רקע
בתיק שלפנינו, האישה גב' [ל' ר'] ביקשה בשנת תשס"ג אישור גיור לגיור שנערך ע"י בית הדין של הרה"ג נסים קרליץ שליט"א ביום ג' טבת תש"ס (12/12/99), וכן ביקשה אישור נישואין לנישואין שערך בית הדין הנ"ל סמוך לאחר הגיור בבני ברק עם מר [פלוני].

בית הדין שלח את תעודת הגיור של המבקשת לנשיא בית הדין הגדול דאז, הגאון הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, וקיבל אישור לגיורה של הנ"ל. פסק דין לאישור הגירות ניתן ביום א' שבט תשס"ב (14/01/02).

במהלך הדיון בבקשת האישה לאישור הנישואין, התברר לבית הדין כי המבקשת נשואה אזרחית למר [ג' ר'] (יהודי רוסי). האישה טענה כי בעלה נעלם כבר לפני כשש שנים ואינה מוצאת אותו. לאחר שהביאה עדים לדבריה, בית הדין התיר את נישואי המבקשת, שהייתה גויה בעת נישואיה לבעלה היהודי, שלטענתה נעלם. פסק דין בעניין זה ניתן בי' אלול תשס"ב (15/8/02).

לאחר קבלת פסק הדין נישאו בני הזוג בשנית ע"י הרבנות באשקלון בב' כסלו תשס"ד (14/12/03).

לאחר שיצא פסק הדין של בית הדין, הגיע מכתב ממשרד הפנים (משטרת הגבולות) ובו בקשה שלא לאשר את יהדותה של המבקשת, וזאת מאחר שהמבקשת היא שוהה בלתי חוקית שהובאה ארצה למטרות שליליות.

בעקבות הנ"ל יצאה החלטה מאת בית הדין בכ' אייר תשס"ד (11/5/04) בו נכתב:

לאחר שעלה חשד סביר לבית הדין כי אכן גב' [ל' ר'] חיה בשלום ושלוה עם בעלה, והמופיעה לפנינו אינה אלא דמות בדויה, אשר על כן קובע בית הדין כי פסק הדין להתרת הנישואין בין אדון [ג' ר'] וגב' [ל' ר'] בטעות יסודו והוא בטל.

ביחס לגיורה של המבקשת אשר נעשה ע"י בית הדין של הרב קרליץ והעתק התעודה נמצא בתיק בבית הדין – בית הדין לא הוא שגייר וממילא אין הוא מבטל גיור זה אשר הוכר ע"י הרבנות הראשית.

מאחר שאין באפשרות בית הדין לבטל גיור זה, ומאחר שהנ"ל נישאה בחו"ק כדמו"י ע"י בית הדין המגייר, הרי שמעמד ההלכתי כיהודייה ונשואה ע"פ ההלכה נתון לבירור ע"י המגייר והמשיא אשר רימו אותו ועליו לתת את דעתו ההלכתית בנדון.

בעקבות בקשה מאת ב"כ המבקשת עו"ד מנחם גרון ביום 20.7.2004 לבטל את ההחלטה, אשר ניתנה במעמד צד אחד, בית הדין הוציא החלטה נוספת ביום ט' תמוז תשס"ד (28/6/04) שאישור הגירות ואישור הנישואין שניתנו ע"י בית הדין מוקפאים עד לבירור שייערך לבקשת הצדדים. בתגובה לבקשה נוספת של ב"כ האשה נגד החלטה זו, חזר בית הדין ביום 19/8/04 על קביעתו ש"מעמדה ההלכתי והיותה נשואה נתון קודם כל לברור בית הדין המגייר והמשיא". נקבעה דיון ליום 26/10/04.

ואמנם, המבקשת קיבלה אישור מבית הדין של הרב קרליץ שליט"א מיום ט' כסלו תשס"ה (22/11/04), בו נכתב:

הריני לאשר בזה כי הגב' [ל' ר'] שזוהתה עפ"י ת"ז מספר [...] ושתמונתה מצו"ב, התגיירה בפני דיינים מבית דיננו ביום ג' בטבת תש"ס בטבילה וקבלת עול מצוות כדין, והופיעה שוב בבית דיננו ביום י' בחשון תשס"ה.

אין ספק שדינה כיהודי' לכל דבר ועניין המסתעף מכך.

לדברי המבקשת חזרה לבית הדין של הרב קרליץ שליט"א לאחר שהתגלה תרמיתה, ואישור זה נועד כדי לאשר את גיורה שוב למרות השם הבדוי. מטעם זה גם הוסיפו תמונה לאישור, שלא כמו האישור המקורי שהיא ללא תמונה, כדרכם.

