האשה תובעת מזונות עבור שלושת הילדים. עבור עצמה אינה תובעת מזונות. היא משתכרת לדבריה סך של כ־4,000–4,200 ₪. הציגה תלושי משכורת.

בית הדין כבר הוציא פסק דין זמני למזונות הילדים בתאריך כ"ד אדר א תשע"ד – 24/2/14 על סך של 3,895 ₪ במעמד האשה ובהיעדר הבעל שלא הופיע לדיון. וזאת מכיוון שחיוב מזונות הוא דבר דחוף שלא ניתן לדחותו. הבעל הודיע שהוא במעצר בית ולכן לא הופיע, על כן בית הדין קבע מועד נוסף דחוף לדיון, אולם ב"כ הבעל ביקש דחיית דיון. בית הדין נעתר למבוקש מבלי לעכב את ביצוע פסק דין, כפי שנאמר בהחלטה מיום ט' אדר ב' (11/3/14).

לדיון זה הופיעו הצדדים. הבעל טען שנשפט לעבודות שירות ולפיכך אינו יכול להשתכר ולשלם מזונות לילדים. מנגד אשתו עובדת ולדבריו משתכרת כ־5,000 ₪ (כאמור לעיל לפי תלושי המשכורת היא משתכרת כ־4,000–4200₪), מעשה ידיה לבעלה ומזה תזון את הילדים.

האשה טענה שבעלה, בהיותו במעצר בית, עבד עם אביו במאפיית מצות והרוויח יפה, אך לא שילם לה למזונות הילדים (לפני זה עבד כמשגיח כשרות והרוויח יפה כ־12,000 ₪). כמו כן שחרר מקופת גמל שלו סכום כסף ולקח לעצמו, ומנגד הציגה חשבון בנק עו"ש בו היא נמצאת ביתרת חוב.

הבעל השיב שהוא אכן עבד עם אביו במאפיית המצות, אולם זה היה בזמן היותו במעצר בית ואז הרוויח סכום קטן 1,200 ₪ (ללא מסמכים). והכסף שהוציא מקופה"ג שימש לצורך הוצאות משפט שהיו לו בתיק הפלילי.

לאחר שמיעת הצדדים, פוסק בית הדין בשלב זה שהבעל עובד עבודת שירות, להפחית מעט מהמזונות ומחייב אותו לשלם 1,000 ₪ למזונות כל ילד ועוד הוצאות חינוך שזה בסך הכול 3,295 ₪, וזאת החל מתאריך א' באייר תשע"ד (1.5.2014). סכום זה הוא סכום מינימאלי לצורכיהם.

בית הדין קובע שפסק דין זה לא יוגש להוצל"פ לצורך גבייה עד להוראה אחרת של בית הדין. על הבעל לעשות מאמץ ולשלם הסכום הנ"ל למזונות ילדים כפי שהתחייב בבית הדין. אולם אם יהיה סכום שלא ישולם יישאר כחוב על הבעל, והוא ישלמו לאחר שיגמור את עבודות השירות בתאריך י' באלול תשע"ד (5.9.2014) ויתחיל לעבוד ולהשתכר כרגיל, או לחילופין יקוזז מחלקו בדירה.

נימוקי פסק דין
על פי ההלכה האב חייב במזונות הילדים, והאם אינה מחויבת במזונותיהם. טענת ב"כ הבעל שהאשה מרוויחה מעבודתה ומעשה ידיה לבעלה, אינה מקובלת. וזאת הואיל והאשה אינה תובעת מזונותיה וממילא מעשה ידיה לעצמה, כאומרת "איני ניזונת ואיני עושה". יתרה מזאת, במצב כזה שהבעל מתנער מתשלום מזונות אשתו, הן ברצון והן שלא ברצון, ההלכה היא כנ"ל שמעשה ידיה לעצמה, ולכן אין לחייבה לזון את הילדים ממעשה ידיה. ובמיוחד במקרה זה שהם אינם מספיקים למזונות הילדים.

אמנם במצבו היום סביר שאפשרות ההשתכרות של הבעל היא נמוכה (אם כי עדיין לא ברור מדוע לא שילם בזמן שעדיין עבד, והאם נשאר לו כסף לשלם למזונות). אולם במקרה דנן, אין לנו ספק, שאם הבעל לא ישלם את הסכום שבית הדין פסק, האשה תוציא סכום זה מכיסה לצורכם, הואיל וזהו סכום מינימאלי ביותר, וסכום זה ייחשב כהלוואה שהיא נותנת לו. הואיל ויש לבעל רכוש, שהוא חלקו בדירה, אם הוא לא ישלם את מלוא סכום המזונות, ניתן יהיה לקזז את הסכום מחלקו בדירה.

