ביום א' באלול תשע"ג (7.8.2013) הוגשה לבית הדין תביעה להפחתת מזונות מאת הגרוש.

הצדדים נישאו בשנת 2008 ולהם בת בשם [ל'] ילידת אותה שנה. הצדדים התגרשו בשנת 2011. הצדדים הופיעו לבית הדין ביום י' בחשוון תשע"ב (7/11/2011) ובפרוטוקול הדיון נכתב:

"הופיעו הצדדים
בית הדין עורך לצדדים חקירת שמות.
בית הדין עורך לצדדים הסכם גירושין, בית הדין מוציא פסק דין בנפרד."

במועד הנ"ל הוצא פסק דין ובו נכתב כדלהלן:

פסק דין
לאור החומר שבתיק, המסמכים, בית הדין פוסק:
א) הצדדים יתגרשו כהסכמתם כדת משה וישראל.
ב) משמורת הקטינה [ל'] תהיה בידי האם.
ג) האב ישלם בעבור מזונות ומדור הקטינה סך 1,800 ₪ לחודש, החיוב יחל בכל 10 לחודש בהעברה בנקאית, סכום זה צמוד למדד.
ד) הוצאות רפואיות וחינוך חריגות, ישאו הצדדים בחלקים שווים.
ה) הסדרי ראיה – האב יראה את בתו בכל יום בין השעה 15:30 עד השעה 19:30, האב יקח את בתו ממקום לימודיה ויחזירה לבית האם. האב יקבל את בתו לכל שבת שניה, החל משעתיים לפני כניסת שבת ועד שעה לאחר צאת השבת.
ו) החגים יחולקו שווה בשווה בין הצדדים, ושנה לאחר מכן יתחלפו בין הצדדים החגים, וחוזר חלילה.
ז) מחוץ להאמור לעיל, אין כל תביעות זע"ז.
ח) במעמד הגט מוותרת האשה על כתובתה.
ט) הוצאות משפט, כל צד ישא בהוצאותיו.

על פסק הדין חתם האב"ד שליט"א.

נשוא התביעה נסוב על סעיפים ג–ד. לטענת הגרוש הסכמתו באותה עת לסך הנזכר הייתה בשל שכרו שעמד אז על סך 7,000 ₪. אולם כשנה לאחר מתן פסק הדין חלה הידרדרות חמורה במצבו הבריאותי של התובע שהפך כמעט לעיוור. בשל כך מטופל התובע במוסד "שיקום לעיוור" שלש פעמים בשבוע בהרצליה והחל מחודש אוגוסט הוא מטופל שם כל יום. בנוסף, התובע הוכר כנכה לצמיתות בדרגת 100% ונקבעה לו נכות בקצבה של 3,482 ₪. התובע גם קיבל בשל כך סיוע משפטי מהלשכה לסיוע משפטי. לטענתו הגרושה שיפרה את מצבה הכלכלי בכך שמתגוררת עם בן זוג שיש להניח שמשתתף בכלכלת הבית והוצאותיו. לדבריו חלו בו שינויי נסיבות כדלהלן. הוא אף צרף כאסמכתא לדבריו אישור מהביטוח לאומי לקצבת הנכות.

בפרוטוקול מיום ט"ז בכסלו תשע"ד (19/11/2013) שנכתב בכתב יד וצורף ונסרק לתיק נאמר ע"י ב"כ הבעל שהגרוש עובד באגודה למען העיוור והוא מרוויח שכר מינימום לשעה בסך 23 ₪ וכי הוא עובד 40 שעות בחודש ובס"ה מרוויח 920 ₪ וכי יש להפחית מסך זה את האוכל במזנון המקום. עוד הוסיף ב"כ הבעל כי הוא ומרשו הציעו לאשה סך 1,100 ₪ כהצעת פשרה. האישה אף הודתה כי הסכימה בהתחלה להצעת הצד השני אולם בסופו של דבר התחרטה כי סכום זה אינו מספיק לה.

בדיון שהתקיים ביום ח' בשבט תשע"ד (9/1/2014) טענו הצדדים שוב ובמפורט את עיקרי טענותיהם. לדברי הגרוש יש לו כיום הוצאות רפואיות כדלהלן: 280 ₪ לצורך החומר של העדשות השיקומיות. תרופות לדיכאון בסך 180 ₪. סיגריות בסך 700 ₪. השתתפות חודשית לאמו עקב כך שדר בביתה בסך 500–600 ₪. (מאוחר יותר ועל פי בקשת בית הדין צורפה לתיק הצהרת אמו של הגרוש בפני עו"ד, שהיא מקבלת ממנו השתתפות בסך 400–500 ₪). טיפול פסיכולוגי של ארבע פגישות חודשיות בסך כולל של 640 ₪. הסעות להרצליה בסך 460 ₪. ס"ה 2,660 ₪. הגרושה המציאה חוזה שכירות על סך 2,700 ₪ על שלושה חדרים וכן צ'ק על סך 1,600 ₪ ממקום עבודתה וכי לטענתה זהו שכרה החודשי. לדבריה יש לה הוצאות של הילדה. אמה עוזרת לה ובנוסף חסכה כסף ושמה בצד. ומלבד זאת היא במינוס של 6,000 ₪ בבנק. לדבריה נפרדה חודש קודם מחבר שהיה לה. וכי זה שהביאה לבית הדין ברכבו הוא אינו חבר אלא שכן. לדבריה קיבלה את המזונות בסך 1,800 ₪ מהביטוח לאומי.

בסיכומי התובע שהוגשו ביום ב' בניסן תשע"ד (2.4.2014) צורפו אישורים על הוצאות הטיפולים. בהודעה אחרת על פי הוראת בית הדין צרף התובע אישורים על תרופות שלוקח וכן צרף את הפניה לשיקום.

סיכומי האישה הוגשו ביום כ"ד בתמוז תשע"ד (22.7.2014). לטענתה היא זקוקה להוצאות טיפול, מזון וביגוד לצורך בתה ולא יספיק לה 900 ₪ כפי שהציעו הגרוש וב"כ בתביעתו.

בנוסף טענה הנתבעת כי לא יתכן שהגרוש שהוא "מעשן כבד" לדבריה, יוציא על כך כל חודש סך של 700 ש"ח ובשל כך לא יוכל לעמוד במזונות בתו. גם אם הסיגריות היא נחמתו היחידה בהיותו עיוור, בתו צריכה שתהיה נחמתו האמתית. לדבריה עלות שכירות הדורה בה היא מתגוררת עם בתם המשותפת עולה ל־2,900 ₪ והיא משלמת אותה בעזרת אמה. הוצאתו היחידה של הגרוש לדבריה, היא על העיניים שלו וגם זאת עם השתתפות של קופ"ח.

