דעה א':
הבעל הגיש תביעת גירושין ביום ח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014).

אף בשנת 2006 הגיש הבעל תביעת גירושין וגם האשה הגישה לשלום־בית ביום 17.3.05, ונפסק בבית הדין ביום 4.6.06 לדחות את תביעת הגירושין של הבעל, והתקבלה תביעת שלום־בית של האשה, ונדחה גם ערעור על הפס"ד של בית הדין קמא בבית הדין הגדול, וצו מניעה למכירת הדירה ישאר על כנו.

הצדדים נשואים משנת 73 ולהם חמשה ילדים, כיום בגירים.

כבר משנת 2003 חיים בנפרד, ועד היום הם פרודים כעשר שנים.

ב"כ הצדדים הגישו סיכומים, ובתורף הדברים שניהם צודקים.

אך לא לעולם תאכל חרב, וכאן יש עיגונא של שני הצדדים המבקשים להתגרש, ולפיכך הצדדים חייבים להתגרש, מכוח דינו של רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כ"ג.

והאיר עינינו מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בפד'ר כרך י"א, עמ'111, בנידון דומה, וחייב אשה בג"פ אף שעיקר האשמה הייתה בבעל, ולא היה שם סיכוי לשלום, כי אין כל הכרח לחלק בין שמרדו זע"ז בבת אחת לבין שאחד התחיל במרידה, מ"מ מחמת התקנה יש להפריד ביניהם כדי למנוע מכשול. וראה גם בשו"ת אגרות משה ח"ד יו"ד סי' ט"ז, איש ואישה דליכא שלום־בית הרבה שנים, לא הועילו כל השתדלויות לעשות שלום, מוכרחים להתגרש, ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האישה לבעלה בשום עיכוב מצד תביעת ממון.

ויש להוסיף שאין כאן עניין של סיכוי או אין סיכוי לשלום כפי שהאריך וטרח עמיתי הרה"ג בדעה ב' לדעת מי גרם את הפירוד, כי בוודאי פניהם לא לשלום אלא לגירושין ומשום כך כאמור יש לחייב את שאינו רצה, להתגרש בג"פ.

האשה תתן 20% מדמי הדירה לבעל, ובכך תיפסק המריבה ביניהם ויתגרשו בג"פ.
אם לא תאבה האשה להתגרש, ישקול בית הדין להטיל עליה מגבלות כחוק.

דעה ב':
לפני בית הדין עומדת תביעה מחודשת של הבעל לגירושין כנגד אשתו. תביעה זו נפתחה בתאריך ח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014).

הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 22/8/73 ולהם 5 ילדים בגירים.

בשנת 2002 עזב הבעל את הבית ועבר להתגורר עם אשה אחרת וחי איתה עד היום ואף נולדו להם במהלך השנים שני ילדים משותפים.

באותה שנה (שנת 2002) פתח הבעל תיק לתביעת גירושין, ולאחר הדיון שהתקיים בהרכב קודם של בית הדין, החליט בית הדין בתאריך כ"א כסלו תשס"ד (16/12/03) כי "לאור החומר שבתיק, בית הדין קובע שאין בחומר שבתיק כדי לחייב את האשה בקבלת גט."

בתאריך ו' אד"ב תשס"ה פתחה האשה תיק תביעת שלום בית ובמהלך הדיון שהתקיים לאחר מכן הצהירה האשה שאם יחזור, תקבל אותו לשלום בית.

בהחלטת בית הדין מיום 4/6/06 דחה שוב בית הדין את תביעת הבעל לגירושין ובית הדין חזר על החלטתו הנ"ל מיום כ"א כסלו תשס"ד, כמו"כ בית הדין הוסיף בהחלטתו שם "שמבחינה הלכתית, זכאית האשה שבעלה יחזור לשלום בית יחד איתה, ואין הבעל יכול להפסיד אותה מזכויותיה הכספיות שזכאית להם וכו' ועפ"י דין עליו לחזור לשלום בית לביתו ואשתו."

בתאריך 5/4/05 נתן בית הדין צו למדור ספציפי על דירתם המשותפת.

בתאריך ט' שבט תשס"ז (28/1/07) דחה בית הדין את תביעת הבעל לביטול הצו למדור ספציפי.

על החלטה זו הוגש ערעור בבית הדין הגדול, ובית הדין הגדול בהחלטתו מיום כ"ו אלול תשס"ז (9/9/07) דחה את הערעור.

בסעיף ב' להחלטת בית הדין הגדול הנ"ל נאמר: "המערער רשאי להביא לפני כב' בית הדין האזורי את כל ראיותיו על מנת להביא לשינוי החלטתו."

על סמך הסעיף הנ"ל ועל סמך תביעה נוספת בעניין הרכוש מתאריך כ"ב באלול תשע"ג (28.8.2013), נקבע דיון נוסף בבית הדין, ולאחר שהתקיים דיון נוסף בנידון בתאריך ח' תמוז תשע"ד (6/7/14) ניתנה החלטה בו ביום שבית הדין דוחה את בקשת הבעל.

בתאריך ח' בכסלו תשע"ב (4.12.2011) חידש הבעל את תביעתו לגירושין כאשר הוא מציין שם שהנימוקים לתביעתו הם: "סיבות אישיות, אני מתגורר בנפרד למעלה מעשר שנים עם בת זוג ונולדו לנו שני ילדים במשותף."

בדיון שהתקיים בתאריך י"א טבת תשע"ג (24/12/12) סירבה האשה להתגרש והצהירה "אני רוצה שהוא יחזור לבית" (פרוטוקול שם שורה 11).

במהלך הדיון הנ"ל הבהיר בית הדין לבעל כי "אין בטענות האלו לחייב בגט, ואני לא מחייב" (שם, שורה 75). כמו"כ בית הדין הבהיר שם לבעל כי "הוא יכול לחזור לבית" (שם, שורה 105). אף בהמשך הדיון שם חזרה האשה על דבריה הקודמים כאשר פנתה לבעלה ואמרה "תחזור לבית, אני רוצה אותך" (שם, שורה 111).

בסופו של דיון הציע בית הדין הצעת פשרה, אך לאחר הדיון, הבעל חזר בו מהסכמתו לקבל את ההצעה.

בתאריך ח' בתמוז תשע"ד (6.7.2014) הגיש הבעל בפעם השלישית תביעת גירושין כאשר הוא מתקן שם את העילות לגירושין ומעבר למוזכר לעיל הוסיף שם שהוא מואס באשה ושונא אותה, וכמו"כ האשה סירבה לקיים יחסי אישות כשלוש שנים לפני הפירוד (עובדה שהוכחשה ע"י האשה במהלך הדיונים), וכמו"כ ציין שהיו ויכוחים, השפלות וקללות מצד האשה (אף טענות אלו לא הוכחו במהלך הדיונים).

