הצדדים התגרשו בבית הדין על יסוד החלטה מיום כ' אלול תשע"ד (15/09/2014), שבה הבעל חויב בגירושין, ובלא הסכם גירושין המסדיר את שאלת חיוב הבעל בתשלום הכתובה.

בהחלטה הנזכרת נכתב כדלהלן:

"ביחס לשאלת חיובו של הבעל בתשלום הכתובה, יצוין להחלטה הנזכרת שבה כתבנו כי "בשלב זה לא מצאנו יסוד לקבוע כי האשה הפסידה את הכתובה". גם כעת לא חל שינוי בקביעה זו ולכן בנסיבות המתוארות האשה לא הפסידה את זכאותה לכתובה מאחר שהיוזמה לפירוד ולגירושין היא מצד הבעל, ולמעשה הבעל כפה עליה את הגירושין, ולכן אין בהגשת תביעת גירושין מטעמה כדי להביא לשלילת זכאותה לכתובה.

כעת עלתה טענה מצד הבעל, כי הסכם הממון קבע שבהסכם זה הוסדרו מכלול הזכויות והתביעות הממוניות, ולכן לאחר מימוש הסכם זה אין מקום לתביעה נוספת לכתובה. על האשה להגיב בתגובה מנומקת על טענה זו וכן להתייחס לשאלת שיערוך והצמדת הסכום הנקוב בכתובה בשקלים ישנים. עמדתה בשני נושאים אלו תתקבל תוך שלושים יום."

בעקבות החלטה זו התקבלה תגובה מנומקת מטעם האשה, המתייחסת לשני הנושאים שהתבקשה להגיב עליהם. כעת עם השלמת כתבי הטענות המנומקות מטעם שני הצדדים להלן השלמת הפסיקה בשאלת הכתובה.

ככל שהדבר נוגע לשאלת חיוב הבעל בתשלום הכתובה, עומדים לדיון שני נושאים. האחד, האם במסגרת הסכם הממון שנחתם בין הצדדים לפני כשמונה שנים, האשה ויתרה על הכתובה ומה תוקף המחילה, וכן מהו הערך של הכתובה האם יש להורות על הצמדת הסכום הנקוב בכתובה.

תוקף המחילה על הכתובה כשבכתובה נכתב שלא תועיל מחילה
מעיון בהסכם עולה כי אכן במסגרת הסכם זה האשה מחלה על הכתובה, מחילה שאינה מפורשת, אלא במשתמע.

בסעיף 6 להסכם הממון נכתב –

"בני הזוג מסכימים כי בכפוף לאמור בהסכם זה ולביצועו המלא בפועל, אין להם ולא תהיה להם כל תביעה וטענה, מכל מין וסוג שהוא האחד כלפי משנהו."

ובסעיף 9 נכתב –

"מוסכם כי האמור בהסכם זה מהווה הסדר סופי ומוחלט של כל ענייני הרכוש והממון בין בני הזוג ולהוציא המפורט בו אין לצדדים כל תביעות לגבי הזכויות הסוציאליות ו/אן הכספיות ו/או זכויות אחרות מכל מין וסוג שהוא."

בנוסח זה שבהסכם מצויה מחילה על הכתובה, ועיין בב"ש אה"ע סי' סו סק"י שביחס לתוספת הכתובה מועילה מחילה, ואין דין התוספת כדין העיקר שנחלקו בה ראשונים כמבואר בב"ש שם סק"ט.

עמדת האשה היא שוויתור על הכתובה בניסוח הנזכר, שאינו מפורש אלא במשתמע, הוא חסר תוקף, הגם שהיא מסתמכת על פסיקה של בית דין אחר, אינה נראית לנו. למרות זאת, עדיין יש לדון האם עקב ויתור זה האשה הפסידה את הכתובה. וזאת מאחר שבכתובה שבפנינו נכתב הנוסח המקובל מקדמת דנא בקהילות ספרד –

"ולא יפתנה ולא יסיתנה שתמחול לו סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה, ואם תמחול הרי המחילה ההיא בטלה מעכשיו כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש."