פסק דין שניתן בעקבות הסכמות בעל־פה האם דינו כהסכם גירושין
במקרה דנן לא נערך למעשה הסכם גירושין בין הצדדים. הגרושה הגישה תביעת גירושין, ובדיון בנוכחות הצדדים הגיע בית הדין באדיבותו בדן יחיד להסכמות ביניהם, שעיקרן הם – הסכום למזונות, הסדרי ראיה וויתור על הכתובה. הוראות בית הדין הוצאו כפסק דין עליו חתם האב"ד שליט"א. נמצא כי לא נכתב הסכם ולא נעשה קניין בין הצדדים כבכל הסכם גירושין אלא ההסכמות יצאו כפסק דין וכפי שצוטט בראשית דברינו.

נמצא לכאורה כי אין לפנינו חזרה מהסכם גירושין אלא תביעה לשינוי פסק הדין לפי הנתונים העכשוויים בשל שינויי נסיבות. בנידון שכזה שומה על בית הדין לבדוק את שינויי הנסיבות ולהכריע במזונות הילדה על פי יכולתו האמתית של האב כיום. אולם גם אם היה לפנינו הסכם גירושין רגיל, בנידון דנן מדובר בתביעת גירושין של האישה־האם. היא זו שחפצה הייתה בגירושין. היא הגישה תביעת גירושין ביום ז' בסיון תשע"ב (28.5.2012). ובכזאת גם בהסכם גירושין ההתחייבות למזונות הבת ע"י האב היא על פי יכולתו של האב ולפי צרכי הבת ולא נחשב סעיף זה בהסכם כחלק ממו"מ בין הבעל והאישה וכהסכם כולל כמו שיש לומר במקרה הפוך כאשר בעל חפץ בגירושין ואשתו אינה חפצה וכדי לשכנעה להתגרש מתחייב הבעל במזונות כחלק מהסכמתה להתגרש. או אז שייך היה לומר כי חובת המזונות והתחייבותו בכך אינה דווקא לפי יכולתו וצרכי הבת אלא גם כחלק מהמיקוח וההסכמה להתגרש ולשאר סעיפי ההסכם. מקרה דנן שונה כאמור משום שהאשה היא זו שלחצה להתגרש. בכה"ג המזונות הינם חובת מזונות אב לבתו כפי הדין.

יצוין כי המקור ליסוד זה הוא בפסקי דין רבניים (כרך ג' עמ' 333) בפסק דינם של הגאונים הרב הדאיה, הרב בן מנחם והרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, ובו נכתב כדלהלן:

"שהסכם של הצדדים שנערך בזמן הגירושין ובו התחייב האב לשלם לידי האם עבור החזקת הילדים, עצם ההתחייבות הזאת לא באה אלא להסדיר את העניינים שבינו לבינה כי על מנת כן הסכימה להתגרש ממנו ואין להניח שההתחייבות הזאת נובעת אך ורק מצד מידת החסד של האב הדואג לילדיו."

והנה, במקרה דנן האב הרוויח בעת פסק הדין סך כפול מרווחיו כיום בשל נכותו הגמורה והתמידית עקב עיוורונו המתקדם. בעת ההיא הרוויח 7000 ₪ וכיום בצרוף קצבתו ורווחיו המועטים מגיע לסך של 4402 ₪. בצירוף האוכל במזנון ושאר ההוצאות שהוזכרו למעלה, הסתכמו עלויותיו בסך של למעלה מ־ 2700 ₪. אם נקזז סכום זה מרווחיו יישאר בידו סך של כ־1700 ₪. ואם נפחית מכך את חובו על מזונות בתו בסך 1800 ₪ לא יישאר בידו ולא כלום. וכל זאת עוד טרם חובתו במחצית ההוצאות הרפואיות והחינוכיות החריגות וכפי שנפסק בפסק הדין.

בין אם נגדיר את חובתו של הבעל כפסק דין ובין אם נגדירה כהסכם גירושין, מחלת העיוורון היא שינוי נסיבות מהותי שהרי לא על דעת כן התחייב ולא בנתונים אלו נפסקו לו סכום המזונות הנזכר. יצוין כי גם אם היה לפנינו הסכם גירושין שיזם אותו האב והוא זה שהיה חפץ בגירושין, ואז היה מקום לומר כי התחייבותו אינה רק לפי צרכי הבת, אלא כהסכם ומקח וממכר בינו ובין גרושתו, גם אז בשינוי נסיבות גמור כבנידון דנן יש מקום לומר שאין התחייבותו לזון את בתו חלה כאשר לא יישאר בידו מאומה. שהרי לא התחייב כדי ש"ימות ברעב" או יזדקק לחסדי אחרים כמו אמו וכיוצ"ב. נראה כי עניין זה תלוי במחלוקת הפוסקים כדלהלן, ואם כך הרי שלא ניתן להוציא ממון מהאב מחמת הספק. כאמור נשוא פסק הדין אינו הסכם אלא פסק דין וכאמור, וגם אם היה נחשב להסכם אינו הסכם שנעשה לאחר תביעת גירושין של הבעל אלא לאחר תביעת גירושין של האם.

יש להוסיף כי ביחס לטענת האם כי על האב להפסיק את העישון שעלותו 700 ₪ בחודש, נראה לומר כי לא ניתן לדרוש זאת מהאב שכן באמת עקב עיוורונו אין לו בעולמו הרבה יותר מהנאה זו והרי זה כמזונו ומחייתו ובמיוחד שהאם מעידה שהאב מעשן כבד והאפשרות להיגמל מכך, ובמיוחד במקרה המדובר, קשה מנשוא. מצד שני יש להעיר, לא יקרה דבר אם הבעל יפחית את הוצאות העישון באחוז מסוים.