אע"פ שהאב לא חייב ללוות לצורך מזונות הילדים, כפי שנראה מתוספות יום טוב כתובות פ"ד, שכותב שהאב אינו חייב להשכיר עצמו למזונות הילדים, וזאת אפילו לשיטת רבינו אליהו שסובר שלמזונות אשתו חייב להשכיר עצמו. (והנה, בעניין חובת האב להשכיר עצמו למזונות ילדיו, במקום שהאב משכיר עצמו למזונות עצמו ולמזונות אשתו הרי הוא מחויב במסגרת זו לדאוג גם למזונות הילדים ואפשר לחייבו בכך). וכמו כן אינו מחויב ללוות למזונות הילדים (כמו שסובר ר"ת ביחס למזונות אשה). אעפ"כ במקרה דנן שיש לבעל (האב) רכוש בחלקו בדירה, הרי שיש לו לשלם את המזונות, וכספים אלו הם כהלוואה מאשתו עד שישלם את המגיע לה מתוך מה שיש לו. עוד יש לומר, כי אף אם אינו חייב ללוות לצורך מזונות הילדים ואף אם לא היה לו רכוש, במקרה זה גם אם לא ילווה למזונות, הרי שאשתו תשיג כסף כדי לזון את הילדים וממילא יישארו כחוב עליו (יש לכך כמה ראיות, שפוסקים לאשה מזונות, כאשר הבעל נמצא במדינת הים, אין בודקים אם יש לו לשלם, ויישאר חוב עליו. אולם במקרה זה אין צורך להאריך בכך כיון שיש לבעל רכוש לגבות את המזונות משם).

יצוין בזה, שהבעל ביקש שלא לחייבו במזונות והבטיח להשתדל לשלם אותם. בית הדין סבור שאין זה הסדר נכון. בית הדין התחשב במצבו והפחית את סכום המזונות למינימלי ועליו להשתדל לשלמו. אולם בית הדין מעכב את הוצל"פ מלגבות את זה, ועל הבעל לקיים התחייבותו ולשלם את הסכום שבית הדין חייבו.

ניתן ביום כ"ח בניסן התשע"ד (28/04/2014).




בית הדין הוציא פסק דין למזונות ילדים ונתן את נימוקיו בקצרה. להלן תוספת לנימוקים לפסק דין שניתן.

מדובר בבעל שנשפט לעבודות שרות והיכולת שלו להשתכרות מוגבלת ביותר. בית הדין פסק שלמרות זאת הוא חייב במזונות הילדים. שהרי אם האשה תגייס את הכספים הנ"ל ותשלם את מזונות הילדים, ייחשב הדבר כהלוואה לבעל, והוא יהיה חייב לשלם לה כשיהיה לו. ואין ספק, שסכום זה שבית הדין פסק הוא מינימלי והאשה תוציא סכום זה לצורכם. מה עוד, שיש לבעל רכוש וזה חלקו בדירה. אם לא ישלם את מלוא סכום המזונות, ניתן יהיה לקזז את הסכום מחלקו בדירה.

בית הדין בפסק הדין הנ"ל התייחס לכך שיש לבעל רכוש. בית הדין מוסיף וקובע שגם אם לא היה לו רכוש, באופן עקרוני הוא חייב במזונות הילדים גם אם לעת עתה אין לו לשלם. לכן אם האשה לווה עבור זה משל אחרים, או מלווה לו משל עצמה, הוא חייב לשלם לה כשיהיה לו.

ואף על פי שהאב לא חייב ללוות לצורך מזונות הילדים, כפי שנראה מדברי התוספות יו"ט בכתובות פ"ד מ"ו, שאב אינו חייב להשכיר עצמו למזונות הילדים. וזאת, אפילו לשיטת רבינו אליהו שסובר שלמזונות אשתו חייב להשכיר עצמו. וכמו כן אינו מחויב ללוות למזונות הילדים (כמו שסובר ר"ת ביחס למזונות אשה). אבל אם אשתו לווה מאחרים עבורו או מלווה לו משלה הוא חייב לשלם לה. מפני שבאופן עקרוני הוא חייב במזונות הילדים ובכך שאשתו מלווה לו יש לתת להם. אלא שלא חייבו את האב לטרוח ולשעבד עצמו ללוות עבור ילדיו.

כך פסק הגאון ר' שמואל שפירא זצ"ל בפד"ר כרך ט"ז עמ' 349 שבעל חייב במזונות אשתו גם בתקופה שהוא חסר כל. ואין אומרים שמאחר שאין לו אפשרות לזון את אשתו חובה זו אינה קיימת לגביו. אלא, היא קיימת רק שהוא אינו יכול למלא את חובתו. על כן אם האישה לוותה כסף למזונותיה, הבעל חייב לשלם לה את החזר החוב לכשישתפר מצבו ויוכל לשלם. אמנם לפי ר"ת אין מחייבים את הבעל ללוות עבור מזונותיה, אך האישה רשאית להלוות לו, וכשיהיה לו הוא יפרע את חובו בעתיד.

