הצדדים נישאו כדמו"י ביום 14.11.1994 הבעל הגיש תביעת גירושין כרוכה ביום 4.6.2009, והצדדים התגרשו ביום כ"ט בניסן תשע"ג (9.4.2013).

לאישה שני ילדים מנישואים קודמים ובן משותף. האישה קבלה תשלומי מזונות ואותם שמרה בחשבון בנק נפרד.

הבעל עזב את בית הצדדים בחודש יולי 2009. בבית הדין התקיימו דיוני הוכחות כאשר האישה מסרבת להתגרש ודורשת שלו"ב. בית הדין האזורי בהרכב אחר דחה את תביעת הגירושין של הבעל, וכן את תביעת שלום הבית של האישה. בית הדין הגדול קיבל את ערעור הבעל וחייב את האישה להתגרש בגין מעשי כיעור.

בפנינו כמה נושאים להכרעה בתביעה הרכושית לאחר שהתקבלו סיכומים ותגובות הצדדים.

דמי שימוש בדירה המשותפת ברחוב [...] חיפה
הבעל עזב את דירת הצדדים לאחר שלדבריו האישה נתפסה במעשי כיעור.

בית הדין דן בתביעות הבעל לגירושין ולתביעת האישה לשלום בית. האישה עמדה על דרישתה לשלום בית לאורך כל ההליכים עד למתן הגט ביום כ"ט בניסן תשע"ג (9.4.2013) על אף שתביעתה לשלו"ב נדחתה על ידי בית הדין האזורי.

בפסק דינו של בית הדין האזורי מיום כ"ג באדר ב' תשע"א (29.3.2011) נקבע כי אין לקבל את תביעת הגירושין של הבעל ולחייב את האישה להתגרש, ומנגד דחה בית הדין את תביעת שלום הבית של האישה.

בפסק הדין של בית הדין האזורי נקבע כי:

...ומאידך לא ברור לנו מי מבין הצדדים אשם במצב שנוצר וגם נראה שזה שהבעל עזב את הדירה זאת מחשש שמא תוגש נגדו תלונה בגין אלימות וכפי שהדבר מצוי כיום. א"כ יש כאן כמה צדדים שהבעל פטור לפחות מתשלום מזונותיה של "עולה עמו".

בית הדין הגדול קיבל ביום כ"ט בניסן תשע"ג (9.4.13) את ערעור הבעל על פסק דינו של בית הדין האזורי וקבע כי על פי העדויות שבעל־פה ניתן לקבוע כי האישה עשתה מעשי כיעור מעבר לנורמה המקובלת בציבור החילוני, ויש כאן אמתלא מבוררת למאיסות הבעל באשתו ולכן נפטר הבעל ממזונות ומתן פיצוי מעבר לחלוקת הרכוש על פי חוק.

בפני בית הדין הערכת שמאי של שמאי המקרקעין אהרן ויסבלום מיום 21.3.2013 בה הוערכו דמי השימוש הראויים ב־4,800 ש"ח לחודש. בהתאם לזאת, עלות דמי השימוש עבור חלקו של הבעל בדירה עומד על סך 2,400 ש"ח, כאשר יש להתייחס לכך שהדירה שימושה אף למגוריו של הבן המשותף.

חיוב האישה בדמי שימוש מתחיל משעה שהבעל מנוע לחיות עם האישה ונפטר התשלום מזונות. בבואנו לקבוע את המועד בו יש לחייב את האישה בדמי שימוש ראויים יש לראות אם עצם שהיית האישה בבית יש בו משום עיכובו של הבעל מלהשתמש בדירה המשותפת.

הבעל עזב את דירת הצדדים ושכר לעצמו דירה אחרת, כאשר על אף קביעת בית הדין הגדול כי האישה עשתה מעשים אשר בגינן יש לחייבה להתגרש, אין במעשים אלו בכדי למנוע מהבעל להמשיך להתגורר בדירה המשותפת מאחר וזו לא נאסרה עליו.

ככלל, במקום בו מגישה אישה תלונות במשטרה והבעל מנוע מלדור מחמת צווי הרחקה או אפילו במקום בו הבעל חושש ממתן צווי הרחקה או תלונות במשטרה יש מקום לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש.

אולם בנידון שבפנינו אין להחיל כלל זה, וזאת מאחר ובנידון דידן קבע בית הדין האזורי בהרכבו קודם, כי לא ברור מיהו הגורם לפירוד שבין הצדדים.