מקרה נשוא פסק הדין
במקרה שלפנינו לא היה הסכם בקניין ולא התחייבות מצד הצדדים, אלא שלאחר שבית הדין סייע להם להגיע להסכמות בעל־פה, נכתב פסק דין. וכמו כן גם אם היה הסכם והתחייבות, הרי במקרה זה האישה רצתה בגירושין ונמצא שהסכמתו של האב ברמת המזונות היא תוצאה של חיובו האמתי על פי דין במזונות בתו ולא התחייבות חדשה שאינה תלויה בצרכי בתו ולא ביכולתו הכלכלית, ומשכך יש לדון כיום ביכולתו האמתית וברווחיו והכנסותיו ויכולותיו. גם אם המקרה כאן היה כאשר נחתם כדת וכדין הסכם התחייבות בין הצדדים כאשר האב הוא זה אשר היה חפץ בגירושין ואז חיוב המזונות הינו תוצאה של התחייבות לאשתו כדי לשכנעה להסכים להתגרש ואז המזונות אינם רק כחישוב צרכיה של בתו ויכולתו הכלכלית, גם אז עניין זה נתון במחלוקת גדולה בין הפוסקים ולדעת חלק מהם לא הסכים להתחייב באונסא דלא שכיחא כמו עיוורון.

יצוין שהתביעה הייתה להפחית את מזונות הבת ל־900 ₪. בדיון הסכים הבעל להפחית ל־1100 ₪. ואף האם הסכימה לכך בתחילה אלא שחזרה בה בשל צרכי הבת לטענתה. בית הדין שקל את טענות הצדדים. בדק את יכולותיו של האב צרכיו והכנסותיו, שקל את צרכי הבת ואף בדק את הכנסות האם, ועל פי שיקול דעת רחב ועל דרך הפשרה נראה כי יש להפחית את המזונות ל־1450 ₪.

תוקף הסכם גירושין מכוח דין סיטומתא
מצינו בפסקי דין רבניים התייחסות רחבה בנושא זה. אולם נקדים ונאמר כי אין לכך שום שייכות לנושא שלפנינו וכפי שנבאר להלן.
בפד"ר כרך ג' (עמ' 368־369) בעניין הסכם בחתימת ידם של הצדדים בדף הפרוטוקול ללא קבלת קניין ע"י הבעל, כתבו הגאונים הרבנים רבי ע. הדאיה רבי י.ש. אלישיב ורבי ב. ז'ולטי זצ"ל בזה"ל:

"אכן נראה שיש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא. עי' בהגהת רב"פ ז"ל חו"מ סי' ר"א שהוכיח מסי' קכ"ט סעי' ה' וסמ"ע שם דגם לענין התחייבות מהני קנין סיטומתא, וכן מבואר בשו"ת דברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ו, מ"ש בענין אחד שמכר לחבירו דבר שלא בא לעולם ונתן לו ערבון על קיום המקח ותקיעת כף כדרך הסוחרים, וזה לשונו:

...דמאי שנא דבדבר שאינו קנין כלל לא מה"ת ולא מדרבנן אמרינן דמנהג התגרים מבטל הדין, וכמ"ש בש"ס בכמה מקומות – מנהג מבטל הלכה...ב"ק קט"ז...ב"מ דף פ"ג ולמה בדשלב"ל לא יאמרו אם המנהג כן מנהג מבטל הלכה, ובאמת י"ל הטעם דבדבר שבא לעולם מהני מנהג התגרים משום דגמר ומקנה אבל בדבשלב"ל אין לו מה להקנות כיוון שאינו בעולם...הא בדשלב"ל שייך חיוב ולימא דטעם המנהג דמהני שמחייב בנפשו דזה מהני בדשלב"ל...

ובסוף הוא מסיק:

"ולכן אם אם בגבולכם המנהג ברור לקנות אפילו בדשלב"ל ע"י ערבון בודאי קנה בסיטומתא..."

ובנתיבות סי' ר"א העלה כדעת המהרש"ל סי' ל"ד הסובר דבארנדי מהני שטר אף שהוא דשלב"ל, כיוון שהוא מנהג ודמי לסיטומתא...

ובשו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' ש"פ כתוב בתוך התשובה:

"הרי מוכח בהדיא דכל דבר שבממון יש לו שתי פנים במה שיתקיים או בא' מהדברים הברורים כדין תוה"ק או בחז"ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שאינם כתובים בתורה ואינם מן הדין...ומטעם זה אמרינן בגמ' פ' א"נ, אמר ר"פ משמיה דרבא האי סיטומתא קניא...א"כ נתברר לנו ממ"ש שאם הדבר אמת שדרך התגרים כמנהג פשוט בעיר אנקונה לקנות חובות חביריהם...מחוייב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה אעפ"י שכפי דין תורתנו אין במו"מ בזה ממש מ"מ כיוון שנהגו התגרים לקנות באופן הזה הקנין קיים..."

והואיל ולפי הנוהג בין הסוחרים הרי חוזה התחייבות בחתימת יד מחייב אותו למלאות אחרי התנאים האמורים בחוזה, ולכן במקרה שלפנינו שהמערער חתם על התחייבות לשלם למשיבה מאתיים ל"י לחודש תמורת טיפולה בילדות, מחייב אותו לקיים את כל הכתוב בהסכם מדין סיטומתא."

עיקרון זה שב ונכתב במקומות נוספים בפסקי הדין הרבניים. ראו למשל בכרך ד' (עמ' 198) בו כתבו הרבנים הגאונים רבי הדס ורבי י. ש. אלישיב ורבי ב. ז'ולטי זצ"ל וז"ל:

"ויש להוסיף על האמור, הואיל ולפי הנהוג בין הסוחרים המתחייב לחבירו וחתם על ההתחייבות, הרי זה מחייב אותו למלאות אחרי הדברים הכתובים בכתב שחתם עליו, א"כ בזה שחתם עצמו על התחייבות כמוהו כקנין ומועיל מדין סיטומתא, כי גם בהתחייבות מהני קנין סיטומתא ע' בהגהת רב"פ ז"ל חו"מ סי' ר"א ובנתיבות שם ובדברי חיים ח"ב חו"מ סי' כ"ו...ולפי"ז יש לראות בהתחייבות הזאת כהתחייבות בקנין."

