ב"ה
בית הדין האזורי אשדוד
בפני כבוד הדיינים:
הרב יקותיאל כהן
הרב מיכאל צדוק
הרב מרדכי רלב"ג
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 32743/15‏
תאריך: ג בסיון התשע"ה
21/05/2015
תובע פלוני
משיבה פלונית
הנדון: מתן הוראות לכונס נכסים
נושא הדיון: מתן הוראות לכונס נכסים

פסק דין
במסגרת הליך גירושין בין בני זוג החליט בית הדין למכור את נכסי הצדדים באמצעות כונס נכסים שמינה בית הדין. הוחלט כי בכספי התמורה יחלקו הצדדים בשווה.

כונס הנכסים מכר דירה אחת מתוך שתי דירות של הצדדים לצד ג'. הוא שילם את רוב התשלום על הדירה לכונס הנכסים, וכיום מתגורר בדירה.

הבעל (להלן: המוכר) הגיש תביעה לבית הדין לביטול הסכם המכר שעשה כונס הנכסים, בנימוק כי כונס הנכסים פעל שלא בתום לב ולא שעה לבקשותיו שהוא ירכוש את חלקה של האשה בדירה ולא צד ג'. בנוסף טען שיש לבטל את כל הליך כינוס הנכסים מפני שנפלו בהליך פגמים מהותיים, כגון – לא התבצעה התמחרות על הדירה ולא נערכה שמאות על הדירה כמתחייב מכל כונס נכסים. עוד טען המוכר כי רבים מהכספים שקיבל כונס הנכסים לא הגיעו אליו, חלק מהכספים שולמו לחשבון בנק אחר על שם המוכר שמעוקל בגין חובות שחייב לנושים אחרים, ולא לצורך פירעון חוב המשכנתא על הדירה, דבר שגרם לו נזק גדול. בנוסף, ישנם כספים שעדיין לא קיבל מכונס הנכסים מתמורת הדירה. לפיכך תובע המוכר לבטל את מכירת הדירה למפרע.

כונס הנכסים מכחיש את טענות המוכר וטוען שפעל על פי הוראות בית הדין, למעט טעות אחת שנעשתה בתום לב, שכונס הנכסים הפקיד את התשלום הראשון ששילם רוכש הדירה לכונס הנכסים עבור פירעון חוב משכנתא אחר של המוכר, במקום לשלם את חוב המשכנתא הרובץ על הדירה שנמכרה בהסכם המכר.

בא-כוחו של רוכש הדירה תובע שבית הדין יקבע שהסכם המכר שנחתם בין כונס הנכסים לרוכש תקף, ויש להעביר את זכויות הדירה על שמו של הרוכש.

בנוסף, תובע ב"כ הרוכש שבית הדין יקזז מהתשלום האחרון על הדירה, שע"פ הסכם המכר צריך הרוכש לשלם לכונס הנכסים, את הנזקים שנגרמו לרוכש בגין השהות הארוכה של הליך המכירה.

לאחר שמיעת כל הצדדים הנוגעים בדבר – הבעל (המוכר), הרוכש וב"כ וכונס הנכסים, ולאחר העיון בחומר המצוי בתיק, בית הדין פוסק כדלהלן:

א. בית הדין מאשר את הסכם המכר שחתם כונס הנכסים עו"ד שאול נפתלין עם הרוכש [י' מ'] בכפוף לכך שהרוכש יפקיד סך של 64,761 (ששים וארבע אלף ושבע מאות ששים ואחד) ₪ בנאמנות אצל עו"ד ישראל בודה, וזאת תוך 14 יום.

הסך הנ"ל מורכב משני מרכיבים. האחד, יתרת חוב סך התשלום כמתחייב ע"פ הסכם המכר ע"ס 38,361 (שלשים ושמונה אלף וששים ואחד) ₪. והשני, סך של 26,400 (עשרים ושש אלף וארבע מאות) ₪ עבור 24 חודשי שכירות שעדיין לא שילם הרוכש עבור דמי שכירות הדירה כמתחייב ע"פ הסכם השכירות שנחתם בין כונס הנכסים לרוכש.

עו"ד ישראל בודה (נאמן בית הדין) יעביר מחצית מיתרת הכספים הנ"ל למוכר מיידית, בקיזוז הכספים בערך החוב של מס שבח הרובץ על הדירה (נכון לתאריך הפקדת הכספים בנאמנותו). את הכספים הנ"ל ישאיר עו"ד ישראל בודה בנאמנות עבור המוכר. ואת המחצית השנייה יעביר הנאמן לידי אשתו של המוכר, עבור חלקה בדירה.