בדיון נוסף שהתקיים בבית הדין בתאריך י"ט אלול תשע"ד (14/9/14) בתביעתו המחודשת של הבעל לגירושין הבהיר בית הדין כי מאחר שהבעל לא הסכים להסכם שהוצע בעבר, ועל כן מאחר שהאשה רוצה בשלום בית והוא רוצה בגירושין, לכן צריך לקיים דיון להוכחות (פרוטוקול שם, שורות 18–19), ואכן נקבע מועד להוכחות ליום ט"ז חשון תשע"ה (9/11/14) ובדיון הנ"ל הובאו עדים קרובים שנפסלו ע"י בית הדין ומעבר לכך לא הובאו כל הוכחות לטענות שהועלו בכתב התביעה המחודש וכן לטענות שהועלו במהלך הדיון הנ"ל, ובית הדין הבהיר לבעל "שאי אפשר לכוף אותה להתגרש", (שם, שורות 46–45).

במהלך הדיון הנ"ל, בית הדין העלה הצעה נוספת כדי לסיים את התיק אך ב"כ האשה סרב, ועל כן הוחלט על הגשת סיכומים, ואכן הוגשו סיכומים ע"י ב"כ הצדדים.

עד כאן פירטנו את השתלשלות התביעות, הדיונים וההחלטות בתביעות ההדדיות שבין הצדדים, ועתה נפנה להיבט ההלכתי, וברצוננו להקדים כי אין חולק על כך שהצדדים מתגוררים בנפרד כשלוש־עשרה שנים, כמו"כ אין חולק על כך שהבעל מתגורר מזה שנים רבות עם אשה זרה שנולדו לו ממנה שני ילדים, והסיכויים שהוא יעזוב את האשה הזרה ויחזור לאשתו, נראים קלושים ואף האשה מודעת לכך, והשאלה העומדת לפנינו האם עובדות אלו יש בכוחם כדי לחייב את האשה בקבלת גט, כלומר, העובדה שהבעל תובע גירושין והאשה אף היא מודעת לעובדה שאין מוצא אחר לנישואין אלו, האם יש בכוחה בכדי לחייבה בגט מחמת דינו הידוע של רבינו ירוחם בספר מישרים נתיב כ"ג חלק ח' שכותב שם בשם רבו רבי אברהם בן אשמעאל שנראה לו שאשה שאמרה שאינה מעוניינת בבעלה ותובעת גט וכתובה ואף הבעל טוען שאינו מעוניין בה אבל מסרב לגרשה, הדין הוא שלאחר י"ב חודש כופין אותו לגרש והפסידה את תוספת כתובתה.

אמנם, רבינו ירוחם כתב זאת לגבי כפיית הבעל, אך פשוט וברור הוא שדין זה שייך אף לגבי כפיית האשה כשהבעל אינו מעוניין באשה ותובע גט ואף האשה מצהירה שאינה מעוניינת בבעלה אך מסרבת להתגרש, שכופין את האשה להתגרש וכמ"ש רבינו הרא"ש (רבו של רבינו ירוחם) בשו"ת הרא"ש כלל מ"ב אות א' שבכל המקרים שכופין בהם את האיש לגרש בע"כ, כופין אף את האשה להתגרש בע"כ. ודברי הרא"ש הובאו להלכה ברמ"א אבהע"ז סי' קי"ז סעיף י"א ובדרכי משה סי' קי"ט סק"ב ובח"מ סי' ע"ז סק"ג.

ובטרם נתייחס להשלכות של דברי רבינו ירוחם על נידון דידן, ברצוננו להבהיר בתחילה את יסודות ההלכה של רבינו ירוחם שיש להם השלכות ישירות אף על הנידון העומד לפנינו.

כאמור לעיל, חידש לנו רבינו ירוחם שכאשר שני הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, חלה חובה על שניהם להתגרש ואף כופין אותם להתגרש, כלומר שמלבד דיני כפייה במקרים מסוימים המוזכרים בגמ' במס' כתובות דף ע"ז שחז"ל תקנו בהם לכוף לגט, הוסיף רבינו ירוחם דין כפייה אף במקרה כששניהם אינם חפצים זב"ז.

והנה, כל דין כפייה המוזכר בגמ' בכתובות הנ"ל תוקן ע"י חז"ל למניעת עיגון האשה, ואמנם חז"ל שם הגבילו זאת למקרים חריגים בלבד כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו', והנימוק לכך הוא שחז"ל שיערו שדווקא במקרים מעין אלו אין כל אפשרות שהאשה תחיה עם בעלה, ומאחר שאין אפשרות לחיי נישואין, נחשבת האשה לעגונה ועל כן תקנו לכופו כדי להוציאה מעגינותה, וכ"כ להדיא בשו"ת זקן אהרן (הלוי) סי' קמ"ט דהא דאין כופין אלא באותם שמנו חכמים, הוא משום שחכמים שיערו שיכולה האשה לעמוד עם בעלה בשאר מקרים, עיי"ש.

ומעתה לפי"ז, חידש לנו רבינו ירוחם שאף במקרה ששניהם אינם חפצים זה בזה, כופין אותם להתגרש, הן משום עיגון האשה כשהבעל מסרב והן משום עיגון האיש כשהאשה מסרבת, ומאחר שכל יסוד דינו של רבינו ירוחם הוא משום עיגון, וכבר כתבנו לעיל שהגדרת עיגון היא כשאין כל אפשרות לחיי אישות יחדיו, ברור הדבר שרבינו ירוחם עוסק אך ורק כשאין כל אפשרות לחיי אישות ביניהם, אך אם יש תקווה ואפשרות לחיי אישות ביניהם, אף הוא מודה שאין כופין.

לא בכדי הקדמנו הקדמה זו, וזאת משום שישנם שני אופנים שבהם שני הצדדים אינם חפצים זה בזה, באופן אחד אין כופין ובאופן השני כופין.

דוגמה לאופן הראשון היא כשהבעל אינו חפץ באשתו וזרק אותה מהבית ונעל את הבית על מנעול ובריח ומונע מהאשה את כניסתה לבית. האשה שמעוניינת בשלום בית, ניסתה פעמים רבות לפרוץ אל ביתה ולשוב אליו, אך לשווא. עברו מספר שנים והאשה התייאשה מניסיונותיה והגיעה למסקנה שאינה חפצה בבעלה אך מסרבת להתגרש, כלומר, שבמצב הנוכחי שני הצדדים אינם מעוניינים זב"ז, אך בכ"ז במקרה מעין זה לא שייך דינו של רבינו ירוחם ואין לכוף באופן זה את האשה, וזאת משום שאין כאן מקרה של עיגון, הבעל אינו מעוגן, שהרי ברגע קט יכול להסיר מעצמו את כבלי העיגון ע"י פתיחת הדלת לאשתו, כשאשתו מצהירה שברגע שיפתח את הדלת, תשוב לחיות עמו כבעבר.