ובהתאם לכך, יש לדון האם אם יש תוקף למחילת האשה על הכתובה, מחילה שכאמור הוסדרה בהסכם הנזכר.

נקדים ונציין כי נוסח זה נהוג כבר מאות שנים בקהילות ספרד – עיין מהרשד"ם חיו"ד סי' קז וחלק אה"ע סי' כ' וסי' כה, עדות ביעקב סי' ע' דף קפו, בנוסח הכתובה שבשער המפקד ובספר נהר מצרים, ובספר אבני אפוד סי' סו.

והנה בשולחן ערוך חושן משפט סי' סו סעיף כג פסק –

"המוכר שטר חוב כדינו, אם חזר ומחלו ללוה, מחול... ואפילו אם התנה עמו שלא יוכל למוחלו, אם מחלו מחול."

ובאר הסמ"ע ס"ק נז –

"הטעם, דאי אפשר להתנות שלא יוכל לעשות מה שיכול לעשות, כ"כ ב"י."

אך לכאורה, מרן הבית יוסף בתשובה כתב להיפך.

בשו"ת בית יוסף דיני כתובות סי' ד' כתב:

"מכל מקום אם מנהג פשוט באותה העיר לכתוב בכתובות תנאי שלא יוכל לפתותה שתמחול שום דבר מסיכי כתובתה ואם תמחול יהיה כחרס הנשבר, אעפ"י שלא נכתב תנאי זה בכתובתה זו ככתוב דמי, וכמ"ש המפרשים בההיא דאמרינן בפרק המקבל שדורשין לשון הדיוט. ואם כן בכל גוונא אין מחילתה כלום. אף על פי שיש לי גמגומי דברים על מי שעבר ופתה אשתו שתמחול לו ומחלה לו אם אותה מחילה בטלה מפני תנאי זה, דאיכא למימר דמחילתה קיימת, דהיאך אדם מתנה שאם ימחול שלא תהא מחילתו מחילה אם כפי הדין היא מחילה, ואפשר דבקנין מצי לסלוקי נפשיה מההיא מחילה שכל פעם שתמחול יחול קנין החיוב ואפילו מאה פעמים."

לכאורה דברי מרן הבית יוסף בתשובה אינם מתיישבים עם דבריו בשו"ע חו"מ סי' סו הנזכרים.

אך ביאור הלכה זו מצינו בשו"ת דברי משה (להג"ר משה עזרא מזרחי ז"ל מחכמי אר"ץ) חלק אה"ע סימן כג, וז"ל:

"מצאתי להרב תורת חסד (סימן פ"א) שרמז לתשובת מהריק"א, וכתב ואף על פי שמרן נסתפק בדין זה אם מועיל זה התנאי, ונראה מדבריו שכן נראה לו עיקר, אין זה מספיק ממ"ש בשם בעל העיטור וכו', וכיון שכן אכתי לא נפיק מידי פלוגתא עכ"ד. ויותר מזה הוי ליה לומר דמרן עצמו בסימן ס"ו פסק כהעיטור, ואיך בתשובה לא נזכר מזה יע"ש. ואנא זעירא אמינא דכל זה גרם לו להרב לפי שלא ראה תשובת מרן, אכן אנן דזכינו לראותה אין שום סתירה מפסקיו, דכתב וז"ל על ידי קנין מהני."

על כן לפי דרכו אין כל סתירה מהשו"ע לתשובת ב"י, מאחר שבכתובה נוהגים שהחתן מתחייב בקנין על כל ההתחייבויות המפורטות בשטר הכתובה, מועיל התנאי שלא תועיל מחילה.

