ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
הרב אברהם מייזלס
הרב רפאל י. בן שמעון
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 913242/1‏ המשך
תאריך: כ"א בטבת תשע"ה
12/01/2015
תובעת פלונית ואח'
בא כוח התובעת עו"ד ליאור לב־פישר
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד איילת שיים מור
הנדון: מזונות
נושא הדיון: מזונות ילדים

פסק דין
לתחילת פסק הדין


והנה כל החיובים שהוזכרו הם חיובים על האב בלבד, ודאי החיובים עד שיבגרו, בין החיוב עד גיל שש ובין מגיל שש עד שיבגרו, ולמש"כ נחלקו האם החיוב מגיל שש עד בגרות הוא מדין צדקה גרידא או דין מחודש.

בין כך ובין כך נראה פשוט שאף אם אין חיוב על האב מדיני אבן העזר לזון את בניו, כגון למעלה מדין בגרות ללא תקנת הרבנות הראשית או למעלה מגיל חמש־עשרה שאין האב מחויב אף מתקנות הרבנות הראשית בשנת תש"ד והוא הדין למעלה מגיל שמונה־עשרה שאינו חייב אף לפי תקנות הרבנות הראשית החדשות, עכ"פ ודאי יש חיוב על האב להשתתף במזונות ילדיו מדין צדקה כמבואר ביו"ד סימן רנ"א, וחיובו של האב הוא בגדרי הדין בקטני קטנים ובגדרי התקנות, תקנות חז"ל ותקנות הרבנות הראשית בקטנים וגדולים (כפי גדרי התקנות).

יט. והנה כבר כתבנו לעיל שהשו"ע פסק שהחיוב הוא על האב, ויש לעיין אם יש חיוב גם על האם, דברור דלעניין החיוב מתקנת חכמים, נראה שדין זה הוא על האב בלבד ולא על האם וכמבואר בדינין והלכות למהר"י וייל ס' י"א (והביאו הבאר היטב ס' ע"א סק"א) וז"ל:
"נראה דאשה אינה חייבת לזון בניה הקטנים מדאמרינן פרק אעפ"י גרושה היכא דמכיר אותה התינוק אז חייבת ונוטלת שכר ודוחק לומר חצי שכר, ובפרק הנושא אשה אומרת יהא אצלי והיורשים אומרים יהא אצלינו שומעין לה ואם איתא דהיא חייבת פשיטא דשומעין לה ואין לומר דההיא איירי כשיש ממון לתינוק אפילו הכי היא חייבת, וכן כתב האשרי פרק נערה שנתפתתה אפילו אם יש ממון לקטן האב חייב לזונו. ועוד מדפריך פרק החולץ ותתבעינהו ליורשים, מה יש לה לתבוע היורשים הא היא חייבת ומדקאמר תתבעינהו ליורשים ולא קאמר תתבעינהו לאפוטרופוס מהכא נראה נמי היכא דאין לו לתינוק, היורשים חייבים לזונו."
ונראה לומר שמה שהביא המהרי"ו מסוגיית הגמ' בפ' אעפ"י שבגרושה היכא שמכירה כופה ומניקתו והאב נותן שכר ומוכח שהאם אינה חייבת כלל מדנקטה הגמ' דנוטלת שכר הנקה ולא חצי שכר הנקה, וש"מ שאין עליה חיוב כלל, התם מיירי בקטני קטנים שחיוב האב הוא חיוב גמור, ובכהאי גוונא אין מקום לחייב את האם כלל, דעליה לא נתקנה התקנה שתתחייב לזון את בנה בקטני קטנים, ובזה מיירי סוגיית הגמ' בפ' אעפ"י ובפ' החולץ. וכן מוכח מדבריו שכתב דאם איתא דהיא חייבת מתקנת חכמים אפילו ביש ממון לתינוק אפ"ה היא חייבת, והוכיח מדברי הרא"ש והרא"ש מיירי בחיוב שחייב האב מצד עיקר הדין מתקנה, ועל זה כתב המהרי"ו שהאשה אינה חייבת מצד התקנה.

ולכאורה נראה שחיוב היורשים דנקט המהרי"ו אינו מן התקנה אלא מדין צדקה, דלא מצינו בשום מקום שתקנו תקנה זו רק על האב וכמבואר בכתובות סה, ב:
"אעפ"י שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהם קטנים זן קטני קטנים, עד כמה עד בן שש וכו'."
ומשמע שדין זה הוא תקנת חז"ל על האב בלבד. ולא מיבעיא למ"ד שמזונות קטני קטנים מדין מזונות האם אתו עלה וכדברי הר"ן סוף פ' אעפ"י שודאי אין אחרים מחויבים, אלא אף למ"ד דהוי דין עצמי של חיוב במזונות הקטנים לא מצינו שהיורשים יתחייבו. ועיין עוד בב"ש סימן ע"א סק"א שהביא דברי המהר"ם לובלין בתשובה סימן ע"ט (וכ"כ המהריב"ל בח"ב סימן כ') שחיוב האב לזון את הבנים הוא רק בחייו ולא אחר מותו, ולכן לא יחול שעבוד נכסים, ולפי"ז ודאי שאין חיוב על היורשים לזון את הקטן מהתקנה המחייבת את האב, ועיין עוד לקמן.

ויש לעיין בעניין חיוב האם, שאף שהוכיח המהרי"ו שתקנת חז"ל בקטני קטנים תיקנו על האב ולא על האם, לעניין החיוב מדין צדקה יש להסתפק אם האם מחויבת כמו האב, והיינו היכא שהילדים למעלה מגיל שש או אף מתחת לגיל שש היכא דאי אפשר לגבות מהאב או שמת האב שלדעת הפוסקים בשו"ע שם לא חלה התקנה על היורשים, ולכאורה היה נראה לומר שאין כל חיוב על האם וכמבואר בשו"ע סימן פ"ב סעיף ח' ומקורו מדברי הרמב"ם בה' אישות פכ"א הי"ח וז'ל:
"ואם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותן לאביהן או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב והם מטפלים בהם אחד זכרים ואחד נקבות."
ועיין במ"מ על הרמב"ם שם שכתב:
"זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום וכו'."
ומשמע שפשיטא ליה שאין לאם שום חיוב לזון את ילדיה, וכן כתב גם הח"מ בסימן פ"ב סקי"ב:
"כאן משמע שאין על האם שום חיוב לגדל את בניה אחר שגמלתן וכבר כתבתי שגם קודם שגמלתן אין עליה חיוב להניק בחנם ודלא כמ"ש לעיל בסעיף ה' בשם ר' ירוחם שאם אין לאב כופין אותה."
ומשמע מדבריו שאין על האם שום חיוב לזון את ילדיה.

אך כבר רמז הח"מ שדעת רבינו ירוחם אינה כן, דז'ל הרמ"א בסימן פ"ב ס"ה:
"וי"א הא דגרושה אינה מחויבת להניק וכו' היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו כופה אותה ומניקתו (ר' ירוחם)."
ומבואר מדברי רבינו ירוחם דהיכא שהאב אינו יכול לשכור מינקת כופה את האם להניק, והנה התם מיירי בפחות מבן שש, וחזינן דאף דהאב מחויב במזונות בנו מעיקר הדין מדאורייתא או מדרבנן, אפ"ה אם אין לו ממון כופים את האם להניק.

וצריכים להבין מאיזה טעם אפשר לכופה להניק, ועיין בח"מ ובב"ש ובביאור הגר"א שכתבו שלא ידעו טעם לדין זה ומדוע לא יהיו בי"ד מחויבים לפרנס הולד דעל האם אין חיוב.

והנראה בביאור דעה זו, הוא על פי מה שהקשה הרמ"ך בהגהותיו לרמב"ם בה' אישות שם וז'ל:
"תמה הוא זה אם האב חייב לזון את בניו עד בן שש האם אמאי אינה חייבת לזון את בניה כיוון שהם קטני קטנים ומה הפרש יש בין אב לאם, ואמאי לא תזונם עד שיהיו בני שש ואמאי יכולה להשליכם על הקהל, ואם היא עשירה אמאי לא יכופו אותה אפילו יותר מבני שש, וצ"ע."
והיינו שהקשה על עיקר הדין דמאי שנא אב מאם, וכמו שהאב חייב הכי נמי נימא שהאם תתחייב כמוהו, וסברתו היא שלכאורה הסיבה המחייבת היא ההורות, ואם כן כמו שהאב הוא הורה ולכן הוא חייב הכי נמי נימא שהאם חייבת, ועוד הקשה דאם היא עשירה תתחייב אף למעלה מגיל שש, והיינו שכיוון שהחיוב למעלה מגיל שש הוא מדין צדקה לקרובים מאי שנא אם מאב.

ולכאורה יש להביא ראיה לסברת הרמ"ך מפסוק מפורש בבמדבר יא, יב דכתיב:
"האנוכי הריתי את העם הזה או אנוכי ילידתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, מנין לי בשר לתת לכל העם הזה."
ומדאמר משה שהוא לא הרה ולא ילד את ישראל, משמע שמי שהוא הורה או יולד והיינו אב ואם לא יכולים להפטר ממזונות ילדיהם, ואין להם טענות מאין לי בשר, ומפשט הפסוק משמע דלא שנא אב ולא שנא אם. אך באמת אין ללמוד מהך קרא לדין חיוב מזונות.

כ. ובעיקר קושיית הרמ"ך יש לומר על פי דברי הרמב"ן בריש פ' משפטים, שמות כא.ג שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו של העבד מפני שדרך העולם שהבעל והאב זנים את האשה ואת הבנים ולכן העמידה התורה את חיוב המזונות שחייבין בו ממנהג העולם על האדון, ומכיוון שחזינן שמנהג העולם שהאב הוא המפרנס, הכי נמי יש לומר שתקנת חז"ל הייתה כדרך העולם, ומכיוון שלא מצינו בשום מקום שחז"ל תקנו לחייב את האם במזונות בנה בפחות מבן שש, יש לומר דתקנת חז"ל זו הייתה בדוקא על האב ולא על האם, וטעמא דמילתא דחז"ל תקנו הדברים במילתא דשכיחא, והמציאות שהאב זן את ילדיו היא מילתא דשכיחא, והמציאות שעול הפרנסה מוטל על האם הוא מילתא דלא שכיחא ובמילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן. ולכן התקנה לחיוב מזונות הילדים עד גיל שש, היא תקנה שנתקנה לחייב את האב ולא את האם, ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ.