דוגמה לאופן השני היא, המקרה הנ"ל אך בשינוי קל, כאשר האשה מצהירה שמאחר שהבעל פגע בכבודה והשליכה מהבית ברוע לב במשך שנים רבות, אינה מעוניינת עתה לשוב אליו אף אם יפתח את דלת ביתם המשותף והיא נחרצת להתגרש ואינה מוכנה לשום התפייסות מצדו. במקרה כגון זה, הבעל נמצא במצב של עיגון, שהרי אין לו כל אפשרות לשוב לחיות עמה חיי אישות, ומאחר ששניהם אינם חפצים זב"ז, ע"ז אמר רבינו ירוחם את דינו שכופין את הצד הסרבן להתגרש.

ומעתה נחזור לנידון דידן אשר דומה להפליא לאופן הראשון הנ"ל. הבעל אינו מעוניין באשתו וחפץ בגירושין. בעל זה הניח מוקש לפני אשתו (כאותה דלת נעולה) והלך לרעות בשדות זרים וחי עם אשה אחרת ואף הוליד ממנה שני ילדים.

ברור הדבר כי כל אשה נשואה במצב שכזה מסרבת לחזור לחיי אישות עם בעלה.

האשה, הגב' [פלונית], זעקה מספר פעמים לבעלה במהלך הדיונים, ואף בתקופה האחרונה, שיחזור הביתה, כלומר, שיעזוב את חברתו וישוב לאשתו, אך זעקותיה נתקלו בקיר אטום, וכמובן שבמצב כזה, כעבור שנים של תסכול, אף האשה הגיעה למסקנה שאין מוצא אלא בגירושין.

כאמור לעיל, אף שכיום אף האשה אינה חפצה בבעלה אך מסרבת להתגרש, בכ"ז במקרה זה לא נאמר דינו של רבינו ירוחם וזאת משום שהבעל אינו עגון אלא הוא מעגן את עצמו, שהרי יכול ברגע קט לעזוב את חברתו ולחזור לאשתו ואשתו תקבלו בזרועות פתוחות כפי שהצהירה במהלך הדיונים עד לאחרונה. לא היה כל רמז במהלך הדיונים שכיום האשה לא תקבלו במידה ויעזוב את חברתו.

כמובן, שבמקרה מעין זה, אם האשה הייתה מצהירה שלאחר שנפגעה קשות מבגידת בעלה, אינה מוכנה בשו"א לחזור אליו אף אם יעזוב את חברתו, ודאי שבכה"ג נאמר דינו של רבינו ירוחם שניתן לכופה לגט וזאת משום שהבעל עגון כי אין לו כל אפשרות לחזור ולחיות עם אשתו, לא כן הם פני הדברים בנידון דידן כמבואר לעיל.

סימוכין לדבריי אלה, מצאתי בפד"ר כרך י"ג עמ' 271 שכתב במפורש שם בהבנת דברי רבינו ירוחם כדברינו הנ"ל, וז"ל: "אכן לאחר העיון נראה שדברי רבינו ירוחם אמורים דווקא שגם סירובו של הבעל לחיות עמה הוא מצד עצמו ולא כתוצאה מדרישתה של האשה להתגרש, אבל אם הבעל יפציר בה שתחזור לשלום והיא תעמוד בסירובה, וכתוצאה מכך יסרב גם הוא לחיות עמה, אין לחייבו לגרשה". ובהמשך שם בעמ' 272 נאמר: "לפי האמור הרי אם היא גורמת למצב של עגינות אינה יכולה לבוא ולדרוש משום זה גט" (עי"ש שהאריך בראיות לדבריו).

פשוט וברור הדבר שהדברים הנ"ל נאמרו גם במקרה הפוך כשהאשה מפצירה בבעל לחיות עמה והוא מסרב, וכתוצאה מכך מסרבת אף היא לחיות עמו, שאין כופין אותה להתגרש בכה"ג.

ברצוננו להוסיף כי במקרה הספציפי העומד לפנינו, ניתן להוסיף נימוק נוסף השולל את דינו של רבינו ירוחם במקרה דנן, שהרי אנו עוסקים כאן בבקשה לכפיית האשה לגט, ומדין הש"ס טרם תקנת חדר"ג, רשאי הבעל לשאת אשה נוספת על אשתו ואינו עגון, ובוודאי שבזמן הש"ס לא היו כופין במקרה זה, אלא אף לאחר תקנת חדר"ג כשאין באפשרותו לישא שתי נשים, ויש לכוף את אשתו כששניהם אינם חפצים זב"ז מחמת עיגונו של הבעל שנשאר ללא אשה, אך במה דברים אמורים שאכן הבעל עגון בפועל ואינו חי עם שום אשה אחרת וממתין להיתר של בית הדין, אך בנד"ד כשהבעל חי חיי אישות מזה שנים רבות עם אשה אחרת ואף נולדו לו שני ילדים, כלומר שכבר הקים מסגרת משפחתית אחרת (שלא כדמו"י), בכה"ג אינו נחשב לעגון, ובוודאי שעל מקרה מעין זה לא אמר רבינו ירוחם את דבריו.

ועתה ברצוננו להתייחס לאמור בסעיף 26 לסיכומי ב"כ הבעל שבו הוא מביא את דברי הגר"ח פלאג"י שכשיש פירוד ממושך בין בני הזוג, יש לכפות את האשה להתגרש.

השאלה העומדת לפנינו היא, האם פירוד ממושך בין בני הזוג מהווה עילה לכוף את האשה לגירושין.

שאלה מעין זו נשאל בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קמ"ה, עיי"ש שדן במקרה שהבעל מאס באשתו מחמת שמקללת ומבזה אותו ועקב כך כבר מתגוררים כארבע־עשרה שנים בנפרד ואין אפשרות לעשות שלום ביניהם והאשה מסרבת להתגרש, והסיק שם שאין הפירוד ביניהם מהווה עילה לחייב או לכוף בגירושין.

ואמנם הגר"ח פאלאג"י בשו"ת חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב כתב שאם כבר עברו י"ח חודש מאז שפרצה המחלוקת ביניהם "יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני", אך ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סי' נ"ב שהביא את דברי הגר"ח פאלאג"י הנ"ל וכתב על דבריו וז"ל:

"אבל אין בזה כדי סמיכה, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פאלאג"י ז"ל יחידאה הוא בדעתו זה, ודבריו תמוהים כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהם ממש, מצינו שנפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש, ומכ"ש כשאין כל עילה בדבר, והמפורסמות א"צ לראיה עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לג"פ. באשר שלא מצינו בכזאת לכוף לתת או לקבל גט וכו', מסתבר הדבר לומר כי גם הגאון הגרח"פ ז"ל לא כוון בדבריו לכפייה כמשמעו, אלא המכוון בדבריו בזה הוא שיסובבו את פני הדברים שיסכימו לכך, ולזאת היא כוונתו במ"ש בלשון "עד שיאמרו רוצה אני", היינו עד ששניהם יסכימו כבר להפרד זמ"ז בג"פ וכו', עכ"פ, איך שלא יהיה, אין כל מקום לבוא ולהסתמך על הדברים כפשוטם האמורים בדברי הגרח"פ ז"ל ולדרוש עבור כך שיפסקו הלכה למעשה לחייב צד מן הצדדים להפרד בג"פ בגלל קטטות ומריבות שאין כל בסיס בהלכה לחייב עבורם בג"פ", עכ"ל.