וכן עולה ממש"כ שו"ת מהר"י בן לב חלק ב סימן מז:

"הכי נמי בנדון דידן אף על גב דהמחילה לא באה לעולם מצי לחייב את עצמו שאם תמחול לו אשתו כתובתה שלא תועיל לו המחילה אלא שהחיוב הראשון במקומו יעמוד ומחייב את עצמו מעכשיו בשיעבוד הראשון... בנדון דידן אנו למדין מההיא מימרא דמצי לחייב את עצמו מעכשיו בקנין לכשתמחול ויחזור ויחול החיוב מדמעיקרא."

דרך נוספת בביאור הלכה זו מצינו בתומים שבאר את פסק השו"ע בסי' סו וכתב (אורים סי' סו ס"ק פח):

"ואפילו אם התנה וכו'. דכל תנאי שהתנה עם לוה שלא תשמטנה שביעית וכדומה מהני, אבל כאן תנאי שהתנה המוכר שהוא המלוה בלי לוה, אין זה תנאי לבטל כח זכות של לוה, ולכך אי מחל ללוה לא מהני תנאי לבטל זכות של הלוה."

לפי דרכו, בנידון של כתובה שהחתן עצמו מתחייב במעמד הנישואין התחייבויות עבור הכלה, מועילה התחייבות זו שלא תועיל מחילה, והשו"ע מיירי במוכר שטר חוב לחבירו, שההתחייבות שלא למחול אינה במעמד הלווה הנפגע ממנה ואינה בהסכמתו, ולכן אינה חלה.

וכן העלה המבי"ט בתשובה חלק א' סי' ב' שבנסיבות אלו שנכתב בכתובה שלא תועיל מחילת הכתובה שאכן המחילה אינה בתוקף, וז"ל:

"כיון שאמר ולא יוכל להפקיע שום דבר מסכום כתובתה ואם תמחול שמחילתה לא תהיה מחילה... ואינה יכולה למחול אפילו פרוטה כמו שכתב בשטר."

וע"ע ישועות ישראל סי' נד סק"ב.

סיכומו של דבר, הגם שבהסכם הנזכר האשה מחלה על הכתובה, אין ממש במחילה זו שלא הוסדרה בסמוך לגירושין אלא בתוך פרק הנישואין בהיותם בשלום בית. וזאת, על יסוד הקבוע בשטר הכתובה שלא תועיל מחילה. ויצוין שבנידון זה הסכם הממון בעיקרו, ובכלל זאת הסעיף הנ"ל שבו משתמעת המחילה, אינה ביוזמה של האשה גרידא, אלא הכול הוסדר לבקשת הבעל שביקש לעגן זכויותיו, ולכן נכלל באמור בכתובה שמחילה בפיתוי הבעל אינה בתוקף. על כן ההוראה שנקבעה בכתובה שהמחילה לא תועיל, נכונה גם לנסיבות אלו.

הצמדת הסכום הנקוב בשטר הכתובה
בשטר הכתובה של הצדדים, מיום ז' שבט תשמ"ה, נקוב סך 5,000,000 שקלים ישנים שנהגו באותה עת. בלא הצמדה, הסכום עומד על סך 5,000 שקל, ויש לדון האם יש מקום להצמדה.

עיין בפד"ר כרך יח עמ' 37 שמסקנתם שיש להצמיד את הסכום הנקוב בכתובה, לעומת זאת בפד"ר כרך יג עמ' 308 נקטו בפשיטות שאין להצמיד. ועיין בחוברת "כנס הדיינים – תשע"א" עמ' 251 במאמרו של הרה"ג בנימין בארי שליט"א שהביא את הדעות השונות, ובמסקנתו קבע כי יש מקום לפשרה.

עוד נציין שדעת גדולי הדיינים בבית הדין הגדול נ"ע, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והראשל"צ הגאון מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל, הייתה לחייב כתובה בהצמדה, וכי כך נהגו בזמנו בבית הדין הגדול.