את הכספים שיישארו בנאמנות יעביר הנאמן בחלקים שווים למוכר ולאשתו, רק לאחר העברת הזכויות בדירה על שמו של הרוכש, וזאת לאחר שיסולק חוב מס שבח הרובץ על הדירה, ע"י כונס הנכסים כפי שיפורט בסעיף ב, המעכב את העברת הזכויות שבדירה על שם הרוכש.

לאחר שהרוכש יפקיד את הכספים כנ"ל, בית הדין יוציא פסיקתה בנוסח שיגיש ב"כ הרוכש ובה תהיה הוראה להעביר את זכויות הדירה על שמו של הרוכש.

יש לציין שבהסכמת הרוכש נקצבה תקופת השכירות של הדירה לתקופה של 29 חודשים, קרי, עד למועד התשלום לפני האחרון עבור רכישת הדירה על ידו. לטענת כונס הנכסים שולמו עד כה דמי שכירות ע"ס של 5500 (חמשת אלפים וחמש מאות) ₪ בלבד, ולטענת הרוכש שולמו לכונס הנכסים דמי שכירות ע"ס 7700 (שבעת אלפים ושבע מאות) ₪. אם יציג הרוכש אסמכתאות לגרסתו, אזי יופחת סך של 2200 (אלפיים ומאתים) ₪ מחוב דמי השכירות שחייב הרוכש למוכר.

בית הדין מבהיר כי הסכם המכר תקף לאחר שהרוכש ימלא את הנ"ל, ואין לתלות ולהתנות את תקפות הסכם המכר בתשלום חוב כונס הנכסים למוכר כפי שיפורט בהמשך.

בית הדין סבור שיש לדחות את טענת המוכר (הבעלים הקודמים) כי כונס הנכסים לא נתן לו את האפשרות לרכוש את חלקה של אשתו בדירה תחילה, למרות שהגיש בקשה לכונס הנכסים שיאפשר לו לעשות כן. וזאת מכיוון שלדעת בית הדין המוכר הוא בעל חוב להרבה נושים ולא הייתה לו אפשרות ריאלית להשיג את הסכום הנדרש לרכוש את חלקה של האשה בדירה.

כמו כן יש לדחות את הטענה שלא התבצעה התמחרות ושמאות כנדרש מכל כונס נכסים. בית הדין סבור כי המחיר שבו נמכרה הדירה בתוספת דמי השכירות העולים לסך של 251,900 (מאתיים וחמישים אלף ותשע מאות) ₪ הוא מחיר הגון לדירה, נכון לאותה תקופה בהתאם לבדיקה שערך בית הדין באתר האינטרנט של רשות המיסים במכירת דירות מקבילות באותו אזור באותה תקופה, ולכן לא נגרם נזק מכך שלא התבצעה התמחרות או שמאות.

באשר לטענות המוכר כי נפלו פגמים בהליך הכינוס, המצדיקים את ביטול הסכם המכר, בית הדין דוחה טענה זו, מאחר שבית הדין סבור שלמרות שאכן נמצאו פגמים בהליך הכינוס, אין אלו מספיקים דיים כדי לבטל את הסכם המכר, בייחוד בשל הסיבה שהוברר שהמכירה הייתה במחיר הריאלי באותה תקופה כאמור לעיל וכן סביר להניח שלאחר שהמוכר יקבל את המגיע לו ע"פ פסיקת בית הדין הן מהרוכש והן מכונס הנכסים, התוצאה תהיה שלא יגרם לו נזק כלכלי בשל הליך כינוס הנכסים, למרות הפגמים שנפלו בהליך.

ב. בהסכמת כונס הנכסים, האחריות לסילוק חוב מס שבח שנזקף עתה על המוכר מוטלת על כונס הנכסים, היות ולפי החוק שהיה תקף אז בזמן חתימת הסכם המכר היה המוכר פטור מלשלם את מס השבח. אם לא יצליח כונס הנכסים לפטור את המוכר מחוב תשלום מס שבח על הדירה, יהיה על כונס הנכסים לשאת אישית בתשלום מס שבח הנ"ל מכספו.

ג. בית הדין דוחה את דרישת ב"כ הרוכש לקזז את הנזקים שנגרמו לו בשל התמשכות הליך המכירה מסך התשלום האחרון המגיע למוכר. הטענות אינן כנגד המוכר ובוודאי שהמוכר לא גרם את הנזקים באופן ישיר, ואם יש לו אשמה בכך, היא רק באופן עקיף בלבד, והלכה היא שגרמא בנזיקין פטור בדיני אדם. ככל שיש לו טענות עליו להפנותם אל כונס הנכסים, ואין בית הדין מוסמך לדון בכך.