אך מש"כ הרמ"ך שאם האם עשירה יש לכופה ואפילו ביותר מבני שש, ולכאורה טעמא דמילתא הוא מדין צדקה, ובדין צדקה מחויב כל אחד מישראל בין איש ובין אשה ובדין צדקה יש מצוה לתת לקרוב יותר, ולפי"ז יש לפרש גם את דברי ר' ירוחם שכתב שאם האב לא יכול לשכור מי שתניק יש לכוף את האם, והקשו הח"מ והב"ש מנא ליה הך מילתא, ונראה לומר דמדין צדקה אתינן עלה דבזה גם האם מחוייבת.

וכן ביאר דין זה בבני אהובה ה' אישות פכ"א הט"ז וז'ל:
"הרמ"א הביא בס' פ"ב ס"ה כתב דאם אין לו להשכיר כופין אותה להניק ותמה הח"מ סק"ו למה לא יהיה מוטל על הבי"ד לשכור מינקת כמו פרנסה דלאחר כ"ד חודש, ונראה דודאי אם האשה עשירה אף לאחר כ"ד חדשים כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר מזה, ואם כן היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק הרי היא עשירה לדבר הזה וכופין אותה כמו שכופין על כל צדקה."
וכדברי הבני אהובה כתב הבית מאיר בסימן פ"ב ס"ה וז'ל:
"לענ"ד י"ל מתורת צדקה אתינן עלה כדאיתא ביו"ד ס' רנ"ז ס"ח, ומיירי בשגם קרובי האב עניים, ומה שמבואר סוף סימן זה שיכולה להשליך על הקהל, הוא מסתמא ענייה שאין אמודה לפרנס משלה, אבל עשירה לאו כל כמינה, ולגבי הנקה תמיד עשירה היא ועיין סוף סימן רנ"ב ביו"ד, אך גם איתא בתוספתא פ"ב דנדה חייבת אשה בטיפול בנה עד כ"ד חודש."
ועיין עוד בשו"ת עין יצחק ח"א ח' אהע"ז סימן י"ז אות ה' שהביא דברי הבית מאיר והסכים עמו ע"ש שכתב:
"וקשה הא אלמנה עשירה היכא דאין להולד שום ירושה כלל, דמחויבת האם ליתן להולד בתורת צדקה כמבואר ביו"ד ס' רנ"א סעיף ג' וכמש"כ כה"ג הבית מאיר וכו', ובאמת על דין הנקתה בתורת צדקה יש לעיין מן הש"ך בחו"מ ס' רמ"ב סק"א וכו', אבל ממונא ודאי חל עליה לכופה בתורת צדקה לשכור לולד שלה מינקת."
ועיין עוד בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו חאה"ע ס' ל"ח סק"ו שכתב:
"והנה יש לדון אם אין לאב והאם עשירה, אם יש לכוף אותה מתורת צדקה, הנה ביו"ד ס' רנ"א ס"ד פסק מר"ן ז"ל וז'ל מחייבים את האב לזון את בנו עני ואפילו אם הוא גדול מחייבים אותו יותר משאר עשירים שבעיר (וכן שאר קרובים וע"ל ס' רנ"ז ס"ח) ושם בס' רנ"ז פסק עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו וכו' ע"ש, נימ"ל דאם באמת האשה היא עשירה ויש לה האפשרות לטפל בילדה לפרנסו והאב אין לו היכולת אז יש לכפות על האשה לפרנסו, דאין לך קרוב יותר מהאם לבנה, ואין מקום לחלק בין טיפול לפרנסה, דאם היא עשירה הרי יכולה לשלם לאחרת שתטפל בו, וטיפול לא נפיק מכלל פרנסה."
חזינן דכל הני רבוותא סברי דהיכא שהאשה עשירה וביכולתה לפרנס את ילדיה, כופין אותה לפרנס מדין צדקה, ולא מיבעיא היכא שהאב אינו חייב מעיקר הדין דהיינו מעל גיל שש, אלא אף במקום שחייב מעיקר הדין ואין באפשרותו לפרנס, ועכ"פ בנידון דידן הילדים אינם בכלל מי שחייבים לפרנסם מדין התקנה אלא מדין צדקה, ולפי"ז אם יתברר לבית הדין שאשה זו בכלל עשירה יש לקבל תביעת האב ולחייבה במזונות ילדיה.

כא. ויש לנו לדין בגדרי חיוב האם במזונות ילדיה, האם נימא שדין האם הוא כדין האב ומכלימין אותה ומפצירין בה, או שדינה כשאר קרובים דאין מכלימין אותם, והיכא שאינה אמידה אין פוצרין בה ותטיל אותו על בי"ד ועל הציבור. והיה נראה לומר שדין האם בהאי מילתא הוא כדין האב דמכלימין אותה ופוצרין בה לפרנס את בניה כשאין להם, לא מיבעיא למה שהבאנו לעיל הפסוק בפרשת בהעלותך, דמשמעותו היא שלהורים היולדים את הבן יש חיוב לדאוג לפרנסתו, אלא מעצם ראית הגמ' בכתובות מט, ב דאומרת הגמ' יארוד ילדה ואבני מאתא שדיא ופירש רש"י תנין, ועיין בריטב"א שהביא הכתוב באיכה גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, והיינו דקאמר הכא יארוד ילדה שהוא אכזר ולבסוף מניקו וזה אכזר יותר ע"ש, וגם מאן דמפרש התם דמיירי בעוף טמא, וכן מה דהביא שם מולבני עורב אשר יקראו והלא בכל הני גווני המגדלת בחיות היא האם, דהאם ידועה בחיות והאב אינו ידוע, וכיוון שהגמ' מביאה ראיה שפוצרין באדם שיהיה רחמני על בניו כמו שגם חיות אכזריות רחמניות על בניהם, ובחיות מיירי בנקבות, הכי נמי בנידון דידן יש לומר דגם לגבי האם ינהוג האי דינא שיפצרו בה ויכלימוה ואף אם אינה אמידה, ואף שלא מצאתי זה מפורש, כן נראה לומר מסברא ולהלכה למעשה.

ולפי"ז יש לומר שלמה שבארנו לעיל בדעת הרשב"א שהחיוב של האב כלפי בנו גדול מהחיוב של קרוב לשאר קרובים דאת האב כופין אם הוא אמיד ואין כופין את הסב לזון את נכדו, וביארנו דסברת דבריו היא על פי סוגיית הגמ' בכתובות מט ב שיש על האב חיוב מוסרי כלפי בניו, ולפי"ז נראה שדין זה נוהג גם אם שיש לה חיוב מוסרי לילדים שילדה, ולפי"ז אף אי נימא שלדעת הרשב"א בשאר קרובים לא יכפו אפילו אם הם אמידים לגבי אם יש סברא חזקה לומר שאם היא אמידה יכפוה לזון את ילדיה.

ולכאורה היה מקום לומר שלדעת רבינו ירוחם, הסובר שהיכא שאין לאב ממון לשכור מינקת כופין את האם להניקו. והבאנו לעיל דברי הבני אהובה הבית מאיר והעין יצחק ושאר אחרונים שמדין צדקה המוטל על קרובים אתינן עלה, ויש לומר ששאני חיוב האם משאר קרובים, דאותה הסברא המחייבת את האב לזון בניו הקטנים משום שמוטלים עליו וסומכים עליו ואמרינן יארוד ילדה וכו', אותה סברא היא המחייבת גם את האם, ועל כן האם מחויבת לזון בנה הקטן כשאין לו ממה להתפרנס.

ונראה שאף היכא שאינה אמידה שאין כופין, עכ"פ ינהג בה דין פוצרין ומכלימין לפרנס את בניה, ודין זה הוא רק כשאין לבנים במה להתפרנס ואין להם ממון משלהם, אבל כשיש להם במה להתפרנס או שיש להם ממון אין כופין לא את האם ולא את שאר קרובים, ואף המ"מ הח"מ הב"ש והגר"א שפירשו בדעת הרמב"ם שאין על האם שוב חיוב, היינו דוקא מתקנת חז"ל שהטילוה על האב ולא על האם. אבל מדין צדקה כולי עלמא יודו שדין זה נוהג אף אם, ולכן בילדים הגדולים מגיל שש, שעיקר חיוב האב הוא מדין צדקה, היכא דאין לו במה לפרנס את ילדיו, והאם אמידה יכפו את האם מדין צדקה לפרנס את ילדיה.

כב. ועדיין יש לעיין דמפשט לשון הרמב"ם וכמו שפירשו המ"מ וכמו שהבינו בביאור דבריו הח"מ הב"ש והגר"א (ושלא כמו העמדת הבית מאיר), משמע שאין על האם כל חיוב למזונות ילדיה, ויש לעיין האם באמת אין על האם שום חיוב. או שיש אופנים מסוימים בהם חייבת האם במזונות ילדיה.

דהנה הגמ' ביבמות מב ב בדין מינקת הקשתה וליתבעיניה ליורשים ופרש"י של בעל ראשון, ומשמע מדברי הגמ' תרתי, דיש על היורשים חובה לזון את הקטן. ועל האם אין חובה לזונו, דאי נימא שהאם מחויבת לזון את בנה מהיכי תיתי שתוכל לתבוע ליורשים מה שהיא חייבת, ומכאן הוכיח המהרי"ו שהאם אינה מחויבת לזון את בנה, וכן משמע שיש חיוב על היורשים לזון את קרובם דאי אינם מחויבים, מאי פרכא הגמ' וליתבעיניה ליורשים.

וצריך ביאור מדוע האם פטורה ומדוע היורשים חייבים, ולכאורה היה מקום לומר מדנקט רש"י יורשים של בעל ראשון, ואמאי לא נקט יורשיו של הקטן, ועל כורחך מיירי שהיורשים ירשו את הבעל וכיוון שמוחזקין בנכסיו חובה עליהם לזון גם את בנו, ונימא שלא כמוש"כ המהר"ם לובלין (והבאנו דבריו לעיל) שהחיוב הוא רק על הבעל בחייו ולא חל שעבוד נכסים, אלא שבאמת חל שעבוד נכסים ולכן היורשים מחויבים לזון את הבן הקטן. והנה המהר"ם מלובלין והמהריב"ל סמכו דבריהם על דברי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, ויש לפרש שרש"י יחלוק על סברא זו, אמנם ראיתי בהפלאה ס' ע"א סק"א שהוכיח מדברי רש"י בכתובות נא א בד"ה ולבנים מן הבנות ובד"ה לבנות מן הבנים, דסבירא ליה לרש"י כסברת הרי"ף, דאין חיוב על היתומים לזון את הקטן מנכסי אביהם.