בספר "מעשה בית דין" להרה"ג מרדכי טולידאנו שליט"א, דיין ביה"ד ירושלים וחתנו של הראשל"צ הגאון מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל בחלק א' חלק חו"מ סי' ו' הביא דעת חותנו, וז"ל:

לאחר כתבי כל זאת שאלתי למו"ח הגאון פאה"ד מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א לדעתו בענין גביית כתובה לפי הצמדה וענה לי בזה הלשון: כשישבנו בביה"ד הגדול היינו גובין כתובה לפי הצמדה. ושאלתי לו אם כתב תשובה בענין, ואמר לי שלא כתב, אבל הוסיף שזה פשוט כי סברא היא שלא תקבל האשה אותו סכום, דאז כי לא ישאר אפילו סכום מינימלי לכתובה דהיום. ולפני שנים ג"כ שאלתי אותה שאלה, ואמר לי שהיו מצמידים חלק מהכתובה ולא הסביר מהו החלק ומהם הנימוקים לכך."

ובספר "אורות המשפט" להרה"ג יצחק צבי אושינסקי שליט"א, דיין בית הדין בחיפה, חלק ג' עמ' רצ"ה הביא שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל נשאל שאלה זו והשיב שיש להצמיד את הכתובה, אך ביחס לטיבה של ההצמדה השאיר הדבר לשיקול דעת בית הדין, ע"ש.

וע"ע בספר עיונים במשפט להרה"ג ח.ש. שאנן שליט"א חלק אה"ע סי' כז שיש להצמיד את הכתובה למדד, ולדעתו כשם שאמרו חז"ל "אחריות טעות סופר", גם היעדר קביעת ההצמדה בשטר הכתובה נידון כ"טעות סופר", כי ודאי זו הייתה הכוונה להצמדה גם אם לא נכתב.

עוד יצוין כי בפסק דין שניתן בתיק אחר והתפרסם בספר עטרת דבורה ח"ב סי' י"ט עמ' 782 כתבנו ונימקנו מדוע אין מקום להצמדת הסכום הנקוב בשטר הכתובה. אך כעת לאחר עיון נוסף בהלכה זו נראה כי יש מקום להבחין בין הצמדה שנועדה לשמר את ערכה המלא של הכתובה, כשבלא ההצמדה קיימת שחיקה קטנה ומזערית בערך הכתובה, ובין נסיבות בהן השחיקה איננה מזערית אלא להיפך, הסכום שנותר בלא ההצמדה הוא מזערי, לאחר שרובו ככולו של ערך הכתובה נשחק ונותר רק סכום מזערי בלבד יחסית לערך המקורי בעת החופה, כגון בנידון דנן שבלא ההצמדה, הכתובה נשחקה ביותר ועומדת על סך 5,000 שקל בלבד. בנסיבות אלו יש מקום להצמדת הסכום הנקוב בשטר הכתובה, וזאת מטעם נוסף שלא עמדנו עליו בעת כתיבת פסק הדין הנזכר.

ההנחה הראשונה היא שאין לתת לשקלים הישנים מעמד של "נפסל המטבע" בעת החלפת השקלים הישנים בחדשים, וכפי שהבהרנו בספר עטרת דבורה (שם) והבאנו שכן דעת החזון איש. הדעת נוטה כך מאחר ומעיקרא המטבע מקבל את מעמדו על יסוד דינא דמלכותא, ואותו דינא דמלכותא לא קבע שהשקלים הישנים נפסלו, אלא קבע שהם הוחלפו, ושבמקום אותם שקלים ישנים יבואו השקלים החדשים, וגם היה פרק זמן ששניהם שימשו זה בצד זה כדי להקל על ההחלפה. לכן אינו דומה לנידון "נפסל המטבע" המבואר בש"ס ופוסקים, שם המטבע נפסל ומכאן ולהבא אין לו כל מעמד מוניטרי, מלבד ערך המתכת עצמה. על כן בנידון דנן אין לנו אלא לדון בדין שחיקת המטבע, ולברר האם ההתחייבות של החתן בעת הנישואין היא התחייבות של מטבע, דהיינו סך שקלים בדווקא תוך היצמדות לסכום הרשום בלבד ולהתעלם מהערך של סכום זה, או מלכתחילה בעת הנישואין ההתחייבות היא לתשלום ערך ושווי של סך השקלים הנקוב בשטר הכתובה.