התלונה שבפני בית הדין הוגשה בשנת 2005 ולאחר שהבעל חזר לביתו חיו הצדדים בלי שתהיה כל מניעה מצד האישה וזאת מתוך מרצונה לשיקום מערכת היחסים שבין בני הזוג, כפי שעולה מהמסמכים של משטרת ישראל. אם כן, סביר להניח כי לאור קריאות האישה לשלו"ב יהיו מניעיה אשר יהיו לא היה הבעל מנוע מלחזור לביתו, וגם אם היה הדבר ספק הרי שכדי לחייב בדמי שימוש לא ניתן לחייב את האישה כאשר זו עומדת וצווחת ככרוכיה וקוראת לו לחזור להשתמש בנכס המשותף והוא ממאן להוכיח את טענתו כי הוא מנוע מלהשתמש בנכס.

לאור האמור יש לקבוע כי האישה פטורה מדמי שימוש ראויים עד למועד הגירושין, וממועד הגירושין יש חיוב על האישה לשלם דמי שימוש, שאז מנועים הצדדים מלגור בכפיפה אחת.

הבן המשותף של הצדדים גר עם האם בדירה המשותפת, הבעל חויב בתשלום מזונות בבית הדין, בנסיבות העניין לא חייב בית הדין את האב בדמי מדור.

מאחר והבן השתמש בחלקו האב בשליחותו הרי שלא ניתן לומר שהאב לא נהנה מחלקו שהרי הושיב בו את בנו – כגברא בחריקיו. אולם, אין בכך בכדי לפטור את האישה באופן מוחלט מתשלום דמי שימוש מאחר ושימושו העיקרי קרי – מגורי עצמו – הושבת בגין שהיית האישה בנכס.

אי לכך, יש לנכות מדמי השימוש של האישה את ערך תשמיש הבן. נראה כי מאחר והבן היה בגיל שהיה ראוי לשימוש מלא של הנכס יש לראות את הבן ואת האישה כמשתמשים באופן שווה בנכס ויש לחייב את האישה עבור מחצית דמי השימוש בסך של 1,200 ש"ח לחודש וזאת מיום הגירושין ועד יום עזיבת הבן את הבית. מיום עזיבת הבן את הבית על האישה לשלם סך 2,400 ש"ח. מאחר והבן ניזון מדין צדקה אין לחייב את האב בתשלום עבור השימוש שעשה הבן בחלק האם בדירה המשותפת.

על אף שחיוב מזונות הבן פסק ביום 14.4.2014 טרם עזיבת הבן את בית הצדדים, אין לחייב את האם עד למועד עזיבת הבן בפועל את הדירה, וזאת מאחר שחיוב האב מדין צדקה עבור בנו־קרובו לא פסק גם אם בית הדין לא יחייב את האב מכוח תקנה, ועל כן יש לראות את האב כמי שמרצונו נתן לבן לגור בחלקו, ובכך נפחת שימוש האישה בחלק הבעל לשעבר ובסתם יש אומד דעת שהבן גר בביתו ברשותו (יעוי' בשער משפט סי' ע"ט). על אף כי גם האם נהנית משהיית בנה בחלקו של האב, אין בכך בכדי לגרוע מהשימוש שעושה האב בחלקו בנכס.

המועד הקובע לתחילת איזון המשאבים
הצדדים נישאו כדמו"י ביום 14.11.1994 וחל עליהם חוק יחסי ממון בני זוג, תשל"ג–1973, ולא הלכת השיתוף החלה על בני זוג שנישאו לפני שנת 1973.

בסעיף 3 לחוק יחסי ממון נקבע כי אם –

לא עשו בני הזוג הסכם־ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם־ממון בעל־תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2.

כמו כן, נקבע בסעיף 5 (א) 1

כי נכסים שהיו להם ערב הנישואין לא יאוזנו במסגרת איזון במשאבים.

לאור קביעות אלו אין להתעלם מהעובדה שהצדדים לא ערכו הסכם ממון אשר בו יקבע מפורשות כי קיים שיתוף ממון מעבר לנאמר בחוק יחסי ממון שהוא הוא ההסכם המחייב את הצדדים על פי חוק.

אמת, כי במקרים בהם לא החליטו הצדדים על שדרוג יחסי הצדדים באמצעות נישואין המחילים את חוק יחסי ממון אפשר שבנסיבות מסוימות יש להחיל את הלכת השיתוף וזאת לנוכח פסיקת הבג"ץ בפרשת בבלי נ' בבלי, וזאת על אף דחייתה של הלכת השיתוף על ידי המחוקק כפי שנקבע בפסק הדין בפרשת יעקבי נגד יעקבי.

כדי להחיל שיתוף נכסים מכוח הסכמה מכללה העומדת בשורשה של הלכת השיתוף יש צורך בהתנהגות שמעבר להתנהגות נורמטיבית הקודמת לנישואין. ויש לבחון אם בני הזוג ביקשו ליצור חיי נישואין בלתי פורמאליים בהם מתקיימת מערכת של זכויות וחובות מתוך הסכמה לשיתוף בנכסים מעבר להשתתפות בהוצאות המשותפות הנובעות מהחיים תחת קורת גג.