ד. בית הדין מחייב בדעת רוב את כונס הנכסים לשלם אישית מכספו סך 33,000 (שלשים ושלש אלף) ₪ בלבד למוכר תוך 30 יום. להלן נימוקנו.

כונס הנכסים הפקיד את התשלום הראשון על הסך הנ"ל ששילם רוכש הדירה לכונס הנכסים, עבור פירעון חוב משכנתא אחר של המוכר, במקום לשלם את חוב המשכנתא הרובץ על הדירה שנמכרה בהסכם המכר. בשל מחדל זה, לא נהנה ולא קיבל המוכר כלל את הסך הנ"ל, וזאת מכיוון שעל חשבון הבנק הנ"ל שבו היה חוב המשכנתא בגין הדירה השנייה של המוכר הוטל עיקול, ואין ולא הייתה אפשרות למוכר למשוך כסף מחשבון הבנק הנ"ל, ולכן גם לא יכול המוכר למשוך את סך 86,000 (שמונים ושש אלף) ₪ שהופקדו לזכותו בחשבון הבנק הנ"ל ע"י כונס הנכסים מטעם הבנק, למרות שלא הייתה למוכר יתרה שלילית בחשבון הבנק הנ"ל, וזאת בשל העיקול שהוטל על חשבון הבנק הנ"ל.

לפיכך אין להחשיב את הפקדת הכספים שהפקיד כונס הנכסים בחשבון הבנק הנ"ל כתשלום למוכר. מאחר שכונס הנכסים משמש גם כנאמנו וידו הארוכה של המוכר וכן כשכירו, ויכול המוכר לטעון לו לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי. לפיכך צריך כונס הנכסים לשאת באחריות על טעות זו ולשלם למוכר סך של 33,000 (שלשים ושלושה אלף) ₪ [התשלום הראשון ששילם הרוכש לכונס הנכסים עבור רכישת הדירה] בלבד, תוך 30 יום.

באשר לנידון של "שיעבודא דרבי נתן", לכאורה יש לומר שכונס הנכסים החייב לשלם למוכר יכול לשלם לחשבון הבנק על שמו של המוכר אפילו ששייך לחוב אחר של המוכר לבנק, מדין שעבודא דר' נתן, וממילא ייפטר כונס הנכסים מלשלם למוכר.

יש להקדים ולומר שמעמדו של כונס הנכסים כלפי המוכר הוא כשומר שכר על כספו של המוכר, שקיבל הכונס מהרוכש עבור המוכר.

הנושאי כלים על השו"ע חחו"מ סימן פו, נחלקו האם יש דין שעבודא דר' נתן על פיקדון.

שיטת הש"ך (סימן פו ס"ק ב) ונתיבות המשפט (סימן פו ס"ק א) שיש דין שעבודא דר' נתן בפיקדון, ואילו שיטת קצות החושן (סימן פו ס"ק ד' וז') שאין דין שעבודא דר' נתן בפיקדון.

הש"ך שם ד"ה בין דרך הלואה כתב, וז"ל:
"וכתב בהגהת אשר"י פ' שור שנגח ד' וה' מא"ז דהך דר' נתן שייכא נמי בחוב של הלואה ובמפקיד ונפקד ובניזק ובשכירות ובגוזל ונגזל וכ"כ מהרש"ל שם סי' יט וכתב עוד מהרש"ל שם דאין חילוק בין שניהם הלואה או אחד פקדון או שאר חוב דאע"פ שאינם שוים בכל תביעות שבעולם שייך דין זה ופשוט."
ויעוין בנתיבות המשפט שם שהביא ראיות לשיטת הש"ך והאריך לחלוק על שיטת קצות החושן.

בסס"ק ז הסיק קצות החושן כדלהלן, וז"ל:
"אבל העיקר כמ"ש דגבי פקדון לא שייך שום שעבוד דנכסי שומר לא אשתעבד כלל אלא משעת פשיעה וכל זמן שהוא בעין ליכא שום שעבוד והא דטורף מפקדון אינו אלא בתורת גוביינא וטירפא והדברים מובאים בסק"ד ע"ש."
ובמשובב נתיבות שם, דחה את ראיות נתיבות המשפט, והסיק דאין דין שעבודא דר' נתן בפיקדון.

