לפנינו ערעור שהגישה המערערת כנגד החלטת בית הדין האזורי תל אביב מיום כ"ז תשרי תשע"ד (01/10/13) בתיק ‏368349/3. החלקים מהחלטת בית הדין מושא הערעור הנוגעים לערעור הם כדלהלן:

לאור האמור בית הדין פוסק:

1. אין לשנות את רישום הדירה הנמצאת [...], ורשומה על שם הגב' [ל' ב'] ז"ל, פרט לשינוי בגין צו ירושה.

2. על הבעל לפטור את האשה מחלקה בהלוואת המשכנתא בבנק לאומי למשכנתאות באמצעות קבלת אחריות על חלק האשה בהלוואת המשכנתא בבנק, ולהמציא אישור על כך מהבנק.

3. בכפוף לכך שהבעל ימציא את האישור האמור בסעיף 2, בית הדין מורה ללשכת רישום המקרקעין לבטל את רישום הערת האזהרה הרשומה על הדירה האמורה לטובת הצדדים – [פלוני] ו[פלונית]. כל עוד לא הוצג האישור האמור, אין לבטל את הערת האזהרה.

4. אין באמור כדי לבטל את רישום המשכנתא הרובצת על הדירה לטובת בנק לאומי למשכנתאות.

5. הבעל לא זכאי לקבל מהאשה החזר עבור תשלומי משכנתא אותם שילם לבדו.

6. כל זכויות האשה ממקום עבודתה שייכות לאשה בלבד, ולבעל אין חלק בזכויות אלה.

7. הבעל פטור מלהחזיר לאשה תשלומים אותם שילמה האשה עבור פרעון חוב המשכנתא בתקופת החיים המשותפת של הצדדים.

8. בית הדין דוחה את תביעת הבעל לחייב את האשה בתשלום מחצית מחובות שאינם רשומים גם על שם האשה.

9. הצדדים יישאו בחלקים שווים בפרעון חוב לבנק איגוד ובשאר חובות הרשומים על שם שני הצדדים, במידה וימצאו.

10. על הצדדים לנהל משא ומתן ביחס לאופן חלוקת המטלטלים.

הערעור של ב"כ המערערת ־ כפי שטען אותו ב"כ המערערת בפנינו ־ היה על אודות רישום הדירה. בעוד פסיקת בית הדין האזורי בסעיפים 1 ו־3 הייתה למעשה לדחות את תביעת האישה שבית הדין יצווה על רישום מחצית הדירה על שמה, ובכך קבע בית הדין כי אין לאישה בעלות כל שהיא בדירה, ב"כ המערערת טוען כי חוזה הקניה שחתמו בני הזוג על קניית דירה זו מאם הבעל הוא חוזה התקף לכל דבר ועניין. לפיכך, לדבריו יש לרשום את מחצית הדירה ע"ש האישה.

יש לציין, כי בכתב הערעור שהגיש ב"כ המערערת לבית הדין, הוסיף גם טענה כנגד החלטת בית הדין בסעיף 7, שאין הבעל חייב להחזיר לאישה את תשלומי המשכנתא ששילמה. כאמור, בעת הדיון לא העלה טענה זו. נראה כי טענה זו נטענה באם פסק הדין על רישום הדירה בעינו עומד והדירה כולה שייכת לבעל. ולפיכך, במידה ויתקבל הערעור והאישה תוכר כבעלים על מחצית הדירה, לכאורה אין מקום לתביעה שהבעל יחזיר לה, שהרי אם אכן חצי דירה שלה היא, מדוע א"כ שלא תשתתף בתשלום המשכנתא. לפיכך, חוסר העלאה של נושא זה ע"י ב"כ המערערת, נראה כי היה מהטעם הנ"ל, והתרכז רק בהעלאת נושא רישום הדירה.

נתונים כלליים
1. הצדדים נישאו בשנת 1986. לצדדים ארבעה ילדים משותפים.

2. ביום י"ט באדר תשס"ט (15.3.2009) החלו הליכי הגירושין בתיק שפתח הבעל בבית הדין הרבני.

3. ביום כ"ח בטבת תש"ע (14.1.2010) התגרשו הצדדים.

המחלוקת העומדת לדיון היא על בעלות הדירה בה התגוררו הצדדים במשך שנים.

לצורך הכרעה נראה כי לפרטים ולעובדות הידועות לנו בקשר להליכים בעניין הדירה יש משקל רב בנוגע לפסיקה. לפיכך, עלינו להקדים את כל העובדות והנתונים העולים מטענות הצדדים הן בפנינו והן בפני בית הדין האזורי והן מתוך פסק הדין של בית הדין האזורי.

פרטים והשתלשלות הדברים בנושא הדירה
1. הדירה העומדת במחלוקת בין הצדדים רשומה עד היום עדיין על שם הגב' [ל' ב'] ז"ל שהיא אמו של המשיב (הבעל לשעבר).

2. ביום 30/05/1994 נחתם חוזה מכר בין הצדדים לבין אמו של הבעל. על פי חוזה זה מוכרת הגב' [ל' ב'] את הדירה לבני הזוג [פלוני ופלונית].

3. בנוסף לחתימת החוזה, נרשמה כבר ביום 12/06/94 "הערת אזהרה" על פי סעיף 126 לחוק המקרקעין, במשרדי רישום המקרקעין לטובת שני הצדדים שבזמנו היו אז במעמד של הבן והכלה של הגב' [ל' ב'] ז"ל.