אם אכן ההתחייבות של החתן בתוספת הכתובה היא התחייבות ללא קבלת תמורה, אלא כמתנה בעלמא שהחתן מתחייב בסכום הנקוב בשטר הכתובה, אולי היה יסוד לטענה שהחתן התחייב רק בסכום שנקב בלירות או בשקלים ישנים, וכי לא הייתה כוונתו להתחייב בערך השווה לסכום הנקוב. אך אם החתן קובע את הסכום שנכתב כתוספת כתובה בגין תמורה המתקבלת אצלו, מסתבר שמלכתחילה כוונתו הייתה להתחייב בעין יפה בערך של הסכום הנקוב ולא רק להישאר דבק במספר הלירות או השקלים הישנים, גם אם הם יאבדו את מרבית ערכן.

אמנם בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' לט קבע שאין הכתובה נידונת כהתחייבות התלויה בדעת שני הצדדים, אלא תלויה בדעת החתן בלבד, למרות זאת הגם שמההיבט המשפטי אין התחייבותו תלויה בהתחייבות נגדית מצד הכלה, עדיין לא נכון לקבוע שהסכום הנקוב בשטר הכתובה כתוספת כתובה, ניתן כמתנה גרידא שאינה כנגד טובת הנאה שהחתן אמור לקבל מהנישואין, וכמו שיבואר. ולכן ביחס להתחייבות מסוג זה קיימת "אומדנא דמוכח", שלא עלה על דעתו להתחייב בעין רעה ובלא הצמדה ולהותיר סכום זה ברמה נמוכה ביותר כעבור פרק זמן.

בירושלמי במסכת כתובות ביארו מהי ההנאה שהבעל קיבל ושהביאה אותו להתחייב בתוספת הכתובה.

בתלמוד ירושלמי מסכת כתובות פרק ה' הלכה א' נכתב כדלהלן:

"במה הוא מתחייב לה לא כן רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב אינו חייב ליתן לו. רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני. עד כדון בשפסק מן האירוסין פסק מן הנשואין,רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב. עד כדון כשבעל, לא בעל רוצה הוא ליתן כמה על קניינו שהוסיף. פסק מן האירוסין פסק מן הנישואין ולקרות חתנו של פלוני כבר הוא בראוי תשמיש אין בו קניין לא הוסיף מיכן רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה ויכולה היא לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו אמר רבי אבין מעיקא היא ליה הוא משבק לה."

עקרונית, הירושלמי סובר שאין תוקף להתחייבות ערטילאית, הניתנת שלא כנגד תמורה או הנאה, אף כשהיא בשטר. ועל יסוד הנחה זו הירושלמי מברר מהי ההנאה שהחתן מקבל, שבזכות אותה הנאה גמר ומקנה, ועלו כמה אפשרויות. האחת שנקרא חתנו של פלוני, השנייה חיבת ביאה, והשלישית להרוויח שלא יגיע למצב שהאשה תחפוץ להצר לו ולהעיק עליו כדי שיגרשה.

ובספר פני יהושע מסכת כתובות דף קב עמוד ב' כתב:

"נמצינו למידין דאף למאי דסבר הירושלמי דאין אדם אחר יכול לחייב במה שאינו חייב אפ"ה בחיובא שבין איש לאשתו מחייב דלא מיקרי דבר שאינו חייב ואף בשעת נשואין."

וכן רש"י במסכת כתובות דף קא ע"א כתב: "אבל תוספת יש לה, דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה."