ועתה נתייחס במספר מילים לנימוקו של הבעל בכתב תביעתו המחודש שהאשה מאוסה עליו. יש להעיר בזה כי בשתי תביעות הגירושין הקודמות לא הוזכר נימוק זה, ולפתע הוא נולד בתביעה המחודשת לגירושין שהוגשה בפעם השלישית לבית הדין. עובדה זו לכשעצמה, מטילה ספק גדול באמינותה של טענה זו.

מעבר לכך, פשוט וברור הדבר, כי כשבעל מכיר אשה צעירה אחרת ועובר להתגורר עמה, לא מתקבלת טענת מאיסות, משום ש"מאיסות" שנובעת מהיכרות של אשה אחרת שהוקסם ממנה, אינה טענת מאיסות, וסברא זו כבר הועלתה בפסקי דין רבים בפד"ר, עיי"ש.

בנוסף לאמור לעיל, יש להוסיף כאן שאף בבעל הטוען טענת מאיסות אמתית באשתו, כתב הפת"ש באבהע"ז סי' ע"ז סק"ב בשם ישועות יעקב שאין הדין נותן לגרשה בע"כ.

יש לציין כי שאר הטענות שהועלו ע"י הבעל הן בכתב תביעתו המחודש, הן בכתבי התביעה הקודמים, והן במהלך הדיונים, לא הוכחו כלל.

בסיום דברינו, ברצוננו להעיר כנגד אלו המשתמשים לעיתים תכופות בציטוט הפסוק "הלנצח תאכל חרב" כדי להצדיק נקיטת הליכים חריפים נגד הצד המסרב להתגרש כאשר חיים בנפרד שנים רבות. במקרה דנן הבעל הוא שמניף את החרב המפרידה בינו לבין אשתו, ויש באפשרותו ברגע קט להחזיר את החרב לנדנה ולהצפינה ולחזור לחיות חיי נצח מאושרים עם אשתו.

לאור האמור לעיל יש להחליט כדלהלן:
א. תביעת הבעל לגירושין נדחית, ועל כן אין כל מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית במצב הנוכחי.

ב. על אף האמור בסעיף א' הנ"ל, מאחר שאף האשה מודעת למצב הנתון שהסיכויים קלושים שהבעל יחזור אליה לחיים משותפים, על כן מומלץ לה לקבל את הצעת בית הדין שהאשה תקבל 80% מהדירה והבעל 20%, ויתגרשו בג"פ.

דעה ג'
אני מצטרף לדעה ב'.

לפנינו שאלה אם לחייב בגט צד שאיננו אשם בהפרת שלום־הבית, לדרישת הצד האשם בהפרתו, בנימוק שהצדדים פרודים מזה שתים־עשרה שנה, ואין תקווה לשלום־בית, כאשר בנדוננו הבעל עזב את אשתו לפני שנים רבות וחי עם אחרת ולו שני בנים מחוץ לנישואין, והאשה חוזרת וטוענת שרוצה שהבעל יחזור הביתה.

ראיתי את פסקי הדין של עמיתיי הרה''ג שליט''א, ואסכם דבריהם בקציר האומר: לדעה א' – יש לחייב את האשה בגט, על אף שהבעל אשם, כי הלנצח תאכל חרב, ומסתמך על דעת מרן הגרע''י בפד''ר כרך יא (עמ' 111), [ט"ס וצ"ל עמ' 362] ואגרות משה חיו''ד ח''ד (סי' טו) שזוג שנלאו לתווך שלום ביניהם חובה לגרשם. האשה תקבל כפיצוי תוספת של 30% בחלוקת הרכוש. אם תסרב, ישקול ביה''ד צווי הגבלה כנגדה.

ובא רעהו וחקרו בדעה ב' – שבנדוננו שהאשה חזרה ואמרה בכנות לכל אורך התיק שהיא מוכנה לקבל אותו הביתה אם יחזור לשלום אמת, נמצא שאיננה מעגנת אותו, אלא הוא מעגן את עצמו, ורבנו ירוחם לא תיקן לכפות באופן זה אלא רק באופן ששניהם מעגנים זה את זה, בדומה לכפיית חז''ל בבעל פוליפוס (כתובות עז.) וכיוצא בהם, שהאשה מעוגנת, שהרי א''א לה בשום אופן לחיות עמו במצב זה, ובנדוננו לא מבעיא שלא היו כופין אותה מדין התלמוד שהרי היה רשאי לשאת אשה אחרת על אשתו, אלא גם לאחר תקנת חדר''ג שאינו רשאי לשאת ב' נשים, מכל מקום הרי בפועל איננו מעוגן, שהרי כבר מצא לו אשה שאיתה הוא חי בקביעות אם כי לא כדמו''י, ובזה לא תיקן רבנו ירוחם לכפות. דעה ב' אף היא הביאה סימוכין מפד''ר כרך י''ג (עמ' 271) וכן משו''ת דברי מלכיאל (ח"ג סי' קמ"ה) שפירוד ממושך אינו עילה לחייב בגירושין, וכן משו''ת ציץ אליעזר חי''ז (סי' נ''ב) שכ' שבהכרח לומר שגם הגר"ח פלאג'י לא התכוון לכפייה ממש, שהרי גם בטענות חמורות מצאנו בפוסקים שאין כופים שום צד. עוד כתב שאפילו אילו טענת מאיסה עלי של הבעל בנ''ד הייתה אמתית, הרי כ' הפת"ש בשם ישועות יעקב שאין הדין נותן לגרשה בע''כ. סוף דבר העלה שיש לדחות את תביעת הבעל לגירושין, ועל כן אין מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית, ורק ממליצים לאשה לקבל את הצעת ביה''ד שתקבל 80% מהדירה. עכתו''ד.

והנלע''ד כבר כתבתי בעבר בכמה מקרים דומים שנדונו בביה''ד, כי מלבד שדעות אלו של רבנו ירוחם (בעניין מורדים זע''ז) ור''ח פלאג'י (בפירוד ממושך) הן בגדר דעת יחיד, ולא נפסקו בש''ע, [וכעת נראה לכאורה שיש ראשונים שחולקים עליהם ממה שמצאנו בהל' מורדת בסי' ע"ז ס''ג בהג''ה שכ' שבנותנת אמתלא מבוררת לטענת מאיס עלי אין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (ע"פ הטור בשם תשובת מוהר"ם). ומשמע שהוא ללא הגבלת זמן. גם יש להביא ראיה ממ''ש התוס' (זבחים ב:) שאין לכפות בעל לגרש את אשתו שזינתה אחר שאין לחוש שיבא עליה כי היא מאוסה בעיניו].