מעיון במסמכי בית הדין אשר נמצאים בתיק, נראה שאישור זה לא הוצג לבית הדין בשעתו, וביום 4.12.2005 ניתנה החלטה לסגור את התיק. מאז לא הייתה כל פעילות בתיק.

בדיון שנערך לפנינו הופיעה המבקשת [פלונית] וגוללה סיפור ארוך ומפותל שתוכנו הוא כדלקמן: אכן אין היא גב' [ל' ר'] אלא גב' [פלונית], וכל המעשים שנעשו על ידה – דהיינו הנישואין עם בעלה השני, הגיור, והתרת הנישואין של מר [ג' ר'] מגב' [ל' ר'] – נעשו בזהות בדויה והיא בעצם גב' [פלונית].

לטענתה, משטרת הגבולות – משרד הפנים – עלו על כך שהיא שוהה בלתי חוקית. היא הודתה בכך שבאמת היא [פלונית] ולא [ל' ר'] והביאה לכך תיעוד שסיפק את משרד הפנים, והוא אישר בסופו של דבר את זהותה של המבקשת כגב' [פלונית]. בין היתר נערך משפט של מדינת ישראל – משרד הבריאות – מול המבקשת, שהקפיאה עוברים עם בעלה דהיום, ובני הזוג ביקשו את העוברים. המבקשת הייתה צריכה להוכיח שאכן היא, [פלונית], היא זו שהופיעה בשם [ל' ר'] עם בעלה והקפיאה את העוברים. בית המשפט השתכנע, ואמנם אפשר ל[פלונית] לקבל את הביצית המופרית ונולד לבני הזוג ילד.

לפני שנכריע בנידון שלפנינו ברצוננו להעיר: המקרה שלפנינו הוא אולי החמור ביותר שנתקלנו בו במהלך עבודתנו השיפוטית. הופעה לפני בית הדין בזהות בדויה, שהביאה להתרת נישואין של מר [ג' ר'] מאשתו שהוא נשוי לה כחוק, גיור שלה בזהות בדויה ונישואין שלה בזהות בדויה לאדם אחר – אלו הדברים החמורים ביותר שיכולים להיות.

אמנם [פלוני], הבעל של [פלונית], אמר לפנינו שהוא אוהב את אשתו ורוצה להישאר נשוי לה, על אף שהוא מודע לרמאות שנקטה [פלונית]. כנראה, הוא מבין את הנסיבות שהביאו אותה לרמאות זו, והוא רוצה להמשיך ולהיות נשוי לה ולגדל יחדיו ילדים ומשפחה.

אולם בית הדין אינו יכול לקבל בשתיקה תרמית כזו חמורה שהשלכותיה חמורות ביותר. בית הדין סבור שלא ייתכן, למרות כל הנסיבות, לעבור לסדר היום על שאישה תופיע לפנינו בזהות בדויה ותבקש גירושין מבעל (קרימינל ככל שיהיה) בזהות של אשתו והיא לא אשתו. בית הדין מעביר אפוא את פסק דין ליועץ המשפטי של בתי הדין לשקול את הטיפול בתרמית זו.

דיון והכרעה
לגופה של בקשה, בית הדין צריך לדון בכל ההליכים שנערכו לפניו: א. התרת הנישואין של מר [ג' ר'] מאשתו [ל' ר']; ב. אישור הגיור; ג. אישור הנישואין.

א. כאמור, בוודאי התרת הנישואין של מר [ג' ר'] מגב' [ל' ר'] בטלה, וכפי שכבר ניתנה החלטה ביום 11/5/04. מאחר שהבעל [ג' ר'] רשום כאזרח ישראלי, אם הרישום כגרוש לא תוקן, יש לבטל את מעמד הנ"ל ולקבוע כי מר [ג' ר'] עדיין נשוי לגב' [ל' ר']. על כב' המזכיר הראשי להעביר העתק החלטה זו לעיון משרד הפנים.

ב. עוד יש לדון במקרה שלפנינו, האם מבחינת ההלכה אפשר לקבוע שאכן המבקשת [פלונית] היא אותה הגברת שהציגה עצמה כ[ל' ר'] ושהייתה לפנינו בהתחלה?

בית הדין ביקש מהזוג שיביאו עדים שהיו בחתונה שלהם והם מכירים אותה מאז ועד עתה. אולם הזוג התנגד להביא את אותם עדים מן הסיבה שכל הנוכחים בחתונה והמשפחה המלווה אותם לא יודעים מכל המציאות הקשה אותם הם חווים במשך של למעלה מעשר שנים.

