישואין והיחסים שבין הצדדים לראות האם ניתן לשקמה ובמידת הצורך לסייע בידם להגיע להחלטה נבונה באשר לעתידם. כמו כן התבקש הרב קוואס להמציא חוות דעתו בתוך 60 יום.

יז. ביום ט"ו באלול תשע"ד 10.09.2014 התקיים דיון נוסף. במהלכו התברר כי הצדדים לא פנו כלל וכלל להרב קוואס. הבעל טען כי בית הדין היה צריך לפנות להרב קוואס שיזמינם. בית הדין דחה טענה זו והראה לו החלטת בית הדין הברורה שהפנתה את הצדדים להרב קוואס והבהיר לו שעליו היה מוטל ליצור קשר עם הרב.

יח. במהלך הדיון התפרץ הבעל והתריס כלפי בית הדין שעליו מוטלת החובה לחנך את האשה ולחייבה לחזור אליו.

יט. האשה התנגדה וטענה כי זה כמו אונס בשבילה לחיות עם הבעל. בדיון קודם ציינה לדעת הרמב"ם שאשה הטוענת שבעלה מאוס מחייבים את הבעל לתת גט. הבעל טען כי לימדו אותה להגיד זאת.

כ. בית הדין הציע לבעל לפנות ישירות אל האשה ולשוחח עמה ולשכנעה להסכים לניסיון חזרה לשלום בית, ואכן הבעל ניסה מחוץ לאולם בית הדין לשוחח עמה אולם בכיית האשה נשמעה היטב עד לאזני בית הדין.

עד כאן תקציר עובדתי. להלן עיקרי טיעוני הצדדים:

האשה טענה בתחילת הדיונים כי אינה חפצה בבעל מאחר והיא לא מסוגלת לעמוד במטלות של אשה וכי רצונה רק לצייר.

בהמשך הדיונים טענה כי אינה מסוגלת לחיות עם בעלה מאחר והוא מאוס בעיניה וכי היא בכתה רבות בזמן שחיו יחד ולחיות עמו זה כמו אונס.

הבעל טען כי לא התחתן עם האשה כדי להתגרש וכי חובת בית הדין לחנך את האשה שתחזור אליו ואם לא יש להענישה שתישאר בלי גט ולתת לו היתר נישואין. הכחיש טענת האשה כי בכתה בזמן שחיו יחד. לדבריו, שוחח עם האשה שיחזרו לשלום בית לתקופה ואם לא יצליח הניסיון יסכים להתגרש, האשה הסכימה, אולם חזרה בה.

כאמור, עמדת בית הדין שבנסיבות מקרה יש להורות לצדדים להתגרש לאלתר ויפה שעה אחת קודם.

נימוקי החלטה זו הם כדלהלן:

בית הדין מתרשם כי האשה כנה בתביעתה לגירושין. אמנם כן, בתחילת הדיונים עדיין לא טענה למאיסות הבעל וטענה טענות שונות כי אינה מסוגלת לעמוד במטלות של אשה כלפי בעל, אולם בהמשך טענה זאת וניכרים דברי אמת, ובפרט למה ששמע בית הדין את בכיותיה של האשה בשיחה של הבעל עמה לבקשת בית הדין.

אלא שעם זאת אין אנו משוכנעים שיש כאן אמתלאה מבוררת המשכנעת את בית הדין כי לטענה זו של מאיסות יש בסיס.

עולה לנו חשש (אמנם קל) שייתכן ולימדו את האשה לטעון כן כדי שבית הדין יחייב את הבעל בגט.

יש לכך גם קצת רגליים לדבר שכן ציינה לדברי הרמב"ם בעניין זה מה שמעלה את החשש שהאשה קיבלה מידע מבחוץ אודות שיטת הרמב"ם והעלתה זאת במהלך הדיון.

בית הדין בתוך עמו יושב ולא פעם עולות טענות שכאלה ע"י מי שמעוניין להתגרש ותפקידו של בית הדין לבחון את הטענות הללו בשבע עיניים בנסיבות של כל מקרה לגופו ולהשתכנע מהטענה שאכן היא כנה ולא מן השפה ולחוץ.

מטבעה של טענת מאיסות צריכה להיות מבוררת כי יש לנפש האשה מאיסות וגועל מהתנהגות מסוימת של הבעל. ראה על כך בהרחבה בספרו של הגרי"א הרצוג היכל יצחק אה"ע ח"א סימן בב' ובפרט באות ה'. בספרו של הגרא"י גולדנברג ציץ אליעזר חט"ו סימן מ"ו ובספרו של הראשון לציון הגר"ע יוסף יביע אומר ח"ג אה"ע סימנים י"ח י"ט וכ'.