4. כל הצעדים המשפטיים הנ"ל נעשו באמצעות עורכת דין. עורכת הדין צירפה חתימתה על כל דף מדפי חוזה המכר.

5. עורכת הדין העבירה את כל אגד המסמכים הנדרש ע"י לשכת רישום המקרקעין לצורך ביצוע רישום העברת בעלות, לידי המשיב (הבעל דאז), כפי המקובל בכל עסקת מקרקעין.

6. פרט מהותי נוסף וחשוב מאד. הצדדים לקחו במשותף משכנתא על הדירה בסכום של 380,000 ₪. החל מהתשלום הראשון ועד למועד הפירוד של הצדדים שחל בסוף שנת 2009, (כ־15 שנה!) שולמו התשלומים על המשכנתא מתוך חשבונם המשותף של בני הזוג דאז ־דהיינו המערערת והמשיב דהיום ־ כאשר משכורתה של המערערת נכנסת באופן קבוע לחשבון בנק זה המשותף לשניהם. לאחר שנפרדו, שילם הבעל לבדו את תשלומי המשכנתא. האישה הסכימה כי עליה להשתתף במחצית מכל תשלומי המשכנתא.

7. עוד קודם לכן במשך כארבע שנים התגוררו כבר הצדדים בדירה זו של האם. האם עצמה עברה לבית אבות.

8. למרות הצעדים הנ"ל של חתימת חוזה, עד היום לא בוצעה פעולת העברת הדירה ברישום במשרדי המקרקעין (טאבו). הדירה נשארה רשומה על שם האם, הגב' [ל' ב'].

9. ביום 27/10/94, כחמישה חודשים לאחר חתימת החוזה, נפטרה האם, הגב' [ל' ב'] ז"ל.

10. הצדדים התגוררו בדירה עוד קודם לחתימת החוזה, החל משנת 1990 והמשיכו לגור בדירה זו עם ילדיהם גם לאחר חתימת החוזה במשך שנים רבות לפחות עד שנת 2002 (לגרסת המשיב) וכ־14 שנים (לגרסת המערערת).

11. לאחר מכן שכרו הצדדים דירה אחרת, גדולה יותר, עבורם והשכירו את הדירה שהיו גרים בה קודם. בשלב ראשון, על חוזה ההשכרה חתומים שני בני הזוג (דאז) כמשכירים וההכנסות משכר הדירה התקבלו לידי שני הצדדים. בתקופה מאוחרת יותר המשיב ערך את החוזה לבדו מול השוכרים וקיבל לבדו את שכר הדירה.

12. במהלך השנים השקיעו הצדדים בדירה וביצעו בה שיפוצים מכספם המשותף. שיפוצים אלו כללו שינוי במערך הדירה לרבות הוספת חדר בתוך שטח הדירה. כתוצאה מהשיפוצים השביח הנכס את עצמו ובהתאם עלה שוויו.

13. ביום 05/08/2001 הוצא צו ירושה על עיזבונה של האם הגב' [ל' ב'] ז"ל. על פי צו הירושה כל העיזבון עובר לטובת הבן [פלוני] בהיותו יורש יחיד.

עד כאן הנתונים והעובדות כפי שמשתקפים מדברי בצדדים עצמם ומהחומר שבתיק בית הדין האזורי לרבות פרוטוקולים, מסמכים ועדויות שהיו בפני בית הדין האזורי.

בבית הדין האזורי בעת שעסק בדיון על חלוקת הרכוש, תבעה האישה מחצית מן הדירה. היות וכאמור הדירה עדיין רשומה ע"ש המנוחה הגב' [ל' ב'], תביעתה הייתה כי בית הדין יורה לרשם המקרקעין לרשום את הדירה הנ"ל מחצית על שמה ומחצית ע"ש המשיב.

בית הדין האזורי בפסק דינו הכריע כי אין לרשום את הדירה על שם האישה אלא להשאירו על שם האם, כאשר שינוי הרישום יהיה רק על פי צו הירושה. במילים אחרות, היות וכידוע הוצא צו ירושה ע"ש המשיב, הרי שבפועל תירשם הדירה כולה על שם המשיב.

הטיעון העיקרי של המשיב לבטלות החוזה הייתה כי כל החוזה נערך רק לצורך קבלת הלוואת משכנתא מהבנק, שלדבריו היה זקוק לה עקב רצונו להשקיע כסף בעסק של בית אבות. לטענתו, בהיותו יורש יחיד הרי הדירה הייתה מגיעה אליו בין כה וכה ללא כל צורך בתשלום. לדבריו זה מוכיח כי החוזה היה חוזה פיקטיבי.

להוכחת טענתו זו כי החוזה היה פיקטיבי הוסיף המשיב כמה נתונים שלדבריו יש בהם כדי להוכיח את טענתו:

בפועל לא העבירו הצדדים את התשלומים כפי כנדרש בחוזה עצמו. לדבריו התשלום הראשון (120,000 ₪) כלל לא שולם. באשר לתשלום השני (400,000 ₪) טען שאמנם צ'ק הבנק שנתן את המשכנתא (380,000 ₪) הועבר לידי האם המוכרת, אך הוחזר אל המשיב בצורה סיבובית בכך שהאם העבירה לו צ'ק שלה אליו (252,000 ₪).

המערערת לא עשתה כלום במשך השנים כדי להעביר את רישום הדירה על שמה.