ולפי"ז דוחק לפרש דשיטת רש"י ביבמות חולקת על כל הני רבוותא ובפרט דרש"י עצמו בכתובות הסכים לדעתם, (ואף שאי נימא שיש סתירה מדברי רש"י במקום אחד על דבריו במקו"א, לא קשיא כל כך וכמוש"כ בשו"ת נחלת דוד סימן א' בשם הגר"ח מוואלוז'ין בשם הגר"א שאין להתאמץ לישב סתירת רש"י במקומות שונים).

ובאמת היה מקום לומר לפמש"כ הר"ן סוף פ' אעפ"י שדין מזונות בנים קטנים מדין מזונות האשה אתינן עלה, ועיין בהגהות רעק"א בסוף פ"ה דכתובות (מהדורת ירושלים תש"ן), שכתב דלשיטה זו יש לומר שכמו שחייבים היתומים במזונות האלמנה, כך חייבים להוסיף למזונות הקטנים דמדין מזונות אשה אתינן עלה, והנה הר"ן כתב שמקור שיטה זו הוא מדברי רש"י, ויש לומר דרש"י ביבמות אזיל לטעמיה ולהכי מחויבים יורשי הבעל במזונות הולד, מדין מזונות האשה, אמנם באמת זה אינו, דהרי התם מיירי בטעמא דגזרו חז"ל דמינקת לא תנשא ואמרה הגמ' שמא תנשא ותתעבר ולא יהיה לה מאין להאכיל את הקטן, ולפי"ז דמיירי היכא דנשאת לאחר, בכה"ג ודאי אין הבעל הראשון חייב במזונותיה ושוב אין מקום שיתחייבו היורשים במזונות הולד מדין מזונות האשה, ולכן נראה לומר דמש"כ רש"י יורשין, יורשי הבעל, לאו מטעם ירושת הבעל ושעבוד נכסיו אתינן עלה, אלא כל שיש עליו שם יורש הבעל מחויב הוא בפרנסת הקטן, ואכתי צריך ביאור מדוע הוצרך רש"י לכתוב יורשי הבעל, ואמאי לא פירש יורשי הקטן דהם הקרובים לו, ובאמת שיורשי הבעל הם יורשי הקטן, אך מדוע הוצרך רש"י לכתוב יורשי הבעל, וצ"ע.

וכן יש לדקדק עוד במה שכתבנו לעיל בשם המהר"י וייל, דמוכח דמדתבעה ליורשים שהיא אינה חייבת בפרנסת הקטן.

ובאמת עיין ברש"י שם בד"ה אשה שכתב:
"אשה בושה לבא לבי"ד ולתבוע יורשים בשביל בנה."
ואמאי הוסיף רש"י בשביל בנה, דלכאורה עיקר הטעם הוא שאשה בושה לבא לבי"ד משום דאיכא זילותא בהליכה לבי"ד וכדמפורש ביבמות ק א ואם כן אמאי הוסיף רש"י מילים אלו, שעיקר הבושה הוא לבא לבי"ד ולתבוע, ועל כורחך שסבר רש"י שבעצם התביעה ליורשים, או בעצם ההליכה לבי"ד אין זילותא. ועיקר הזילותא היא שתובעת מזונות מהיורשים עבור בנה, והנה אי נימא שהיא מחויבת בפרנסת בנה גם כן, אתי שפיר שהיא בושה לתבוע בשבילו מה שמחויבת היא, אך אם אינה מחויבת והם החייבים בפרנסה מדוע בושה לתבוע עבור בנה מה שהם חייבים לו. וצריכים לומר דאף שהיא אינה חייבת מצד הדין, אבל עכ"פ אין ספק שהאם היא הקרובה ביותר לבנה, ומדרך העולם שהאם דואגת לבנה, ולכן היא בושה לתבוע מזונות בשביל בנה, אף שמצד הדין יכולה לתבוע, מכל מקום מצד ההרגשה, אשר בושה לבא לבי"ד לתבוע היורשים הרחוקים יותר מהקטן ממנה, ולתבוע מהם עבור מזונות בנה, אף שודאי מצד הדין הם חייבים במזונותיו, וצ"ע.

כג. ובאמת אכתי צריך בירור מהי זכות התביעה של האשה ומדוע היורשים חייבים ליתן מזונות לקטן (דאין תביעה רק במקום שיש חיוב).

והנראה לומר דמדין צדקה אתינן עלה, והוא על פי מה ששנינו בנדרים סה ב גבי המדיר חבירו מנכסיו דאומרים לו אם היית יודע דמעני היית נודר, ואומרת הגמ' במסקנה כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה, ופירש שם רש"י שקרובים מגלגלין עמו.

והר"ן כתב:
"אלא שואל מקרוביו ומתפרנס וההיא שעתא קעבר אקרא דכתיב וחי אחיך עמך."
ומבואר דכשאדם נהיה עני לפני שהגבאין מפרנסים אותו חייבים קרוביו לפרנסו, ומלשון הר"ן משמע שדין זה הוא רק עד שיחליטו הגבאים שהוא ראוי לקבל צדקה, אמנם משם ואילך אינו מוטל על קרובים אלא על הגבאים.

אמנם הרא"ש בפירושו לגמ' כתב:
"אינו נופל ליד גבאי תחילה, אלא כשהעני אדם מוטל על הקרובים תחילה לפרנסו עד שיעיינו הגבאין אם אין סיפק ביד הקרובים אז יפרנסוהו."
ומבואר מדבריו שלכתחילה מוטל על הקרובים לפרנסו, ואם יש יכולת בידם לפרנסו אין הגבאין נזקקים לו, ודווקא מי שבי"ד בדקו שהקרובים לא יכולים לפרנסו הוא יתפרנס ע"י הגבאים.

ומשמעות הדברים היא שהחובה הראשונית לפרנס את העני היא על קרובים ולא על גבאי הצדקה או שאר הציבור.

וכן כתב באו"ז בה' צדקה סימן ט', בביאור דברי הגמ' בנדרים:
"ואינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא הקרובים מחויבים לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך תחילה עד שיעיינו בי"ד אם אין סיפק לקרובים אבל לאחר שיעיינו שאין סיפק לקרובים מוטל על הגבאי וכו', שמעינן מהכא דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי חייב לפרנסו אע"ג שגם קרובים נותנים בכיס וכו' ושמעינן נמי מהכא דאדם שנתן צדקה לסתם עניים שקרובים עניים זכו בה הואיל והגבאי אינו חייב לפרנסם ועליו מוטל עשה דוחי אחיך וכו'."
וכן מבואר גם במרדכי פ"ק דב"ב סוף רמז תצג ורמז תצד שכתב וז'ל:
"אלא הקרובים מחויבין לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך עמך תחלה, פירוש עד שיעיינו בי"ד אם אין סיפק לקרובים מוטל על הגבאים וכו' דשמעינן מהכא דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבין לפרנסו וכו'."
ולשון המרדכי הוא כלשון האו"ז, עי"ש, ודברי המרדכי נפסקו להלכה ביו"ד ס' רנ"ז ס"ח. ועכ"פ משמע שכל הנך רבוותא סברי שקרובים עשירים חייבים לפרנס את קרובם העני.

ועל כורחך שאינם יכולים להפטר מחיוב זה, דאם היו יכולים להפטר מחיובם מדוע אין הגבאים נותנים צדקה למי שקרוביו עשירים, אלא ודאי מכיוון שיכול העני לתבוע את קרובו. ובי"ד יכפוהו להשתתף בפרנסת הקרוב, ונראה דטעמא דמילתא משום דהוי עשה דוחי אחיך עמך, וקיי"מל בכתובות צא א שבי"ד כופין על קיום עשה.

ולפי"ז אתי שפיר היטב לשון הגמ' ביבמות מב ב וליתבעינהו ליורשים, והיינו שכיוון שאין לאם במה לפרנס את בנה, דהיא ענייה, אם כן חל החיוב על הקרובים העשירים לפרנסו ויכולים לתבוע אותם בדין כדמשמע מדברי הראשונים שהבאנו, ועל זה מתרצת הגמ' אשה בושה לבא לבי"ד, ופירש רש"י לתבוע בשביל בנה, והיינו שאף שודאי יש לה זכות תביעה אדם בוש לתבוע קרובים שיתנו לו צדקה, וה"נ האם תתבייש לתבוע היורשים שיתנו לה צדקה כדי שיהיה לה לפרנס את בנה, דזה טבע בני אדם הנורמליים שמתביישים לתבוע צדקה אף שאם יתבעו, בי"ד יקבל תביעתם. ודברי הגמ' מיושבים היטב כפתור ופרח. [אך לכאורה יש לעיין מאי פריך בפשיטות ותתבעינהו ליורשים, ולדברינו ביורשים עשירים מיירי ומאן לימא דבכל מקרה יש יורשים עשירים, ואיך נתיר למינקת להינשא, ואף למה שפרשנו לעיל דמיירי דאיכא תביעה על הירושה, גם אינו מיושב דאתו כל דמית משאיר ירושה, ואיך נתיר למינקת להנשא כשלא השאיר ירושה וצריכים לומר דאין הכי נמי, דהגמ' הייתה יכולה לתרץ דמיירי היכא דאין את מי לתבוע אלא לרווחא דמילתא נקט דאפילו יש את מי לתבוע האשה בושה לתבוע].

ומכיוון שביארנו שסוגיית הגמ' מיירי כשהאם ענייה בכה"ג באמת אין עליה שום חיוב, אמנם אם עשירה יש לומר שגם היא מחויבת. ובאמת באשה נשואה לכאורה מיקרי תמיד ענייה דמעשי ידיה לבעל ובפירות נכסי מילוג יש לבעל זכות פירותיהן, ואם כן משנתיר למינקת להינשא שוב הוי כמי שאין לה ממון לפרנס את בנה, דזכויות הבעל מגבילות את זכויותיה הממוניות ושוב הוי ענייה, ואיכא למפרך ותתבעינהו ליורשים.

כד. ובאמת יש לעיין מי הם המחויבים ליתן ממון לקרוביהם, ממון שאפשר להוציאו בדיינים, כמשמעות הגמ' דכופין על הצדקה, דהנה הגמ' ביבמות אומרת ותתבעינהו ליורשים, ומשמע שזכות התביעה וחובת התשלום היא על היורשים.