והרמב"ם בפרק כ"ד מאישות הלכה ג' כתב שאיילונית או אשה מחייבי לאווין שלא הכיר בה יש לה תוספת ואין לה עיקר כתובה ומבאר הרמב"ם:

"ולמה אין להן עיקר ויש להן תוספת. העיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, והרי היא עמדה בתנאי שלה."

יש להוסיף בנקודה זו את מש"כ הריב"ש סי' קכז ועוד פוסקים, שלא נאמרה ההלכה של "תליוהו וזבין זביני' זביני", בגירושין מאחר ש"אין דמים לאשה", ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ומדבריהם אנו למדים שהפוסקים מצאו לנכון לקבוע כי כשהבעל מפסיד את אשתו זהו הפסד שקשה להעריכו בסכום כזה או אחר והוא הפסד העולה על סכום גבוה שיתקבל אצלו בתמורה. לכן ה"ה בעת שהחתן נושא את אשתו, גם הסכום שיכתוב בכתובה הוא עדיין פחות מהערך האמתי המתקבל אצלו בעת הנישואין.

העולה מדברינו: יש לקבוע כי ההתחייבות בתוספת הכתובה היא כנגד טובת ההנאה המתקבלת בעת הנישואין אצל החתן המתחייב.

לזה יש לצרף מש"כ בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ סי' ד' (ד"ה ונלענ"ד) ובספר שבט הלוי חלק ו' סי' רלב שהשיקול של אומדן דעת המתחייב, הוא הקובע האם כוונתו להתחייב את הערך בהצמדה או לא, צירוף שני יסודות אלו יכול להיות שיקול מכריע לחיוב תשלום הכתובה בהצמדה, וזאת על יסוד אומדן דעת ברור שלא הייתה כוונת החתן להתחייב בעין רעה בסך הלירות או השקלים הנקובים בדווקא אם לאחר פרק זמן רב בעת המימוש של שטר, יתברר שהוא סכום זעום ביותר. ואומדנא זו אינה כדי ליצור חיוב מחודש, אלא אומדן דעת בפרשנות ההתחייבות שבשטר הכתובה, והיא בלבו ובלב כל אדם, שלא עלה על דעתו של החתן ביום שמחת לבו ובעת שכותב שטר כתובה במגמה לכבד את המעמד ואת הכלה, להתחייב התחייבות בעין רעה, שבמועד מימושה כעבור שנים רבות תתברר כהתחייבות בסכום מזערי ביותר שאינה מכבדת את החתן המתחייב ואת הכלה.

עוד ניתן להוסיף ביאור בהלכה זו. אין אנו קובעים שבפועל זו הייתה דעת החתן ומחשבתו בעת חתימת שטר הכתובה, ויצוין לדברי החזו"א חלק אה"ע סי' עט ס"ק טז בהבנת הלכה זו של אומדנא:

"אע"ג דבאמת כל האומדנות אינו מחשבת הקונה והמקנה בשעת הקנין והמעשה, מ"מ מידת סתמא שתלוי במשפט החכמים מה חשיב תנאי ומה לא חשיב תנאי, תלוי בחוזק החשק של הענין שעושה ובחוזק ההפסד של החשש העתיד המסופק."