לדעתנו גם בלי עדים ניתן לקבוע כי המבקשת [פלונית] שלפנינו היא אכן המבקשת שהציגה עצמה כ[ל' ר'] ושהייתה לפנינו מן הראיות הבאות:

1. הבעל אומר זו אשתי והיא מסכימה עמו. הדבר דומה במקצת למש"כ בשו"ע אבה"ע ס' יט ס"ב: "איש ואשה שבאו ממדינת הים היא אומרת זה בעלי והוא אומר זו אשתי אם הוחזקה שלושים יום שהיא אשתו הורגים עליה."

הבעל שלפנינו הוא אותו בעל שהיה בשנת תשס"ג והא אומר זו אשתי והוחזקו כל הזמן יחד כאשר גם נולד להם ילד, ולכן יש לסמוך על כך שאכן גב' [פלונית] היא שהציגה עצמה כגב' [ל' ר'].

2. העידו לפנינו עורכי הדין של הצדדים במסיחים לפי תומם שהם מלווים את בני הזוג בכל התלאות שעברו מאז הגילוי של משטרת ההגירה על הזיוף של זהות המבקשת עד לניסיון לקבל אישור לתושבת ארעי במדינת ישראל בשנת 2010. גם זו הוכחה שהגב' שהציגה עצמה כ[ל' ר'] היא גב' [פלונית].

3. גם בית המשפט הכריע בסופו של תהליך שגב' [ל' ר'] היא גב' [פלונית].

לאור האמור קובע בית הדין כי המבקשת [פלונית] היא המבקשת שהציגה עצמה כ[ל' ר'], שהופיעה בבית הדין בשנת תשס"ג.

מאחר ואת תהליך הגיור עברה המבקשת בבית דינו של הרב קרליץ שליט"א, ומאחר שהמבקשת הופיעה בפניהם בזהות בדויה, קבענו שעליהם לדון האם יש לקבל את הגיור הנ"ל או בגלל רמאות זו יש לשקול את כל קבלת הגיור.

ואמנם, האשה הציגה אישור מבית הדין של הרב קרליץ שליט"א מט' כסלו תשס"ה, לאשר את הגירות. אולם, לדעתנו, מכיוון שגם באישור זה מופיע עדיין זהותה הבדויה ומספר תעודת זהות המתייחס לזהות זו, ואין ברור לנו שאכן הבהירה להם את המציאות הנ"ל, אי אפשר להסתפק באישור זו.

לאור האמור בית הדין הפנה שוב את המבקשת לבית הדין של הרב קרליץ שליט"א כדי שיחוו דעתם במפורש האם הגיור שעשו תקף, ושיוצא אישור גירות גם בשם ובתעודת הזהות הנוכחיים.

בית הדין של הרב קרליץ אישר את הגיור של [פלונית] וקבע שמבחינתו על אף שהיא הזדהתה בשם אחר הם מכירים בגיור ומבקשים מבית הדין לאשר גיור זה.

לאור האמור מאשר בית הדין את הגיור של [פלונית] ת"ז [...] ועל הרשויות המוסמכות לתקן את תעודת ההמרה מספר 4034 מיום ט' שבט התשס"ב 22/1/2002 במקום [ל' ר'] ת"ז [...] ירשם [פלונית] ת"ז [...].

ג. ביחס לנישואי גב' [ל' ר']/[פלונית] עם מר [פלוני]. כאמור, מר [פלוני] אמר שהוא התחתן עם האישה הנ"ל והיא נשארה מבחינתו אותה גב' שהציגה עצמה כ[ל' ר'] אע"פ שהובהר לו למפרע שהיא גב' [פלונית].

אולם נשאלת השאלה ההלכתית: האם כאשר אדם מתחתן עם אישה וברור לו שהיא גב' [ל' ר'], ולאחר זמן התברר שהיא גב' [פלונית], אפילו אם הוא מסכים ורוצה להישאר נשוי לאותה אישה – האם אין כאן מקח טעות שהנישואין בטלים מעיקרם? ואפילו אם רוצים להישאר זה עם זה, האם עליהם לעשות נישואין חדשים?

שהרי אם הבעל היה בא לפנינו ואומר התברר שאשתי היא לא [ל' ר'], היא [פלונית] והיא שיקרה לי, האם אין זה מקח טעות שתצא בלי גט, או בגט רק מספק?

ואם כן גם לפנינו, אף אם הבעל רוצה בנישואין, האם לא נצטרך לעשות קידושין מספק?