ובשו"ת חוט השני סימן ח' (והביאו הפ"ת בסימן ע"א סק"א) נשאל, מי מחויב לפרנס בני מומר האם אחי אביהם או אבי אמם, וכתב שהחיוב הוא על אחי האב, וז'ל:
"שעניין המזונות תולים בירושה ויש לי ראיה ברורה על זה מדאמרינן בהחולץ וכו' ולתבעינהו ליורשים וכו' ומדפריך ולתבעינהו ליורשים ולא קאמר לקרוביו ש"מ דהיורשים הם מחויבים לזונו, והיינו יורשי אבי התינוק שהם יורשים גם את התינוק, וכיוצא בזה דקדק מהרי"ו בקוצר דיניו סימן י"א דכל היכא שאין לתינוק משלו אין האם חייבת לזונו, ודקדוקו יש לדחות דדילמא איירי שאין לאשה ממון וכן משמע שם וכו'."
ומבואר מדבריו תרתי, חדא דעניין החובה לזון את הקרוב העני חל יותר על הקרובים היורשים מקרובים שאינם יורשים, והיינו שמשפחת אב שהם היורשים חלה עליהם החובה לזון את קרובם העני, ולכן אומרת הגמ' וליתבעינהו ליורשים ומהאי טעמא נקט שהחובה לזון את הקטנים חלה על אחי האב ולא על אבי האם מכיוון שאין הוא יורש. ועוד כתב שאין להוכיח מסוגיה זו שאין חובה על האם, דסוגיא זו מיירי היכא שאין לאם ממון, וזה כמו שכתבנו לעיל ושמחנו שכיוונו לדעתו הגדולה.

וע"ש באותה תשובה מש"כ דהסבא אינו בכלל תקנת חכמים שחייבו את האב לזון את בנו, ולא אמרינן לגבי הסב בני בנים כבנים, וממילא יהיה בכלל תקנה זו, ע"ש מש"כ בטעם הדבר ומסקנתו שלעניין חיוב אין לחלק בין הסב אבי האב לסב אבי האם ששניהם אינם מחויבים מצד הדין.

אך אעפ"י שמסקנת בעל חוט השני שאין חיוב מצד הדין, מכל מקום אינו נפטר לגמרי, וז'ל שם:
"ומ"מ גם אבי האשה לא ינקה לגמרי שאעפ"י שהחיוב מוטל יותר על היורשים מ"מ אינו חיוב גמור כמו חיוב האב לזון את בניו כשהם קטנים, שהוא מחויב בכל מאמצי כוחו והקרובים אחרים כולם פטורים, ואפילו בחיוב מזונות בנים הקטנים אינו דהתם גוערין בו ומכלימין אותו אפילו אם אינו אמוד וכדאיתא בגמ' אבל אחר שאינו רוצה לזון קרוביו אעפ"י שהוא קרוב יותר מזולתו וכו' אין מכלימין אותו אם אינו אמוד, ולכן אין החיוב מוטל אלא מדין שהוא נחשב קרוב יותר וראוי להוציא ממנו צדקה יותר מזולתו, והדבר תלוי ברשות הדיין להעריך עושר שניהם, גם טיפול שניהם וכו' גם ראוי להעריך קורבת הדוד יותר מקורבת אבי האם מפני שהוא יורש וכדכתבנא וכו'."
ויש ללמוד מדבריו כמה חידושים, חדא דמש"כ לעיל שיורשים חייבים יותר מקרובים, היינו שיש עליהם חובה יותר מהקרובים שאינם יורשים, אבל אין הכוונה שעל הקרובים שאינם יורשים, אין חובה כלל, דודאי גם הם מחויבים מדין צדקה, אלא שלכתחילה יש לתבוע מהקרובים היורשים ורק אח"כ מקרובים שאינם יורשים, והיינו שלכתחילה יש לתבוע מקרובים מצד האב ורק אח"כ קרובים מצד האם. עוד מבואר מדבריו שהקירבה אינה המדד היחיד לכפייה אלא מתחשבים גם בעושר שניהם. ולפי"ז בשוים, היורשים קודמין לשאר קרובים, אך כשהקרובים מהאם יותר עשירים, אין הכרח שהיורשים מהאב יתחייבו קודם.

והנה לסברא שכתב בעל חוט השני, יש לומר שדין האם כדין אבי האם, שהרי גם האם אינה יורשת את בנה מדין תורה ולהכי אומרת הגמ' ותתבעינהו ליורשים משום דהם מחויבים בפרנסת קרובם הקטן לפני האם דהם יורשים והאם אינה יורשת. (אך באמת יל"ע למש"כ חוט השני שיש לשקול היחס בין קורבת אחי האב ואבי האם לקטן, ולכאורה נראה ברור שקורבת האם היא קרובה יותר מקורבת יורשים וקצ"ע, ואולי יש לומר דלמרות שאם קרובה יותר מעלת היורשים עדיפא והם המחויבים יותר, ועוד יש לומר דמיירי בנשאת לאחר ולית לה מדילה כלום, ויש לעיין עוד בזה).

כה. והנה מש"כ בתשובת חוט השני שחיוב הקרובים הוא מדין צדקה וקרוב יורש מחויב יותר מקרוב שאינו יורש, דין זה לכאורה אינו מוסכם, דהנה בתשובת גבעת פנחס (לר' פנחס הלוי הורביץ בעל ההפלאה) סימן ס"ד נשאל בעניין קדימת הקרובים לצדקה וז'ל:
"על אודות הדבר שנסתפק בעניין קדימת הקרובים לצדקה אם אחיו קודם לאחותו כיון דלעניין ירושה אין לאחותו במקום אח כלום, נראה פשוט דלא דמי לירושה כלל דהתם כתיב הקרוב אליו ממשפחתו ומשפחת האב קרויה משפחה להוריש לבניו אבל לעניין צדקה בשאר בשר תלה הכתוב, דכתיב מבשרך לא תתעלם ובדבר זה אין חילוק בין אח לאחותו כדמצינו בקרא ויאכל חצי בשרו, תדע דהא ביו"ד (ס' רנ"א) והיא מספרי, דאחיו מאביו קודם לאחיו מאמו, משמע דוקא אחיו ולא בן אחיו עד סוף כל הדורות אע"ג דהם בני ירושה."
ומשמע מדברי הג"פ שאין דין זה תלוי כלל בירושה, ונהי דהג"פ דיבר בנתינת צדקה ליורש ולשאינו יורש הוא הדין בהטלת החיוב ליתן ליורש ושאינו יורש, דהלא יסוד דבריו הוא משום דילפינן דין צדקה מהפסוק ומבשרך לא תתעלם, והיינו שכל מי שהוא נקרא שאר בשרו, אין להתעלם ממנו וצריך ליתן לו צדקה, ולפי זה לכל קרוב הוא חייב ליתן צדקה ואף שאינם יורשים זה את זה וכמו דאיתא בספרי שדין זה נוהג גם באחיו מאמו אף שאינם יורשים זה את זה. ולכן פשיטא ליה שאחיו מאמו קודם לבן אחיו מהאב (ומה שהוכיח בתשובת חוט השני מיבמות מב ב יש לדחות ואכמ"ל).

ובאמת יש לומר דלא פליגי מן הקצה אל הקצה דהרי גם בתשובת חוט השני כתב שיש דין צדקה גם בקרובים שאינם יורשים, אלא שיורש מחויב יותר ממי שאינו יורש, והיינו דהיכא שיש יורש ויש קרוב אחר כופין תחילה ליורש, אמנם גם בשאר קרובים לא פקע דין זה ומי שקרוב יותר קודם ליורש לעניין חיוב ולכן בדין כפייה על הצדקה נכפה לאח מאם לפני שנכפה את בן אחיו מאביו, (ומה שנסתפק חוט השני הוא לגבי קירבת דוד וסב, שיש לומר שקרבתם שוה), ואולי יש לומר דאדרבה יש להוכיח דינו של בעל חוט השני מהספרי דמדילפינן בספרי שאח מאב קודם לאח מאם, וש"מ לכאורה שקרוב יורש קודם לקרוב שאינו יורש אף שלשניהם אותה קירבה.

ויש לעיין לעניין אח ואחות שודאי קירבתם שוה לאחיהם, ולכן כתב הג"פ שאין להקדים אח לאחות, האם גם בזה יודה בעל חוט השני, ולכאורה נראה דבזה יחלוק ויאמר שאח היורש קודם לכפייה לאחות היורשת וצ"ע בזה ועוד חזון למועד.

ועכ"פ לעניין נידון דידן נראה דכולי עלמא יסברו שקורבת האם לבן היא קורבה עדיפה על קורבת שאר יורשים, ובאמת יל"ע קצת אם קירבת אח ואחות לאחיהם עדיפה מקירבת אב ואם לבנם, ועיין בזה במהר"ל בבאר הגולה בבאר הו' ובבית האוצר (לר"י ענגיל) כלל נ'.

כו. ועיין בשו"ת מהר"מ בר ברוך (דפוס פראג) ס' ע"ה שכתב:
"ולפזר מעשרותיו לבניו הגדולים שאינו חייב לטפל בהם מותר, דאפילו לאביו מותר לתת וכו' וכ"ש בניו דמותר וכו'."
והובאה תשובה זו בש"ך יו"ד ס' רמ"ט סק"ג, ומשמע שמצד הדין מותר וחובה על האדם לתת מעות הצדקה לקרוביו דחייב בפרנסתם מדין צדקה, ונראה שאף אם לבנה בכלל זה. ועיין שם עוד ס' תקמ"א שנשאל אם ענייה שיש לה ג' בנים ואחד מהם עשיר ותובעת מהם פרנסה, וע"ש שכתב שמחויבים לפרנסה, ע"ש שהביא דברי הגמ' בנדרים סה ב שחובה על הקרובים לפרנס קרובם ומסיק שם שקרוב קרוב קודם, והנה התם לא מדין כיבוד אם אתי עלה אלא מדין צדקה, ויש לומר כמו שהבנים מחויבים לפרנס האם מדין צדקה, ה"נ איפכא שהאם מחויבת לפרנסם, ודוחק לחלק שהם היורשים אותה חייבים לפרנס מדין צדקה והיא שאינה יורשתם אינה מחויבת לפרנסם.

