הערעור לפנינו הוא לבטל את פסק דין של בית הדין האזורי בתל אביב מתאריך ה' במרחשוון תשע"ד (9.10.2013) המבטל הסכם גירושין שנעשה ע"י הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום כ"ה במרחשוון תשס"ט (23.11.2008). במסגרת הסכם הגירושין האשה ויתרה על חלקה בדירה אשר הצדדים גרו בה ובאישור ההסכם נכתב "הדירה לבעל מירושה והאשה מוותרת על הדירה."

וכן נכתב בפסק הדין מושא ערעור זה:

בדרך כלל, בהסכם גירושין נכתב "הואיל וברצון הצדדים להיפרד ע"י גט פיטורין כדמו"י, הסכימו והתנו ביניהם...". הרי שקושרים את הנכתב בהסכם לביצוע הגט, ולכן בכל הסכם גירושין יש לראות את ביצוע הגט בפועל כתנאי לקיומם של שאר הסעיפים, וכל עוד לא בוצע הגט בפועל, גם אם הצד החוזר מההסכם רצונו גם עכשיו בגירושין ומבקש לעשות שינויים בתנאי ההסכם כדי להשיג תנאים משופרים יותר, מכל מקום לא נראה שיש מקום לחייבו לבצע את ההסכם לפני מתן הגט.

בפד"ר כרך י' עמ 131 דנו בשאלה זו, והגר"א שפירא זצ"ל כתב בזה וז"ל שם:

"אבל בהסכם גירושין... ע"י הזכרת הגירושין הכוונה היא שזמן הביצוע של ההתחייבות חל לא בזמן חתימת ההסכם, אלא מכח אומדנא דוחים זמנה עד לביצוע הגירושין בין הצדדים... כל עיקרו של ההסכם בא להסדיר את העניינים של בני הזוג העומד להתגרש על אחר הגירושין, וכל עוד שלא התגרשו לא הגיע בכלל זמן ביצוע ההתחייבות ואין בכך התחייבות ממשית כלל לפני הגירושין, ועל כן כשמישהו מהצדדים חוזר בו מהסכמה לגירושין, אין כל מקום לדון לחייבו בחיוב הכספי שבהסכם הגירושין, שהחיוב אינו בר תוקף כלל לפני הגירושין, אלא אם כן הובהר בפירוש שההתחייבות הכספית חלה מיד, או שזה מובן מאליו שההסכם הכספי תוקפו לחול מיד."

כאשר בפועל ביצעו טרם הגירושין חלק מסעיפי ההסכם, באופן זה ההסכם כולו תקף לפני הגירושין, ואין כל צד יכול לחזור בו. וכן כתבו בפד"ר כרך ה' עמ' 210, וז"ל:

"לאחר שהאשה חתמה על הסכם גירושין בו הסכימה לקבל גט, והבעל מוכן לקיים תנאי ההסכם והאשה חוזרת בה, וכן מחלה האשה על מזונותיה ועל כתובתה מתאריך ידוע וכבר קבלה תמורת זאת כפי ההסכם, הדירה שהיא גרה בה והרהיטים שבה, מחליט בית הדין שאין לחייב את הבעל במזונות אשתו."

הרי שמסקנתם, שלאחר ביצוע חלק מההסכם טרם הגירושין אין כל צד יכול לחזור בו. אולם אם ההסכם לא בוצע כלל כל עוד לא התגרשו, יכול כל צד לחזור בו.

בפסקי הדין הנ"ל ציינו לדברי הרא"ש בתשובה (כלל יא סי' ו) ושו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קנח) בעניין יבם שהתחייב לחלוץ, ואגב כך התחייב התחייבות ממונית, שאף אם חזר בו ואינו רוצה לחלוץ, אינו יכול לחזור בו מחלק הממון. אולם בפד"ר (כרך ה ע' 210) הסיקו שאין ללמוד משם אלא למקום שיש חיוב בגירושין, שאז הצד שעליו חל החיוב בגט אינו יכול לחזור בו מחלק הממון שבהסכם.