המערערת שטענה כי המדובר בחוזה שנעשה כדין. לדבריה היו בחיפוש לקנות דירה עבורם והבעל (המשיב) הוא זה שהציע לקנות את הדירה מאמו. לדבריה, היא רצתה כל הזמן שיהיה נכס על שמה אחרי שנות נישואים רבות שלא היה כל רכוש על שמה.

לדבריה, אם כדברי המשיב כי הכול נעשה כדי לקבל משכנתא, יכולה הייתה אמו של המערער להשיגה ע"י משכון הדירה שלה (אותה דירה מושא הערעור) והייתה מקבלת הלוואה מהבנק. לחילופין יכלה לבצע עסקת מכר רק ע"ש בנה, המערער. אלו הוכחות כי אכן הייתה מכירה לשמה.

את אי־ביצוע התשלום הראשון מפרשת המערערת בכך שאכן הם שילמו סכומים גדולים עבור החזקת האם, ואלו היו בעצם גלומים במקום התשלום הראשון.

לגבי אי־ביצוע העברת הרישום. המערערת טוענת כי כל המסמכים היו בידי בעלה והיא סמכה עליו בכל המסמכים והעניינים הקשורים לכך. היא הייתה בטוחה שאכן הוא ביצע את ההעברה בטאבו.

בית הדין האזורי החליט כאמור לאמץ את דברי הבעל מול דברי האישה ובעצם בדרך זו קבע כי החוזה היה פיקטיבי.

דיון והכרעה
לאחר שבית הדין שמע את טענות ותגובות שני הצדדים ובאי כוחם, נראה שיש לקבל את ערעור המערערת.

השאלה המשפטית־הלכתית העומדת במרכז הדיון היא: על מי מוטל נטל ההוכחה במקרה שלפנינו.

לפנינו מקרה שנראה על פני הדברים כי יש בו שאלות שיש ליתן עליהן תשובה. אך בטרם ניתן את אפשרויות התשובות, שומה עלינו כאמור לברר על מי מוטלת חובת מתן התשובות.

אם נרענן את הנתונים שהצבנו לעיל שהם נכונים הן אליבא דשני הצדדים והן אליבא הפסיקה של בית הדין האזורי, הרי שתמונת המצב המשפטי העולה ממקרה זה היא כדלהלן:

1. אין חולק כי בפנינו מסמך אמתי שהוא הסכם חוזה המכר של הדירה.

2. ברור גם כי הצדדים להסכם חתמו על הסכם זה מרצון וללא כל הפעלת לחץ פסול. עוד ברור כי הצדדים עשו זאת בליווי של עו"ד.

3. משכך, המסקנה העולה מהנ"ל היא כי בפנינו חוזה המהווה שטר מכירה כשר לכל דבר ועניין על פי החוק.

4. הכלל לגבי כל שטר ו/או מסמך בעל תוקף הוא, שאין כל אפשרות לבטלו בטענה כי "הוא פיקטבי" ו/או נעשה לצרכים אחרים ולא לשם הדברים המפורשים בו.

הדברים מבוארים בגמ' כתובות יט א:

א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן. דקאמר מאן? אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה?

ופירש רש"י: שטר אמנה לא לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללוות בו ילוה והאמינו שלא יתבענו אא"כ ילוהו.

ובהמשך ביארו בגמ': אמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא דא"ר הונא אמר רב מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו.

ופירש רש"י: ואשמעינן רב יהודה נמי הכי דלוה שאמר כתבתיו ומסרתיו לו אבל שטר אמנה הוא אין צריך המלוה לחזור ולהביא להעיד על החתימה דאין נאמן לוה לפוסלו דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה.

יסוד הדברים הוא שכאשר מובא בפנינו שטר הלואה המעיד על הלואה וזהו יעודו של אותו שטר ולשם כך הוא נכתב, וכן כאשר מובא בפנינו שטר מכר (הסכם מכר) המיועד במהותו להעיד על עסקה שנעשתה, אין מקום לטענה של מי שרוצה לבטלו בטענה כי אמנם השטר נעשה בהליכים כדין ואינו מזויף, אך הוא רוצה לרוקן אותו מתוכנו ולטעון כי לא נעשתה כל הלוואה ו/או לא נעשתה כל עסקת מכירה, אין מקום לטענה זו. כל שטר יש לו את התוקף שלו ואת המטרה אליה הוא מיועד ולשם כך הוא נוצר, ואין אפשרות לרוקנו מתוכנו ולומר שנעשה שטר אך לא נתבצעה הפעולה עליה מעיד השטר אותה הפעולה שלשמה הוא מיועד. לכל שטר חזקה כי לא נמסר ללא הפעולה שלשמה הוא נועד וכפי שהגדיר זאת רש"י: דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה. כלומר, אין מצב שאדם יתן ביד חברו שטר המעיד נגדו אם לדבריו לא נעשתה הפעולה עליה מעיד השטר. זהו מצב שלא ייתכן ואין טענה זו נשמעת.

לפיכך, הנחת יסוד זו קיימת גם במקרה שלפנינו. יש בפנינו שטר מכר/חוזה מכר שנעשה בדרך המקובלת. הטענה כי השטר נעשה באופן הכשר אך עם זאת אינו מעיד על מכירה וכי לא הייתה פעולת מכר, אינה מתקבלת. אם אכן עומד אדם וטוען טענה זו, נטל ההוכחה מוטל באופן מלא ומוחלט על הבא לפגום את כח השטר.