ועיין בשו"ת מהר"ם מינץ סימן ס"ה שנשאל בראובן שירד מנכסיו ויש לו אשה ובנים קטנים ואין לו די ספוקו, וחמיו שמעון עשיר ולא רצה לזונו ע"ש שהאריך והביא דברי הגמ' בנדרים ודברי המרדכי בב"ב ודברי האו"ז שהקרובים מחויבים לפרנס קרוביהם ומסקנת דבריו היא:
"ש"מ דחייב אדם לזון ולפרנס אפילו קרובים, מכ"ש וק"ו בניו ובני בניו דבני בנים הרי הן כבנים, וגם חתנו קרוי בנו כמו שמצינו בדוד מלך ישראל שקרא לשאול חמיו אבי וכו' ותניא בספרי וכו' אחיו מן האב קודם לאחיו מן האם וכן כל קרוב קרוב קודם וכו', ושמא תאמר נהי דחייב לתת צדקה, מ"מ אין בי"ד יכולים לכופו וכו' התוס' מקשים זה וכו' ומתרץ ר"י דגבי צדקה כופין וכו' וכן איתא בטויו"ד וכו'."
ע"ש מה שהאריך, והעולה מדבריו דכל הקרובים מחויבים לפרנס קרוביהם אם יש בידם ממון ובי"ד כופין על כך, ועוד ביאר שהחיוב לפרנס קרוב קרוב קודם. והיינו בתרתי, שחייב לפרנס קודם את הקרוב יותר, וכן שכופין את הקרוב יותר לעני לפרנס, וסברתו היא כדברי הג"פ שהבאנו לעיל, ולמש"כ בעל חוט השני יודה לסברא זו וכדמשמע בסוף תשובתו.

ועיין עוד בשו"ת מהר"י מינץ סימן א' שהביא דברי המרדכי בב"ב ומסיק שנוטלים מנכסי יתומים קטנים כדי לפרנס את קרוביהם, ועיין עוד בשו"ת שאלת יעבץ ח"א סימן א – ג' מה שהאריך בהאי דינא של כפייה על הצדקה, ועכ"פ כולי עלמא סברי שכופין את הקרובים לפרנס את קרוביהם ולפי"ז הוא הדין שנכפה אם עשירה לפרנס את ילדיה מדין צדקה, ולענ"ד לית מאן דפליג בהאי דינא.

העולה מכל מה שהארכנו לעיל לדעת רוב מנין ובנין של הפוסקים, כופין קרוב אמיד לזון את קרובו העני, ולפי"ז הוא הדין שיכפו את האם לזון את ילדיה מדין צדקה, ואף לדעת הרשב"א שמחלק בין אב לשאר קרובים שהוא מחויב יותר, יש לומר שבאם יודה שדינה כאב, דעכ"פ חובתה יותר מחובת שאר קרובים ולכן גם לשיטתו יכפו את האם לזון את בנה, ודין זה הוא כשהיא אמידה.

כז. ומה שיש לעיין הוא כיום שיש תקנת הרבנות הראשית לזון ולפרנס את הילדים עד גיל חמש־עשרה ונהגו לחייב עד גיל שמונה־עשרה, האם החיוב הוא מדין התקנה, או שהאלימו את דין צדקה ועיין מש"כ בפד"ר בזה ויש להאריך בזה ועוד חזון למועד.

אך במקום שברור שאין שום אפשרות לאב לפרנס את ילדיו בין אם הם למעלה מגיל שש ובין אם הם פחותים מגיל שש, יש לומר דודאי הדר דינא ומאחר והם זקוקים לפרנסה יש לכפות את האם מדין צדקה היכא שהיא אמידה.

ועוד יש להוסיף בנידון דידן דלפי האמור בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (תשי"ט–1959) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו וכו' לפי הוראות הדין האישי החל עליו, בסעיף 3(ב) לחוק נאמר:
"אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו וכו' לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלו."
ובסעיף 3"א (מזונות קטין תיקון מס' 2 (תשמ"א–1981) לחוק הנ"ל נאמר:
"אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו."
ולעיל ביארנו שלפי דין תורה יש חיוב גם על האם לשלם מזונות הילדים באופנים מסוימים. ויש להוסיף דאף אם לא נימא הכי, כיוון דלפי סעיף 3א לחוק נקבע שאב ואם חייבים במזונות קטין, יש לומר שאף אם אינה חייבת מדין תורה, יש לומר שתתחייב מחמת דינא דמלכותא דינא ומנהג המדינה, וכמו שכתב בשו"ת חתם סופר ח' חו"מ ס' מ"ד שבמנהגים ונימוסים שכל בני המדינה ניחא להו אמרינן דינא דמלכותא דינא ע"ש מש"כ, ונראה דבדבר זה שהוא ודאי תיקון העולם כל בני המדינה ניחא להו, הן אמת שדינא דמלכותא דינא אינו נוהג היכא שהוא סותר לדין תורה וכמבואר בראשונים ובאחרונים ולית מאן דפליג בהא, ועיין בתשובת חתם סופר שם מש"כ בזה. ומעתה נראה לומר שהיכא שיש לאב ממון והוא מחויב מעיקר התקנה כגון עד גיל שש או אף מעבר לזה כתקנות הרבנות הראשית, אין מקום לומר שנחייב את האשה לשלם מזונות ובזה יפטר האב מחיובו.

וכן היכא דהאב אמיד, דמדין תורה כופין את האב על הצדקה לפני שנכפה קרובים אחרים, אין מקום לחייב את האם במזונות דבזה יש הפקעה של דין תורה, אמנם היכא שאין שום אפשרות לגבות מהאב, וממילא הטלת חיוב המזונות על האם אינו סותר דין תורה דהרי איננו פוטרים אותו מחיובו, אלא שאין באפשרותנו לחייבו והקטינים הלא זקוקים למזונות, בכהאי גוונא יש לומר שנחייב את האם, אף אי נימא שאינה חייבת מדין תורה, עכ"פ יש מקום לחייבה מדינא דמלכותא.

אמנם יש לעיין בסברא זו שכתבנו, דכיוון דהחוק הוא גורף ומחייב את האם אף במקום שמוטל חיוב על האב. אם כן החיוב סותר דין תורה ואין לו תוקף של דינא דמלכותא דינא, אף במקום שאינו סותר, או שנימא שאזלינן בכל מקרה לגופו, והיכא שבמקרה מסוים החוק אינו סותר את דין התורה, באותו מקרה יש לו תוקף אף מדין תורה, מדינא דמלכותא וכן נראה לי עיקר, וצ"ע בזה לעת הפנאי.

כח. ויש להעיר עוד בהאי מילתא, דלעיל הבאנו דברי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ס' תקמ"א שכתב דלעניין כפיית קרובים לפרנס קרוביהם אמרינן קרוב קרוב קודם, וכן משמע מדברי שו"ת חוט השני, וכן משמעות שאר הפוסקים, ולפי"ז כתבנו שהיכא שאי אפשר לחייב קרוב יותר נחייב את הקרוב היותר רחוק, וביארנו שהיכא שאי אפשר לחייב האב שהוא נקרא קרוב יותר, או יורשיו לדעת מהרי"ו, וכפי שכתב בעל חוט השני, נחייב את האם שהיא קרובה, אבל קרובה רחוקה יותר. ובאמת יש לעיין בהאי מילתא של קרוב קרוב קודם, מהו גדרו של האי דינא, האם נימא שבתחילה מחזרים אחרי הקרוב יותר ואם אינו יכול (או אף אינו רוצה) מחזרים אחרי קרוב רחוק יותר, או שנימא שהך דינא קובע שמטילים החיוב על הקרוב ביותר בלבד, והיכא שהקרוב ביותר אינו רוצה לקיים חיובו או אינו יכול לקיים חיובו, שוב פוקע החיוב מדין קורבה ולא מחזרינן.

ויסוד הספק הוא מדמצינו דין קרוב קרוב קודם בכמה דוכתי, בירושה, בגאולת שדה אחוזה ובגאולת עבד עברי, והנה בירושה היורש הוא דוקא הקרוב ביותר ושאר הקרובים היותר רחוקים לא נקראים קרובים לירושה ואינם יורשים, ואף הסתלקות הקרוב היורש אינה מועילה דכבר זכו בירושה בפטירת המוריש, ואף בחיי המוריש לא מועילה הסתלקות היורש הקרוב ביותר, דדוקא בנחלה הבאה לו ממקום אחר כגון בעל היורש את אשתו מועילה הסתלקות (וכדשנינו בכתובות פג א), וש"מ דדוקא הקרוב ביותר נקרא קרוב, אבל קרוב רחוק לא מיקרי קרוב כלל לעניין ירושה, אמנם בגאולת שדה אחוזה ובגאולת עבד עברי יש לומר דלכתחילה מחזרים על הקרוב יותר שיגאל ואם אינו רוצה מחזרינן אחרי קרוב רחוק יותר וכפשטא דקרא ובא גואלו הקרוב אליו וכו' או דודו או בן דודו יגאלנו, וילפינן שקרוב קרוב קודם, והיינו שבתחילה אמרינן שחובה על קרוב לגאול, וסדר החובה הוא לחייב קודם את הקרוב יותר ואם אינו רוצה או אינו יכול אזלינן בתר קרוב רחוק, וכפשט הפסוקים במגילת רות שבועז אמר שאמנם הוא קרוב, אך יש קרוב ממנו, ורק אם אותו קרוב לא ירצה לגאול אז יגאל בועז, וכן פירש האי דינא רש"י בקידושין כא א, אמנם הרשב"א בחידושיו בקידושין הוכיח מדין ירושה דכתיב לשארו הקרוב אליו, ודרשינן הקרוב קרוב קודם ואמרינן שדוקא הקרוב ביותר יורש.

ולכן כתב הרשב"א:
"ומסתברא דהכי פירושו דאי משום ובא גואלו הקרוב אליו הוא אמינא הקרוב שיש בידו סיפק לגאול קודם ואפילו היה בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד בן דודו קודם וכו', אבל השתא דכתיב יגאלנו רבה כל הגאולות לעכב שיהו דוקא כסדר הזה, ואם בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד אינו נגאל."
ומבואר מדבריו דהחובה היא על הקרוב ביותר ואם אינו יכול לגאול אין חובה כלל על הקרוב הרחוק יותר, והנה מה שהקשה הרשב"א על רש"י מדין ירושה דאמרינן דחל רק על קרוב ראשון, יש לומר דלק"מ, דבאמת רש"י יסבור שגם בירושה קרוב רחוק מיקרי יורש אלא כיוון שהקרוב יותר ירש, אין לו מה לירש יותר, ובאמת אם היה היכי תימצי שהקרוב יותר אינו יורש, היה הקרוב המאוחר יורש, ובגאולת שדה אחוזה וגאולת עבד עברי משכחת לה שהקרוב יותר לא יכול למלא חובתו ואז נופל החיוב על הרחוק יותר, ויש להאריך בזה ואכ"מ.