גם ביחס לאומדנא בהתחייבות תוספת הכתובה למרות שבעת החתונה החתן לא העסיק עצמו בשאלה האם להתחייב התחייבות צמודה. אך גם בלא שהדבר עבר במחשבתו, עדיין כך הם הדברים בסתמא. וזאת מאחר שכאמור אינו דומה דין הכתובה לדין החזר חוב בגין הלוואה או מקח, שם המתחייב נוטל את ההתחייבות המינימאלית המוטלת עליו על פי דין, מאחר וזו התחייבות מאולצת. משא"כ בהתחייבות שבשטר הכתובה קיימת האומדנא דמוכח הנזכרת, שבעת חתונתו ושמחת לבו החתן באופן כן ובלא ספק מביע ג'נטלמניות, ובוודאי ברצונו להתחייב בעין יפה בערך הממשי ולא את מספר השקלים או הלירות בלא הצמדה שכעבור שנים רבות יישאר סכום מגוחך בלבד. נשער בנפשנו שבעת החופה יתפסו את החתן בשאלה האם ברצונך שכעבור 25 שנה הסכום יהיה נמוך מאד שאינו מספיק אף לרכישת מכונת כביסה, האם לכך התכוונת כעת, שאם תיפרדו תיתן לה סכום זעום בלבד, או במועד פטירתך מן העולם כשהאשה תקבל כתובתה מהעיזבון, וכי עולה על הדעת שבעת ההתחייבות ביום הנישואין החתן יאמר כן אכן זו כוונתי. ללא ספק שבעת הנישואין בלבו ובלב כל אדם שאין זה רצונו, אלא אם כן החתן ידוע ומוכר כאדם רע וממולח המבקש להתל גם בכלתו הטריה כבר ביום נישואיהם לכתוב סכום גבוה ומכובד ולבסוף יתברר שלא נותר ממנו אלא זעום שאינו מכבד את הצדדים, ואיזה חתן מבקש לקבל תחת החופה דימוי מהסוג הזה.

עוד יובהר, מחלוקת מהרשד"ם (חו"מ סי' עה) ומהרש"ך (חלק א' סי' סב, עב, קיא, וח"ב סי' נג) וכן הפוסקים בדורות שלאחריהן מתייחסת לפיחות או ייסוף של אחוזים בודדים או אף כמה עשרות אחוזים עקב שינויי ערך המטבעות, ודנו אם יש מקום להצמדה, ויש שכתב ולפשר (מהר"י באסן סי' סג ופני משה ח"ב סי' צו), ויש שהתנגדו לפשרה במקום שאין מנהג ידוע לפשר בין הצדדים (חקרי לב מהדורא בתרא חו"מ סי' ט' ופרח שושן חו"מ כלל ד' סי' א). אבל באותן נסיבות שבלא ההצמדה ערך הכתובה נשחק כמעט לגמרי, אין זו רק שאלת ההצמדה השנויה במחלוקת הפוסקים אלא מלבד זאת קיימת האומדנא הנזכרת שבוודאי אין רצונו של החתן להתחייב בסכום כסף שכעבור שנים רבות יישאר מזערי ביותר.

בהתאם לאמור, בנסיבות מקרה זה, שגם לאחר ההצמדה הסכום המוטל על הבעל אינו מופרז, אלא סביר מאד ביחס לחיובי שטר כתובה (שאם לא כן קיימת אומדנא נגדית שלא עלה על דעתו להתחייב בסכום מופרז על יסוד הצמדה), לכן יש להורות על הצמדת הכתובה במלואה.

כוח בית הדין לפסוק הצמדה
מסקנת פסק הדין הנוכחי ניתנת על דעת שלושת חברי בית הדין, אך הנימוקים לפסק דין זה, כמפורט לעיל, ניתנו על דעת שניים מבין הדיינים הח"מ, ולהלן נימוקי הדיין השלישי בקצרה.