זאת ועוד שמסתבר שלא תיקן רבנו ירוחם אלא כאשר אין ידוע בבירור מי אשם, הא לאו הכי, לא מסתבר שיהא חוטא נשכר, ואילו כך כוונתו, א''כ מה בצע בתקנה שתבטל תקנת חז''ל שאמרו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, כי כעת כל הרוצה למרוד באשתו ולרעות בשדות זרים אין לו אלא להתאזר בסבלנות זמן ממושך ולטעון טענת ר' ירוחם והגר''ח פלאג'י, ונמצאת תקנת חז''ל בטלה, אלא ודאי לא תיקן אלא כשנלאו ביה''ד למצוא הפתח בשלמי הרעה הזאת, לכן תיקנו כדי שלא יצאו הוא או היא לתרבות רעה ומטעם הלנצח תאכל חרב וכו' לחייב בגירושין (במילי ולא בכפייה ממש כמשי''ת).

גם כתבנו במקו"א שלא מסתבר שר' ירוחם ור"ח פלאג'י התכוונו לכפייה ממש, והבאנו שו"ת יבי''א ח''ג (סי' י"ח סוף אות י''ג) שכתב ג''כ שאפשר שכוונתו הייתה לעניין כפייה במילי, ולא רצה להסתמך עליו לכפות גם בנידונו (בעל תימני שנשאה כשהייתה קטנה והיה מפליא מכותיה עד שמאסה בחיים).

ועכ"פ לנדוננו נראה לדייק בפשיטות מלשון ר' ירוחם שכתב "והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט", שאם אומר בעינא לך כנד''ד שאומרת לו שיחזור ותקבל אותו, על זה לא דיבר כלל ועיקר. וא"כ נפל היסוד נפל הבנין, שאין מקום כלל לקשור את נדוננו לדינו של ר' ירוחם.

עוד כתבנו שכיון שכל תקנת ר' ירוחם הייתה מחמת העיגון ושלא יצאו לתרבות רעה, א''כ במקום שאין חשש זה לא תיקן, וכך נראה במקרה שלפנינו שאין לחוש כלל לכך, והאשה בכתה לפנינו בכאב רב בדמעות שליש מעומק לבה – וניכרים דברי אמת – כשהאשים אותה בעלה בקשר עם אדם זר, והייתה מזועזעת והתחלחלה מהאשמתו השקרית, ומה גם שהיא בגיל מתקדם שרחוק הדבר לחשוד בה בכך.

ולכן גם לפי מ''ש ביבי''א ח''ג (חאה''ע סי' יח אות יג) שיש לחוש בזמנינו לתרבות רעה בנשים צעירות, וז''ל:

"בעקבותא דמשיחא כי השתא ראוי להתחשב מאד בתקנת הגאונים. ומכ"ש כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכויים כ"כ שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו ע"מ שיסמוך. שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה. והכל לפי העת והזמן. וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' לה), בנידון בעל נכפה, שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב, דמ"מ לכ"ע אין כופין את האשה לדור עמו. ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זמ"ז, נראה דכופין אותו לגרש. דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה (וכל היכא דאגיד בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי). וגם לאשה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש. וכ"ש היכא שהיא ילדה דחיישי' דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, ופוק חזי כמה הקילו הפו' בעיגונא דאיתתא, ובפרט כשהיא צעירה, עד שהפריזו לומר דסמכינן על סברא יחידאה. וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבאו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה. עכת"ד. והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו. כ"ש בזמנינו זה. וה"ה בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים, לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל. וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב (סי' קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני. כ"ז כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עכת"ד. ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה. וכדעת רבינו יונה [שהובא בשטמ"ק כתובות סד] והרמ"א הנ"ל [ביו''ד סי' רכח סוף ס''כ), ותור''ד: דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפייה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה, ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ) האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקריה עבריינא]. עכ"ל.

הנה בנ''ד כאמור, לפי העת והזמן והמקרה שלפנינו שהאשה איננה צעירה, וגם נרתעת מאוד מאיסור אשת איש, וגם מוצאה ממשפחה שמרנית, כפי שנוכח ביה''ד, לא נראה כל חשש מכשול או ת''ר.

עוד נראה שבנד''ד שהוכח שהבעל הפר ברגל גסה את התחייבויותיו הנובעות מקשר האישות עם אשתו, חלילה לנו לסייע בידו ע''י חיוב האשה בגט כשעדיין חפצה בשלום־בית, ויאמרו התירו פרושים את הדבר, כי יצא דבר האנשים להבזות נשיהם, באומרם רבנו ירוחם אמר להביא היתר ונימוק להכריחן להתגרש כי ארכו להם הימים ויפרדו איש מעל אחיו.

ומצאתי ראיה ברורה לזה בדברי שו"ת מהרי''ק (סי' כ''ט) ע"פ המשנה בכתובות (קח:) שכתב וז"ל:

ומ"מ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דהתם דווקא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה היכא דאין לה טענה דאדמון דהא איהו קאי ובעי לכנסה רק שתתקיים התנאי, אבל הכא דלא מצי לכונסה משום תקנת הגאון רבינו גרשם (שכבר נשא אחרת אחר שזלזלו בו ולא רצו לתת לו את הראשונה ששלח לה סבלונות ודנו ביה''ד שיש בהם חשש קידושין וצריכה גט), יש לומר דכופין אותו שלא לעגנה כמו שכתבת אתה, אך אין נלע"ד לכוף אותו מאחר דהעכבה הימנה והוא (אביה) עשה שלא כהוגן ושלא כדרך שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואם אנו מחזיקים את ידו הרי אנו נותנים יד לרמאים כי יצא דבר זה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהם באומרה אתעכב מלינשא לו עד אשר ישא אחרת ואח"כ יכפוהו ויתן גט וחלילה לתקן תקנות במקום שיוכל לבא לידי תרמית. ואדרבה בכל מקום אנו אומרים הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה שלא כהוגן בההיא דיבמות דפרק ב"ש (דף ק"י) גבי עובדא דקדיש בנרש וכן בכתובות (דף פ"ו) פרק הכותב גבי תולה מעותיו בגוי הוא וכן בב"ב פרק (חזקת הבתים דף מח) גבי תליוה וקדיש. כ"ש וכ"ש שאין ליזקק לתקנתו. עכ"ד.

ובשלמא אילו היה הבעל נמנה על יראי ה' וחושבי שמו, ולא היה הולך לרעות בשדות זרים בהיותו נשוי, היה אולי מקום לטענתו אילו טען שהוא מנוע מלשאת אשה בהיתר, מחמתה שאשתו נמאסה עליו, אולי היינו חוששים לו לביטול מצוות נשיאת אשה כדמו''י, אבל בנ''ד הרי האישות שמחוץ לנישואין נעשית לו כהיתר ואינו צריך עוד להיתר נוסף, וניכר הדבר שרק חס על ממונו, והרי הוא גרם לעצמו שבגד באשתו.