קיימים מקרים בודדים המוזכרים בש"ס ובשו"ע שבהם אנו אומרים כי למרות שנכתב שטר אנו מניחים כי לא נכתב לשם הפעולה שלשמה הוא מיועד. המפורסמים שבהם, "הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ושטר מברחת."

[קיימים המקרים בהם אמנם התכוון הכותב לשטר שיבצע את הפעולה שלשמה הוא נועד אך הבסיס היה בטעות, כמו המקרה המופיע בגמ' בבא בתרא קמו ב:

דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים, ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר, ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה, שאלמלי היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן.

ונפסק בשו"ע חושן משפט רמו סעיף א. אך שם ביטול השטר אינו משום שאנו מרוקנים את כוונת השטר, אלא שכתיבתו נעשתה על בסיס טעות. לא זה המקרה בו אנו דנים, שבו לא היה עניין של טעות לכותב השטר, אלא מעיקרא לא נתכוין שהשטר יעשה את הפעולה אליה הוא מיועד אלא נעשה לשם מטרות אחרות]

הדין הראשון שהוזכר לעיל מופיע בגמ' (בבא בתרא קלא ב, קמד א, קנ ב וגיטין יד א)

אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא.

ועל התוקף והמסלול ההלכתי דרכו ניתן לבטל את השטר ולומר שנעשה שלא לשם מתנה אלא לשם אפוטרופסות, אמרו בגמ' בבא בתרא קמד א: "הני תלת מילי שוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא."

כלומר, גם אומדנא זו בפני עצמה לא היה בה עילה היכולה מהבחינה ההלכתית לבטל את השטר אלא זוהי תקנת חכמים "הלכתא בלא טעמא". לולי זאת, הייתה המתנה קיימת. זאת על אף שהרשב"ם מסביר את הסיבה: "דאנן סהדי דלא עקר נחלת בנים ולא נתכוין אלא שיכבדוה הבנים מתוך שאוכלין על ידה". פירושם של דברים, שעל אף שלדעת הרשב"ם יש כאן סברה של "אנן סהדי" שכתוצאה ממנה אנו לכאורה יודעים את כוונתו של עושה השטר, שלא נתכוין ליתן לה מתנה, עדיין, לולא התקנה המיוחדת שתקנו חכמים לא היה השטר בטל. ורק אותה תקנה שאליבא דהגמ' היא "הלכתא בלא טעמא", רק היא בלבד יכולה לבטל את השטר. וכפי שהיטב להגדיר את דברי הגמ' הנ"ל, רש"י במס' גיטין יד א: "לא עשאה אלא אפוטרופא, להכניס ולהוציא אע"פ שכתבו לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר אלא כך תקנו והפקר בי"ד היה הפקר". יסוד הדבר הוא, כפי שהגדרנו לעיל, משום שכאשר בא בפנינו שטר המיועד למטרה מסוימת, אין כל יכולת לבטלו ע"י ריקונו מתוכנו ולומר שנעשה לשם מטרה אחרת.

קל וחומר אמורים הדברים במקרה שלפנינו, כפי שיוברר להלן, שאין בפנינו סברה או אומדנא חדה וברורה שאינה ניתנת לפרשנות אחרת, אלא אדרבה יש בהחלט סברה טובה וחזקה לומר כי השטר נעשה למטרת מכירת/קניית הדירה ולא למטרות אחרות, במקרה כזה ודאי שהשטר עומד בתוקפו ואין כל אפשרות לטעון כנגדו כלל.

יסוד זה שאין כל אפשרות לרוקן את השטר מופיע במילים מפורשות בדברי הרשב"ם בבבא בתרא קלא ב:

לא עשאה אלא אפוטרופא – דאומד הדעת הוא דאין אדם מניח את בניו ונותן את הכל לאשתו ולא נתכוין אלא לעשותה אפוטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון נכסי ברשותה לפרנסם מהם כפי אומד דעתה ויהיו כפופים לה, ולקמן מני לה מהני תלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא דדברי נבואה הם בפ' מי שמת לפי שאנו מניחין מה שכתוב בשטר בהדיא שנתן לה הכל לילך אחר אומד דעתנו

כלומר, למרות שיש בידינו את הסברה שאומרת לנו לבטל את השטר, קובע הרשב"ם כפי פירושו את דברי הגמ', כי לא ניתן לבטל שטר ע"י ריקונו מייעודו ותוכנו. השטר הוא דבר קיים, עד שהרשב"ם נצרך לבאר שהליכה אחר "אומד דעתנו" כדי להוציא ולרוקן את השטר מכוונתו, אע"פ שיש לנו סברה טובה, עדיין הדבר בגדר "דברי נבואה" ויש צורך בתקנה מיוחדת.

במקרה שלפנינו עדיין לא ראינו שיש כלל סברה ובוודאי שלא ראינו סברה שתהיה בחוזק כזה וביותר לא מצאנו כל תקנה בעניין זה.

המקרה השני, של "שטר מברחת". מקורו בגמ' כתובות עט א:

"הכי א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני, אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו. א"ל רבא לרב נחמן טעמא מאי דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני"

ומפרש רש"י שם:

דלא שביק איניש נפשיה כו' ולא גמר להקנותו אלא בעוד שהוא דואג מאחרים שלא יחזיקו בהם.