הנושא של הצמדה בכתובה נתון במחלוקת בין הפוסקים, ובתי הדין בזמננו נבוכים בשאלה כיצד יש להכריע בעניין זה. הסברה שנכתבה לעיל בעניין אומדן דעת הבעל בעת הנישואין, אינה חד-משמעית, ולא בכל מקרה ניתן לומר שהבעל מתכוון להתחייב להצמדה. אף במקרים שבהם ניתן לומר שזו הייתה כוונתו, עדיין יש מקום לדון על פי איזו הצמדה יש לשערך את הסכום הנקוב – למדד, לדולר, או באופן אחר. על כן, יש להוסיף נימוק נוסף לקביעת ההצמדה, שהוא הנימוק העיקרי. מאחר והאינפלציה הדוהרת בתקופת החלפת המטבע הישראלי לשקל ולשקל חדש, גרמה לשחיקה גבוהה ביותר בערך הכתובות, לפיכך, אם יפסקו בתי הדין לחייב את תשלום הכתובות רק לפי הערך הנומינלי (מכיוון שלפי עיקר הדין יכול הבעל לומר קים לי כמו הפוסקים הסבורים שאין חיוב הצמדה), ייגרם עוול לאותן נשים שלא יקבלו פיצוי הוגן, למרות שבעת הנישואין התחייב הבעל לתת להן סכום הגון, בעת גירושין או פטירה. באותם מקרים שבהם באשה מקבלת בסופו של דבר פיצוי חילופי לפי חוק יחסי ממון, די בכך ואין צורך לחייב בהצמדה. אך במקרים הבודדים שבהם האשה אינה מקבלת כל תשלום לפי החוק, אם לא תיפסק הצמדה, חובה על בית הדין להפעיל את סמכותו על פי ההלכה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ב':

"כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון...

(ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור) (טור בשם הרמב"ם פרק כ"ד מסנהדרין). וכל מעשיהם יהיו לשם שמים; ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם. הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג;..."

הסמ"ע (שם, ט) מפרש: "רצה לומר, שהמחום הציבור לבית דין עליהם."

בתי הדין הרבניים במדינת ישראל, בדונם בנושאים שבהם הוסמכו על פי החוק, בוודאי כלולים בהגדרה זאת, ועל כן יוכל בית הדין, לפי שיקול דעתו, אם נראה לו שצורך השעה לעשות כן, לחייב את ההצמדה, או חלק ממנה, על פי סמכותו, וכן היה מנהג בתי הדין בתקופת קום המדינה, לחייב פיצויי גירושין לאשה אף בסכומים הגבוהים מסכום הכתובה. אמנם בימינו, הזכויות המתקבלות אצל האשה על פי החקיקה בעניין יחסי ממון בין בני זוג מייתרות בדרך כלל את הצורך לכך, אך במקרים שבהם אין מענה לזכויות האשה בהליכים אלו, יש מקום לבית הדין להפעיל שיקול דעת ולחייב הצמדה או חלקה, בהסתמך על הפוסקים המחייבים זאת, ולא לאפשר לבעל לומר קים לי כפוסקים הפוטרים. כפי הנראה, זאת הייתה הסיבה לדברי גדולי הדיינים בדורנו שהובאו לעיל, שנהגו לפסוק הצמדה מסוימת לפי שיקול דעת בית הדין.

במקרה שבפנינו, בהתחשב בכך שהאשה לא הייתה זכאית לזכויות כלשהן לפי פסיקת ביהמ"ש, ואדרבה, הבעל קיבל סכום הגון בתמורה להשקעותיו בנכסי האשה, ועל פי הסכם הממון בין הצדדים, ולאור העובדה שסכום הכתובה המוצמד עולה לסכום שאינו מגיע אף לחמישית מהסכום שקיבל הבעל, יש מקום להורות על הצמדה מלאה של הסכום.

נימוקים בהרחבה לנושא כוח בית הדין לפסוק פיצוי לאשה, נכתבו בתיק אחר על ידי דיין בית הדין בצפת וטבריה בדימוס הרה"ג יועזר אריאל, בעת שבתו בבית דין זה, ויצורפו בנפרד לתיק.

עד כאן נימוקי הדיין השלישי.

מסקנה
על יסוד חישוב ההצמדה למדד אנו פוסקים שעל הנתבע לשלם לתובעת סך 99,000 שקל חדש. סכום זה ישולם תוך 30 יום.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת פרטים מזהים של הצדדים.

ניתן ביום ט"ז באייר התשע"ה (05/05/2015).