אמנם אין ספק שקל היה יותר היה לבית הדין להזמין את הצדדים לפניו ושהבעל יקדש לפנינו בפעם השלישית את אשתו (פעם ראשונה אצל הרב קרליץ ופעם שנייה ברבנות אשקלון), אבל לחיבת העניין ההלכתי בררנו נושא זה.

"ויהי בַבֹקר והנה היא לאה"
לכאורה, אין קידושי טעות יותר גדולים מאשר יעקב אבינו שהתכוון לרחל ונמצאה לאה, ועוד שהטעו אותו במזיד ובסימנים שנתן לרחל ומסרתן ללאה.

והתפלאתי מאוד שראשונים ואחרונים לא דנו בשאלה זאת לאור העיסוק הנרחב בו עסקו בעניין קיום המצוות ע"י אבותינו הקדושים והדיון בשאלת נישואי יעקב אבינו שתי אחיות.

ומצאתי לגאון הרב אשר ווייס שליט"א במנחת אשר על בראשית פרשת וישלח שהביא את המהרש"א חידושי אגדות מסכת סנהדרין דף יט עמוד ב ששאל שאלה זו וז"ל:

"ובהכי יתיישב לי מה שהקשו המפרשים כיון דיעקב קיים כל התורה למה נשא ב' אחיות דהוא דבר שעתידה תורה לאסור דיש לומר כי א"א היה לו ליעקב לינצל מאיסור ב' אחיות שעתידה תורה ליאסר כי באמת רחל נתקדשה לו מן הדין בשכר שבע שנים כמ"ש הבה לי אשתי דהיינו שנתקדשה לו כבר והיא אשתי בשכר ז' שנים דאע"ג דהמקדש במלוה אינה מקודשת בשכר הנאת מחילת מלוה מקודשת כדאמרינן פרק קמא דקידושין אך כיון שעדיין אז באמת לבני נח לא נאסרו ב' אחיות הרי גם לאה נתקדשה לו בביאה ולא ה"ל קדושי לאה קדושי טעות דיעקב ודאי לא היה עושה בעילתו בעילת זנות והשתא אף אם היה מגרש אחת מהם לא היה יכול לקיים דבר שעתידה תורה לאסור ומן התורה איזה מהן שגירש הוה ליה השניה אחות גרושתו כיון דבאמת שניהם היו מקודשות לו ושניהם ודאי לא היה אפשר לו לגרש ודו"ק:

(לפני שנדון בדברי המהרש"א הנוגעים לעניינו יש להעיר על דברי המהרש"א שלפי דבריו רחל כבר הייתה מקודשת ליעקב בדין מחילת מלוה ולאה התקדשה בביאה ויעקב לא היה יכול לגרש את לאה כי גם אז רחל הייתה אסורה עליו מדין אחות גרושתו. הדברים קשים שהרי אם סבר יעקב שרחל כבר מקודשת לו הרי שהוא לא התכוון לקדש בביאה, אם כן כיצד לאה נתקדשה ליעקב? וצ"ע)

העולה מדברי המהרש"א שקידושי טעות של לאה לא בטלו מפני שיעקב לא היה עושה בעילתו בעילת זנות.

המנחת אשר תמה על דברי המהרש"א דאין עושה בעילתו בעילת זנות לא מהני אלא במקום תנאי כהא דכתובות ע"ג ע"א ולא בקידושי טעות שהתכוון לרחל ונמצאה לאה.

אולם כדברי המהרש"א נמצא גם בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא תניינא סימן נא וז"ל:

"הרי דמתנה ואמר ע"מ שאין עליך נדרים או מומין דחזינן דקפיד שלא ליקח אשה שיש בה מומין ונדרים, מ"מ מסברא לא מהני רק אם מתנה בכל דיני תנאי, וא"כ ממילא מוכח דכל מק"ט דעלמא היינו דאף בלא התנה אנן סהדי דקפיד והוי כהתנה ומהני מדין תנאי, אבל לולי דלמדנו מב"ג וב"ר דמהני תנאי לא הי' שייכות דינא דמק"ט דלא עדיף ממתנה במפורש, ולפ"ז ניחא דהיכי דלא הוי טעות בקדושין רק בחופה דהיינו דזינתה באירוסין לא הוי מקח טעות דכיון דחופה א"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי, ה"נ טעות לא מהני, ולא בטלה קנין החופה."