ובאוצר הפוסקים אה"ע סימן ע"ג סעיף ג' הביא רבים מן הפוסקים שביארו גדרי אמתלאה המבוררת.

במקרה דנן האשה לא הצביעה על התנהגות מסוימת שהביאה אותה למאוס בבעל.

ברם, לא ניתן להתעלם כי בית הדין חזה במו עיניו את התנהגות הבעל כלפי האשה המתייחס אליה באופן אגרסיבי ושתלטני, הבעל צעק שיש להענישה ולא לתת לה גט ולתת לו היתר נישואין.

מהתנהגות זו של הבעל מתרשם בית הדין כי לבעל דפוסי התנהגות שתלטניים, הבעל אינו מפנים את החובה המוטלת עליו על פי התורה כבעל כלפי האשה, ונדמה לו שחובת בית הדין לחנך את אשתו לקבל מרותו, התנהגות בלתי ראויה לבעל שטוען כי הוא לומד תורה.

הבעל אינו מבין שגם עליו מוטלת חובה להשתנות ולהתייחס אל האשה בכבוד ולחזר אחריה לשלום בית.

לא זו בלבד, אלא את האחריות לחינוכה של האשה מטיל הוא על בית הדין.

הבעל לא טרח להמציא שמות יועצי נישואין כפי שביקש וכפי שקבע בית הדין בהחלטתו ולא טרח לפנות להרב קוואס כפי שבקש וכפי שקבע בית הדין בהחלטה ברורה.

הדבר מצביע על חוסר כנות בתביעתו לשלום בית.

יתרה מכך, לבית הדין עולה חשש כי הבעל מבקש לנקום באשה על נטישתה אותו ולא לתת לה גט כעונש. הדבר בא לידי ביטוי בסוף דיון שהבעל הטיח כלפי האשה בצעקות "בשם ה' לא תקבל גט לעולם".

כידוע, בפסקי הדין חילקו בטענת מאיס עלי באמתלאה מבוררת או לא וכמו כן חילקו בין האמתלאה מבוררת לבית הדין או לא.

הנוהג בבתי הדין על פי הפוסקים שחילקו בין סוגי טענות מאיסות וברמות השונות שבית הדין נוכח לראות במהלך הדיונים, ראה על כך במאמרו של הרה"ג חגי איזירר שליט"א בספר שורת הדין ח"ב ועוד.

לאחר ניתוח העובדות המפורטות בתקציר העובדתי מתרשם בית הדין שיש בנסיבות מקרה זה בסיס לטענת האשה למאיסות מבוררת אולם אין בה כדי לשכנע את בית הדין ברמה הנדרשת לכפות על הבעל גט ויש להחיל עליהם דינו של הרמ"א בסימן ע"ז סעיף ג' "ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו".

מקור הדין מדברי הטור בשם מהר"מ והובאו גם בתשובות הרא"ש כלל מ"ג, תשובות הרשב"א ח"ז סימן תי"ד ועוד.

וראה עוד בשו"ת מהרי"ו סימן כ' שכתב:

"ולא ראיתי שום צד לכוף אותה להיות עמו... ומאחר והיא מורדת וקיבלה עליה את הדין, ואינה רוצה לחזור אליו ולדור תחתיו, ורוצה לשבת ולהתעגן, אין עוד לבעלה שום דין עליה, ולא לכובשה בשום מיני כבישה."

וראה עוד מאירי כתובות ס"ג ע"ב:

"דווקא בשטוענת כך מן הדין רצה לומר, שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד ענייניו, אם במידות אם בשאר דברים מכוערים, והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא, הא כל שטוענת כן מחמת עיקשות וגאווה והסתלסלות יתר, אין שומעין לה."

כלומר, שאם בית הדין משוכנע מהתנהגות הבעל שיש בהם בסיס לטיעוני האשה די בכך לקבל טענתה ובוודאי שלא ניתן לחייב את האשה לחיות עמו. וראה עוד בהקשר לכך דברי תוספות רי"ד כתובות ס"ד ע"א ובספרו של הגרי"א הרצוג שו"ת היכל יצחק ח"א סימן ב' מה שהרחיב בגדרי מאיסות ודוק מיניה לאתרין.

