ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב יעקב זמיר הרב אברהם שינדלר הרב יהודה יאיר בן מנחם |
ראב"ד דיין דיין |
תיק מספר: | 285528/3 | |
תאריך: |
ט"ו באייר התשע"ה
04/05/2015 | |||
תובעת |
פלונית
בא כוח התובעת עו"ד אלינור רוזן שוורץׂ | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד גיא אופיר | |||
הנדון: | תביעה לביטול הסכם גירושין | |||
נושא הדיון: | דחיית תביעה לביטול הסכם גירושין |
"הצדדים הציגו בפני בית הדין הסכם גירושין.למעלה משלוש שנים וחצי לאחר מתן פסק דין זה, בתאריך כ"ב בטבת תשע"א (29.12.2010), הוגשה לבית הדין תביעת האשה לביטולו של הסכם הגירושין שנחתם ע"י הצדדים ואושר ע"י בית הדין. דיון ראשון נקבע ליום כ"ה בסיון התשע"א (27/06/2011), הבעל לא התייצב לדיון. דיון נוסף נקבע ליום כ"ז באלול התשע"א (26/09/2011), ובמהלך דיון זה שטחה האשה את טענותיה כדלקמן:
הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תוכנו ומבקשים מבית הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין.
לאחר שהובהר לבית הדין שהצדדים מבינים פרטי ההסכם וההתחייבויות שנטלו על עצמם כמפורט בהסכם – קיבלו הצדדים על כל הנ"ל בקאג"ס. (בקנין גמור אגב סודר).
האשה מוחלת על כתובתה ותוספת כתובתה עם קבלת הגט.
פסק דין
לאחר שמיעת טו"מ הצדדים ולאחר העיון אנו פוסקים:
א. לסדר גט פיטורין בין הצדדים כדמו"י.
ב. בית הדין מאשר את ההסכם בין הצדדים מיום 20.2.2007 הכולל 14 סעיפים והמצורף לתיק, ונותן להסכם תוקף של פסק דין.
ג. פרט למפורט בהסכם הנ"ל, אין כל תביעות זה כנגד זה לרבות הכתובה."
"אשה: ההסכם היה תוך כדי עושק וכפייה בשעה שהייתי נתונה במצב נפשי גרוע ביותר ויש הוכחות ממרפאה פסיכיאטרית, נטלתי צ'יפרלקס, הייתי במצב נפשי קשה בגלל שרומיתי, הבן אדם טס בשנת 2006 לרוסיה הלך וחזר הלך וחזר, עשה עסקים, התחננתי שלא יטוס אבל מצא אשה צעירה... חיכה בלחץ להתגרש ולהתחתן, זו אשה כמעט בגיל של הבת שלי, סברתי שהוא במצב נפשי קשה, אמר שלא טוב לו, אין לו אוויר, התנהג אלי בצורה גסה, לא הייתי מיוצגת, לקח אותי לעו"ד שלו וישבתי בוכה, לא ידעתי על מה אני חותמת, לא היה לי עו"ד היה לי את עצמי, לא הפסקתי לבכות ימים ולילות, הייתי נראית הצל של עצמי, כשבאנו לבית הדין ובית הדין שאל מה הסיבה לגירושין, אמר, אין התאמה והרב שאל עד היום לא גילית שאין התאמה, לא האמנתי שהבעל שלי, שהיה בעל ואבא נהדר, שיעשה לי את זה.ב"כ התובעת ביקשה שבית הדין יקבע מועד בו תוכל מרשתה להציג את הוכחותיה לטענות דלעיל, ובית הדין נענה לבקשה וקבע מועד לשמיעת הוכחות האשה לשעבר. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום כ"ח בסיון התשע"ב (18/06/2012) שמע בית הדין את עדותו של מר [א' ו'] שהעיד כי הגרוש סיפר לו על קשריו עם אשתו הנוכחית, הגב' [י'], לאחר עזיבתו (של האחרון) את בית הצדדים ומעברו להתגורר בדירה בחדרה. לבית הדין התברר שהגרוש עבר להתגורר בחדרה בחודש 12.06, הגט סודר רק בחודש 7.07. באותו דיון שמע בית הדין גם את דבריה של גרושתו של העד הנ"ל הגב' [א' ו'] שלדבריה שמעה על הגב' [י'] רק לאחר שהצדדים שלפנינו התגרשו. לגבי המועד המדויק עליו שמעה על הנ"ל השיבה "לא זוכרת, אולי 5, 6 שנים."
ב"ד: התגרשתם ב-2007 מדוע נזכרת רק כעת?
אשה: הייתי נתונה במצב נפשי מאד קשה, לא היה לי הכסף, לא היה לי שקל, וגם הרמתי ראש ואמרתי לעצמי הבן אדם הונה ועשק אותי אני רוצה לעשות משהו לעצמי. כל השנים אני מתמודדת עם הילדים לבד, יש לנו מכונית ששם עליה יד, אמרתי ניתן לבת שלומדת, ולא הסכים, הייתה ילדה שרצתה לנסוע לפולין ורציתי שיממן חצי חצי ולא הסכים, אין דבר שביקשתי ממנו שהסכים, מצא אשה ומצא טוב והתקפל, החלטתי לעשות מעשה."