בנידוננו, אמנם הגענו למסקנה שיש לחייב את הצדדים בגירושין, אך אין בכך חיוב אישי על האשה, אלא קביעה מכוח המצב בין הצדדים, שברור שכיום אינם רוצים זה בזה ואין מקום לשלום בית, ויתכן שהבעל הוא שגרם לכך, וברור שאין להטיל על האשה את תוצאות המצב הזה.

מלבד כל הנ"ל, בנד"ד כאמור לדברי האשה ההסכם נחתם תחת לחץ הבעל כלפיה, ומתוך פרוטוקולי בית הדין אכן משתמע שהאשה סבלה מאד מיחסו של הבעל כלפיה וכלפי ילדיו.

בצירוף כל הנ"ל, בית הדין מחליט שהסכם הגירושין בטל והצדדים חייבים להתגרש.

לאחר הגירושין, בית הדין יקיים דיון בעניין הרכוש של הצדדים.

בית הדין רואה לנחוץ להבהיר, שהחומר שהוגש לבית הדין ע"י ב"כ הבעל, שמתוכו עולה שאין הצדדים יכולים לחזור בהם מההסכם הנדון, שם מדובר כאשר הצדדים באים לחזור מההסכם לאחר הגירושין.

טענות המערער
א] בתאריך י"ג באייר תש"ע (27.4.2010), 15 חודשים לאחר שההסכם אושר הגישה בקשה לביטולו ויש כאן עניין של שיהוי, איפה הייתה במשך שנה וחצי, ובאותו בקשה לביטול ההסכם היא כותבת בין השאר כי הבעל הפר את ההסכם כיון שלא עמד בתשלום של 10,000 ₪ למעט 4,000 ₪, היא אמרה שהבעל התחייב ב-10,000 ₪

ב] היא גם כותבת ששילם 4,000 ₪ זאת אומרת שהוא התחיל לקיים את ההסכם ויש לזה משמעות בהלכה, ומי שאישר שקיבל חלק מההסכם אז אפילו אם היה כפייה אבל יש כאן "סבר וקיבל" כיון שלקחה 4,000 ₪. מעולם לא הוגשה תלונה למשטרה על כפייה להסכם,

ג] דבר נוסף, היא לא מסרה אף פעם מודעה על חתימה בכפייה, כל שכן שבית הדין שלח אותם אחרי ההסכם ואמר להם תחזרו עוד שבוע ולא נעשה דבר.

ד] עוד דבר, בית הדין הסתמך על כך שהייתה אלימות לאורך הנישואין, ויש בפד"ר שכתבו שאונס צריך להיות באותו מעשה, כי הרי לא יתכן שכל מי שהיה לו אי פעם איזו אלימות נבטל את ההסכמים שהוא חתם עליהם, לא נשמע דבר כזה, האם הייתה אלימות בתוך בית הדין.

ה] עוד טענה, אומר בית הדין שלא היה קיום להסכם ומתעלם מכך שהיא קיבלה 4,000 ₪ והיא בעצם מודה בהסכם.

הנה קודם מתן החלטה זו בית הדין ביקש מב"כ הבעל להגיש מסמכים המעידים כי הבית אכן רשום על שם אם בעל וז"ל ההחלטה:

החלטה

על בא כח הבעל להגיש מסמכים המעדים כי הדירה בה גרים הצדדים אכן שייכת לאֵם הבעל. אם הוא זקוק לעזרת בית הדין עליו להגיש פסיקתה מתאימה.

על החלטה זו יש לענות תוך 14 יום מיום מתן החלטה זו.

מאז מתן החלטה זו עברו למעלה מחמישים יום ומסמך כזה לא הוגש על כן בית הדין נפנה לכתיבת החלטה.