השו"ע חו"מ (סימן ק"ה סעיף ו) פסק וז"ל:
"נפקד שתפס בפקדון לתפסו לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים מועיל לו תפיסתו לענין זה שאם מת המפקיד אינו נעשה מטלטלים אצל בניו, ושביעית אינו משמטתו, ואם נתנו באגב (פירוש אגב קרקע), או בקנין סודר, או במתנת שכיב מרע (לאחר), אינו נתון. ומ"מ אם אין בעל חוב כאן, אין הנפקד יכול לעכב הפקדון בשבילו ואפילו אם הלווה מודה, שהדין נותן בכל פקדון להחזירו למי שהפקידו אצלו. ואם יש לאחרים זכות בו הרי הדין ביניהם."
ולכאורה מדברי השו"ע הנ"ל מוכח להדיא דאין שעבודא דר' נתן בפיקדון (כשיטת קצות החושן), ולכן הדין נותן שהנפקד חייב להחזיר את הפיקדון למפקיד ולא ללווה של המפקיד.

קושיה זו הקשה בפתחי חושן (דיני הלואה פרק ו ס"ק נד), ותירץ את שיטת הש"ך ונתיבות המשפט, כדלהלן:
"ולסברת השו"ע ששעבודא דר' נתן אינו אלא ע"י בית הדין אפשר לפרש דאיירי כאן שלא תבעו בבית הדין וממילא לא חל שעבודא דר"נ. וגם לשיטת הש"ך צריך עכ"פ שיתבענו, והכא איירי שגם לא תבעו, ולכן כתב השו"ע שהדין נותן שיחזיר למפקיד."
מדברי השו"ע שכתב "אם אין בעל חוב כאן", משמע שאין בעל חוב שתובע את הנפקד, כתירוצו של הפתחי חושן.

היוצא למסקנת הנידון בשיעבודא דר' נתן בפיקדון, הוא כדלהלן:

א. נחלקו הפוסקים האם יש דין שעבודא דר' נתן בפיקדון.

ב. אפילו לשיטת הש"ך ונתיבות המשפט שיש דין שעבודא דר' נתן בפיקדון. הנפקד חייב לתת את הפיקדון למלווה של המפקיד, רק אם הלווה תבע את הנפקד שישלם לו, לשיטת השו"ע צריך שיתבענו בבית הדין ולשיטת הש"ך אפילו כשתבע אותו לא בבית הדין.

לפי זה במקרה דנן, שכונס הנכסים הפקיד את התשלום ששילם רוכש הדירה לכונס הנכסים, עבור פירעון חוב משכנתא אחר של המוכר, במקום לשלם את חוב המשכנתא הרובץ על הדירה שנמכרה בהסכם המכר. לפי כל השיטות נהג כונס הנכסים שלא כדין.

ואם יטען כונס הנכסים טענת פטור, על פי מה שפסק השו"ע שם (סימן ק"ה סעיף ו) בסוף הסעיף, וז"ל:
"ואם מסרו הנפקד ליד מלווה פטור, ואפילו אם היה שומר שכר, [הגה] דהא אף אם היה מחזירו למפקיד הוא היה צריך לשלם למלווה."
בסמ"ע שם (ס"ק יג) ד"ה הוא היה צריך וכו' ביאר את דינו של השו"ע כדלהלן:
"(פי' המפקיד היה צריך לשלם למלווה) עפ"ר שם כתבתי דאפי' לאומרים דהפורע חובו של חבירו בלא רשותו אינו חייב לחזור ולשלם וכמו שפסק המחבר לקמן ר"ס קכ"ח ואפי' פדה משכון של הלווה צריך להחזירו לידו בחנם משום דמצי למימר אי לא פרעתו הייתי מפייסו עד דמחיל לי חובי והחזיר לי משכוני מ"מ לא אמרו חז"ל זה אלא שמהאי טעמא לא מצי הפורע לחזור על הלווה להוציא מידו להתפרע ממנו ובמשכון כיון שהוא בעין ובכל מקום שהוא כאלו הוא ברשותו מש"ה לא מיקרי מוציא מידו התופס במה שלקחו מידו אבל הכא שבא הלווה להוציא מיד הפורע לא אמרינן דמכח האי סברא גרוע דהייתי מפייסו יכול להוציא מידו."
יעוין בש"ך שם (ס"ק ט) שחלק על טעמו של השו"ע לפטור את הנפקד, ואזיל לשיטתו שיש דין שעבודא דר"נ גם בפיקדון ולכן פטור הנפקד לשלם למפקיד.

אולם השו"ע והסמ"ע נקטו לא כשיטתו, וסברו שאין לפטרו מדין שעבודא דר"נ בפיקדון, וכפי שביארנו לעיל ע"פ דברי הפתחי חושן.