מדברי הרע"א עולה כדעת המהרש"א שגם מקח טעות פועל מדיני תנאים, וא"כ אם במקרה של יעקב ולאה שבו ודאי מדובר בגופים מחולקים ובכ"ז בגלל רצונו של יעקב תפסי קידושין, ק"ו במקרה שלנו שבו מדובר באותה אישה שנתגיירה והתבררו פרטים מעברה שלא משפיעים על בעלה והוא מוחל הרי שלשיטה זו הקידושין תופסים.

אולם רבים חולקים על הרע"א וסוברים שיש לחלק בין מקח טעות לדיני תנאים. וז"ל שו"ת בית הלוי חלק ג סימן ג:

"והנה כל זה שייך בדבר אחר שחוץ להקידושין וכמו בנפלה לפני מוכה שחין דבעצם המקדש לא היה שום טעות דהוא שלם בלא מום רק נבא לבטל הקידושין משום דבר שנתחדש אח"כ ולומר דעל זה האופן לא נתרצית ובכה"ג הביטול הוא בגדר תנאי וצריך בו משפטי התנאים וגם שייך בזה הסברא בדברים שבלב דאינם דברים בלא תנאי מפורש וכן בהא דקידושין דף נ' בשמע שמת בנו וכ' נכסיו לאחר דכ' התוס' והרא"ש דאינם דברים שבלב משום דאיכא אומדנא דמוכח דשם עצם הקנין שהקנה להאחר הרי היה כהוגן ומטעם אחר צריך לבטלו משו"ה אם לא היה אומדנא דמוכח היה נקרא דברים שבלב, אבל דבר דהיה טעות בעצם המעשה וכגון בנתקדשה לאחד ונודע שהוא בעל מום או מו"ש והיא לא ידעה מזה דזה נקרא מקח טעות והרי הא דטעות חוזר אינו בגדר תנאי וגם לא שייך לדון בו דין דברים שבלב דהביטול של הדבר הוא מצד דעצם המעשה היה בטעות ולזה לא בעי כלל שיהיה אומדנא דמוכח וכל מום שמקפדת עליו כשנודע לה ה"ה מקח טעות וחוזר, ואפי' אם נאמר דגם במוכה שחין איכא כל דהו מ"מ הרי אין לך מום גדול במקח מזה דנתכוונה לבעל טוב ונמצא רק כל דהו וחוזרת בה כדין כל מקח טעות."

מדבריו עולה שמקח טעות לא קשור לדיני תנאים מכיוון שמקח טעות הוא בעצם המעשה של הקניין ולא משהו חיצוני והמקח חוזר. בסברה דברי הבית הלוי מובנים ביותר שהרי כשאדם קנה פרה וקיבל חמור או פרה שהיא טרפה הרי שכל מעשה הקניין היה בטעות ודינו להתבטל. ולכן סובר הבית הלוי:

"אבל בנמצא מום בהבעל עצמו דבאנו עליו מצד מקח טעות שטעתה היא בו בשעת הקידושין הרי כל טעות תלוי הכל בזה שטעה לחודא ואין שום חילוק בין אירוסין לנשואין, וכן מוכח מדברי התוס' שם שכתבו דמש"ה ג"כ קונה בהמה ונטרפה או מתה אח"כ לא יוכל לומר דאדעתא דהכי לא קנה דהרי תלוי גם בדעת המקנה ג"כ והוא לא נתרצה בהתנאי, והרי כל זה הוא בנטרפה אח"כ אבל אם נמצאת שהייתה טרפה מקודם בשעת הקני' הוא מבואר להדי' בחולין דף נ' דבהוגלד פי המכה בידוע שג' ימים מקודם נטרפה ובטל המקח, וזהו כמש"כ, וכל זה הוא ברור ופשוט ולא הוצרך להכתב רק מפני המערערים שלא יערערו על כל הנ"ל."

ע"פ דברים אלו יש צורך לדון האם במקח טעות יועיל הריצוי של הקונה ואז יחול המקח או אפילו אם הקונה רוצה הדבר לא יועיל שהרי לא היה מקח וצריך לעשות מקח חדש.

כתב הרמ"א (אבן העזר הלכות כתובות סימן סח):

"כל מי שטוען טענת בתולים וטענתו טענה, אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה" (טור).