א] טענת הבעל כי את הדירה קיבל בירושה לא הוכח כי אכן רשומה הדירה על שם הבעל, ואף שבית הדין נתן זמן רב לב"כ הבעל שיגיש מסמכים המעדים כי הבעל קיבל את הדירה בירושה מסמכים כאלו לא הוגשו, לכן יש כאן טענה בלבד של הבעל כי ירש את הדירה ותו לא ומנגד טענת האשה כי הצדדים פלשו לדירה זו ומשכך הדברים הדבר נשאר בספק.

זאת ועוד: המעיין בהסכם הגירושין יראה כי לשון ויתור על הדירה מעולם לא נכתב בהסכם. לשון ויתור נכתב בפרוטוקול וזה ודאי לא מחייב מאחר שיש הסכם גירושין. בהסכם הגירושין כל אשר נכתב הוא "הדירה והרכוש נשארים בחזקת הבעל למעט רכושם האישי של האישה והילדים, והאישה מתחייבת לעזוב את הדירה המשותפת וזאת לפני מתן הגט." ולכן כל זמן שלא הוכח כי הבעל מוחזק בדירה הלשון הכתובה בהסכם "הדירה והרכוש נשארים בחזקת הבעל." אין בלשון זו ממש אשר ייתן זכות כל שהיא לבעל כי אם הבעל לא מוחזק בדירה זו כפי שכתבנו לעיל הלשון יישאר מוחזק לא מקנה לו דבר.

ב] עוד טוען ב"כ הבעל כי הבעל התחיל בקיומו של ההסכם בכך ששילם 4,000 ₪ כפיצוי עבור חלקה של האשה בדירה, ולכן לא ניתן לבטל את ההסכם. טענה זו יש לדחות. לא רק שהאשה הכחישה את הדברים וטענה כי תשלום זה היה עבור מזונות אלא בתוך הסכם עצמו כתוב במפורש כי הבעל ישלם 4,000 ש"ח עבור מזונות ילדיו. ואת עלית על כולנה: הבעל בעצמו אמר בדיון שהתקיים ביום כ"ב בשבט תש"ע (6.2.2010): "נתתי לה 4,000ש"ח על סמך המזונות, לא על סמך הדירה".

הטענה בדבר הסכם בע"פ כי הבעל יפצה את האשה בסך 10,000 ושילם לה על החשבון 4,0000 ש"ח אינה יכולה להתקבל מאחר שבהסכם עצמו נכתב: "הצדדים מצהירים במפורש כי פרט לאמור בהסכם זה אין להם ולא תהיה להם כל טענה או תביעה או דרישה מכל מין וסוג שהוא אחד כלפי השני."

ג] עוד מלין ב"כ הבעל כי בית הדין הסתמך על הטענה של אלימות של הבעל כנגד אשתו ובעקבות כך פסק כי ההסכם נעשה ונחתם מתוך אונס וכפייה ולכן יש לבטל הסכם זה. על טענת האלימות לא היה עליה דיון ואף אם הייתה בפד"ר כתבו שאונס צריך להיות באותו מעשה, כי הרי לא ייתכן שכל מי שהיה לו אי פעם איזו אלימות נבטל את ההסכמים שהוא חתם עליהם, לא נשמע דבר כזה. על זה יש להשיב כי בית הדין כתב זאת כתוספת בלבד ולא כטעם עיקרי וז"ל:

"מלבד כל הנ"ל, בנד"ד כאמור לדברי האשה ההסכם נחתם תחת לחץ הבעל כלפיה, ומתוך פרוטוקולי בית הדין אכן משתמע שהאשה סבלה מאד מיחסו של הבעל כלפיה וכלפי ילדיו."