הגמ' בבא בתרא קנ ב מסייגת הלכה זו בכך שחלותה היא רק במקרה שכתבה האישה את כל נכסיה, אבל שיירה כל שהוא קנה המקבל.

וכך מבאר הרשב"ם בבבא בתרא שם את עניין זה של מברחת:

מברחת דאמר מר כו' כלומר אשה אלמנה שיש לה נכסים ודעתה לינשא ורוצה להבריח נכסיה מבעלה שלא יהא זכאי בנכסיה ואם תתאלמן או תתגרש יחזרו לה נכסיה ואם לא הוציאתן מרשותו קודם נשואין יזכה בהן בעל ואמרינן בכתובות צריכה שתכתוב כל נכסיה לאחר סתם כיון דלא שיירה מידי אנן סהדי דלא נתנה לזה אלא בשביל שרוצה לינשא ולכשתרצה יחזרו לה אבל אם שיירה כל שהוא קנה המקבל מתנה ולא יחזרו לה כל הנכסים עולמית וזה הדבר אינו כתוב בגמרא כך אלא מכללא שמעינן לה דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (דף עט) אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אני מורה הוראה אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו ויהיב טעמא דלא שביק איניש לנפשיה ויהב לאחריני.

כלומר יש בידינו לא אך סברה בעלמא, אלא למעלה מכך, בידינו סברה חזקה שהיא בדרגת אומדנא דמוכח שאין אדם משאיר את עצמו ללא כל קיום ונותן נכסיו לאחרים. דהיינו אנו מניחים בוודאות שזהו דבר שלא יעלה על הדעת שאדם יביא את עצמו למצב כזה. בהכרח מוכח מכך כי מלכתחילה לא נתכוונה אישה זו לפעולת מתנה ו/או הקנאה כלל, וכי כל מה שעשתה לא עשתה אלא כדי למנוע מבעלה לקבל זכויות בנכסיה. לא בכדי התבטאה הגמ' בלשון "לא שביק איניש נפשיה" דהיינו אין מצב בנורמה של אנשים ובהתנהלותם שיהיה כזה דבר. כלומר אנו בטוחים בהסבר המצב ואין בידינו כל הסבר זולתו.

אין הדברים כך ביחס למקרה שבפנינו. אין בפנינו סברה בוודאי לא כזו שהיא בדרגת "אומדנא דמוכח" שיהיה בכוחה לבטל תוקף שטר, אם בכלל ניתן לומר שבמקרה שבפנינו קיים כביכול רק הסבר אחד ולא יותר.

מן הכלל אל הפרט
ניתוח המקרה שלפנינו: האם הצד הטוען לביטול השטר מביא עימו הסבר היכול לקבוע בצורה ברורה את האומדנא העומדת מאחורי עשיית השטר?

התשובה לכך היא שלילית, ונפרט אחת לאחת.

נזכיר שוב, כי בכל דיון כזה, נקודת הפתיחה היא כי השטר תקף, העסקה נעשתה וכי כל הנוגעים בדבר התכוונו ביושר לפעולה הכתובה בשטר. טענה המועלית ע"י מי מהצדדים לבטלות שטר על בסיס כי לא הייתה כוונה מעולם למה שנעשה בפועל, היא טענה כנגד בית מבוצר שאין מקום שתישמע ובכל מקרה עליה להיות נתמכת בראיה ברורה וחדה כאשר נטל ההוכחה במלואו חל על מי שטוען כן.

התיאור והתזה שהעלה הבעל הייתה: אין ולא הייתה כל כוונה לביצועה של עסקת מכר. כל העסקה כולה נחתמה אך ורק כדי להשיג כספים שיבואו ממשכנתא משום שהבעל היה זקוק לכסף לצרכי השקעה בעסק של בית אבות.

במילים אחרות, לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

מובן לכל בר דעת כי לא יעלה על הדעת לבטל במחי טענה בהבל פה דבר קיים ויציב כמו חוזה שנחתם ע"י שני הצדדים במעמד ובסיוע של עורכת דין. לפיכך, ברור כי כדי להעלות טענה כעין זו, על הטוען כן להציב את ראיותיו. הבה נבחון אותן ראיות שהביא הבעל, ונראה כי בית הדין האזורי סמך עליהן –

1. מאחר שהבעל יורש את אמו מה לו ולקנות בכסף דבר שהוא יכול לקבלו ללא תשלום.

2. התשלום הראשון (בסך 120,000 ₪) לא הועבר לאם בעת חתימת החוזה.

3. חלק מכספי המשכנתא ניתן בצורה "סיבובית" בחזרה מהאם לבנה־הבעל.

4. לא שולם תשלום מס רכישה. בכך לא עמדו "הקונים" בתנאי החוזה.

5. הדירה לא הועברה ברישום בטאבו עד היום.

עובדות אלו מראות אליבא דב"כ המשיב כי החוזה נחתם אך ורק למראית העין, ולפיכך טענתו כי אין לבצע את הרישום כבקשת האישה.

כבר בשלב זה ייאמר כי אין המדובר בראיות ישירות במישור שמתיימר להוכיח כי השטר בוטל מראש על ידי מי מהצדדים עצמם, למהלך כזה אין כל זכר של ראיה. מדובר בראיות הבנויות על שאלות ותמיהות שלכל היותר הן ראיות נסיבתיות שמכוחן עלינו להסיק בעצמנו כי בפנינו אומדנא מוכחת שאכן לא נעשתה כל עסקה אמתית למרות שהמסמכים הכשרים מראים שנעשתה.