כך גם נכתב בפסקי דין רבניים חלק ט (עמוד 228) בפסק דינם של הרבנים הגאונים רבי ש. טנא רבי י. נשר ורבי א. הורביץ זצ"ל, שכתבו בתו"ד וז"ל:

"אך כבר נאמרו ונשנו בהרבה פסקי דין כי חתימה על ההסכם מהווה קנין סיטומתא וידוע ומקובל בזמננו שכל העסקים נגמרים ונחתכים על ידי עריכת הסכם וזאת היא גמירת הדעת לכל הדברים, עי' פסקי דין רבניים כרך ד' עמוד 198 ועמוד 289 כרך ה' עמוד 259 ועמוד 311 הבאנו שיטת הפוסקים האחרונים כמו שואל ומשיב, מהרש"ם, בית שלמה חו"מ סי' ס"ח – בנידון קיום חוזה שותפות. לא נחזור על הדברים שכבר נאמרו בהרחבה ובהסברה מלאה שעריכת חוזה בזמננו יש לו תוקף לכל הדברים כקנין המועיל ביותר...אך כפי שהסברנו הרי המקובל שעריכת הסכם בזמננו כמוהו כדין סיטומתא ועל ידי חתימה על חוזה נגמרים ענינים ועיסקות בסכומים גדולים וכל צד רואה את החוזה וההסכם כהחלטי ביותר שאינו ניתן לחזרה ולחרטה."

עוד ראו בפד"ר כרך י"ח (עמ' 91) בו כתב הגאון רבי נ. בן שמעון שליט"א בזה"ל:

"באמת אף שאין קניין מכל מקום חתימה על חוזה חשובה כקניין מדין סיטומתא כך מקובל לפסוק וכפי שכתבו בזה רבות בפד"ר וכו' ובעוד על כן יש לראות חתימה על הסכם קנין לכל דבר."

וכן כתב ה"ציץ אליעזר" (טז, נג) בעניין בעל שביקש לבטל את הסכם הגירושין מהסיבה שלא נכתב בו לשון קניין או התחייבות הנדרשים על פי דיני הקניינים, וז"ל:

"אפ"ה מהני בנידוננו לשון כזה של הסכמה שיחשב עי"כ כהתחייבות והקנאה באופן שלא יוכל לחזור מזה, כי הרי מנהג המדינה הוא שעריכת הסכם בין צדדים וחתימתם עליו מחייב את הצדדים שלא יוכלו לחזור בהם, ומכל שכן שהוא כן כאשר מקבלים עליו גם אישור בית דין, או בית משפט, ואם כן הרי חתימה על הסכם כזה הוא כעין סיטומתא, שנפסק על זה בחו"מ סי' ר"א סעי' א' שנחשב זה קנין גמור ואין אחד מהם יכול לחזור בו. ולא עוד אלא שיש לזה עדיפות מקנין רגיל שמהני זה אפילו בדבר שלא בא לעולם כמבואר בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סי' כ', צוין גם בחידושי הגרע"א ופ"ת שם סק"ב, והחרה לפסוק כן בשו"ת חתם סופר חחו"מ סימן ס"ו ע"ש, ומועיל זה גם באסמכתא (שטען מזה ב"כ המערער) כדמבאר בשו"ת חתם סופר שם, וכמו כן מועיל זה אפילו בדבר שאין בו ממש כמבואר בשו"ת מהרש"ל סי' ל"ו, ויעוין עוד בספר משפט שלום להגאון המהרש"ם ז"ל בסי' ר"א סק"ג שמביא משו"ת שם אריה חחו"מ סי' ל' שפסק בפשיטות דסוגיין דעלמא דסיטומתא מהני גם בדבר שלב"ל ואין בו ממש וכמו"כ כותב שם דגם לענין ההתחייבות מהני קנין סיטומתא עיי"ש."

קיבל עליו בפני בית דין ויצא האם יכול לחזור בו
והנה בהמשך דבריו הוסיף וכתב שם וז"ל:

"נוסף להאמור. בנידוננו, הצדדים הרי הגישו למעשה את ההסכם לפני בית הדין וביקשו את אישורו, וכתוצאה מזה, לזרז במדת האפשר את הליכי הגירושין, ובית הדין נענה להם ומילאו את מבוקשם, והרי הלכה היא בחו"מ סי' כ"ב סעי' ג' דדבר שקיבל עליו בפני בי"ד ויצא חוץ לבי"ד אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידיה, ומסביר הסמ"ע בסק"ב דהוא זה, מפני דכל מה שמקבל אדם בבית דין אינו יכול לחזור בו, ויעו"ש גם בש"ך ונתה"מ, ודון מינה במכש"כ שלא יוכל לחזור בו כאשר העלה את דבר הסכמתו על הכתב וחתם עליו בחת"י, כבנידוננו. אשר עי"כ מקבל זה תוקף של שטר כדמתבאר בחו"מ סי' מ'. והגם דבחו"מ שם סי' כ"ב מובא דיש חולקין ע"ז, אבל, ראשית כל בסתם ואח"כ מחלוקת אמרינן דהלכה כסתם (יעוין בשד"ח כללי הפוסקים סי' י"ד אות י"ב ע"ש), ושנית, בכל כגון דא שהעלה את הסכמתו בכתב, ולא עוד שבית הדין נענה למבוקשו ועשה מעשה לאשר ולקיים את ההסכמה ולתת לכך תוקף של פסק דין, יש לומר שגם החולקין יודו שמהני בכה"ג שלא יוכל יותר לחזור בו."

והנה, דבריו אלו שמשמע מהם שהסכמה בבית הדין יש לה כוח של קניין טעונה הבנה שכן שם מובא בשו"ע (סי' כ"ב סעי' ג') נפסק בזה"ל:

"מי שמחויב לישבע ואמר לפני בית דין איני רוצה לישבע אלא הריני משלם, משיצא חוץ לבית דין אינו יכול לחזור בו דזה הוי גמר דין דידיה. ויש חולקין..."

ובש"ך שם (סקי"ז) כתב בתו"ד את טעם הדבר וז"ל:

"מיד שאמר איני נשבע, הודה לבע"ד שכנגדו והודאת בע"ד כמאה עדים דמי..."

נמצא כי כאשר אמר איני נשבע אלא הריני משלם מודה על חיובו מדין הודאת בעל דין, אולם בנידון הסכמי גירושין שאינם עוסקים בהודאה אלא בהתחייבויות של הסכם הזוקקות קניין לצורך תוקף חיובם, אזי לא יועילו דיבוריו שאמר בבית דין אם נוסח לשונו אינו תופש מדיני הקניינים וההתחייבויות.