על כן בית הדין לא היה צריך לקיים כל דיון בזה. מה עוד צדקו דברי בית הדין קמא כי המעיין בחוות דעת של העובדת הסוציאלית יראה שכתבה: "אבי המשפחה הוא גבר אלים ונרקומן שהינו אלים כלפי מאשתו והן כלפי ילדיו..." ובעובדה כי הבעל שהה תקופה ארוכה "בבית נועם" – הוסטל לטיפול בגברים אלימים. וכתבו שם: "חולשתו והדמוי העצמי הנמוך שלו ... נכנס למעגל האלימות, החל להגיב בתוקפנות ואלימות בעיקר כלפי אשתו..." ואף שנגמרה התקופה בה היה אמור לקבל טיפול הוצע לו להאריך את זמן הטיפול והוא הסכים ואף אחד לא חייב אותו. משמע שחלק מהזמן ששהה על דעת עצמו היה כי הבין כי אכן הוא זקוק לטיפול בגלל האלימות כלפי אשתו, כך שטענת ב"כ הבעל – "כי לא הובאה שום הוכחה לדברים אלה ועוד ידוע הכלל המשפטי הרווח בערכאת האזרחית שמאמינים לאישה בכל בנוגע לאלימות "כמשקל קל כנוצה", וכידוע הפסיקה החולשת בערכאה האזרחית היא שעל סמך טענה בעלמא מרחיקים בעל מן האישה ללא שום ראיות תומכות ואלה מן המפורסמות, קביעה והוכחה שמקומה לא ימצאנה בהלכה." – הנה אחר חוות הדעת של העו"ס ועצם שהותו של הבעל בבית נועם על דעת עצמו מוכיחה כמאה עדים כי מדובר בבעל אלים, שאם לא כן מדוע המשיך לשהות בבית נועם על דעת עצמו.

על כן דברי ב"כ הבעל בזה נדחים.

ד] גם לפי חוק החוזים תשל"ג–1973, סעיף 18 אומר:

"18. עושק

מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

בנידון דידן גם אם אנו נצא מתוך הנחה כי לבעל זכות יורשים הרי האישה טוענת כי גרו שם למעלה מעשרים שנה ובנו והשקיעו שם א"כ משהו ודאי מגיע לה ולא ברור כלל מה קיבלה האישה בתמורה על ויתור ההשקעה שהשקיעו שם.

ה] הנה למרות כל אשר כתבנו עיקר הטעם הוא כמו שכתבו בי"ד קמא:

בדרך כלל, בהסכם גירושין נכתב "הואיל וברצון הצדדים להיפרד ע"י גט פיטורין כדמו"י, הסכימו והתנו ביניהם...". הרי שקושרים את הנכתב בהסכם לביצוע הגט, ולכן בכל הסכם גירושין יש לראות את ביצוע הגט בפועל כתנאי לקיומם של שאר הסעיפים, וכל עוד לא בוצע הגט בפועל, גם אם הצד החוזר מההסכם רצונו גם עכשיו בגירושין ומבקש לעשות שינויים בתנאי ההסכם כדי להשיג תנאים משופרים יותר, מכל מקום לא נראה שיש מקום לחייבו לבצע את ההסכם לפני מתן הגט.

סוף דבר: בית הדין דוחה את הערעור ועל הצדדים לפעול על פי פסק דין של בי"ד קמא שניתן בתאריך כ"ז באדר תשע"ג (9.3.2013).

הנה אחר כתיבת פסה"ד בית הדין חזר מפגרה ומצא על שולחנו מסמכים מתאריך כ"ד באדר ב' תשע"ד (26.3.2014) – צוואה וצו קיום צוואה שהוגשו על ידי ב"כ הבעל המעידים כי אכן דירת הצדדים ירש אותה הבעל מאביו.

ולאחר עיון במסמכים אלו בית הדין לא מצא לנכון לשנות פסיקתו, כיןון שעיקר הטעם לביטול ההסכם אינה העובדה אם הבעל ירש או לא ירש את הדירה מאביו.

ניתן ביום י"ט באלול תשע"ד (14/9/2014).