האב"ד הרב שפירא הביא ראיה לדבריו מגמ' (כתובות ק"ז ע"ב) – אישה שבעלה הלך למדינת הים ועמדה ולוותה למזונותיה הבעל חייב לפרוע לה. לא מצינו חילוק בדבר אם באותה עת שלוותה הבעל לא יכול לפרנסה. והוכיח כן מהר"ן (כתובות ס"ג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה מתניתין) בשם הרא"ה שהמלוה תובע את הבעל ולא את האשה, מפני שהיא שליחה של הבעל ללוות למזונותיה, "ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו", מפורש בדבריו שגם אם אין לבעל הוא חייב במזונות, אלא שהמלווה גובה תחילה מהאשה שאף היא נשתעבדה לו.

וכן פסק הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל בפסק דין והובא בספר משפטי שאול סימן י"ג (גם הוא הביא את הראיה הנ"ל) והאריך להסביר מסברה כדבר פשוט, שגם לר"ת שאין כופין את הבעל לגירושין כשאין לו לזון את אשתו, אבל אין ללמוד מדבריו שהוא באופן עקרוני אינו חייב במזונות אשתו, אלא שאין כופין אותו לגרש כיוון שאין לו, והוא אנוס בדבר, אבל באופן עקרוני הוא חייב במזונות אשתו, גם כשאין לו. ולכן אם האשה לוותה לצורך מזונותיה, הבעל חייב לשלם זאת כשיהיה לו.

אמנם אפשר היה לדחות את הראיה הנ"ל מגמ' בכתובות, ולומר ששם מדובר שבשעת ההלוואה היה לו לשלם מזונות, ורק אחר כך כשחזר ממדינת הים אין לו לשלם למלווה ולכן נשאר חוב עליו. אבל אם בזמן שלוותה לא היה לו היה פטור מלשלם את המזונות וממילא פטור מלשלם את ההלוואה שהיא לקחה.

אולם נראה שאי אפשר לומר כן. משום שבגמ' שם מוזכרים טענות שיכול הבעל לטעון כשיחזור ממדינת הים, נאמר שם שהוא יכול לטעון שהניח לה צררי או שאמר לה "צאי מעשה ידיך למזונותיך", ולא מוזכר שם בגמ' ולא בשו"ע שיכול לטעון שלא היה לו כסף לשלם לה מזונות באותה שעה, ולכן היה פטור ממזונות ואינו חייב לשלם מה שלוותה! אלא ע"כ שגם אם לא היה לו כסף למזונות הוא נשאר חייב בהם.

ויש להביא ראיה מפורשת יותר ממשנה נדרים (דף ל"ח ע"א):

"(המודר הנאה מחברו) זן את אשתו (של מודר) ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהם."

ומפרש הר"ן:

"אפי' כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיהם ואף על גב דהמודר מתהני שאינו צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא."

כלומר, הואיל ובעל חייב במזונות אשתו, הזן את אשתו הוא לכאורה פורע חובו, ולפי חנן שסובר "הפורע חובו של חברו פטור", מובן מדוע יכול לזון את אשתו של מודר הנאה, ומפרש הר"ן שהמשנה מתפרשת אפילו אליבא דרבנן שסוברים "הפורע חובו של חברו חייב", ולא נחשב שהמודר הנאה נתן לו הנאה, מפני שהזן את אשתו נתן לה בתורת מצוה (מתנה) ולא בתורת פירעון, ולכן לא נוצר חיוב מצד הבעל לשלם לזה שזן את אשתו, ולכן אע"פ שהמודר הנאה נהנה שאינו צריך לתת להם מזונות, ההיא הנאה ממילא היא ומותר.

והנה בפשטות מדובר במשנה שהבעל אינו יכול לזון, ולכן הזן נותן לאשה מזונות "בתורת מצוה" היינו כצדקה וכגמילות חסד למי שאין לו, וכיוון שזה ניתן במתנה לאשה מותר. הרי לנו, שגם אם אין לבעל כסף לזון, חובתו העקרונית של הבעל לזון את אשתו נשארת, ולכן אם היה מתכוון לפרוע חובו של חברו היה אסור לו לתת למודר הנאה ממנו – אליבא דרבנן.

וכן משמע בתוספות שם שמסיים: "והכא מיירי שנותן מתנה לאשה ממכירי הבעל", מדוע צריך לומר שהוא ממכירי הבעל? מפני שמכירי הבעל ירצו לעשות לו טובה, כאשר הוא אינו יכול לזון את אשתו, וכדי לא להיכשל באסור מתן הנאה למודר הנאה, הוא נותן את המזונות בתורת מתנה לאשתו, ולא כפורע חובו של הבעל, וכך ההנאה באה לו בדרך ממילא, ומחדשת המשנה שמותר, למרות שהוא זן את אשתו שהבעל חייב במזונותיה. הרי לנו שבעל חייב במזונות אשתו גם כאשר אין לו.