השיטות כי גם חתימה על הסכם ללא קניין אין בה דין סיטומתא
בשו"ת יביע אומר (חלק ה, חושן משפט, סימן ה אות ח) בעניין הסכם גירושין בו נכתב כי "הבעל ישלם" שהוא לשון בעייתית בענייני קניין, כתב וז"ל:

"הנאמר בראש הסעיף הנ"ל: הבעל ישלם וכו', ואין בלשון זה התחייבות גמורה...ואף כאן אילו כתב המשיב, אשלם סך כו"כ, אין זו התחייבות גמורה, וחתימתו על ההסכם אף שאושר ע"י בית הדין האזורי אינו אלא ככותב בשטר. וע' בנמקי יוסף (ב"ב ג) בשם הגאונים, שאף האומר לחבירו אתן לך מאתים זוז וקנו מידו בקנין לא מהני, דקנין דברים הוא. וכ"כ הטור ח"מ (סי' קנז ס"כ) בשם הרמ"ה, שאם קנו מידו לתת כו"כ אין הקנין נופל אלא על הנתינה, והנתינה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא, והו"ל קנין דברים, ומצי הדר ביה, ולא מהני אא"כ בקנו מידו ששעבד עצמו או שהתחייב ליתן סך כו"כ. ע"כ. (וע' יד רמה פ"ק דב"ב אות כו). וכ"כ עוד הטור (סי' רמה) בשם הרמ"ה, שאם אמר אתן אפי' קנו מידו לא מהני. וכ' הב"י, שכ' הרשב"ץ שכ"כ הרמב"ן בשם תשו' הרי"ף, ושכן דעת הרא"ש. ובש"ע (ר"ס רמה) כ', אם כתב בשטר, אתן לו לא זכה המקבל. וי"א שאם קנו מידו מהני לשון אתן. ומשמע שלפי הסברא הא' שנאמרה בסתם (וכדעת הרי"ף והרא"ש וסיעתו) ל"מ אתן אפי' קנו מידו, והכי קי"ל. וכ"כ הב"ח בדעת מרן הש"ע, וכו', וכ"כ הערך השלחן (סק"ז) בד' מרן. וכ"פ הרמ"א בהגה... ומה גם שבנ"ד לא היה קנין."

נמצא כי על אף שחתמו בשטר על כך שהבעל ישלם, לא נחשב לדעתו כקנין ואף לא מדין סיטומתא.

שיטות הראשונים והפוסקים בקניין סיטומתא במקרים שלא מועיל קניינים
וכן כתב גם ב"יביע אומר" (חלק ט – אבן העזר סימן כז אות י־יא) וז"ל:

"ולענין החתימה על ההתחייבות בלי קנין, אם יועיל בנ"ד מדין "סיטומתא". הנה בהגהות מרדכי ס"פ ר"א דמילה (סי' תעב ותעג) כתב בשם רבינו יחיאל מפאריש, דדוקא בדבר שבא לעולם אתי המנהג להחשיב הסיטומתא כאילו היה קנין גמור, אבל בדבר שלא היה מועיל קנין, כגון דבר שלא בא לעולם, לא מצינו שיועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור. ע"כ. וכן הוא בס' התשב"ץ (סי' שצח). ובארחות חיים יו"ד (עמוד תצט). ע"ש. גם בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' רעח) פסק בפשיטות דבדשלב"ל לא מהני "סיטומתא", כיוון שאין מועיל בו קנין, ושכן ראה כתוב בשם ר' יחיאל. ע"ש. וע"ע בקצוה"ח (סי' קכו סק"ג) שהוכיח במישור מפרש"י (גיטין יג א) דס"ל כשיטה זו. ע"ש.

ההכרעה לדעתו במחלוקת זו והשלכתה להסכמים

א"כ בנ"ד דהו"ל דבר שאינו קצוב, כיוון שרבו האחרונים הסוברים דנקטינן דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם וסיעתו, דאין אדם מקנה דבר שאינו קצוב. וכו' א"כ לא מהני בכה"ג קנין סיטומתא לחשוב החתימה על ההתחייבות למחייבת ע"פ הדין, (אפילו אם היה הדבר ברור שבכגון זה הוי כסיטומתא), כיוון שאין הקנין מועיל בדבר שאינו קצוב. ואמנם אין סברת ר' יחיאל וסיעתו הנ"ל מוסכמת להלכה, כי דעת המהר"ם דבכל גווני מהני סיטומתא, ואפילו בדשלב"ל. וכו' ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו, והמוחזק מצי לטעון קים לי כהמזכים...המוחזק יכול לומר קים לי כהמזכים. וכ"כ מרן החיד"א בברכי יוסף חו"מ (סי' כה ס"ק טו). וכו' שאפילו בארבעה וחמשה ספקות א"א להוציא מן המוחזק, כיוון שיכול לומר קים לי...

ואעיקרא נראה דחתימה על התחייבות בלי קנין גריעא מסיטומתא, שאין מנהג זה ברור ולא נקבע ע"פ חכמי הדור, ואדרבה כל ב"ד בקי עושה קנין גמור כדת בכל הסכמי גירושין הבאים לפניהם, כשיש בהם התחייבויות בעניני ממון. וכמ"ש ג"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ה (סי' כה). ונודע מ"ש הראשונים דלא אזלינן בתר מנהג שלא נקבע ע"פ גדולי וחכמי הדור, וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו, וכמ"ש בתוס' ב"ב (ב א) בד"ה בגויל. ובמרדכי (ר"פ השוכר את הפועלים), בשם ר"ת. וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל יב סי' ג). וע"ע בש"ך (סי' עב ס"ק לה). וה"נ חתימה על התחייבות בלי קנין אין לחשבו מנהג ללכת אחריו. וכן מתבאר בשו"ת תשורת שי ח"א (סי' רפו). וע"ע בשו"ת מנחת יצחק. וכן ראיתי להגאון ר' חיים פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (חחו"מ סי' ה) שכ', שמנהג שנהגו הסוחרים שלא בידיעת והסכמת חכמי העיר אינו חשוב מנהג. וכ"כ בספרו החפץ חיים (סי' כ אות ל). וע"ע בס' מטה שמעון (סי' רא הגה"ט אות ד), שמהר"י הכהן נסתפק במה שנהגו הסוחרים, שכיוון שתקעו כפיהם זל"ז נגמר המקח, ונמשך זה ממנהג הגויים, אי חשיב כסיטומתא או לאו, שי"ל דמה שנוהגים לקיים המקח משום דהוי כעין שבועה, וכל ישראל בחזקת כשרים לקיים וכו'. ע"ש."