נימוק נוסף הוא הפירוד המוחלט שיש בין הצדדים למעלה משלוש וחצי שנים שלמרות הניסיונות הרבים שנעשו ע"י בית הדין להביא את הצדדים לשקם את מערכת הנישואין באמצעות שיחות עם כל אחד מהם וכמו כן הפנייתם ליחידת הסיוע וליועצי נישואין, כל הניסיונות הללו עלו בתוהו דבר המצביע על פירוד רגשי שנגרם כתוצאה מהפירוד הפיזי.

בית הדין אינו מצביע על מי מהצדדים מוטלת האשמה בפירוד זה, די לנו בכך שהפירוד הפיזי קיים בפועל וגורם להתרחקות רגשית יותר ויותר עד כדי שלבית הדין עולה חשש שהבעל פועל ממניעי נקמה, דבר חמור ביותר.

אשר על כן יש לצרף כסניף נוסף את דברי הגר"ח פלאג'י המפורסמים בספרו החיים והשלום שכתב נימוק הלכתי נוסף.

כאמור בדברינו לעיל לאחר שניתחנו היטב את המקרה דנן ניתן לומר שלאשה יש בסיס לטענת מאיסות באמתלאה המבוררת אלא שאין בה סיפק לשכנענו בכנות הטענה.

האשה לא ביקשה לחייב את הבעל להתגרש משום שהיא מעוניינת להינשא. כל טענתה שאינה מוכנה לשמש לו יותר כאשה ולחיות עמו כדרך כל העולם מהסיבות שפירטה.

לאמור, דברי מהר"י וייל תואמים למקרה דנן שאין בעלה יכול לחייבה לחיות עמו ובוודאי שלא להטיל על בית הדין את המשימה לחנכה לחיות עמו.

האשה מוחזקת בטענתה למאיסותה ממנו לכל הפחות בנוגע לחיובה לחזור ולחיות עמו.

פועל היוצא מכך ששומה על בית הדין בנסיבות הללו לבחון האם בית הדין יכול לאפשר מצב זה שנפסק ברמ"א שאין כופין את האשה לחיות עמו וגם אין כופין את הבעל להתגרש.

בית הדין סבור שבמקרה דנן בו לבעל אין ילדים ועדיין לא קיים מצוות פריה ורביה המחויב בה מן התורה שיש לדון האם במקרה שכזה ניתן לחייבו או אף לכופו לקיים מצווה זו.

דין זה נפתח בגדולים. הריב"ש בתשובה סימן ט"ו נדרש לשאלה מעין זו באיש צעיר שלא היו לו ילדים שרצה לשאת אשה אלמנה, זקנה כבת תשעים שנה שהיתה עשירה, הקהל מיחו בידו והאיש התלונן כנגדם אצל מושל העיר. מושל העיר והקהל הסכימו לקבל את דעתו.

הריב"ש בתשובה זו מנתח בהרחבה דין כפייה על מצוות פריה ורביה ומביא שמעיקר הדין כופין על מצוות פריה ורביה בשלושה מקרים.

מקרה א'. שלא ישא אדם אשה שאינה בת בנים אם עדיין לא קיים פריה ורביה.

מקרה ב'. נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שכופין אותו להוציא אע"פ ששניהם מסכימים להמשיך את נישואיהם.

מקרה ג'. הוחזקה אשה לעקרה לא תינשא לאיש שלא קיים פריה ורביה. והוא הדין לאשה זקנה שלא תינשא לאיש עדיין לא קיים פריה ורביה.

וע"ז כתב:

"אמנם כל זה שורת הדין לפי הגמרא, אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה, או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים, ומן הדין היה לבית דין לכוף אותו או להוציאה או לקחת עליה אשה בת בנים"

ולאחר שביאר מדוע לא נהגו לכוף כפי עיקר דין הגמרא כתב:

"ולזה העלימו חכמי הדורות את עיניהם בענייני הזיווגין שלא למנעם, אין צ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים. ואין בנישואין ההם לא משום ערווה ולא משום איסור קדושה, ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה, ונגשו אל המשפט ושפטום על פי התורה."

דברי הריב"ש הללו הובאו בקיצור בדרכי משה אה"ע סימן א' סק"ג ופסק כדבריו בסעיף ג'.

ועיין בדברי הח"מ והב"ש שם מה שביארו בדבריו.