כל זאת במקום שהצדדים לא נישאו, וא"כ מאחר ועל פי ההסכם המפורש, קרי: חוק יחסי ממון נקבע שיום הנישואין הוא יום תחילת תחולת ההסדר הרי שאין להקדים את המפורש אלא בהתקיים תנאים יוצאים מן הכלל.

מעבר לאמור לעיל, הרי שההיגיון העומד בבסיס חוק יחסי ממון הוא להוות הסכם כולל, הכולל גם במציאות בו חיים בני הזוג יחדיו תקופה מסוימת בטרם הנישואין, כאשר הקדמת מועד תחילת תחולת ההסכם לפני הנישואין, מאיין במידה מסוימת את תכלית החוק שתכליתו פישוט הליכים ולא ניהול הליכי הוכחות בערכאות המשפטיות בחיפוש אחר סימנים של מציאות עמומה ובלתי מוגדרת כדבעי.

בנוסף לכך, הרי שבמקום בו החליטו הצדדים להחיל עליהם הסדר איזון דחוי בשעת מיסוד הנישואין מכוח חוק יחסי ממון תיווצר תוצאה מוזרה ותמוהה בה תהיה רמת השיתוף לפני הנישואין ברמה של שיתוף בפועל מכוח הלכת השיתוף ולאחר הנישואין תיחלש רמת השיתוף ותהיה הפרדה רכושית עם הסדר איזון משאבים דחוי, אלא אם נקבע שהחיים המשותפים החילו איזון משאבים דחוי.

לאור זאת, רק במקום בו נראה כי הצדדים החלו בשיתוף בפועל מעבר לניהול קופה משותפת והשתתפות בהוצאות שוטפות והשקיעו בנכס משמעותי יחדו או שמי מהצדדים השקיע בנכס ורשם אותו כמשותף, פעולה הקושרת את הצדדים מהותית ובפועל, ניתן לדון בקיום הסכמה משותפת לחיי שיתוף מחייבים.

מן הכלל אל הפרט, הצדדים רכשו דירה משותפת בבנייה עובר למועד הנישואין ביום 29.8.1994 כחודשיים וחצי לפני מועד הנישואין ביום 14.11.1994.

לדברי האישה, רכש הבעל דירה ברחוב [נ' ח'] בחיפה שנתיים לפני נישואי הצדדים דירה זו נרשמה על שמו בלבד ולא נעשה שום שיתוף בדירה זו, בזמן שהצדדים גרו לדבריה בדירתה וחיו על חשבונה.

הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים גם לאחר הנישואין עד למועד בו נכנסה האישה להריון, לאחר הנישואין מכרה האישה את רכבה ונרכש רכב משותף.

מכל האמור, לא מוצא בית הדין פעולת שיתוף משמעותית טרם הנישואין מלבד חתימת חוזה לרכישת בית בבנייה חודשיים לפני וסמוך לנישואין וזאת לאחר שהצדדים כבר קבעו מועד לחתונה ואולי אף נרשמו לנישואין.

הדירה שנרכשה על ידי הבעל נרשמה על שמו וגם רכבה של האישה הייתה בחזקתה הבלעדית, והרכב המשותף נרכש לאחר הנישואין.

עצם השיהוי ברכישת דירה משותפת עד למועד הנישואין מעיד כי כוונת השיתוף נעשה אך ורק במועד הנישואין, ולדברי האישה אף לאחר מועד הנישואין היה הבעל זהיר בשיתוף האישה בחשבון המשותף עד למועד שזו הרתה.

יש לציין לכך שהאישה אמרה בדיון ביום כ"ח בניסן תשע"ד (28.4.2014) שהכירה את בעלה רק בשנת 94 (שורה 55), בעת הדיון טען הבעל כי הוא גר בדירתו ב[...] ורק נפגשו. המכתבים שצורפו לתיק לא מהווים ראיות קבילות כל עוד כותבי המכתבים לא הופיעו בבית הדין.

כמו כן, חלק מהאסמכתאות שהוצגו ע"י האישה לא ניתן לקרוא את תוכנן מאחר ונעשו הדגשות או תיקונים בכתב יד, ושאר האסמכתאות מתוארכות במועדים מאוחרים ממועד הנישואין.

לאור האמור, לא מוצא בית הדין מקום לחרוג מהקבוע בחוק יחסי ממון ולהקדים את מועד תחולת הסדר איזון המשאבים לתקופה שקדמה למועד הנישואין.

חלוקת התמורה מדירת הצדדים
הדירה נקנתה מכספים משותפים ונרשמה על שם שני הצדדים בשווה, אמנם כספי האישה ניתנו בחלקם כחלק מפשרה של בעלה הראשון בחיובו במזונות שני ילדי האישה מנישואיה הראשונים, אולם, זכות זו מומשה מאחר וילדיה המשיכו להתגורר עם אמם גם בדירה המשותפת עם בעלה השני עד לגיל 18.