וכתב על כך הבית שמואל (סימן סח ס"ק כד):

"אם רוצה לקיימה אחר כך – כ"כ הרמב"ם והטור ומיהו בתו' דף י"א כתבו אהא דאמר שם הבעל נאמן משום חזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה דאיירי באשת כהן או אשת ישראל וקיבל אביה הקדושין כשהיא פחות מג"ש דאז אסורה לו ומפסיד הסעודה וכן נמי למה דקי"ל כנסה בחזקת בתולה והיא בעולה אין לה כתובה אז מפסיד הסעודה אבל למ"ד דיש לה כתובה מנה א"כ אין מפסיד הסעודה אלא מרויח מנה אינו נאמן ונשמע עוד מתו' דהיכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות נישואים כמ"ש בסי' ס' (ס"א) אז שייך דמפסיד הסעודה אבל אם לא צריך לעשות נישואי' אלא לכתוב לה כתובה אכתי אינו מפסיד הסעודה ואינו נאמן וכ"כ בש"ג דף תע"א דצריך לגרשה אבל אם אין מגרשה אינו נאמן, ובח"מ כתב מ"ש הרמב"ם שכותב לה כתובה על מאה איירי כשהיא מרוצה לזה לפ"ז י"ל דלא פליג הרמב"ם על דעת הש"ג אבל בד"מ לא ס"ל חילוק זה וכתב הש"ג חולק על הרמב"ם אבל הרמב"ם לא חייש שיוציא לעז משום הרויח מנה, וכ"כ הרא"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' אף על גב דמרויח מנה."

מדברי הב"ש יוצא שיש מחלוקת בין שיטת התוספות הסובר שהנאמנות בטענת בתולים נובעת מכך דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות נישואים לבין שיטת הרמב"ם שהנאמנות לא תלויה בביטול הנישואין אלא או בהסכמתה כפי שכתב בח"מ או לפי הבנת הרמב"ם והרא"ש וכן פסק הרמ"א ברצונו לקיימה ולכתוב לה כתובה מנה.

והנה בב"ש (סי' ס"ח ס"ק כ"ד) כתב:

"ונשמע עוד מתוס' (כתו' י. ד"ה חזקה) דהיכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות נישואים כמ"ש בסי' ס' [צ"ל סי' ס"א]" וכו'. וכוונתו למש"כ הרמ"א שם (סעיף א') בהג"ה: "אם קידש בטעות והיו לו נישואין עמה ואח"כ נודע שהקידושין היו בטעות, אע"פ שחוזר ומקדשה א"צ לברך שנית ז' ברכות" וכו'. ומשמע, דעכ"פ קידושין חדשים צריך אם רוצה לקיימה."

לכאורה יוצא שהרמ"א סותר את עצמו בין סימן ס"א ששם כתב שצריך לחזור ולקדש בקידושי טעות. לבין סימן ס"ח שכתב "אם רוצה לקיימה אחר כך ולכתוב לה כתובה מנה יכול משמע שלא צריך לחזור ולקדש. לבין סימן ל"ט בעניין המקדש אשה סתם ונמצאו עליה מומים שדרך בני אדם להקפיד עליהם, שמקודשת מספק, כתב בחלק"מ (סי' לט סק"ט) דמיירי שמקפיד מיד, "אבל אם שותק כשנודע לו המום ולא התנה בתחילה אף דצווח לבסוף הוי קידושי ודאי". והביא דבריו הב"ש שם (ס"ק ט"ז). ומשמע שאם נתרצה הבעל מקודשת וודאי, וא"צ לקדשה מחדש.

התשובה לדברים – כבר כתב הבית שמואל (סימן לט ס"ק ב):

"אינה מקודשת – ואם רוצה למחול מבואר בסי' הקודם דחלין הקדושין למפרע ואין צריך קדושין אחרים ומ"ש בסי' ס"א דצריך לקדשה מחדש בקדושי טעות איירי בטעות אחר או איירי בקפיד כששמע תו לא מהני מחילה כמ"ש שם בשם הר"ן."

מדברי הבית שמואל עולים שני תרוצים לסתירה בדברי הרמ"א:

א. בסי' ס"א דצריך לקדשה מחדש בקדושי טעות איירי בטעות אחר.

פרוש הדברים שמקור תשובות הרמ"א שו"ת מהר"י ווייל סימן ז וכן כתב רבינו שמשון בתשובה במיימוני על אחד שקדש אשה ולאחר ימים, כשהיו לו בנים ממנה, נודע שהקדושין לא היו בו שוה פרוטה, ע"ש. מדובר שעצם מעשה הקידושין לא היה טוב שנתברר שהטבעת לא הייתה של המקדש או לא שווים פרוטה, או שהעדים היו פסולים אז פסק הרמ"א שצריך לקדש שנית אפילו שהוא רוצה להמשיך לחיות איתה שהרי לא היה מעשה קידושין. אבל במקרים שבפנינו שהיה מעשה הקידושין רק היה מום אם מחל על המום מעשה הקידושין נשאר והקידושין חלים למפרע. לכן אין סתירה בפסיקת הרמ"א ורק בסימן ס"א שלא היה מעשה קידושין הצריך מעשה קידושין מחודש.