והנה הג"ר שמואל שפירא (בפד"ר הנ"ל) מחדש חידוש נוסף, שה"ה גם במזונות הילדים, אף אם אין לבעל לשלם, הוא חייב במזונותיהם, והביא ראיה מלשון הרמב"ם פרק י"ב מהלכות אישות הי'ד שכתב "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו הקטנים."

אולם לכאורה יש לדחות, כי אין מזונות הילדים ומזונות אשתו שווים לכל דבריהם, כפי שכתב תוספות יו"ט פ"ד כתובות משנה ו: א) שמזונות אשתו חייב לפי עושרו ש"עולה עמו", ומזונות הילדים כפי צורכן, וכן משמע מהרמב"ם פי"ב ה"ו. ב) ועוד מחלק התוספות יו"ט ואומר, שאפילו לרבינו אליהו שחייב להשכיר עצמו למזונות אשתו, אינו חייב להשכיר עצמו למזונות הילדים, ולפי ר"ת כמו שאינו חייב להשכיר עצמו למזונות אשתו כך לא חייב ללוות למזונות אשתו, ואם כן אפשר שכמו שאינו חייב להשכיר עצמו למזונות הילדים הקטנים, כך גם אינו חייב ללוות לצורך מזונותיהם, וממילא הראיה שהבאנו מאשה שלווה למזונותיה, והבעל חייב לשלם את ההלוואה גם אין לו, אינה ראיה שגם ביחס לילדים הדין יהיה כן.

נראה שהתשובה לכך היא בהבנת יסוד הסברה, מדוע אשה יכולה ללוות לצורך מזונותיה ולחייב את הבעל גם אם אין לו עתה לשלם? מפני שהחוב לשלם מזונות אינו פוקע כשאין לו, אלא שאינו חייב לטרוח ולהשתעבד לצורך מזונות האשה, ומעתה אם האשה מלווה לו לצורך המזונות, הרי עתה יש לו מזונות שמחויב בהם, ונחשב שהיא אוכלת משלו ואחר כך יפרע לה כשיהיה לו.

אותה סברה שייכת גם כלפי הילדים שמחויב במזונות שלהם, וכאשר האשה לווה למזונות שלהם, הרי עתה יש לו למזונות שמחויב בהם, וממילא נשאר חוב עליו וישלם כשיהיה לו.

והנה כל זה במזונות הילדים עד גיל שש, שחיוב בהם הם חיוב גמור והרמב"ם משווה מזונות אלו של ילדים קטני קטינים למזונות האשה, אבל בהגדרת החיוב של מזונות ילדים מעל לגיל שש ומעלה יש מבוכה רבה בפסקי דין רבניים, הנה מדינא דגמ' זן אותם מדין צדקה, והרבנות הראשית תקנה לחייב את האב עד גיל חמש־עשרה, ואחר כך בשלב שני חיובו עד גיל שמונה־עשרה, והשאלה היא מה גדר תקנה זו, האם היא כגדרי צדקה בלבד, או חיוב גמור כמו לפני גיל שש. ונלע"ד יש להוכיח מלשון התקנה שתקנו בשנת תש"ד הרבנים הראשיים הגאונים הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל, שהוא חיוב גמור כמו ילדים שהם פחות מגיל שש. וז"ל התקנה שם סעיף ג':

"כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה לחייב את האב בחיוב גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ובנותיו עד גיל שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב גמור, ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה."

נאמר כאן בפירוש שהתקנה הייתה לחייב את האב בחיוב גמור לזון בניו ובנותיו עד גיל חמש־עשרה (ובהמשך תקנו כנ"ל עד גיל שמונה־עשרה) כמו שחייב לזון אותם עד גיל שש שנים. ולכן כל מה שאמרנו ביחס למזונות קטני קטינים עד גיל שש, תקף גם אחר כך כפי תקנת הרבנות הראשית.

אולם כאמור נימוקים אלו הם תוספת לרווחא דמילתא, כי כל הדיון הנ"ל נחוץ כאשר אין לבעל רכוש שניתן לגבות ממנו למזונות, אבל אם יש לו רכוש, כמו דירה, אע"פ שלעת עתה האשה והילדים מתגוררים בה, והם לא מעוניינים למכור אותה, אבל יכולה האשה לומר שהיא תשלם למזונות ותיפרע מחלקו של הבעל בדירה. ולכן נראה שבמקרה זה אפשר לחייב את הבעל אפילו אם אין לו לשלם אותם עכשיו, והאשה תשלם את המזונות על דעת לגבות אותם מהדירה בבוא העת.

ניתן ביום ג' בסיון התשע"ד (01/06/2014).