בבחינה של אמת מידה זו הרי דיינו בכך שנמצא הסבר נוסף לאותה תמיהה ודי בכך שלא הסברו של הרוצה לבטל יהיה ההסבר היחיד כדי שלא נכל לפגוע בתוקף השטר.

האישה מצידה סיפקה תשובות לכל אותן תמיהות.

על השאלה שהרי הבעל עמד לירש את הכל מאמו ולמה לו לקנות בכסף. ראשית ייאמר כי שום דבר אינו בטוח וכי כל עוד האם חיה היה בכוחה למכור ו/או להעביר את הנכסים לכל מי שתרצה. בעסקת הקניה הבטיח הבן כי הדירה תישאר בבעלותו. אך למעלה מכך, האישה הסבירה היטב כי הייתה זו היא שהציבה את הדרישה מן הבעל כי לאחר שנות נישואין רבות ולאחר שהשקיעה מכספה שהרוויחה בחיי המשפחה לרבות בשיפוץ הדירה, יהיה לבני הזוג רכוש שרשום גם על שמה. את עובדה זו (שהייתה דרישה כזו מצד האישה) אישר הבעל מצדו בפני בית הדין בעת הדיון, כאשר רצה להראות את רצון האישה בכסף. לדברי האישה הם עמדו לקנות דירה בשוק החופשי, ואף הלכו לשם כך לראות כמה דירות! כשאז הוריד הבעל מיזמתו רעיון חדש לפיו יקנו בני הזוג את הדירה הנוכחית מן האימא של הבעל. על פי הבנתי הרי דווקא התמיהות מס' 2 ומס' 3 מהוות תשובה הולמת להנחה זו. הבעל לא התכוון לשלם לאימא סכום כלשהו לתמורה עבור דבר שהיה עומד לירש ממנה. לפיכך, ייתכן בהחלט כי דווקא משום כך לא שולם התשלום הראשון כלל וגם כספי המשכנתא בחלקם הגדול הוחזרו מיד מן האם לידי הבן. ייתכן בהחלט שכאן הצטרפה המחשבה להוציא הלוואה (דהיינו המשכנתא) בתנאים מועדפים שעל פי דבריו היה זקוק לה. הרי שב"סיבוב" אחד זכה הבעל בכמה יתרונות. גם נענה לרצון אשתו לקנות דירה שתהיה גם על שמה, וגם זכה בהלוואה שיכל להשקיע אותה. כך או כך העסקה הייתה עסקת מכר כשרה לכל דבר שבהחלט "נוצלה" למטרות נוספות. יתרה מכך, הייתה זו הזדמנות פז של הבעל לקנות דירה כרצון האישה אך בה בשעה "להוציא" מידי אשתו סכום כסף שהיא הייתה שותפה גדולה ליצירתו במשך שנים ובהמשך גם ע"י תשלום המשכנתא מהחשבון המשותף אליו הכניסה האישה את משכורתה.

ביחס לתמיהות הנוספות. עניין אי־תשלום מס רכישה (מס' 4) ואי העברה בטאבו (מס' 5) – הסעיף בחוזה המתייחס לתשלום מס רכישה ע"י הקונים הוא סעיף סטנדרטי רגיל המופיע בכל חוזה מכר. מטרתו האחת היא פשוטה. כל חוזה עוסק בתשלומים הנלווים לעסקת מכירה כמו מס רכישה, מס שבח, ארנונה וכדומה. בכל חוזה רגיל סעיפים המתייחסים לתשלומים מטרתם אחת לקבוע מי ישלם את מה ותו לא. אין כאן "תנאי" בבסיס המכר. וכי אם לא ישלם המוכר את מס השבח המכירה תיבטל? הכוונה היא לומר שיש חוב כספי של המוכר. הנפקות תהיה בכך שהסכום יקוזז מסכום המכירה. מנגד, אם לא ישלם הקונה את מס הרכישה הרי הוא פוגע בו עצמו, שהרי לא יוכל להעביר בטאבו ללא תשלום זה. ולכן אין מקום לבטלות החוזה בגלל אי־ביצוע התשלום שהרי כל מטרת סעיף זה נועדה להגן על המוכר כדי שלא יתבעו סכום זה ממנו. ובחלק זה הוא ממשיך להיות מוגן.

באשר לכוונה להוכיח מכך שלא שולם מס הרכישה על תוקפו של החוזה ולומר שמכאן ראיה כי הוא היה חוזה למראית עין בלבד. ראשית, וודאי שאין לבוא אל האישה בטענה כזו שהרי היא עומדת מאחורי טענתה כפי שאמרה בדיון שהיא מסרה את כל המסמכים לידי בעלה שהוא היה המטפל בכל ענייני המכירה. לפיכך אין בחוסר המעש של הבעל לשלם את מס הרכישה כל ראיה באשר לעמדת האישה וכוונתה בעת חתימת החוזה. וכאמור אין לנו כל סיבה להוציא חוזה זה מחזקתו.

אך מעבר לכל הנאמר. כלל משפטי קובע כי עוולה אינה יכולה להקנות סיוע וסעד בהליכי משפט לטובת עושה העוולה ולשמש לטובתו בהגנה ו/או בתביעה. במקרה שלנו הרי עוולה זו שלא שולם מס הרכישה ע"י הקונה אינה יכולה לעמוד לצדו בתביעתו לביטול החוזה.