מרן הב"י לא הביא דברי הריב"ש אולם בשו"ת ב"י דיני כתובות סימן י"ד האריך להוכיח שיש ללכת על פי הדין ולכוף על מצווה זו. אולם כאמור בב"י ובשולחנו הטהור לא התייחס לשאלה זו. וראה ביאור הגר"א סק"י מה שכתב בזה.

ובפתחי תשובה סק"ה הביא דעת הקרית מלך רב בפט"ו מהלכות אישות שכתב שכל בית דין שאינו כופה על זה, לאו שפיר עבד ואין להשגיח במנהג וכפי שכתב הב"י בשו"ת.

וראיתי בט"ז סק"ה שכתב "וכן משמע בריב"ש שכתב ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענייני הזיווגים שלא למנעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים. משמע, באם אין שניהם רוצים לא העלימו עיניהם מלמנעם."

הט"ז מדקדק מדברי הריב"ש שכתב "כל שניהם רוצים" שאם אחד מהם אינו מעוניין אזי לא העלימו עיניהם וחוזר הדין שכופין.

ומעין זה דקדק העזר מקודש שם וכתב "אך אם כבר התחילו הזוג בעסקי פשרות אודות גירושין נכון להכניס את עצמו לגמור לטובת הגירושין."

וכ"כ בשו"ת פני יהושע אה"ע סימן מ"א "אם אירע קטטה ביניהם ובאו לבית דין, אין לבית דין לתווך ולהשלים ביניהם, אדרבא, יראו שיתפרדו, ובית דין דמיזדקקו להם להשלים ביניהם לאו שפיר עבדי" הוב"ד באוצר הפוסקים סעיף ג' אות כ"ו ודקדק כן מדברי הריב"ש הנ"ל.

ולכאורה לדברי הפוסקים הללו, גם לדעת הרמ"א שפסק כריב"ש יש לכוף את הבעל במקרה דנן לגרש את אשתו.

ברם, עיינתי בדברי הריב"ש וצל"ע בדקדוק זה מדברי הריב"ש, שכן הריב"ש כתב בלשון "אצ"ל שלא להפרידם" כלומר, בדרך של ק"ו, אבל לא בא למעט שאם אחד מהם אינו מעוניין בהמשך הנישואין שכופין.

וכך מוכח מהמשך דבריו שכתב "ודי להם לדונם על פי הדין כשיש מחלוקת בין איש לאשתו על זה, ונגשו אל המשפט ושפטום."

כלומר, הריב"ש נותן למקרה זה בו יש מחלוקת בין האיש והאשה, דין הנוהג באיש שקיים פריה ורביה ויש בינו לבין אשתו מחלוקת.

ולאחר המחילה רבתי לא זכיתי להבין דקדוקם של הט"ז העזר מקודש והפנ"י בדברי הריב"ש וצל"ע.

זאת ועוד, יש לבחון מקרה דנן לאור המצב בימינו בו לא ניתן מבחינה מעשית לכוף את הבעל להינשא אם נכופו להתגרש, ואם כן נפל פיתא בבירא ושוב חוזר להיות הדין שלא נכופו לתת גט במקרה שיש מריבות ביניהם כמו במקרה דנן.

טענה זו שייכת גם אליבא דהב"י בתשובה הסובר שיש לכוף כפי עיקר הדין על מצוות פריה ורביה שבזמננו אין בסמכותנו לכוף דין זה.

טענה זו מתחזקת לאור דברי הרא"ש ביבמות פ"ו סימן ט"ו שהביא דברי הרי"ף בדין כפיית הבעל לגרש את אשה שאינה בת בנים וז"ל:

"ואפילו בשוטי, מתוך לשונו (של הרי"ף) משמע דכייפינן ליה בשוטי אף לישא אחרת כדי לקיים מצוות פו"ר, ומסתבר הכי, דמה מועיל מה שמגרשה אם לא שישא אחרת, והו"ל כמו שאר מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקיים המצווה."

כלומר, כפיית בית הדין בעל לגרש אשתו שאינה בת בנים, היא כאשר ניתן לכפותו גם להינשא.

אולם, ברור שבוודאי מוטלת על בית הדין החובה להורות לבעל שעליו מוטלת מצווה לגרש את אשתו ולהינשא לאשה עמה יוכל לקיים מצוות פריה ורביה.

אלא שראיתי שכבר עמדו בדין זה הרה"ג הראשון לציון הגר"י נסים והגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל בפד"ר כרך ג' עמודים 16–18. ושם הביאו דברי תשובות מיימוניות אישות ל"ד, תשובות הרמ"א סימן צ"ו, ושו"ת מהר"ם פאדוואה סימן י' שהפוסקים הללו סברו שיש לכוף בעל לגרש אשתו במקרה ולא קיים מצוות פריה ורביה במקרים בהם דנו לצרף זאת לכפות על הבעל לתת גט.