ב. תירוץ שני שהכתב הב"ש: "או איירי בקפיד כששמע תו לא מהני מחילה כמ"ש שם בשם הר"ן."

מהתירוץ השני של הב"ש עולה שייתכן והוא מסתפק על איזה מקרה מדבר הרמ"א ולכן מביא את דברי הר"ן שכאשר הבעל הקפיד בתחילה ואז אפילו אם נתרצה אח"כ אין הקידושין תופסים.

העולה מן הדברים שדעת הרמב"ם, הרא"ש, המחבר והרמ"א, וכפי שהבינו הב"ש והח"מ, כולם סוברים להלכה שבמום או מקח טעות אם נתרצה הבעל הקידושין חלים למפרע.

רק שיטת התוס' היא שבמקח טעות צריך לקדש שנית.

ובתשו' דבר יהושע (לרב יהושע אהרנברג) ח"א סי' ע"א לומד בשיטת התוס':

"דעד כאן לא כתבו התוס' שצריכין קידושין אחרים אלא בטען [בתחילה] שהיה מקח טעות ואח"כ נתרצה, אבל אם לא טען אלא שתק – א"צ קידושין אחרים אא"כ היה תנאי מפורש בדבר ולא נתקיים התנאי. אבל לא היה תנאי אלא מקח טעות, אם אין המוטעה רוצה לחזור בו א"צ קנין חדש מקידושין אחרים... דכיון שלא הקפיד לא בטלו קידושין הראשונים מעולם". [עיי"ש דאף בתנאי ומחל יש סוגיות הפוכות אם צריך קידושין אחרים, ואכמ"ל.]

לסיכום עולה להלכה שבמקח טעות ונתרצה הבעל חלו הקידושין.

וכעי"ז כתב גם בבית יעקב (לרב יעקב מסקין, סי' יז, פלפול לשבת הגדול):

"דיש לחקור אימתי מום מבטל מקח או קידושין, אם דוקא בעת שמקפיד על המום... או דילמא אפילו בלתי הקפדתו נמי מום מבטל מקח וקידושין [שאין זה החפץ או אשה שקנה]. ויש להביא ראיה דעיקר תלוי בהקפדה, ואם מחל המומין אין צריך קנין חדש", וחלים הקידושין למפרע. אולם, יש לחלק בין שאר מומים לאיילונית, דבאיילונית י"ל דנתבטלו הקידושין מטעם אומדנא דמוכח וצריכה קידושין אחרים, וכמש"כ השו"ע (אה"ע סי' מ"ד ס"ד) די"א שאיילונית ודאית אינה מקודשת, ופי' החלק"מ (סק"ד) וב"ש (שם סק"ז) דגרע משאר מומין, דאין אדם מוחל על מום גדול כזה."

וכ"כ לחלק באבני מילואים (סי' ל"ט סק"ג):

"ואפשר לחלק דאיילונית שאני דאינו מחמת תנאי אלא הוא בסתמא מקח טעות מש"ה נתבטלו תיכף הקידושין אפילו קודם שנודע, אבל אלו [שאר מומים דהוו מקח טעות] שהוא מחמת תנאי – דעתו היה שלא יתבטלו הקידושין מיד אלא שיהיה הדבר תלוי עד שיודע לו בנדרים ובמומין."

ובספר נתיב יושר על הלכות מקח וממכר (לרב יהודה איטח) פכ"א הע' א הביא ג"כ משו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן פ"ה) שדן במקח שנמצא בו מום האם ממילא המקח בטל אף שהלוקח לא בא לבטלו או שכל זמן שלא בא הלוקח לבטל הקנין המקח קיים ורק כשיבטלנו מתבטל. ויש נפק"מ בזה לכמה דברים. ונראה מסקנת הדברי מלכיאל שכל מקח שנמצא בו מום צריך הלוקח לבטל הקנין בטענת מום, וכל זמן שלא ביטל – המקח קיים.