נמצא שלדעתו לא חל קניין סיטומתא במקום שלא תופש קניין, וכשיטת רבינו יחיאל שסבר שלא מהני דין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם וכיוצ"ב ודלא כהראשונים הסוברים שמועיל גם בכה"ג כדעת המרדכי (שבת רמז תעב־תעג) בשם מהר"ם. עיין בעניין זה בסי' ר"א ובנ"כ שם ובדעת הקצה"ח והנתה"מ (סק"א) ובתשובות רעק"א (קמא סי' קל"ד) שנקטו כרבינו יחיאל. ופוסקים אחרים נקטו כדעת המהר"ם ואכמ"ל.

אולם לענייננו, ה"יביע אומר" סבור שבחתימה על הסכם אין כלל ברירות שנחשב כמנהג הסוחרים וכדין סיטומתא גם לשיטת רמהר"ם.

ונראה כי אף אמנם שמצינו שרוב פוסקי זמננו נקטו שחל הדין של סיטומתא בהסכם חתום ובראשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל ודלא כהגר"ע יוסף זצ"ל (ראו ב"יביע אומר" שם בראש פסק הדין שדבריו מוסבים על פסק דין בבית הדין הגדול בערעור בו פסקו הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"י עדס זצ"ל שלא כדבריו ועל דבריהם בא להשיג ולחלוק). ואף אמנם שמנהג בתי הדין אינו כסברת ה"יביע אומר" ואף אמנם שנראה מהתנהלות האנשים בבית הדין כי דעתם ביחס להסכם גירושין שחתום על ידם שהוא קניין אף ללא מעשה קניין. דהנה, עדים אנחנו לכך שהצדדים אינם יודעים כלל על הצורך במעשה קניין, ובנוסף בהסכמי גירושין בערכאה האזרחית לא נעשים בקניין, כך שנראה שדעתם סומכת כדין סיטומתא על הסכמים כאשר הם חתומים על ידם ללא מעשה קניין.

אולם נראה כי אם ישנה דעה כדעתו של הגר"ע יוסף זצ"ל שאף הסכם חתום אינו בכלל סיטומתא ואף שאין המנהג כמותו, מכל מקום נראה כי בהסכמה בעל־פה בסיוע בית הדין כנידוננו כולם יודו שאין נחשב הדבר כמנהג הסוחרים שיחול מדין סיטומתא, וכפי שנוסיף ונרחיב להלן.

דין סיטומתא בהסכם בעל־פה
מצינו למעלה כי דין סיטומתא חל לא רק בקניינים אלא אף בהתחייבויות כמו הסכמי גירושין. הדוגמאות המובאות בגוף פסקי הדין הרבניים הינן התחייבויות בחתימת ידם של המתחייבים, ועל כך כתבו שם שזהו מנהג הסוחרים וכי דרך זו הרי היא כמעשה קניין גמור מדין סיטומתא.

והנה, בנידון ובנשוא פסק דיננו הרי הצדדים לא כתבו בעצמם ולא חתמו על שום מסמך. כל אשר נעשה היה שבית הדין הביאם להסכמות בעל־פה ומתוך כך נכתב פסק דין. נמצא כי הצדדים לא עשו ביניהם שום מעשה שנוכל להחיל עליו שם סיטומתא. כי הגדרת קניין סיטומתא הוא שמעשה אשר נעשה בין הצדדים אף שאינו כלול ברשימת מעשי הקניין הרגילים שהתחדשו בתורה או שתוקנו ע"י חז"ל, מכל מקום מכיוון שזהו מנהג הסוחרים, אזי מעשה זה נהפך למעשה קניין, אולם כאשר אין לפניך כל מעשה אלא רק הסכמה בעל־פה, לא ניתן להחיל על כך דין סיטומתא. ואם אמנם היה נחשב דיבור מסוים למנהג הסוחרים, יתכן והיה מקבל באמת דין סיטומתא, אולם אין נראה שדיבור מסוג שכזה נחשב למנהג הסוחרים.

והנה, אף אמנם שהסכם שאינו מקבל תוקף של פסק דין, אינו הסכם אף מדין סיטומתא, שכן בני הזוג הבאים עם הסכם שכזה אינם סומכים דעתם עליו עד שבית הדין יאשרו ויתן לו תוקף של פסק דין, אולם אין הכוונה שנתינת תוקף זה ע"י בית הדין היא הסיטומתא, שהרי סיטומתא הוא קניין כשאר הקניינים. והרי לא יתכן שיחול קניין כאשר המתחייב בעצמו לא עשה מעשה קניין כלל, אלא שנראה בהגדרת העניין שהמתחייב חייב לעשות מעשה (או דיבור) שהסוחרים נוהגים בו בגמירות דעתם לקניין וכמו חתימה על הסכם, אלא שישנו תנאי במעשה קניין זה של סיטומתא שנעשה בין הצדדים. תנאי זה הוא שמעשה הקניין של הסיטומתא יחול בתנאי שבית הדין ייתן להסכם תוקף של פסק דין, אולם בכל מקרה יש צורך שייעשה מעשה של הסוחרים לפי מנהגם או אפילו דיבור אם היו הסוחרים נוהגים בו.

והנה, אף שהדוגמאות שבשו"ע סי' ר"א ובנ"כ בעניין סיטומתא עוסקות במעשים כמו "רושם" ו"תקיעת כף" וכיוצ"ב, יתכן כאמור שגם דיבור יהפך לסיטומתא אם באמת מנהג הסוחרים שבדיבור זה הוא הקנין וכעין מנהג סוחרי היהלומים שעושים שימוש במילים – "מזל ברכה", אולם במקרה דנן ודאי אין בהסכמה בעל־פה על כמה פרטים בבית הדין כמנהג הסוחרים.

יצוין שעניין זה שהזכרנו שללא נתינת תוקף של פסק דין, הסכם אינו תקף, הוזכר במקומות רבים וגם בפד"ר (כרך י"ט עמ' 277) ובו נכתב ע"י הרבנים הגאונים רבי ע. בצרי שליט"א ורבי ש. רפאל ורבי מ. שרם זצ"ל בזה"ל:

"לכל הדעות הנוהג הוא שכל הסכמי גירושין טעונים פסק דין מבית דין מוסמך, ואפילו שיש פסק דין כל עוד ולא התגרשו הצדדים ולדוגמא אם מעוניינים בשלום יכול שיתבטל מאליו פסק הדין."

יצוין בנוסף כי בפסקי דין רבניים הוזכר בטעם התוקף של הסכם גירושין גם עניין כוחו כשטר קניין. גם מטעם זה, הקניין לא יחול ללא שבית הדין ייתן להסכם תוקף של פסק דין מכיוון שאין גמירות דעת במעשה הקניין ללא תוקף זה מחמת מנהג המדינה. ראו למשל פד"ר כרך י"א עמ' 173־190 ועמ' 131־147.