ומעתה יש להסתפק אף לעניין חיוב הקרובים לזון את קרובם מדין צדקה, האם נימא שכל היכא שיש קרוב יותר פקע החיוב משאר הקרובים וחל רק על הקרוב ביותר ואם אינו יכול לקיים חיובו שוב לא יחול על קרובים אחרים, או שנימא שבהך דינא אזלינן בתר הקרוב יותר ואם אינו יכול לקיים החיוב אזלינן בתר קרוב רחוק יותר, ונראה לומר דלא מיבעיא לדעת רש"י שגם בגאולת שדה אחוזה ועבד עברי יש חיוב על הקרוב הרחוק כשהיותר קרוב אינו יכול לקיים חיובו, דנימא הכא שיש לחייב בקרוב הרחוק, אלא אף לדעת הרשב"א בנידון דידן נימא הכי, דדוקא בגאולת שדה אחוזה וגאולת עבד עברי דאיכא קרא דילפינן מיניה הקרוב קרוב קודם, גזירת הכתוב שהך דינא חל רק על הקרוב ביותר, אבל בנידון דידן שעיקר החיוב ילפינן מובשרך לא תתעלם ומוחי אחיך עמך, ולא נאמר דין קרוב קרוב קודם בקרא, אלא מסברא ילפינן קרוב קרוב קודם וכדדרשינן בספרי שאח מאב קודם לאח מאם, בזה גם הרשב"א יודה דהא דאזלינן בתר קרוב יותר הוא רק להקדים חיובו, אבל באינו יכול לקיים חיובו ניזול בתר קרוב רחוק יותר אם הוא אמיד.

סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחיתנא שהיכא שאין שום אפשרות לאב לפרנס את ילדיו והאם אמידה, יש מקום לחייבה בתשלום מזונות הילדים, וחיובה הוא מדין צדקה ובגדרי צדקה המופיעים בשו"ע יו"ד.

כט. והנה חיוב המזונות מתקנת הרבנות הראשית הוא עד גיל שמונה־עשרה, מעבר לכך אין תקנה של הרבנות הראשית, עם זאת הנוהג הרווח בהסכמי הגירושין הוא לחייב את האב בשליש ההוצאות מגיל שמונה־עשרה עד גיל 21, מכיוון שהילדים לא מפרנסים את עצמם, אלא הולכים לצבא, לשירות לאומי או לומדים בישיבה, ואין הם עובדים לפרנסתם, ופרנסתם מוטלת על הוריהם בפועל, ולפיכך אף שתיאורטית (עכ"פ הם) יכולים לעבוד לפרנסתם, מעשית אין הדברים כן ולפיכך יש מקום לומר שיש לחייב את האב בחלק ממזונות הילדים מדין צדקה כאמור ביו"ד וכמו שכתב הדרישה (הובאו דבריו לעיל אות י"ד) שהאב חייב לזון את ילדיו הבוגרים אם אינם יכולים לעסוק לפרנסתם, ולפיכך יש מקום גם על פי דין למנהג המדינה הרווח כיום לחייב את האב בשליש הסכום שהתחייב למזונותיהם עד גיל שמונה־עשרה, מגיל שמונה־עשרה והילך, לפיכך יש לקבוע שהאב יתחייב ב־1/3 מזונות הילדים וב־1/3 המדור משיגיעו הילדים לגיל שמונה־עשרה עד שיגיעו לגיל 21.

ל. המסקנות העולות מכל האמור הם כדלהלן:

א) האב חייב במזונות ילדיו עד גיל שש מתקנת חכמים, ומגיל שש עד בגרות מדין צדקה.

ב) כמו כן האב חייב בשאר צרכיהם, מדור כסות וכלים, וגדרי החיוב כאמור באות א).

ג) חיוב האב לילדיו היא לתת להם צרכיהם ההכרחיים ואינו חייב לפרנסם לפי מעמדו, יכולתו ועושרו.

ד) במקרה שהרגיל את הילד יותר מכדי צרכיו המינימאליים, ויש בידו, חייב לזונו כפי הצרכים שהרגילו.

ה) אם החיוב הוא מדין צדקה, צריך ביאור מהו החידוש שחידשה תקנת אושא שחייב אדם במזונות בניו למעלה מגיל שש ומדוע אינו חייב גם משיבגרו, וכתב הדרישה שקטנים הם בחזקת מי שאין להם פרנסה ולכן החיוב גמור, משא"כ בגדול שבסתמא יכול להתפרנס, צריך להוכיח שאין ביכולתו להתפרנס.

ו) לסברת הדרישה בזמן הזה שגם נערים גדולים אינם יכולים להתפרנס, יש לחייב האב במזונותיהם.

ז) לדעת הרשב"א חיוב האב למזונות ילדיו בין קטנים ובין גדולים, הוא חיוב גדול יותר מחיובו לפרנס את שאר קרוביו, וכן כתב בשו"ת חוט השני שחיוב האב לילדיו גדול מחיובו לשאר קרוביו.

ח) דעת רבנו ירוחם שבאב אמיד כופין אותו אף למעלה מגיל שש עד בגרות לזון את בניו, ונחלקו האחרונים מהו פירוש אמיד בנידון זה.

ט) מנהג בתי דין לחייב האב במזונות ילדים כפי שהרגילם בהיותו בביתו, אף שהוא יותר מצרכיהם.

י) תקנות הרבנות הראשית בשנת תש"ד קבעו שהאב חייב במזונות ילדיו עד גיל חמש־עשרה, והחיוב הוא חיוב משפטי גמור ויש לכופו בכל הכפיות לקיים חיוב זה, ואין חיובו מדין צדקה גרידא אלא כחיוב העיקרי לילדים עד גיל שש.

יא) בשנת תשל"ו תיקנה הרבנות הראשית להאריך חיוב זה עד גיל שמונה־עשרה, הגר"ע יוסף חלק על תקנה זו וקבע שתקנה זו צריכה להיות במעמד כל רבני ישראל כפי שנעשו התקנות בשנת תש"ד.

יב) יש לחלק בין המצב בשנת תש"ד שהיה לפני קום המדינה ולכן היו צריכים הסכמה של כל ראשי הציבור משא"כ בשנת תשל"ו אחרי קום המדינה ואחרי שהכנסת קבעה בחוק לתיקון דיני משפחה חיוב עד גיל שמונה־עשרה, תקנת הרבנות מגלה על החוק שיש לו תוקף גם על פי דין, ולא צריכים הסכמת כל רבני ישראל.

יג) מנהג בית הדין בנתניה לחייב במזונות הילדים עד גיל שמונה־עשרה.

יד) החיוב מתקנת חכמים לזון את ילדיו קטני קטנים הוא על האב ולא על האם.

טו) מדברי הרמב"ם והשו"ע משמע שאין חיוב כלשהו על האם לזון ולגדל את ילדיה.

טז) לדעת רבנו ירוחם אם האב אינו מוצא מינקת שתניק את ילדו, יכול לכפות את גרושתו, האם, להניקו, והאחרונים כתבו שאינם יודעים טעמו יש לומר שהוא חיוב מוסרי מכיוון שילדה ילדים אלו.

יז) יש לפרש דברי ר' ירוחם באופן נוסף שהיכא שאין לאב היכולת לפרנסו, חייבת האם מדין צדקה.

יח) לדעה זו י"ל שמכיוון שהאם ילדה את הילדים, יש עליה חובה מוסרית לפרנסם, וחובה זו יוצרת גם חובה משפטית. לכן פוצרין בה ומכלימין אותה לפרנס ילדיה וחיוב האם מדין צדקה עדיף מחיוב שאר קרובים.

יט) קרוביו העשירים של עני חייבים לפרנסו, ויש לו זכות תביעה עליהם ולפיכך בכהאי גוונא גבי צדקה לא נזקקים לתת לו צדקה.

כ) בתשובת חוט השני כתב שקרוב יורש מחויב יותר מקרוב שאינו יורש, עוד כתב שהקרבה אינה המדד היחידי לקביעת החיוב ומתחשבים בעושרו של הקרוב וכן בטיב הקירבה.

כא) לדעת הגבעת פנחס דין ירושה אינו מעלה ומוריד והחיוב הוא על הקרוב יותר בין שהוא יורש ובין שאינו יורש.

כב) לאור האמור לעיל, האם שהיא קרובה לבנה יותר משאר קרובים חייבת לפרנסו תחילה, מדין צדקה.

כג) החוק לתיקון דיני משפחה קובע שאביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו, ולפי זה הוי נימוסים שכל בני המדינה ניחא להו ודינא דמלכותא דינא ולפיכך היכא שהאב אינו יכול לפרנס את ילדו, יש לחייב את האם לפרנסו.

כד) לעניין חיוב צדקה לקרובים, הקרוב יותר מחויב תחילה לפרנס קרובו, אך אם אין ביכולתו לפרנס קרובו, חל החיוב על קרוב הרחוק יותר.

כה) הנוהג כיום לחייב שליש מזונות מגיל שמונה־עשרה ועד עשרים ואחת לבנים ועד עשרים לבנות, מכיוון שבגיל זה הבן והבת אינם יכולים לעבוד לפרנסתם מחמת שירות צבאי/לאומי ולימוד בישיבה. ולפיכך יש לחייב האב בשליש מזונות מדין צדקה.

לא. אחרי כל האריכות שהארכנו יש לנו לחזור ולדון בחיובו של האב במקרה שלפנינו.

והנה כפי שכתבנו הכנסתו הקבועה של האב הייתה כ־14,400 ₪ לפני פיטוריו, ועתה הוא מתקיים מהבטחת הכנסה, אך סביר שכשימצא מקום תעסוקה חדש הכנסותיו יהיו בסדר גודל דומה, והנה בנם הקטן של הצדדים הוא בן שמונה, לפיכך חיוב האב במזונות ילדיו אינו החיוב מעיקר הדין כקטני קטנים, אלא כקטנים שחיובו מצד התקנה וחיובו כלפי הבן הגדול הוא מתקנת הרבנות הראשית שחייבו אף בגדול ואין לו במה להתפרנס.

והנה כפי שכתבנו צורכי הילדים לא הובהרו לנו, ואיננו יודעים באיזו רמת חיים חיו קודם, ובמה הורגלו כששני הצדדים חיו ביחד, אם כי ברור לנו, שלאור הכנסות הצדדים (ובוודאי אם היינו מקבלים טענת האשה לגבי הכנסותיה), לפי העולה מחשבונות הבנק של הצדדים, הצדדים לא חיו ברמת חיים גבוהה.

כמו כן אף אם נקבל טענות האב לגבי הכנסות האם, ספק אם יש מקום לחייבה במזונות מדין צדקה, כיון שצריכה להשתמש בהכנסותיה, בודאי לאחר מכירת דירת הצדדים לצרכיה ולצרכי מדורה, אלא שאגב צרכיה ייהנו גם הילדים מהוצאותיה.

לאור האמור יש לקבוע שהאב ישלם למזונות כל אחד מילדיו סך 1,200 ₪ לחודש, וכפי שנקבע בהחלטה האחרונה.