ובעניין זה שלא רק ההלכה כאמור, אלא גם הסברה נותנת להצדיק את האשה, חלילה לנו ללחוץ עליה לקבל גט שלא ברצונה המלא, פן נהיה לבוז באמוֹר הנה בית הדין מושיט יד לסייע לחוטא שעשק וזנח את אשתו וחי בחטא. ולהיפך, כשלא ניתן סעד לבעל כזה, ייוודע כי ביה''ד עומד על משמר כבודן וזכויותיהן של נשות ובנות ישראל, ושליחותייהו דקמאי עבדינן, הלא הם רבותינו ז''ל חכמי המשנה והתלמוד ששקדו על תקנת בנות ישראל (כתובות ג: ה.), ולא ניתן פתחון פה למקטרגים בשקר לדבר סרה בדייני ישראל כאילו ח"ו אינם קשובים דיים לנשים העגונות והעלובות חלילה. ויש בכך לא רק תרופה למכה כי אם גם רפואה מונעת.

עוד נלע"ד להביא ראיה שאין לחייב את האשה בנ''ד להסכים להפסיד זכות מדורה המלא ולהסתפק בקבלת 80% מהרכוש, מהא דקיי"ל באה''ע (סי' קנ"ד סכ''א), שכתב שם בהגה וז"ל: ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר). ע''כ. משמע שבמקום שלכו''ע אין כופין על הגט כנ''ד, אין לכפות על חלוקת הממון.

אלא שעומדים לנגדנו אותם פד''ר שמהם מסתייעת דעה א', שנראה מהם לכאורה שגם כשהצד האשם דורש גירושין יש לחייב את שכנגדו כשאין סיכוי לשלו''ב. אלא שלאחר העיון נראה שגם משם סייעתא לדברינו שהרי בנדון שבחלק ז' (עמ' 111) בפס''ד של הגרי''ש אלישיב זצ"ל, נאמר להדיא שאם רצון האשה בשלום־בית הוא כנה, אין לכפותה על הגט, וגם לא למנוע ממנה שכ''ו ע"פ הישועו''י שהובא בפ"ת (סי' ע''ז סק''ב), ובלאה''כ גם הישועו''י לא אמר אלא במאיסה עלי באמתלא מבוררת, וכאן הלא ביה''ד התרשם ברורות שטענת מאיסותו לא התבררה כל עיקר, ואדרבה נראית שקר שלימדוהו לטעון מאוחר יותר, אחר שלא צלחה דרכו בטענותיו הקודמות. וז"ל הפד''ר הנ''ל:

דבר זה מסור יותר בידי בית הדין האזורי אשר טיפל בצדדים זמן כה רב, ושמע את הצדדים ממקורם הראשון ועמד על טיבם, עליו לקבוע את משמעותם של הדברים שהשמיעה האשה בבית הדין: רציתי ורוצה שיבוא... אם זה רק גיבובי דברים ופטומי מילי בעלמא, או היא אמנם מחכה לבואו, אבל אך ורק לשם מתן עזר וסעד לילדים הזקוקים לטיפול אב – לפי דבריה, מבלי כל רצון ומחשבה לקומם את הריסות חיי המשפחה ביניהם, או שמצדה באמת אין כל מניעה להגיע לידי הסדר של שלום. ע''כ.

בנדוננו דחתה האשה כל אופציה לפיצויים על הגירושין, ומעולם לא מטעמי נקמנות, אלא רק מרצון לשלו''ב.

גם מ''ש בכרך יא (עמ' 362) בפס''ד בהרכב בראשות מרן הגרע''י זיע''א, שכתבו וז''ל:

נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג. לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להפרד בג"פ, לאחר שהבעל ישליש את הסכום הנ"ל ויחתום על מכירת הדירה כנ"ל, אם האשה תסרב לקבל את הג"פ, ידון בית הדין האזורי בביטול חיוב הבעל במזונות האשה. ע''כ.

ולכאורה לפי זה היה מקום גם בנדוננו לחייב את האשה בקבלת גיטה.

מ"מ שונה המקרה המובא בפד''ר הנ''ל מנדוננו בתרתי: א. שם, האשה הודיעה בפירוש כי עקב אלימות הבעל איננה יכולה להמשיך לגור עמו, ואילו בנדוננו רוצה בכנות שיחזור הביתה, ומה בצע כי נפסידנה מזכויותיה שיש לה כעת מדור שלם, ולא רק 80% ממנו. ב. שם, אף שקבעו ביה''ד שהאשמה רובצת רובה על שכמו של הבעל, מ"מ ההאשמות הן מסוג שיתכן שהיא גרמה להן, שע''י שהיא הציקה לו תחילה הוא הגיב ביחס אלים כו', משא''כ בנ''ד שעשה מעשה חמור וחד־צדדי לבגוד באשת בריתו, שזהו הרס יסוד מוסד הנישואין, ובעקיפין בא עליה, כבר ראינו למהרי''ק שבכה''ג אנו אומרים: הוא עשה שלא כהוגן אף אנו כו', ועי''ז ונוסרו האנשים כו'. ואף גם זאת שבכל אופן באותו פסק דין לא הרחיקו לכת לאיים עליה בסנקציות והגבלות, אלא רק במניעת מזונותיה אם תסרב. (וכבר כתבנו שאין הנדון דומה לראיה). בנ''ד כבר כתבנו שלא נראה שמפסידה מזונותיה גם לדברי הישועו''י, דהתם מיירי ביש לו טענת מאיסות מבוררת, משא''כ הכא. גם האגרות משה לא דן כשברור שהצדק עם צד אחד אלא סתם כשאין שלום.

לעומת זאת, ניתן לומר בבירור שמנהג בתי הדין לדורותיהם – כעולה מפד''ר רבים מבתי דינים שונים ומגוונים, לאורך השנים – הוא, שאין מחייבים מטעם רבנו ירוחם והגר''ח פלאג'י כשהאשה דורשת שלו''ב בכנות, ונציין לכמה מהם (רוכזו בפסק שהובא במאגר מקוון כמובא להלן):

באוסף פסקי דין (חלק א עמוד נ"ד) כתבו וז"ל:

"אם מצירוף כל תוצאותיו של הבירור העובדתי מוכח, שהאשה גרמה להפרעת החיים המשותפים של הזוג, ואם בית הדין משוכנע שהאשה אשמה בהפרעות חיים של שלוה במידה מרובה, ושאין תקוה להחזרת השלום על מכונו, יש הרשות ביד בי"ד במקרים מיוחדים לחייב את האשה לקבל גט עם מתן כתובה ופיצויים."