ונראה, שאין לדמות מקרה דנן לדינו של השו"ע שפטר את הנפקד, מפני שכונס הנכסים מלבד זאת שהוא נאמן של המוכר והיה חייב לפעול לטובתו ולא לפרוע את חובו של המוכר שחייב לבנק ממקום אחר, כונס הנכסים בעצמו התחייב ע"פ הסכם המכר שנחתם בין כונס הנכסים לרוכש הדירה כי את הסך הראשון שיקבל מרוכש הדירה דהיינו 33,000 (שלושים ושלוש אלף) ₪ בלבד, יפקיד לטובת פרעון חוב המשכנתא הרובץ על הדירה, ומשלא עשה כן, אלא פשע ופרע חוב אחר של המוכר. טענת המוכר כנגד כונס הנכסים היא טענה חזקה כנגדו, ולא טענה גרועה כמו במקרה של השו"ע לפי ביאור הסמ"ע, שהנפקד לא התחייב כלום למפקיד מלבד לשמור על הפיקדון. ולפי זה יש לחייב את כונס הנכסים לשלם את הסך הנ"ל למוכר.

היוצא לדברינו מדברי הסמ"ע, שכאשר יש למפקיד טענה חזקה כנגד הנפקד על שפרע את חובו במקום להשיב לו את הפיקדון, יתחייב הנפקד לשלם את שווי הפיקדון למפקיד, מדין מזיק, שלקח חפץ מחבירו ואיבד לו אותו בידיים. וק"ו במקרה שיבוא אדם מהשוק ויכנס לבית חבירו ויקח כסף וייתן אותו למלווה של חבירו עבור פרעון חוב שחייב חבירו למלווה, בודאי שדינו כגזלן ויהיה חייב להחזיר ולשלם את הכסף לחבירו.

ויש להקשות, מדברי החלקת מחוקק על השו"ע אבהע"ז, בסימן ע ס"ק ל, כדלהלן. בשו"ע שם (סימן ע סעיף ח) לגבי חיוב מזונות שחייב הבעל לאשה, פסק המחבר וז"ל:
"הלך בעלה ולותה ואכלה חייב לשלם..., עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אין הבעל חייב לשלם לו, והרי זה איבד מעותיו. [הגה] ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה, מיהו אם היו חייבים לבעל ופרנסו אשתו, מנכין לו מחובו."
וכתב שם בחלקת מחוקק (ס"ק ל) וז"ל:
"לאו דוקא חייבים, הוא הדין אם לקחו מנכסי הבעל ופרנסו אשתו ואע"ג שלא הודיעו לבעל תחילה, דלא אמרו רק היכא דפרנס משלו אז אמרינן הניח מעותיו על קרן הצבי, ועיין בהגהות מרדכי."
מדברי הח"מ מוכח לכאורה, שיכול אדם זר להיכנס לבית פלוני ולקחת כסף ולפרוע את חובו של פלוני שחייב לאלמוני, והוא יפטר מלשלם לפלוני.

מלבד שמצד הסברה זה תמוה, בנוסף, הרי הוכחנו מדברי הסמ"ע שבכה"ג הגזלן שגזל את הכסף ללא רשות חבירו, ונתן אותו לבעל חובו של חבירו, חייב לשלם את הכסף לחבירו. ואפילו לשיטת הש"ך שם (סימן קה ס"ק ט) שהטעם לכך שהנפקד פטור לשלם למפקיד מה ששילם את הפיקדון עבור חובו של המפקיד, הוא מדין שעבודא דר' נתן. מוכח שדוקא היכן שיש דין של שעבודא דר' נתן ייפטר הנפקד, אבל בודאי במקרה שאדם זר ייכנס לבית פלוני וייקח כסף ויפרע את חובו של פלוני שחייב לאלמוני, יהיה חייב לשלם לפלוני, שהרי אין דין שעבודא דר' נתן בכה"ג.

וכן מדינא דגמרא של "עביד איניש דינא לנפשיה" (יעוין בשו"ע חחו"מ סימן ב) מוכח שרק בתנאים מסוימים יכול הניזק בעצמו לעשות דין לעצמו ולקחת כסף מחבירו, אבל בודאי שאין חבירו יכול לעשות דין בעצמו עבור חבירו. והדברים פשוטים וברורים.

וא"כ תמוהים דברי הח"מ מש"כ בעניין, גביית תשלום מזונות האשה מנכסי הבעל ע"י אחר שאינו בעל דבר.