עלינו להדגיש נקודה נוספת בעניין זה של בטלות החוזה. הרי לדברי הבעל התובע, אם אכן בחוזה פיקטיבי עסקינן הרי ממה נפשך נעשתה כאן פעולה לא חוקית. אם העו"ד שערכה את החוזה לא הייתה ב"סוד העניינים" כפי שאכן עולה מתוך הפרוטוקול, הרי א"כ המדובר כאן בעריכת חוזה מתוך הערמה ובחוסר תום לב, דבר שאינו עומד בתנאי סעיף 12(א) לחוק החוזים. אך אם יטען התובע כי עורכת הדין הייתה בסוד העניינים וכי ידעה כי מדובר בחוזה פיקטיבי הרי שבכך הוא למעשה אומר כי עורכת הדין עברה על עבירה בתוקף תפקידה, דבר שבגינו היא אמורה לאבד את רישיונה. לא יהא זה בגדר הדמיון לומר כי היא בכל מקרה הייתה אומרת שלא נאמר לה מאומה וכי היא פעלה מתוך הנחה כי החוזה הוא חוזה לכל דבר שהרי היא לא תפליל את עצמה. והרי עדות כזו תהיה לרעת הלקוח העיקרי שלה שהוא הבעל. בכך ניתן להסביר את חוסר הגעתה של עורכת הדין להעיד בפני בית הדין. עדיין לא ברור מדוע לא השתמש בית הדין האזורי בהליכי משפט ואמצעי האכיפה העומדים לרשותו בכדי להביא את העדה הזו להעיד בפניו.

באשר לראיה שהעלה הבעל מכך שהנכס לא עבר עד היום בטאבו. ראשית, זו ראיה תמוהה. שהרי "יוצר" הראיה הוא הבעל עצמו שהוא התובע. הוא בעצמו תכנן את ביטולו של החוזה, הוא זה שקיבל את כל המסמכים הדרושים להעברה הרישום לידיו והוא זה ש"קבר" את כל המסמכים ולא טיפל בהם. לפיכך, כל חוסר מעש בעסקה זו הן ביחס לתשלום מס הרכישה והן ביחס לאי הפעלת הליך הרישום הם מצד הבעל עצמו ואיך יוכל בכך להשתמש נגד האישה שהיא הקונה המקביל לו.

מקובלת עלי תשובת האישה, כי בכל הנוגע להליכי החוזה והרישום היא סמכה על בעלה, מה עוד שהיא ראתה שהעורכת דין העבירה לבעלה את כל המסמכים. ברוב רובם של הזוגות הנשואים הבעל הוא זה שמתמצא ועוסק בהליכים הפורמאליים הקשורים לעניינים הפיננסיים של שני בני הזוג. היא הייתה רשאית בהחלט להניח כי היא יכולה לסמוך עליו כי יעמוד על כל הזכויות המגיעים על פי החוזה שלדבריה הרי היה חוזה רגיל לכל דבר.

אך גם בעיקר הראיה אין בה כלום. כיום יש במדינת ישראל עשרות אלפי דירות שעדיין לא עברו רישום בטאבו. חלקם מסיבות אובייקטיביות של מעמד הנכס וחלקן מתוך חוסר התעניינות של הלקוח שבא מאי ידיעה ו/או מעצלות. כך או כך, ככל שהחוזה הוא חוזה חוקי לכל דבר, אין להוכיח ממצב זה כלום. המסמכים הנדרשים על פי חוק לצורך ההעברה של הרישום נמצאים ביד הקונים וניתן בכל עת לבצע את הליך הרישום. אין כל מניעה חוקית משפטית להעברת הנכס. לדברי התובע עצמו נמסרו לידיו כל המסמכים לרבות ייפוי כוח של המוכרת כנדרש.

למעלה מן הצורך ייאמר כי על פי החוק העובדה שבמשך שנים שולמה המשכנתא ע"י שני בני הזוג מחשבונם המשותף יש בה הוכחה מספקת על פי החוק לכוונת שיתוף בנכס גם עם לא היה חוזה כלל ע"ש האישה, דבר שעל פי החוק דיו בכדי לבצע חלוקת הנכס בין שני בני הזוג. עוד הוסף לכך את העובדה כי חוזה השכירות עם השוכרים נחתם ע"י שני בני הזוג שבזה עצמו יש ראיה.

המסקנה העולה מהאמור היא, כי החוזה שנחתם בין המוכרת [ל' ב'] לבין הקונים שהם בני הזוג [פלוני] ו[פלונית] הוא חוזה תקף לכל דבר. בהתאם לכך יש לעשות את כל ההליכים הנדרשים ולשלם את כל התשלומים הנדרשים ולבצע את הרישום בטאבו כפי העולה מן החוזה דהיינו 50% ע"ש התובע [פלוני] ו 50% ע"ש הנתבעת [פלונית].

הנגזרת ממסקנה זו היא כי תשלום המשכנתא שנלקחה חל על שני בני הזוג בשווה ועל כל אחד מהם מוטל לשלם מחצית. היות והייתה התקופה שבה הבעל שילם לבדו א"כ היה על האישה להחזיר לו מחצית ממה ששילם עבור תקופה זו. עם זאת היות ותשלום המשכנתא היה בתקופה שהדירה הייתה מושכרת לאחרים ששילמו דמי שכירות, ובתקופה זו הבעל לבדו קיבל את דמי השכירות ולא התחלק עם האישה, הרי שיש לקזז את חלק האישה מתוך דמי השכירות המגיעים מחלק האישה. מנגד, ביחס לתביעה של הבעל לחלק את הזכויות שצברה האישה במקום עבודתה במשך שנות הנישואין יש לערוך חישוב של זכויות האישה ממקום עבודתה ולהעביר לבעל מחצית מזכויות אלו.