ועיין במחנה אפרים (הלכות מכירה – דיני אונאה, סימן יב) שגם ממנו עולה שהקידושין חלים למפרע ורק סייג את דבריו שאם נתרצה רק בגלל דברים שקרו אח"כ הקידושין לא יחולו וז"ל:

"ותדע דהא גבי קידושין אמרי' בפ' המודר דנכנסה לרשות הבעל לא מצי טעין במום דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וראה השתא ונתפייס וחלו הקדושין למפרע, וכן מוכח בכמה מקומות בקידושין, ואמרו שדקדק הר' יונה ז"ל מדרב חסדא שאין המקח חל מעיקרא מדאיצטריך לטעמא דאי לאו דאוניתני והול"ל דהשתא כיון דאיתרצאי במקח ברשותיה אייקר דאיגלאי מילתא למפרע שחל המקח מעיקרא ע"כ, איברא שהכי הוא דהתם ליכא למימר כיון דאיתרצאי השתא חל מעיקרא דמה שנתרצה השתא היינו משום דהוקר אבל אם לא הוקר לא היה מתרצה. משא"כ היכא דלא הוקר דכל היכא דנתרצה השתא איגלאי מילתא למפרע דהיה מרוצה, ולפי חילוק זה יראה דאיכא למימר לעניין מקדש את האשה ונמצא בה מום ונתרצה הבעל במוהר ומתן דאין הקדושין חלים מעיקרא שאין זה נתרצה אלא השתא דיהבו ליה מתנה."

אלא שבבית יעקב הביא מא"ש בשם הרא"ה לחלק בין כהן ונמצא לוי לבין עשיר ונמצא עני. דעשיר ועני הוי כשאר מום, שהוא חסרון חיצוני, אך כהן ולוי הוי כשינוי השם ואין זה האיש שנתקדשה לו. וא"כ יש מקום לפקפק בני"ד אי צריך קידושין חדשים, כיון שהייתה זהות בדויה ואין זו האשה שקידש.

אך נראה שיש לחלק: ההבדל בין כהן ללוי הוא הבדל מהותי באדם, וא"כ שייך לומר שלא נתקדשה אלא למי שהוא כהן. אך בשינוי בשם הנקרא בלבד אין זה שינוי במהות האדם, ושפיר י"ל שאשה זו קידש, גם אם טעה בשמה וזהותה האמתיים.

שהרי במקרה שלפנינו הוא התחתן עם גיורת שכקטן שנולד דמי, וההיסטוריה של האישה שאותה נשא לא משנה את המהות שלה. הנקודה שיכולה להפריע היא חוסר הכנות של האישה כלפי בעלה, אבל לאור הנסיבות שבהן הגיע האישה ארצה ייתכן מאוד שהוא הבין את מצוקתה, ואם נתרצה, חלו הקידושין למפרע.

לאור האמור קובע בית הדין כי המבקשת [פלונית] ת"ז [...] נשואה למר [פלוני] ויש לתקן את תעודת הנישואין של המבקש [פלוני] ובמקום [ל' ר'] ת"ז [...] ירשם [פלונית] ת"ז [...].

פסיקתה
1. התרת הנישואין של מר [ג' ר'] מגב' [ל' ר'] בטלה, וכפי שכבר ניתנה החלטה ביום 11/5/04. מאחר שהבעל [ג' ר'] רשום כאזרח ישראלי, אם הרישום כגרוש לא תוקן עד כה, יש לבטל את מעמד הנ"ל ולקבוע כי מר [ג' ר'] עדיין נשוי לגב' [ל' ר']. על כב' המזכיר הראשי להעביר העתק החלטה זו לעיון משרד הפנים.

2. המבקשת [פלונית] היא המבקשת שהציגה עצמה כ[ל' ר'] והופיעה בבית הדין בשנת תשס"ג.

לאור האמור מאשר בית הדין את הגיור של [פלונית] ת"ז [...] ועל הרשויות המוסמכות לתקן את תעודת ההמרה מספר 4034 מיום ט' שבט התשס"ב 22/1/2002 במקום [ל' ר'] ת"ז [...] יירשם [פלונית] ת"ז [...].

3. כמו כן קובע בית הדין כי המבקשת [פלונית] ת"ז [...] נשואה למר [פלוני] ויש לתקן את תעודת הנישואין של המבקש [פלוני] ובמקום [ל' ר'] ת"ז [...] יירשם [פלונית] ת"ז [...].

4. בית הדין בדעה שלא ייתכן, למרות כל הנסיבות, שאישה תופיע לפנינו בזהות בדויה ותבקש גירושין מבעל (קרימינל ככל שיהיה) בזהות של אשתו והיא לא אשתו. בית הדין מעביר את פסק דין ליועץ משפטי של בתי הדין לשקול את הטיפול בתרמית זו.

הרב אליעזר איגרא – אב"ד

מצטרפים למסקנות.

ניתן ביום כ"א באייר התשע"ה (10/05/2015).