במקרה דנן הרי לא נכתב כל מסמך בין שני הצדדים וכל ההסכמה שנעשתה בסיוע בית הדין הייתה בעל־פה ואם כן אין שייך כאן דין שטר כלל.

נראה להוסיף כי אף אמנם שאין נחשבת הדוגמא שלפנינו כפסק דין על פי בדיקת הנתונים והיכולות הכספיות של האב וצרכי הילדה, מכל מקום מאידך לא ניתן להחשיבו גם להסכם, שכן על אף הסכמתם בעל־פה, הסכמה זו אין בה כדי ליצור קניין והתחייבות שהרי אין בה תוקף של קניין סיטומתא וכפי שבארנו בגוף פסק הדין. כך שנמצא שלפנינו הסכמה גרידא ללא תוקף של הסכם. לענ"ד אין בכוח נתינת פסק דין על ההסכמות בעל־פה כדי ליצור קניין סיטומתא, שהרי אין "מנהג של סוחרים" שכזה שהסכם בעל־פה של בני זוג ללא כתיבה וללא חתימה ייחשב כקניין.

נפסק
א. בית הדין מפחית את סך המזונות מ־1800 ₪ לסך של 1450 ₪.

ב. פסק דין זה חל ממועד הגשת התביעה להפחתת המזונות ביום א' באלול תשע"ג (7.8.2013).

ג. אם נפתחו הליכים בהוצל"פ בחובת המזונות יש להמציא פסק דין זה להוצל"פ ולפעול על פיו למפרע ולהבא.

הרב שניאור פרדס

ראיתי את אשר כתב חברי הרה"ג ש' פרדס שליט"א והאריך כיד השם הטובה עליו ובין היתר כתב:

"פסק דין שניתן בעקבות הסכמות בעל־פה האם דינו כהסכם גירושין
במקרה דנן לא נערך למעשה הסכם גירושין בין הצדדים. הגרושה הגישה תביעת גירושין, ‏ובדיון בנוכחות הצדדים הגיע בית הדין באדיבותו בדן יחיד להסכמות ביניהם, שעיקרן הם – ‏הסכום למזונות, הסדרי ראיה וויתור על הכתובה. הוראות בית הדין הוצאו כפסק דין עליו חתם ‏האב"ד שליט"א. נמצא כי לא נכתב הסכם ולא נעשה קניין בין הצדדים כבכל הסכם גירושין ‏אלא ההסכמות יצאו כפסק דין וכפי שצוטט בראשית דברינו.‏

נמצא לכאורה כי אין לפנינו חזרה מהסכם גירושין אלא תביעה לשינוי פסק הדין לפי ‏הנתונים העכשוויים בשל שינויי נסיבות. בנידון שכזה שומה על בית הדין לבדוק את שינויי ‏הנסיבות ולהכריע במזונות הילדה על פי יכולתו האמתית של האב כיום. אולם גם אם היה ‏לפנינו הסכם גירושין רגיל, בנידון דנן מדובר בתביעת גירושין של האישה־האם. היא זו ‏שחפצה הייתה בגירושין. היא הגישה תביעת גירושין ביום ז' בסיון תשע"ב (28.5.2012). ‏ובכזאת גם בהסכם גירושין ההתחייבות למזונות הבת ע"י האב היא על פי יכולתו של האב ‏ולפי צרכי הבת ולא נחשב סעיף זה בהסכם כחלק ממו"מ בין הבעל והאישה וכהסכם כולל ‏כמו שיש לומר במקרה הפוך כאשר בעל חפץ בגירושין ואשתו אינה חפצה וכדי לשכנעה ‏להתגרש מתחייב הבעל במזונות כחלק מהסכמתה להתגרש. או אז שייך היה לומר כי חובת ‏המזונות והתחייבותו בכך אינה דווקא לפי יכולתו וצרכי הבת אלא גם כחלק מהמיקוח ‏וההסכמה להתגרש ולשאר סעיפי ההסכם. מקרה דנן שונה כאמור משום שהאשה היא זו ‏שלחצה להתגרש. בכה"ג המזונות הינם חובת מזונות אב לבתו כפי הדין.‏"

ע"כ דברי חברי הגרש"ז פרדס שליט"א.
א] הנה אחר העיון בדבריו נראה לענ"ד דודאי שבנדון דידן לא ניתן לקרוא לזה פסק דין ואסביר את דברי. פסק דין ניתן אחר שביה"ד שמע את דברי הצדדים וראיותיהם עיין בהלכה שקל את דברי הצדדים והכריע על פי ההלכה או על פי חוק זה או אחר שהצדדים מתדיינים על פיו במחלוקת שביניהם, ולכן הצדדים יכולים לערער על החלטת בית הדין אעפ"י שלא היו שינויי נסיבות וערעורם יהיה בנוי על כך שבית הדין טעה בהלכה או בשיקול הדעת.

לעומת זאת הסכם שנעשה בין הצדדים אין בו לא דיון הלכתי או חוקי אלא שני הצדדים מביעים את עמדותיהם ואחד מוותר לטובת חברו עד שמגיעים לעמק השווה ולכן כל זמן שאין שינוי נסיבות לא ניתן לערער על ההסכם כי ההסכם אינו בנוי על הלכה זו או חוק זה אף אם גופו תוכנו ומהותו מבטא הלכה זו או חוק זה, אלא ההסכם נוצר מהסכמות הצדדים במקשה אחת על כל מכלול סעיפיו של ההסכם, ולכן לא ניתן לבטל סעיף זה או אחר לאחר שהצדדים קיבלו עליהם הסכם זה לאפוקי פסק דין שיכולים לערער על כולו או על מקצת.

משכך הם הדברים אין הבדל בין הסכם שהגיעו אליו הצדדים על ידי מגשר, רב שכונה או אחד מדייני בית הדין.