ובפסקי דין רבניים כרך א' (עמוד 161 בהרכב הרה"ג אזולאי ולדנברג וקאפח) כתבו:

"כל אימת שלא הוכח כי האשה אשמה בהפרעת שלום הבית וגם אין אמתלאה ברורה שהיא נמאסת עליו, עילת התביעה של מריבות וחוסר תקוה לשלום אין בה כדי לחייב את האשה לקבל גט". ובכרך ג' (עמוד 322 הרה"ג הדס אלישיב וזולטי) וז"ל: "אם הצדדים הסכימו להפרד, אף כי בזמן שעומדים שניהם על דעתם לא חל על האשה דין מורדת ולא על הבעל דין מורד, מ"מ אחרי שאחד מן הצדדים שב ממחשבת הפירוד ומבקש להשלים, הרי הצד השני העומד על דעתו ומסרב להשלים דין מורד עליו."

ובכרך ז' (הרה"ג נסים אלישיב וז'ולטי – עמ' 113–111) וז''ל:

"יש לדון כי תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל כרחה לא הותקנה אלא למקרים שהתנגדות האשה להפרד מבעלה נובעת מזה שהיא מצפה לשובו ורצונה בחיים משפחתיים תקינים, אבל לא במקרה והבעל שנוא עליה ואין לה קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו. אולם למעשה אין להתיר חדר"ג גם במקרה כזה משום חשש פן יפרוץ הדבר ויבואו להקל בכל האופנים, אא"כ הוא מילתא דלא שכיחא, כגון שהם בנפרד למעלה מעשר שנים, עובדא כזו קלא אית לה, ואין לחוש שמא יטעו ויבואו להקל שלא כדין."

ועיין עוד בכרך ח' (לרה"ג אלישיב זו'לטי ואליהו עמודים 321 – 325) מ"ש לפרש דברי רבנו ירוחם, ובכרך י"א (הרה"ג צימבליסט אזולאי ודיכובסקי עמודים 253 – 259) ובכרך י"ד (הרה"ג שאר ישוב כהן אוריה ושאנן עמוד 183), ובכרך ט"ז (הרה"ג אזולאי צימבליסט ודיכובסקי עמ' 159 – 156) ובכרך י"ט (הרה"ג רוזנטל פרבשטיין וזמיר עמ' 71 – 57).

ובכרך כ' עמ' 126 כתבו (הרה''ג טופיק שרמן ורז''נ גולדברג) וז''ל:

"א. דברי ר' ירוחם לחיוב האשה בגט נאמרו באשה שאינה רוצה לחיות עם בעלה וגם הבעל טוען שאינו רוצה לחיות עמה, ולא כשהאשה מסכימה שהבעל יחזור לגור ללא שום תנאים. ב. בני זוג שהסכימו ביניהם להתגרש ואף גילו דעתם שרצונם בזה ע"י שחילקו רכוש ביניהם, אין זו סיבה בהלכה לחייבם בגט".

ובהמשך התבאר יותר בדבריהם (בעמוד 129) שכתבו וז"ל:

"יש לומר שדברי רבנו ירוחם לא נוגעים כלל לנדון שלפנינו שכן... בנדו"ד האשה לא אמרה שאינה רוצה לחיות עם בעלה, אדרבא היא הצהירה שמוכנה לחזור". הרי שלאורך כל שנות בתי הדין הרבניים נוהגים כך. ויעויין גם בקובץ שורת הדין כרך ה' מאמרו של אב"ד הגר"א אטלס זצ"ל "תום לב בשלום בית."|

גם לעניין מ''ש הגר''ח פלאג'י זצ"ל, נראה מפסקי הדין הרבניים בכמה מקומות שנדוננו אינו המקרה בו מקיימים את תקנת הגרח"פ. יעויין בפד''ר כרך ט' (עמוד 221) פס''ד של הגר"מ אליהו זצ"ל וז"ל:

"אם הם נפרדים זמן רב והסיבה לא ידועה לבית הדין או שחושש (ביה''ד) מפני שעיניו נתן באחרת [כלומר: שמא עיניו נתן הבעל באחרת], בכגון זה הרי שלא מצאנו שריבוי השנים והגדלת הריחוק יתן גושפנקא שהאשה היא כן מורדת, ועל סמך זה נתיר לבעל לישא אשה על אשתו, דאם לא תאמר הכי, כל בעל שירצה לעזוב את אשתו ילך ויתרחק ממנה כמה שנים, ואז יבא ויטען שעתה הוא מרוחק ממנה ויתירו לו לישא אשה או יכריחוה לקבל גט, והיכן תקנת רבני אשכנז בחרם [דר''ג] או חכמי ספרד בשבועה [שלא ישא אחרת עליה]. ומה שכתב חיים ושלום ח"ב קי"ב (לר''ח פלאג'י), שם איירי שבית הדין משוכנע שהאשה היא מורדת ואינה רוצה שלום ורק פיה ממלל שלום ובקרבה היא רוצה גט וכל סרובה הוא רק להנקם ממנו, אז אנו אומרים שיש לדונה כדין שאין מקום עוד לחיי הזוג, ולא כתב ולא עלה על לבו שאם הבעל יעזוב את אשתו והלך ודבק באחרת ונאמר שבהיות וכן, אז נכריח את האשה לקבל גט. ושם לא איירי שנתן עיניו באחרת, או שהבעל מורד ממש, אלא כמו שכתבנו לעיל שהיא מורדת בבעל והזמן שנפרדו מוכיח ומחזק שהיא המורדת". עכ''ל.

וכן בכרך י"ב (עמודים 205 – 207 פסק הגר"ע בצרי שליט''א) כתב וז''ל:

"ועוד יש לחלק דהוא מיירי כשהקטטות משני הצדדים וכו' אבל כשהבעל הוא שמרגיל קטטה ועיניו נתן באחרת, בזה לא דיבר הרב חיים פלאג'י".

וסיים וז"ל:

"סוף דבר חפשתי בספרי הפוסקים ולא מצאתי מי שיתיר לישא אשה על אשתו בנידון שלפנינו, ומדברי הגאון צל הכסף נראה ברור שהתרה כזו נחשבת כהתרה לדבר עבירה ובכל הספרים שדנים בהיתר נישואין וכו' יש לבעל איזו טענה נגד האשה או שיש בה מום וכדומה, אבל כל שלא עשתה דבר רק שהבעל נתן עיניו באחרת ועקב זה רוצה היתר נישואין או לגרשה בעל כרחה, אין פוסק שיאמר שיכולים להתיר לו, לא את השבועה ולא חדר"ג לנוהגים בו".

ועי' בכרך י"ג (הדיינים הרה''ג ולדנברג קוליץ ושפירא, בעמ' 362 – 363) מה שפירשו בתקנת הגר"ח פלאג'י, וסיימו בזה''ל:

"עכ"פ איך שלא יהיה אין להסתמך על הדברים כפשוטם... כאשר אין כל בסיס בהלכה לכך."