ונראה לבאר את דברי הח"מ, ששונה דין מזונות אשה מחוב רגיל. כפי שנפסק בשו"ע אבהע"ז שם (סימן ע סעיף ה) שיכולה האשה למכור בעצמה ללא בית הדין את נכסי בעלה, לצורך מזונותיה שחייב לה בעלה, והמכר קיים, במקרה שהלך בעלה ואינו נמצא כאן. ודין זה הוא מדינא דגמרא במסכת כתובות (קז, א). וכן מוכח בדין נוסף שפסק השו"ע אבהע"ז (סימן צג סעיף יט) "אלמנה ניזונית אף על פי שלא נשבעה, ויש חולקים [הגה] והסברה הראשונה עיקר". וביארו הט"ז (ס"ק כ) וב"ש ס"ק (כ"ה וכ"ט) בטעם הדין, שהאשה נחשב למוחזקת בנכסי בעלה לצורך מזונותיה.

ולפי זה ניתן להבין את מה שפסקו הרמב"ם (הלכות אישות פי"ב הט"ז) והשו"ע (סימן ע ס"ס ה) שאם לאחר שמכרה האשה את נכסי בעלה לצורך מזונותיה, בא הבעל וטען שלפני שהוא הלך, הוא השאיר לה כסף עבור מזונותיה, הדין הוא שהאשה נשבעת היסת ונפטרת לשלם לבעלה, מכיוון שהבעל נחשב למוציא ממנה. אע"פ שהאשה מכרה את נכסי בעלה ולכאורה היא זו שהוציאה מבעלה, מדוע א"כ היא נשבעת ונפטרת, הרי מוכח שביחס למזונות האשה, נחשבת האשה למוחזקת בנכסי בעלה.

וכן פירש באבני מילואים (סימן ס"ט ס"ק ב) את שיטת הרמב"ם, שאשה נחשבת למוחזקת בנכסי בעלה לגבי מזונותיה.

ובשו"ת יביע אומר (ח"ג סימן ט"ו ס"ק ט"ו) האריך להביא את השיטות שסוברות שאשה נחשבת למוחזקת בנכסי בעלה לגבי מזונותיה.

לפי ביאור זה, מובנים ומיושבים דברי החלקת מחוקק הנ"ל, מכיוון שנכסי הבעל נחשבים בחזקת וברשות האשה ביחס למזונותיה, מותר לאחרים מדעת האשה, למכור את נכסי הבעל לצורך מזונותיה.

אבל בחוב רגיל שהמפקיד הוא המוחזק בנכסיו ולא המלווה, אין אדם זר יכול לקחת את הפיקדון וליתנו לבעל חובו של המפקיד, אלא דוקא הנפקד נפטר מלשלם למפקיד אם נתן את הפיקדון לבעל חובו של המפקיד, או מטעמו של הסמ"ע, או מטעמו של הש"ך.

לפי חילוק זה יש ליישב גם את קושית אבן האזל (הלכות אישות פי"ב) על שיטת הקצות החושן הסובר שאין דין שעבודא דר' נתן על פיקדון, מדברי הרמ"א (סימן ע באבהע"ז סעיף ז) וז"ל:
"מי שהלך למדינת הים והפקיד כלים ביד אחד או השאילם לו, מוציאים מיד הנפקד למזונות אשתו [הגה] אפילו צוה הבעל שלא ליתן, ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו האשה לדין חייב לשלם לה."
לדברינו, ניתן ליישב את שיטת קצות החושן, שנכסי הבעל ביחס למזונות האשה, הם נחשבים בחזקתה וברשותה, ולכן מחויב הנפקד לתת לה את הפיקדון לצורך מזונותיה, ואם החזיר לבעל, הרי הוא כאילו לקח את נכסיה ואיבדם, ולכן חייב הנפקד לשלם לאשה. משא"כ בחוב רגיל אין דין שעבודא דר' נתן, ולשיטת קצות החושן יכול הנפקד להחזיר את הפיקדון למפקיד, ובודאי שאינו חייב לשלם למלווה, בגין כך.

זאת ועוד, כונס הנכסים הרי התחייב התחייבות ממונית ע"פ הסכם המכר שנחתם בין כונס הנכסים לרוכש הדירה כי את הסך הראשון שיקבל מרוכש הדירה דהיינו 33,000 (שלושים ושלוש אלף) ₪ בלבד, יפקיד לטובת פרעון חוב המשכנתא הרובץ על הדירה, וכל זמן שלא קיים את התחייבותו הוא עדיין חייב בה. וממילא אפילו אם נניח ונאמר שמדין שומר פיקדון הוא פטור להשיב את הפיקדון למפקיד כששילם עם הפיקדון את חוב הנפקד, עדיין הוא נשאר חייב בהתחייבות הממונית שהתחייב בה, והיא, לפרוע את סך 33,000 (שלושים ושלוש אלף) ₪ מחוב המשכנתא הרבוצה על הדירה, וכל זמן שלא עשה כן לא פקע ממנו החוב הנ"ל. ומחיוב זה אינו יכול להפטר עד אשר יקיים את התחייבותו, או לחילופין ישיב את סך הכסף הנ"ל למוכר ובכך יוותר לו המוכר על התחייבותו (שהרי כיום שסולקה המשכנתא לא ניתן לקיים את ההתחייבות כפי שהיא).