בעקבות הנחתו של בית דין קמא כי החוזה אינו תקף ואין לאישה חלק בדירה עלתה השאלה שאם כך לא היה על על האישה להשתתף בתשלומי המשכנתא ועל הבעל להחזיר לה את התשלומים שהאישה השתתפה במחצית. בית הדין קמא החליט שלא להיכנס לעריכת חישובים ובחר בדרך של פס"ד על בסיס "פשרה". וכה כותב בית הדין קמא:

נראה שיש מקום להכריע בדרך פשר, ולהורות שהבעל יהיה פטור מלהחזיר לאשה כספים שהאשה שילמה לפרעון חוב המשכנתא, ומנגד יש לדחות את תביעות הבעל לקבלת מחצית מזכויות האשה ממקום עבודתה, ולקבלת מחצית מדמי פיצויים בסך 200,000 ₪, ומחצית מרכב שנרכש. כך שהזכויות ממקום העבודה של האשה ישארו בבעלות האשה, כנגד תשלומי המשכנתא ששילמה בתקופת החיים המשותפת. ההכרעה היא על דרך הפשרה במסגרת מכלול העובדות והטענות שבנדון ועל כן אין צורך לבדוק בצורה מדויקת את שווי הזכויות לעומת תשלומי המשכנתא ששולמו.

מבלי להיכנס לשאלה אם אכן היה מקום לילך בדרך זו ולא לעשות את החישוב הנכון, הרי שאם החלטתנו תהיה על פי האמור לעיל כי יש לראות את החוזה כתקף לכל דבר ועניין ולאישה חלק של מחצית בדירה על בסיס החוזה, הרי אין ספק שחל עליה חובת תשלום מחצית המשכנתא. משכך, הרי נפלה כל "הפשרה" שהרי ברור הוא שאין לבעל להחזיר לאישה מאומה ממה ששילמה את מחצית תשלומי המשכנתא, שכן היא שותפה מלאה בדירה ועליה להשתתף במחצית התשלומים. ומשנפל צד זה בפשרה, הרי גם הצד השני שהוא שאלת חלוקת הזכויות שצברה האישה במקום עבודתה חזרה ועלתה ויש לעשות לגביה חישוב כפי שאנו עושים בכל זוג המגיע לפתחנו ומבקש לדון בחלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון איזון משאבים.

העולה מהדברים הנ"ל, שיש לקבל את ערעור המערערת ולבצע את רישום הדירה כפי העולה מחוזה המכר. ובכך גם לבטל כליל את תביעת האישה להחזר כספים ששילמה עבור המשכנתא. נהפוך הוא, כפי שהזכרנו לעיל, יש מקום לדון ביחס לאותה תקופה בה שילם הבעל לבדו את המשכנתא בשעה שהיה גם על האישה להשתתף בהם. אם כי כבר כתבנו שתשלום המשכנתא היה אמור להיות מכספי השכירות של הדירה אותם נטל הבעל לעצמו בלבד ללא מסירת מחציתם לידי האישה. בכך גם יש להחזיר לדיון ולהחלטה את תביעת הבעל לחלוקת הזכויות שצברה האישה במקום עבודתה.

על פי האמור מחליט בית הדין:
א. בית הדין מקבל את הערעור שהוגש ע"י המערערת.

ב. מבוטלים בזה סעיפים: 1,2,3,6 של פסק הדין של בית הדין האזורי מיום כ"ז תשרי תשע"ד (13/10/13).

ג. סעיפים: 4,5,7,8,9,10 של פסק הדין הנ"ל, בתוקף.

ד. החוזה שנחתם ביום 30/05/1994 בין הגב' [ל' ב'] ז"ל ("המוכרת") לבין מר [פלוני] והגב' [פלונית] ("הקונים") על מכירת הדירה ב[...] הוא חוזה כשר ובעל תוקף משפטי לכל דין.

ה. בהתאם לאמור, יש לבצע את רישום הדירה ה"ל כפי העולה מחוזה קניית הדירה שחתמו עליו בני הזוג עם המוכרת הגב' [ל' ב'] ז"ל. דהיינו, 50% ע"ש מר [פלוני] ו־50% על הגב' [פלונית].

ו. נדחית תביעת האישה מן הבעל להחזרים של תשלומים ששילמה (במשותף) על המשכנתא.

ז. נדחית תביעת הבעל מן האישה להחזרים על תשלומי המשכנתא ששילם לבדו.

ח. מבוטלת ה"פשרה" עליה החליט בית הדין האזורי בתביעות ההדדיות.

ט. לפיכך, עומדת לדיון והכרעה תביעת הבעל לחלוקה שווה של הזכויות שצברה האישה במקום עבודתה במשך שנות הנישואין. לצורך דיון ופסיקה בתביעה זו בלבד, מוחזר התיק לבית הדין האזורי. על בית הדין האזורי לקבוע מועד לדיון בתביעה זו וליתן פסיקה.

י. מותר לפרסם פס"ד זה בהשמטת פרטי הצדדים.

הרב אליהו הישריק

נפסק כאמור לעיל.

ניתן ביום ט"ו בשבט התשע"ה (04/02/2015).