ואעתיק לשון פד''ר מאגר מקוון (פסק ל''ג, מהרה''ג שחור, נהרי, מרוה) שדנו בנדון דומה להפליא לנדוננו, כי הדברים ראויים להיכתב ככתבם וכלשונם גם בנדוננו. לאחר שריכזו את הפד''ר שדנו בנושא, ומהם הבאנו לעיל בסמוך הנוגע לענייננו, סיימו וז''ל:

"בית הדין [...] נוכח לדעת שלא הייתה עילה למבקש לפרק את ביתם המשותף ולבנות את עתידו על חשבון אשת נעוריו. כמו כן התרשם בית הדין מכנות דברי המשיבה בתקוותה וציפיתה שבעלה ישוב לביתם. אמנם בית הדין שוכנע שהסיכויים לכך קלושים ביותר בנתונים הנוכחיים, מ"מ אין לראות בסרבנותה לקבלת גט אובססיה לנקמה גרידא... הדברים קיבלו חיזוק מעמדת המשיבה, אשר בעקביות יוצאת דופן חזרה על עמדתה שהיא מעוניינת אך ורק בבעלה ואינה מוכנה לשום פיצוי בעולם, תמורת הפגיעה האישית שלה מנטישת בעלה אותה, ומבקשת שיחזור אליה הביתה...

בית הדין מוצא עצמו בפני דילמה לא פשוטה במתן החלטה זו, שכן אם לא נתיר למבקש להינשא בהיתר עם חברתו לחיים, המצב העובדתי הכאוב בו נתונים הצדדים יימשך. הדבר אינו תורם דבר לפתרון הבעיה ואף לא יגהה מזור בכך לנפשה הפגועה של המשיבה, מה גם שבית הדין משוכנע שאפסו הסיכויים לשלום בית. אך מאידך גיסא זו זכותה האלמנטרית של המשיבה לבחור בדרך זו, מאחר ובית הדין התרשם שאין סרבנותה לגט נובעת ממניעי נקמה גרידא.

לפני בית הדין ניצבת שאלה קשה, האם עליו לתת יד לעושים דין לעצמם כדי לקבל גושפנקא הלכתית למעשיהם הנלוזים, ובכך לרוקן מתוכן את רוחו וכוונתו של רבינו גרשום בתקנה זו. בבואנו להכריע בשאלה קשה זו, שומה עלינו להיות סמוכים ובטוחים על רבותינו הראשונים והאחרונים אשר מימיהם אנו שותים ולאורם אנו הולכים. וכבר מילתנו אמורה בטעם תקנת רבינו גרשום, אשר באה לבסס ולייצב את המסגרת המשפחתית. תקנה זו באה כדי ליצור חברה בריאה ותקינה בהתאם להלכה היהודית, ובית הדין מרגיש חובה הלכתית ומוסרית כאחת שלא ליתן יד לעושה דין לעצמו, שכן כורתים אנו את הבסיס החברתי עליו אנו יושבים.

ובאשר לדאגה מפני המצב הנוכחי שיווצר בגין החלטה זו, צא ולמד מדבריו המאלפים של הגאון בעל דברי מלכיאל (ח"ג סימן קמ"ב): "היוצא לנו מזה שחלילה חולין הוא להתיר לגרש בעל כרחה או לישא אשה על אשתו בשביל שאומר שיצא לתרבות רעה, או אף אם רואים שיוצא לתרבות רעה וכו' אבל להתיר לעשות איסור בשביל שלא יצא לתרבות רעה ומכל שכן באיסור שנוגע בין אדם לחבירו ודאי שאין שום מקום לזה, ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר, ומכל שכן בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמריקא כדי לעגן אשתו ולכופה ע"ז לקבל גט. וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תילה". דבריו הנוקבים יש בהם הרבה מן האקטואליה המצערת בימינו בנדוננו ומהווים ציון דרך במערכת השיקולים להכריע בשאלה זו.

וסיימו (ואין לנו אלא לאמץ את מסקנותיהם גם לנדוננו זה הדומה מאוד כאמור) וזו לשונם:

לאור האמור מחליט בית הדין: א. בית הדין אינו מוצא בסיס הלכתי להיעתר לבקשה למתן היתר נישואין או חיוב המשיבה בגט. ב. על המבקש לרצות ולשכנע את המשיבה בכל דרך שהיא לקבל את גיטה. ג. על ב"כ המשיבה לפעול לשכנע את המשיבה שתיאות לקבל את גיטה ולהגיש לבית הדין הצעה לפיצוי כספי הגון. עכ''ל.

ואם לא די בכל הנ''ל, נוכל לסיום לסבר את האוזן ע''י משל: לשני שותפים שהתחייבו בקניין כדת וכדין להיות שותפים נאמנים למשך חמשים שנה לכל הפחות אם יגזור ה' בחיים. ויהי היום, ובתוך זמן השותפות, אחד מהם גנב מהשותפות חרב יקרת ערך. וכשנתפס בקלקלתו, לא זו בלבד שלא הסכים להשיבה, אלא שעוד דרש מביה''ד לחייב את השותף הנגנב לפרק את השותפות בטרם עת ולתת לו את נרתיקה היקר של החרב הגנובה כי על כן נותרה החרב ללא נדן, והנגנב טוען לא די שאינך משיבה, עוד תחייבני לתת לך את נרתיקה בתוך זמן השותפות שנקבעה והוסכמה בינינו בקניין???

לאור האמור, נראה לי להצטרף לדעה ב', ואין מקום לחייב את האשה להתגרש. ממילא גם טענות קיזוז מול זכויות פנסיוניות שנטען שקיבלה בבית המשפט מבלי לאזנם עם זכויותיו, לא נוכל לדון בהן אלא לכשתסכים האשה להתגרש מרצונה.

לאור האמור לעיל, מחליט בית הדין ברוב דעות כדלהלן:

א. תביעת הבעל לגירושין נדחית, ועל כן אין כל מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית במצב הנוכחי.

ב. אם חפץ הבעל בגירושין, עליו לרצות את אשתו בכל דרך שהיא לקבל את גיטה.

ג. על ב"כ האשה לפעול לשכנע את מרשתו שתיאות לקבל את גיטה תוך שתגיש לבית הדין הצעה לפיצוי כספי שיניח את דעתה.

ד. על אף האמור, מאחר וגם האשה מודעת למצב הנתון שהסיכויים קלושים שהבעל יחזור אליה לחיים משותפים, על כן מומלץ לה לקבל את הצעת בית הדין שהאשה תקבל 80% מהדירה והבעל 20%, ויתגרשו בג"פ, או להגיע להסכמה אחרת ולסיים את הפרק הכואב הזה גם מבחינתה.

לדעת המיעוט: אין פני הצדדים לשלום ואין מקום לשלו''ב. וכיון שהצדדים פרודים עשר שנים, יש לחייב את שאינו רוצה להתגרש, ועל האשה לקבל גיטה, ואם לא תאבה, יטיל ביה''ד עליה מגבלות כחוק.

והלכה כדעת הרוב.

ניתן ביום ו' בשבט התשע"ה (26/01/2015).