לב. ועתה יש לדון לעניין חיובו של האב במדור ילדיו.

הנה הזכרנו לעיל שהאב חייב במדור ילדיו כפי צרכם, ולא נאמר בזה דין עולים עמו ואינם יורדים, האשה שוכרת היום דירה בת חמישה חדרים לצרכיה ולצרכי ילדיה. במסגרת דיון ההוכחות נחלקו הצדדים. לדברי האם לכל אחד מהבנים חדר בנפרד, לדברי האב שני הילדים מתגוררים באותו חדר. תסקיר לשכת הרווחה מגבה את עמדתו של האב, בין כך ובין כך אין ספק שחיובו של האב במדור ילדיו הוא כפי צרכם, ואין ספק שאף אם היינו מקבלים לדברי האם, אין סיבה הגיונית ששני הילדים לא ילונו בחדר אחד לאור מצבם הכלכלי של הצדדים, ולפיכך אין סיבה הגיונית שהאם תשכור דירה בת חמישה חדרים לצורכי מגוריה ומגורי הילדים כפי שנהגו בהיות הצדדים נשואים כששני בני הזוג גרים באותו הבית עם ילדיהם, מתפרנסים משתי משכורות, ושכר הדירה של דירת הצדדים משמש להוצאותיהם, ולפיכך אין לחייב את האב בהשתתפות בדמי שכירות עבור דירת חמישה חדרים, וחובת האשה לשכור דירה המתאימה לאפשרויותיהם הכלכליות, אך אם אין היא רוצה לעשות כן, אין היא יכולה להטיל חובה על האב להשתתף בתשלום מדור שאינו נצרך לילדים.

והנה האם בסיכומיה דרשה לחייב את האב במחצית מהוצאות השכירות העולה לסך של 6020 ₪, מחצית הוצאות החזקת המדור, ועוד מחצית מסך 2840 ₪ הוצאות המדור, סה"כ 4150 ₪ לחודש.

בית הדין בהחלטתו מיום כ"ח שבט תשע"ג 05/2/13 קבע שמחצית דמי השכירות עבור ביתם של הצדדים, סכום העולה לסך 2650 ₪, ישמש כתשלום עבור שכירות המדור והוצאות השימוש בו, מכיוון שדירת הצדדים עומדת למכירה ותמורתה תתחלק בין הצדדים חובתנו לקבוע חיוב האב במדור ילדיו, והנה לפמש"כ אין האב חייב לשאת בהוצאות המדור של דירה בת חמישה חדרים, ואין ספק שדמי השכירות והוצאות עבור דירה קטנה יהיו פחותים בהרבה מההוצאות עבור הדירה המרווחת, לפיכך יש לקבוע שהאב ישלם עבור מדור והוצאות מדור כל אחד מילדיו סך 800 ₪ עבור כל אחד מילדי הצדדים.

לג. ועתה נעתיק עצמנו לחיובו של האב בהוצאות החינוך.

הנה כבר כתבנו בהחלטתנו מיום כ"ו תשרי תשע"ד 30/9/13 שחובת החינוך מוטלת על האב, וחובת החינוך כוללת ללמדו תורה וללמדו מלאכה עיין קידושין כט, א, מטעם זה האב דורש שהוא ורק הוא יקבע את המוסד החינוכי, ולכן רוצה להעביר את הבן הגדול למוסד חבד"י שלטענתו זהו אופיו של הבית, בית הדין כבר כתב בהחלטתו הנזכרת שהצדדים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממ"ד ציוניים, גם ביה"ס ממ"ד חב"די, אינו מוסד חב"די מקורי, אין ספק שאופי הבית לא היה בית חב"די אלא בית ציוני דתי, אלא שהילדים לומדים בבית ספר ממ"ד חב"ד, לפי העולה מהתסקיר, הבן הגדול חבר בתנועת בני עקיבא (לא עזרא ולא אריאל).

מתביעת האשה לתשלום הוצאות עולה שבבית הצדדים ישנה טלוויזיה ובני הבית גולשים באינטרנט, דבר זה מורה שהנהגות הצדדים אינם כבית חב"די חרדי טיפוסי, אלא בית שמתחזק וקרוב לחסידות חב"ד, ולפיכך נתן את החינוך כפי שנתן לילדיו.

מתוך תסקיר לשכת רווחה עולה שעיקר התנגדותו של האב ללימודים בישיבה התיכונית נובעת מעלות הלימודים, לעומת מה שיתחייב לדעתו, אם ילמדו הילדים במוסדות חב"דיים טיפוסיים. אין ספק שלעתים חובה על בית הדין לקבל חוות דעת מומחה על אופי הבית ועל אופי החינוך, אך אין הדברים נכונים במקרה שלפנינו, שאין ספק שחינוך הילדים בבית היה חינוך ציוני דתי ואולי ציוני חרדי־לאומי (איננו בטוחים בקביעה השנייה), ולכן המוסד בו לומד היום בנם הגדול של הצדדים מתאים לאופי הבית אותו בנו הצדדים, ולא יעלה על הדעת, שעקב מצבו הכלכלי של האב, ילדי הצדדים ישלחו למוסדות שלא מתאימים לאופי הבית אותו הקימו ואותו ניהלו הצדדים, ולפיכך אין לבטל החלטת בית הדין לגבי חיובו של האב בתשלום שכר הלימוד לבן.

עם זאת אף שלגבי מוסד הלימוד של הבן, אנו עומדים בהחלטתנו וקובעים שהבן ימשיך ללמוד במוסד בו הוא לומד כיום, מכיוון שהאב חייב במזונות בניו כפי צרכם, אין מקום לחייב את האב בתשלום עבור הסעות, והאב ישא במחצית תשלום כרטיס חופשי חודשי לקו האוטובוס שיכול להוביל את הבן מ[ר'] לישיבה ב[ב']. כמו כן ישא האב במחצית שכר הלימוד וההסעות (האוטובוס) למוסדות הלימוד בהם לומדים הילדים האחרים.

מ. העולה מכל האמור לעיל:

א. האב ישלם למזונות כל אחד מילדיו סך 1,200 ₪, סכום זה יהיה צמוד למדד.

ב. האב ישלם למדור כל אחד מילדיו סך 800 ₪, סכום זה יהיה צמוד למדד.

ג. האב ישלם מחצית הוצאות שכר הלימוד של הבן [ש'] בישיבה תיכונית [ב'].

ד. האב ישלם מחצית הוצאות הלימודים של הילדים [ג'] ו[י'].

ה. האב ישלם מחצית הוצאות הנסיעות בתחבורה הציבורית של כל אחד מילדיו למוסדות הלימוד.

ו. האב ישלם מחצית מכל ההוצאות החד־פעמיות הנצרכות לצרכי הילדים.

ז. האב יחויב בתשלום מחצית ההוצאות, בהוצאות שיתואמו עמו.

ח. האב ישלם שליש מההוצאות, המוזכרות בסעיפים א, ב לכל אחד מהבנים מהגיעם לגיל שמונה־עשרה עד עשרים ואחד ושליש הוצאות הבת [ג'] מגיל שמונה־עשרה עד עשרים.

ט. האב ישלם הסכומים הנזכרים לעיל החל מה־2/13, כל סכום ששולם יתר על סכומים אלו יקוזז מחובת המזונות העתידיים של האב.

י. לאור הכנסותיה של האם, אין לחייבה במזונות ילדיה מן הדין, מכיוון שהסכומים אותם היא מרוויחה דרושים לה לצרכיה.

הרב שלמה שפירא – אב"ד


ראיתי מש"כ ידידי כב' אב"ד הגר"ש שפירא באריכות ובבהירות ואני מצטרף לרוב ככל מסקנותיו.

אך לא אמנע מלהעיר כדלהלן:

בין יתר המסקנות ההלכתיות כתב שהאב ישתתף בהוצאות מזונות ומדור הילדים אף לאחר גיל שמונה־עשרה וז"ל:
"והנה חיוב המזונות מתקנת הרבנות הראשית הוא עד גיל שמונה־עשרה, מעבר לכך אין תקנה של הרבנות הראשית, עם זאת הנוהג הרווח בהסכמי הגירושין הוא לחייב את האב בשליש ההוצאות מגיל שמונה־עשרה עד גיל 21, מכיוון שהילדים לא מפרנסים את עצמם, אלא הולכים לצבא, לשירות לאומי או לומדים בישיבה, ואין הם עובדים לפרנסתם, ופרנסתם מוטלת על הוריהם בפועל, ולפיכך אף שתיאורטית (עכ"פ הם) יכולים לעבוד לפרנסתם, מעשית אין הדברים כן ולפיכך יש מקום לומר שיש לחייב את האב בחלק ממזונות הילדים מדין צדקה כאמור ביו"ד שהאב חייב לזון את ילדיו הבוגרים אם אינם יכולים לעסוק לפרנסתם, ולפיכך יש מקום גם על פי דין למנהג המדינה הרווח כיום לחייב את האב בשליש הסכום שהתחייב למזונותיהם עד גיל שמונה־עשרה."
לענ"ד אין בדברים אלו בכדי להחליט להוציא ממון מהאב שהוא מוחזק על פי דין.

והנה החלטה זו מתבססת על שני נימוקים א) מדין צדקה, ב) מדין מנהג המדינה.

והנה מדין צדקה קשה לחייב לאחר שלא מצאנו בשום פוסק ואף לא במנהג בית הדין לפסוק מזונות לבוגרים ואם מדין צדקה אייתינן עלה א"כ נחייב אף לאחר גיל עשרים ואחת וזה בוודאי לא אמרו אדם מעולם, ומה שנשאר לדון האם יש לחייב מצד מנהג המדינה.

והנה אף שמנהג המדינה הוא מחייב כמפורש בגמ' ובפוסקים מכל מקום אין נראה שיש להחיל כאן כלל זה, ונבאר.

לתוקפו של מנהג מדינה כמחייב הלכתית דרושים שני תנאים בסיסיים –

א. שהמנהג הוא שכיח ומקובל; ב. שהנתבע ידע מהמנהג. וכדלהלן:

א. הרמ"א בחו"מ סימן של"א כתב בשם הריב"ש בסי' תע"ה:
"ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים אבל דבר שאינו נעשה אלא פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג" עכ"ל.
ובש"ך שם סק"ב הביא שכן הוא דעת הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות.

וטעם הדבר נראה שתוקף המנהג לחייב הוא מפני שאם זהו המנהג מסתמא לכך נתכוונו ולכן דווקא כשהמנהג שכיח שייך טעם זה.