ואף שהסכם שנעשה מחוץ לכותלי בית הדין צריך שהצדדים יחתמו עליו ואח"כ לתת לו תוקף של פסק דין בבית הדין כך הוא החוק וכך הוא המנהג, מכל מקום כאשר הצדדים מגיעים להסכם ע"י תיווכו של בית הדין הרי שלב זה של חתימת הצדדים מתייתר אחר שבית הדין נותן תוקף של פסק דין. [יש להבהיר כי כל הסכם שנעשה בין שני אנשים וחתמו עליו הרי בחתימתם מקבל תוקף וניתן לכוף להוציא אותו לפועל אף שלא אושר בשום ערכאה משפטית מה שאין כן בין בני זוג אף שחתמו עליו כל זמן שלא קיבל תוקף בערכאה משפטית חרי שכל אחד רשאי לחזור בו. העומד מאחורי חלוקה זו היא שהמחוקק לא רצה ששני בני זוג הגרים תחת קורת גג אחת יהיה נתון ללחצים מהצד השני]. ואף שעתה קוראים לזה פסק דין אין הכוונה שקודם נעשה ההליך כמקובל קודם נתינת פסק דין אלא הכוונה היא שבית הדין נותן להסכמות אלו תוקף של פסק דין כמו הסכם שנעשה מחוץ לכותלי בית הדין ומגישים אותו לבית הדין ונותן לו תוקף של פסק דין. ותמה על עצמך־ הסכם גירושין שמביאים הצדדים לבית הדין ומקבל תוקף של פסק דין גם לזה נקרא פסק דין ויהיה ניתן לערער עליו גם בלי שנוי נסיבות? וכי מה גרע בית הדין שמביא את הצדדים להסכמות מאדם אחר. לכן לענ"ד בנידון דידן שדיין ניהל משא ומתן בין הצדדים והביא אותם להסכמות הרי דינו כדין הסכם שהצדדים מגישים לבית הדין כדי שייתן לו תוקף של פסק דין.

פועל יוצא הוא כי כדי לשנות את גובה המזונות צריך שיהיו שינויי נסיבות שלא היו צפויות שכנראה בנידון דידן אכן כך היה.

ב] עוד נקודה יש לי להבהיר כי מה שכתב חברי כיד השם הטובה עליו בעניין אומדנא האם אדעתא דהכי התחייב או לא, כל המחלוקות שהובאו דיברו במקרים שאין שום חיוב על המתחייב אלא הוא מחייב עצמו[כגון המתחייב לזון את בת אשתו או מתחייב לחתנו] בגלל סיבה זו או אחרת, אולם בנידון דידן על האב חל חיוב לזון את בניו ובנותיו או מדינא דגמ' בקטני קטנים או מתקנת אושא מדין צדקה או מתקנת הרבנות הראשית לישראל, ולכן אין כלל לדון האם אדעתא דהכי התחייב או לא כי החיוב כאן הוא לא מרצונו אלא חיוב גמור.

מה שכן יש לדון, האם הסכום שהגיעו עליו הצדדים בהסכמה חורג מחיוב המזונות שבתי הדין רגלים לפסוק ועל הסכום שהוא יותר מסכום זה בזה יש לדון האם אדעתא דהכי התחייב. אם נעיין בנתונים אשר לפנינו נראה כי האב כלל לא נדרש לשלם יותר ממה שרגילים בתי הדין לפסוק הסכום שנכתב בהסכם הוא 1800 ₪ המתחלקים ל־1200 ₪ עבור מזונות ביגוד הנעלה נסיעות ו־600 ₪ עבור השתתפות המדור לאדם שמשתכר 7000 ₪ זהו סכום סביר מאוד.

אלא שאף שאנו סוברים שכאן בהסכם סכום של 1800 ₪ סביר מכל מקום יש כאן שינוי נסיבות שבהם יש לדון, האם אדם שבזמן ההסכם הרוויח 7000 ₪ ועתה מרוויח 3500 ₪ שהם מחצית ממה שהיה רגיל וזה בעקבות נסיבות רפואיות [שהפך להיות נכה 100% בעקבות עיוורון מוחלט] שאינו תלויות בו, יש להפחית את הסכום שהוסכם עליו,

ואכן מצאנו בשו"ת יביע אומר חלק ה – חושן משפט סימן ה ד"ה בסעיף ד' שדנו על אשה שביקשה הגדלת מזונות עקב כך שמשכורתו של האב עלתה ובית הדין נענה לבקשתה א"כ הוא הדין כאשר ההכנסה יורדת בגלל נסיבות שאינם תלויות בו יש להתחשב בזה וז"ל:

"בסעיף ד' מההסכם נאמר: הבעל ישלם לאשה עבור מזונות הילדה (שנולדה בעשרים ושנים ביולי אלף תשע מאות חמישים ושמונה) כלכלתה בגדיה וחינוכה וכל צרכיה, את הסך של מאה וחמשים ל"י לחודש, עד אשר ימלאו לילדה שמונה עשרה שנה. הסכום של מאה וחמשים ל"י האמור, נקבע על בסיס משכורתו הנוכחית של הבעל בסך ארבע מאות וחמשים ל"י. הצדדים מסכימים על האמור בסעיף זה הן בתוקף ההסכם ביניהם והן בתוקף היותם האפוטרופוסים של הילדה. ביום כח טבת תשכ"ו הגיש ב"כ האשה בקשה לפני כב' בית הדין האיזורי להגדלת מזונות הילדה, כפי ראות עיני בית הדין, ובהתחשב עם גובה משכורתו של האב, והעליה בהוצאות צרכי הילדה וכלכלתה. כב' בית הדין האיזורי נענה לעתירת ב"כ האשה והגדיל את המזונות לסך מאה ושמונים ל"י לחודש, וזאת בקחת בחשבון שמשכורת האב הועלתה, וגם מדד המחיר עלה, תוקף פסק דין זה מיום יא שבט תשכ"ו. (החלטת בית הדין האיזורי מיום ה' תשרי תשכ"ז).

ולכן בנדון דידן התשובה לזה היא כי יש להתחשב במצבו ולהוריד את הסכום ולהעמיד את חיוב המזונות על 1450 ₪ וזאת כי האב הסכים לשלם 1100 ₪ והאישה ביקשה להעמיד על 1800 ₪.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

אני מצטרף למסקנות, ויש להפחית את סכום המזונות.

הרב אריאל ינאי

נפסק
א. בית הדין מפחית את סך המזונות מ־1800 ₪ לסך של 1450 ₪.

ב. פסק דין זה חל ממועד הגשת התביעה להפחתת המזונות ביום א' באלול תשע"ג (7.8.2013).

ג. אם נפתחו הליכים בהוצל"פ בחובת המזונות יש להמציא פסק דין זה להוצל"פ ולפעול על פיו למפרע ולהבא.

ניתן ביום ב' בטבת התשע"ה (24/12/2014).