והעירו מדברי הרא"ש הנ"ל ביבמות שמדבריו עולה כי כל הכפייה לבעל לגרש אשתו זהו דווקא כשיש ביד בית הדין לכופו לישא אשה כדי לקיים מצוות פריה ורביה אבל בזמננו שאין סמכות לבית דין לכוף על אדם לישא אשה ולקיים מצוות פריה ורביה אין מקום לכופו לגרש את אשתו.

ולאחר שהעירו כן הביאו מספר בני אהובה על הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות ה"ז שביאר את החילוק בדעת הרמב"ם בין מי שלא נשא אשה שאין כופין אותו לישא אשה כדי לקיים מצוות פריה ורביה, לבין מי שנשא אשה שאינה בת בנים שכופין אותו להוציא וכתב "... דכל זמן שיש לו אשה בשום צד אינו מהדר ליקח אחרת, וכופין להוציא, ואח"כ יד בית דין מסולקת, דמסתמא יקח אשה הראויה לבנים ולא יהיה שרוי בלא אשה."

והסיקו מזה שגם לדעת הרא"ש הנ"ל יש לומר שבית דין כופין על הבעל שלא קיים מצוות פריה ורביה לגרש את אשתו, ולאחר מכן אין על בית הדין חיוב לכפותו לישא אשה כדי לקיים מצוות פריה ורביה, ותולים דמסמא יקח אשה. ולדעתם הרא"ש אינו חולק על יסוד זה שחידש בני אהובה בדעת הרמב"ם.

נמצאנו למדים מדבריהם שגם אליבא דהרא"ש ביבמות יש לכפות על הבעל במקרה דנן לגרש את אשתו כדי לקיים מצוות פריה ורביה מאחר והאשה דורשת להתגרש ולא ניתן מצד הדין לכופה לחזור אליו כפי שביארנו.

אלא שראיתי שציינו (בסוגריים) ועיין תשובת ושב הכהן סימן נ"ה.

ואכן עיינתי שם וראיתי שם שכתב לעניין בעל שרוצה לגרש את אשתו לאחר ששהה עמה שמונה-עשרה שנה ולא ילדה רק הפילה לאחר הנישואין ושוב לא ילדה ועתה נתהווה קטטה ביניהם.

ושם הרחיב באריכות בשאלה זו של כופין על מצוות פריה ורביה ובמסקנתו כתב שאין כופין על האשה להתגרש אלא צריך לפייסה שתקבל גט ברצון.

וראה עוד בספרו של מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל יביע אומר ח"ג אה"ע סימן כ"א אותיות ג' וד' מה שהביא דברי הרמ"א בשם הריב"ש והגרי"ח בספרו רב פעלים לפסוק כדבריו, וציין לדעת מרן הב"י החולק וס"ל לכפות על המצוות בכה"ג ובהקשר לכך ביאר גם דעת ושב הכהן ועוד אחרונים, ומסקנתו שגם בזמננו חובת בית הדין לכוף על בעל שלא קיים פריה ורביה להתגרש.

ובפד"ר שם כתבו שלמרות שלא נפסק כרמב"ם לכוף בטענת אשה למאיסות, מ"מ יש לצרף זאת כסניף ולכוף את הבעל להתגרש.

ולכאורה הוא הדין במקרה דנן שיש לצרף נימוק זה לטענת האשה למאיסות.

מכל הלין טעמי נראה לי שיש לפסוק שעל הבעל לגרש את אשתו מהנימוק שלא קיים פריה ורביה ואינו יכול לקיים מצווה זו עם אשה זו בנסיבות הללו שלא ניתן על פי ההלכה לכופה לחיות עמו.

לאור האמור יש לפסוק לדעתי כדלהלן:

א. תביעת הבעל לשלום בית נדחית מאחר ולא ניתן לצקת לתוכה תוכן מעשי בנסיבות הללו שלא ניתן לחייב מן ההיבט ההלכתי את האשה לחיות עמו.

ב. תביעת האשה להתגרש מתקבלת ויש לחייב את הבעל לתת גט לאשתו.

ג. בית הדין מצווה על הבעל לגרש את אשתו בנסיבות הללו שלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה.

מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ט בכסלו התשע"ה (21/12/2014).