יחד עם זאת, בית הדין מטיל עיקול על סך של 33,000 (שלשים ושלש אלף) ₪ מסך העומד לזכות המוכר בחשבון הבנק הנ"ל, לטובת כונס הנכסים. כדי שאם יבוטלו העיקולים הנ"ל על חשבון הבנק הנ"ל שעל שם המוכר, ישולם סך של 33,000 (שלשים ושלש אלף) ₪ לידי כונס הנכסים.

המועד של 30 יום האמורים בתחילת הסעיף יחלו רק לאחר 15 יום בהם תינתן האפשרות לכונס הנכסים להוציא את סך הכספים הנ"ל שכונס הנכסים הפקיד בטעות לחשבון הבנק שלא שייך לדירה הנ"ל, ועל המוכר לשתף פעולה לצורך כך עם כונס הנכסים, ובית הדין ייענה בחיוב לכל צו שיידרש לצורך כך.

סעיף זה ניתן בדעת רוב, לדעת המיעוט יש לפטור את כונס הנכסים לשלם את 33,000 ₪ למוכר. נימוקי דעת המיעוט יפורטו להלן.

ה. בהסכמת כונס הנכסים, הכונס יישא בהפרש תשלומי המשכנתא בגין הדירה שנמכרה בהסכם המכר הנ"ל ששולמו בפועל, לחוב המשכנתא שהייתה רבוצה על הדירה נכון למועד חתימת הסכם המכר דהיינו ערך של 116,000 (מאה ושש עשרה אלף) ₪ בלבד, והכונס ישלם אישית מכספו את ההפרש הנ"ל למוכר. ההפרש הנ"ל ייקבע ע"פ דפי חשבון בנק המאמתים את תשלומי חוב המשכנתא בפועל.

אם כונס הנכסים לא יצליח לקבל בחזרה את הפקדתו המוטעית אזי מהסך הנ"ל האמור בתחילת הסעיף יש לקזז את תשלומי הריבית שנחסכו למוכר בגין תשלום ע"ס 33,000 (שלשים ושלש אלף) ₪ בלבד ששילם כונס הנכסים ע"ח חוב משכנתא שהיה חייב המוכר בגין הדירה ברחוב נורית בעיר ערד שנמכרה ע"י כינוס נכסים מהבנק. התקופה המדוברת היא, ממועד הפירעון ע"ס של 33,000 (שלשים ושלש אלף) ₪ בלבד, עד למועד תשלום הכסף מיתרת דמי המכירה של הדירה ברחוב נורית לחשבון הבנק של המוכר ע"י כונס הנכסים של הבנק שמכר את הדירה הנ"ל. הסך הנ"ל ייקבע ע"פ דפי חשבון בנק המאמתים את מועדים התשלומים הנ"ל.

חיוב הכונס (בהסכמתו) לתשלום הפרשי המשכנתא כנ"ל היא, בגין הנזק שגרם כונס הנכסים למוכר בשל הרשלנות מצידו של כונס הנכסים שהפקיד את התשלום הראשון של רוכש הדירה לפירעון חוב משכנתא אחר של המוכר במקום לשלם את חוב המשכנתא הרובץ על הדירה שנמכרה בהסכם המכר, דבר שגרם לתפיחת חוב המשכנתא בבנק לדברי כונס הנכסים. יש לציין כי בית הדין לא חושד בכונס הנכסים שהדבר נעשה בזדון, אולם אין זה פוטר את כונס הנכסים מלשאת באחריות על הטעות הנ"ל. בנוסף, כונס הנכסים כשל בכך שניסח את הסכם המכר לא כראוי, ובייחוד את הסעיף שלפיו מועד התשלום השני לרכישת הדירה יהיה רק לאחר סילוק חוב המשכנתא הרובץ על הדירה. כשל זה הוא שורשי ומהותי, מכיוון שאלמלי הסכמתו של הרוכש להקדים את מועדי התשלומים על הדירה, לא היה ניתן לסלק כלל את חוב המשכנתא, דבר שהיה גורם לדחיית מועד התשלום עד למועד לא ידוע וסביר להניח שלא היה מגיע לכלל פירעון, שהרי למוכר לא היה שום מקור כספי אחר לסילוק חוב המשכנתא חוץ מדמי מכירת הדירה.