אי לכך, לא נמצא שיש לשייר לאישה זכות כלשהי בדירה מעבר לחלק הרשום על שמה וזאת לאור השיתוף שנעשה ברכישת הדירה ורישומה וזאת גם אם האישה השקיעה סכום גדול יותר מאשר הבעל.

הברחות כספים מצד הבעל ומצד האישה
מוסכם בין הצדדים כי האישה משכה סכום של כ־400,000 ש"ח, דבר שאותו הסתירה מרוה"ח ומהבעל.

האישה טוענת כי מקור הכספים הוא מדמי מזונות ששולמו על ידי בעלה הקודם.

תשלומי המזונות של בעלה הקודם, ניתנו לאישה כהחזר הוצאות עבור הוצאות האם בגידול הילדים. אמת, כי מזונות הילדים מנישואין קודמים לא מהווים חלק מהרכוש המשותף, אולם, בנידון דידן שהבעל השני זן ומפרנס את בניה של אשתו מנישואים קודמים מתוך הקופה המשותפת, הרי שיש לתת לו את חלקו בהחזר ההוצאות ולכלול את הסכום הנ"ל בנכסים המשותפים.

לדברי האישה, הבעל ידע מהחשבון האישי והוא ויתר על הכספים אלו.

טענה זו מוכחשת על יד האישה עצמה ובאסמכתאות שהוצגו בבית הדין, לדברי האישה הבעל איים עליה בשנת תשס"ה (2005) ודרש שתשתף אותו בחשבון הנפרד.

בדו"ח המשטרתי מצהיר הבעל בחקירתו:

"אני לא מבין מה קרה עם ענייני הכספים האלה. אני מרגיש שעובדים עלי."

כלומר הבעל לא ויתר על זכותו בכספים הנמצאים בחשבון המשותף.

אי לכך, יש לדחות את טענות האישה ועל האישה להשיב לבעל את חלקו בכספים שהוברחו על ידה, ולא ניתן להגדיר כספים אלו ככספים השייכים לילדיה אלא אם כן הופרשו כספים לטובת הילדים בטרם הנישואין או על דעת בעלה השני.

האישה מבקשת לחקור את רוה"ח בנוגע לכספים שהוברחו לטענתה על ידי הבעל בתקופה שקדמה למועד הקובע, יש לקבוע מועד לחקירת רוה"ח, בהתאם לבקשת האישה. כמו כן, תתבקש תגובת רואה החשבון בנוגע לזכויות האישה באחוזי הנכות של הבעל.

השבת כספי מזונות
לדברי האב, האם גבתה מזונות גם לאחר תום מועד חיובו בהתאם לפסק הדין של בית הדין.

החלטות בית הדין בנידון נמצאות בידי האב ועליו לפנות בנידון להוצל"פ.

השבת תשלומי שכ"ט מומחים
בית הדין מורה לרוה"ח לנכות את מחצית הוצאות שכר הטרחה של רואה החשבון ושל השמאי מהתשלומים המגיעים לאישה על פי חוות הדעת.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א. יש לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש ראויים כדלהלן:
   1. החל מיום הגירושין כ"ט בניסן תשע"ג (9.4.2013) ועד למועד עזיבת הבן את דירת הצדדים סך 1,200 ש"ח לחודש.
   2. מיום עזיבת הבן את דירת הצדדים ועד עזיבת האישה את הדירה בפועל סכום של 2,400 ש"ח לחודש.
   3. את הסכום הנ"ל תשלם האישה לבעל לשעבר, לאלתר.

ב. המועד הקובע לעניין תחילת הסדר איזון המשאבים הוא יום הנישואין.

ג. לאישה אין זכויות מעבר למחצית הזכויות בדירה המשותפת.

ד. בית הדין מאשר את קביעת רוה"ח מר נתן שטרנפלד בנוגע להברחת הכספים מצד האישה.

ה. בנוגע לגביית יתר של המזונות, על האב לפנות להוצל"פ.

ו. יש לקבוע מועד לחקירת רוה"ח נתן שטרנפלד על ידי האישה, על האישה להעביר שאלות הבהרה לרוה"ח.

ז. יש לחייב את האישה בחלקה בהוצאות שכ"ט של רוה"ח ושמאי המקרקעין. חיוב זה יקוזז מהסך המגיע לאשה על פי חוות הדעת על ידי רוה"ח כאמור לעיל.

ח. יש להעביר עותק מהחלטה זו לידי רוה"ח.

מותר לפרסם את פסק הדין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט באדר התשע"ה (10/03/2015).