אמנם בחידושי הגרעק"א סי"ב ס"ג כ' בשם תשובות משאת משה שהביא בשם תשובת מהרש"ך והו"ד גם בפת"ש שם שבעלי חובות שהסכימו להתפשר עם הלוה ואחד אינו מסכים כופין אותו להתפשר שכן מנהג הסוחרים ויש להם ע"מ שיסמוכו מדין סיטמותא, הרי שהמנהג מחייב גם כשא"א לומר שע"ד כן התחייבו, וצ"ע.

ומ"מ להלכה פסק הרמ"א כאמור שמנהג מחייב רק כשהוא שכיח ומקובל,

ב. שהנתבע ידע מהמנהג, עי' שו"ת הריב"ש סי' תע"ז שדן באדם שהגיע לעיר שהיה בה מנהג שכל הנכנס לעיר משתתף גם בחובות ישנים של העיר וכתב שם וז"ל:
"כל שיש חק קבוע בעיר ומוסכם מן הקהל שכל הבאים מחוץ לעיר לקבוע דירתם יהיו חייבים בחובות הקהל הקדומים, בזה י"ל שכל הבא לשם בא ע"ד הקהל וחוקם וידע ומחיל כל שיראה לבי"ד שנודע אליו החק והתקנה אבל אם לא נודע אליו וכשידע זה רצה לצאת מן העיר, נראה שאין כח ביד הקהל לחייבו מאחר שאינו מחויב מן הדין אלא מכח הסכמתם, כל שלא ידע זה, אין ראוי לחייבו דהא לא ידע דמחיל."
הרי לנו מפורש שמנהג מחייב רק כשהוא באופן וודאי שהנוגעים בדבר היו במצב שבודאי אדעתא דהכי התחייבו ובמקרה של הריב"ש בודאי אדעתא דהכי נכנס לעיר.

ובדומה לזה כ' הש"ך חו"מ סי' מ"ב סקל"ו שמנהג שאינו ידוע למתחייב אינו מחייב אותם ויישב בזה שיטת הרמב"ם שמנהג הגאונים לגבות כתובה אף ממטלטלין אינו מחייב את מי שאינו יודע מהמנהג.

ובאמת שני התנאים לתוקפו של מנהג שיהיה שכיח ושהנתבע ידע נובעים מעיקרון אחד והוא שהמנהג מצד עצמו אין בכוחו לחייב אלא מצד ההנחה שהמתחייבים התחייבו בסתמא על דעת המנהג ודעתם היא המחייבתם, ולכן רק כשאנו משוכנעים שאכן זה המצב יש בכח המנהג לחייב כלומר רק שהמנהג שכיח ומפורסם והמתחייבים ידעו מכך.

בנידון שלפנינו מכיוון שמעשים בכל יום בהסכמי גירושין הבאים לפני בית הדין לאישורם יש הרבה מאוד שלא מוזכר שם התחייבות למזונות לאחר גיל שמונה־עשרה אין נראה שהמצב הוא שמסתמא על דעת כן כל אדם שעורך הסכם גירושין מתחייב אף למעלה מגיל שמונה־עשרה ומשכך, אין נראה לחייב כאן מכח מנהג מכיוון שכאמור מנהג זה אינו רווח ברמה כזו שכל מתחייב בהסכם כנראה התכוון לזה. ובכל מקרה גם אם נערער על קביעה זו בכ"ז מידי ספק לא יצאנו ומכיוון שבאנו להוציא ממון ויכול המוחזק לומר קי"ל כנגד דעות אחרות בפוסקים וכ"ש כנגד דבר שהוא מסופק ביסודו.

ומשכך נראה לדעתי שיש לחייב את האב במזונות ובמדור עד גיל שמונה־עשרה בלבד.

הרב רפאל י' בן שמעון


דבריו של אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א שבית הדין יכול לחייב את האב בחלק ממזונות הילדים (שליש) לאחר גיל שמונה־עשרה מדין צדקה, לחילופין גם על פי מנהג המדינה. אינם מובנים לי, ברם היות וכבר שקעה החמה על פסק דין זה והגיעה עת נעילתו על ידי חתימתו, אכתוב בקיצור נמרץ בנושא הנ"ל, השגותיי על דבריו בנושא חיוב האם במזונות הילדים נשאתי ונתתי עמו בעל פה.

ראשית אם הגדרת חיוב המזונות האב לאחר גיל שמונה־עשרה הוא מדין צדקה בלבד, אין זה פשוט שניתן לכפות את האב על כך למרות האמור בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנ"א סעיף ד', ראה במחנה אפרים הלכות צדקה סימן א' שהביא בשם הראשונים שאין כופין, וכן כדאי לעיין בספר הפלאה על שולחן ערוך אבהע"ז סימן ע"א שכתב דברים נפלאים מדוע לא ניתן לכפות את האב כאשר חיובו רק מדין צדקה.

כמו כן לפי השקפתו של הגר"ש שפירא נחייב את האב במלוא סכום המזונות הנדרשים לצורך קיומם עד גיל עשרים ואחת (מאחר ולפי התנאים במדינת ישראל עד גיל עשרים ואחת מעשית לא ניתן לצאת ולהתפרנס, [לעומת גיל עשרים ואחת ואילך שהתנאים בישראל מאפשרים יציאה לשוק העבודה]), ומדוע מחייבים רק שליש מסכום המזונות שניתן להם עד גיל שמונה־עשרה (לא בכל מסגרת שירות ניתן מימון או הספקת צרכים שוטפים בסיסיים בתקופת השירות).

בנוסף המנהג אותו מציין אב"ד הגר"ש שפירא לחייב את האב לזון את ילדיו לאחר גיל שמונה־עשרה בשליש מסכום המזונות שהתחייב בהם עד שיגיעו לגיל שמונה־עשרה, אינו מוכר לי. המנהג הידוע לי [בכל הרכבי בתי הדין שישבתי והם לא מעט כולל בית הדין בנתניה] שלאחר גיל שמונה־עשרה רק לאחר קבלת הסכמה מהאב, קובע בית הדין את חיובו של האב בשליש מסכום המזונות במסגרת הסכמי הגירושין. אבל ללא הסכמתו בתי – הדין לא מחייבים כלל את האב. לעומת זאת עד גיל שמונה־עשרה המנהג בבתי־הדין לחייב את האב מבלי לבקש את הסכמתו.

לאור האמור, בסעיף ח' למסקנותיו המעשיות של אב"ד [שנכתבו בסיום פסק דינו] יש להוסיף ולנסח באופן שונה: "במידה והאב יסכים ישלם שליש."

כמו כן מה שכתב בסעיף י' "לאור הכנסותיה של האם אין לחייבה במזונות ילדיה", לדעתי לא רק לאור הכנסותיה, אלא אף לפי מידת הדין אין זה פשוט לחייב את האם במזונות ילדיה, למרות אריכות הדברים שהאריך אב"ד להוכיח את חיובה של האם, נושא זה אינו פשוט כלל וכאמור אין זה הזמן להאריך בכתיבה (אי"ה בהזדמנות אחרת), אלא הערה קצרה שהתעוררה אצלי תוך כדי כתיבת שורות אלו. לגבי מה שהביא הגר"ש שפירא באריכות מתשובת חוט השני סימן ח', תשובתו מובאת גם בגליון מהרש"א יור"ד בסימן רנ"א על סעיף ג'. וכפי ציטוט לשון תשובת חוט השני המובא שם ניתן להבין שגם אם קיים חיוב על האם או קרוביה לזון את ילדיה אין זה מדין צדקה של קרוב קודם, אלא מדין צדקה של עניי עירך קודמים, ויש לזה נפקותא הלכתית.

בסיכום דברי הקצרים: אני מצטרף למסקנותיו האופרטיביות של אב"ד, לבד מסעיף ח', ובסעיף י' אני מסכים שהאם פטורה ממזונות ילדיה, אבל מעיקר הדין ולא מהסיבה הנזכרת.

הרב אברהם מייזלס


ראיתי מש"כ עמיתיי והנני להבהיר הדברים בקיצור. אין ספק שלנוהג זה המופיע לרוב בהסכמי גירושין שנוסחו ע"י עו"ד אין דין ותוקף של מנהג המדינה, ולהכי אין לחייב מטעם זה, ואף הרכב בית דיננו לא הטיל בפועל חיוב זה ללא הסכמה. עם זאת מאחר ונוהג זה רווח (וכפי שכתבתי בעיקר בהסכמים שנוסחו על ידי משפטנים, שהרי בני זוג הבאים להתגרש אינם יודעים ללא בירור מה לכתוב בהסכם וברוב הפעמים לא קוצבים זמן למזונות) נוהג זה נקבע על פי המציאות הרווחת שבגיל זה הילדים אינם יכולים להתפרנס עקב מחויבותם למדינה הדורשת גיוס בגילים אלו ולפיכך מתחייבים לשליש מזונות וחלק מצרכי הילדים ממומנים במקום בו הם משרתים.

לפיכך ברור שבגיל זה אין לילדים אפשרות להתפרנס ודומה למה שכתב הדרישה שהחיוב על פי תקנת אושא עד בגרות הוא מדין צדקה ולא שונה במהותו מהחיוב לילדים בוגרים, אלא שבקטנים אנו יכולים לקבוע בוודאות שאין לילדים במה להתפרנס, משא"כ בבוגרים שצריכים לבדוק בכל מקרה לגופו. ולפיכך כיום שהמציאות היא שבגילים אלו הבנים והבנות מנועים מלעבוד עקב דרישות החוק, יש מקום לחייב את האב לפחות בחלק ממזונותיהם מדין צדקה וכמו שפסק השו"ע ביו"ד ס' רנ"א. ומשכך לאחר גיל זה שאז אין מניעה חוקית שהבן והבת יעבדו לפרנסתם אין מקום לחיוב קטגורי מדין צדקה, ובעינן בדיקה בכל מקרה לגופו.

כתבתי הדברים בקיצור, ויש מקום להרחיב בנושא זה ובעניינים נוספים שנכתבו בפסק הדין ואין הזמן נותן, ובפרט שפסק הדין נכתב כבר לפני זמן רב ובעיות טכניות מנעו המצאתו לצדדים סמוך לכתיבתו ומיגמר בעתיקתא קשי.

הרב שלמה שפירא – אב"ד


נפסק כאמור בסעיפים קטנים א–ז ו־ט–י בפסקה מ' בדברי האב"ד הרב שלמה שפירא.

מותר לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"א בטבת התשע"ה (12/01/2015).


הרב שלמה שפירא – אב"דהרב אברהם מייזלס הרב רפאל י' בן שמעון


לתחילת פסק הדין