הרב יקותיאל כהן – אב"ד   
           
הרב מרדכי רלב"ג

עיינתי בדברי ידידי חבר בית הדין הרה"ג רלב"ג שליט"א שכתב לחייב את הכונס בסך 33,000 ₪ מדין מזיק, ואחר מחכ"ת סבור אני כי הכונס פטור מהסך הנ"ל.

יפה הביא את מקורות הפסיקה בנדון, ראשונים ואחרונים, ועל דגלם דברי מרן השו"ע חו"מ סימן ק"ה סעיף ו' וז"ל "ואם מסרו הנפקד (בנדון דידן הכונס) ליד מלווה פטור...". ורצה בנדון דידן לחייב את הנפקד בטענה כי מקרה דידן שונה מהכתוב בשו"ע מאחר שהכונס התחייב ע"פ הסכם המכר כי את הסך הראשון שיקבל מרוכש הדירה דהיינו 33,000 ₪, יפקיד לטובת פירעון חוב המשכנתא הרובץ על הדירה. וע"פ סברת חילוק זו רוצה לחייב את הכונס, ואמנם אם הייתה זו סברא שאין לה פירכא, היה ניתן לחייב הכונס ולהוציא ממנו ממון, אולם סברא זו נפרכת מינה וביה וזאת מאחר שדברי השו"ע כי הנפקד פטור כאשר מסר הכסף ליד המלווה במקום לידיו של הלווה – אמורים למרות שע"פ ההלכה, בסתמא, מחויב הנפקד להחזיר הפיקדון ליד המפקיד – הלווה, ודרגת חובה זו לא משתנה אם המפקיד הדגיש לו זאת בפירוש והנפקד חזר ואמר כי מתחייב הוא לקיים את ההלכה ולהחזיר הפיקדון לידי המפקיד בלבד ולא לידי אחר. כל האפשרויות האלו כלולות בהלכה זו של השו"ע שהכריע שאם בכל זאת "מסרו הנפקד ליד המלווה פטור" – כאמור גם אם התחייב הנפקד בפירוש להחזיר הפיקדון לידי הלווה, ולא עשה זאת אלא נתנו ליד המלווה, בכל זאת יהיה פטור.

הטעם לכך – כפי שכתב שם הסמ"ע י"ג, הכא שבא הלווה להוציא מיד הפורע (הנפקד –הכונס), לא אמרינן שמכח האי סברא גרועה דהייתי מפייסו, יכול להוציא מידו.

כמו כן כונס הנכסים התמנה לפעול לטובת כל המעורבים ובכללם אשתו של המוכר, טובת המוכרים כי יפרעו כל החובות לבנקים ע"מ לשחרר אותם מחובות שנקלעו אליהם ועשויים היו לגרום שיפסידו הדירה באשדוד, והכונס אף שבטעות פרע חוב אחר, הרובץ על המוכרים, פעל כדין כי מחובתו לסלק חובות הצדדים כל עוד שלא בא על חשבון זכותו של הקונה, לכונס הסמכות העקרונית מטעם בית הדין לשלם חובותיו של המוכר שעשויים לסכן נכס אחר – במיוחד שיש גם את אשתו – המוכרת שבפשטות רוצה להבטיח את הנכס שלה באשדוד ולסלק איומים של בעלי חובות מכיוונים אחרים.

עוד עיין שו"ע סימן קכ"ח שכתב "הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו... אין הלווה חייב לשלם לו... והרי אבד זה הנותן מעותיו... ועיין שם ש"ך סק"ג "דאם המלווה דחקו לפרוע חייב הלווה לפרוע לחבירו שפרע בשבילו.

ומאחר בנידון דידן מדובר בחוב לבנק – שמודעים לנכסיו של החייב – אין הם מוותרים ולא שייך הטעם שמה הלווה היה מפייסו, ועוד עיין שם ברמ"א שכתב "יש מי שאומר כל זה שלא היה לו משל חבירו אבל אם היה בידו משל חבירו מה שעשה עשה" (מהרי"ו).

ולכן מכל הנ"ל, פשוט שכונס הנכסים פטור מתשלום 33,000 ₪.

הרב מיכאל צדוק


הוחלט כדעת הרוב.

אנו מתירים את פרסום פסק הדין ללא שמות ופרטים מזהים של הנוגעים בדבר.

ניתן ביום ג' בסיון התשע"ה (21/05/2015).


הרב יקותיאל כהן – אב"ד
הרב מיכאל צדוק
הרב מרדכי רלב"ג