"ט. הזעיקו אותך לבית חולים [ב' ל'] כשהיא בהתקף חרדה, מצב נפשי קשה, זה היה באוקטובר 2006לדברי הגרוש לא ידוע לו שהאשה נטלה תרופות כלשהן במהלך אותה תקופה. בית הדין שאל את הגרושה האם נעדרה מעבודתה במהלך התקופה בה נערך ההסכם, והגרושה השיבה "חלק מהזמן לקחתי חופשת מחלה, זה היה בגלים וחלק מהזמן פחות חילקתי תרופות, ביקשתי מחברותי לעשות את זה". בית הדין שב ושאל את הגרושה:
ת. הלילות שעובדת זה לילות של 12 שעות ולא פעם הרגישה לא טוב לאחר לילה ואז קיבלתי טלפון שלא מרגישה טוב, שלא מסוגלת לנהוג, שאבוא לקחת אותה
ט. אתה פה מספר סיפורים, זה היה ב11 בוקר והיא הייתה בהתמוטטות עצבים
בעל: את פסיכיאטרית? לא הייתה מסוגלת לנהוג,
ט. לאן לקחת אותה?
ת. הביתה
...
ט. זה נכון שאשתך בסוף 2006 כל הזמן הייתה בוכה בבית ודיכאונית?
ת. אני זוכר שאני הייתי דכאוני."
"בית הדין: את עובדת בטיפול נמרץ שדורש כושר שיפוטי גבוהב"כ הגרוש ביקש שבית הדין ייתן צו המורה לביה"ח [ב' ל'] להציג לבית הדין את סידור העבודה של האשה לאותה תקופה, ובתום הדיון נתן בית הדין את החלטתו ולפיה על ב"כ הגרוש להגיש לבית הדין ולצד שכנגד את הנוסח של הצו המבוקש על ידו. ב"כ הגרוש לא הגיש לבית הדין את נוסח הצו שבוקש על ידו, והבקשה הבאה מטעם מי מהצדדים התקבלה בבית הדין אך בתאריך ג' בכסלו תשע"ד (6.11.2013), מועד בו הגישה הגרושה בקשה לעיכוב פינויה מדירת הצדדים, דירה שעל פי הסכם הגירושין הייתה אמורה להתפנות על ידה עד לחודש אוגוסט 2014. הגרוש התנגד לבקשה, ובסופו של יום בתאריך ד' באדר ב התשע"ד (06/03/2014) נתן בית הדין את החלטתו ולפיה "בכדי לקדם את ההליכים בתיק על האשה להגיש סיכומיה תוך 30 יום, לאחר מכן, יגיש הגרוש את סיכומיו תוך 30 יום נוספים."
אשה: הייתי מבקשת שאת חלוקת התרופות תעשה אחות אחרת
בית הדין: ולהעדר מהעבודה?
אשה: מדי פעם הייתי לוקחת חופשת מחלה, לא שבועות, רק ימים, לא יכולתי להעדר, קיבלתי תמיכה גדולה."
"רצון חופשי:עוד ציינה ב"כ הגרוש כי על פי ההלכה החותם על הסכם אינו נאמן לטעון שלא הבינו. לבסוף ציינה ב"כ הגרוש כי הגרוש היה גם זה שנשא לבדו בהלוואה ע"ס כ-170,000 ₪ שנלקחה לטובת ההשקעה שנעשתה ברוסיה, ושלטענת הבעל לשעבר, וכפי שנשמעה בחקירת העד בבית הדין, בסופו של דבר ירדה לטמיון.
הצדדים מצהירים כי חתמו על הסכם זה מרצונם החופשי והטוב, ללא כל לחץ ו/או כפייה ו/או עושק ו/או הטעיה, לאחר שקראוהו היטב ולאחר שהבינו נכונה את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו."
"החוק הסמיך את בית הדין ואת ביהמ"ש לאשר הסכמי ממון לפני הנישואין, במהלכן או במסגרת גירושין. עוד הסמיך החוק 'נוטריון' ו'רושם נישואין' לאשר הסכם ממון לפני הנישואין. אין החוק דורש שיהיו עוד שני עדים במעמד האישור, שיוכלו להעיד שהנוטריון או רושם הנישואין פעלו כנדרש על פי החוק. אם ניתן יהיה להכחיש את מעמד האישור, אזי מרוקנים את החוק מתוכנו. כי איזה ערך יש לאישור כזה שכל צד יוכל להכחיש ולטעון כנגדו שהוא כלל לא היה במעמד האישור?מדבריהם נלמד בק"ו לנדון שבפנינו בו האישור והתוקף ניתנו ע"י ערכאה שיפוטית האמונה על חקירת ובדיקת רצונם, הבנתם ושיקול דעתם של הצדדים המגישים לפניה בקשות לאישור הסכמים, באופן שאין לנו מנוס אלא לקבוע שהאשה הייתה כשירה והבינה היטב, כמצוין בגוף פסק הדין המאשר את ההסכם, על מה חתמה במועד חתימתה על ההסכם ואישורו, ועל כן דין טענתה זו של האשה להידחות.
לא לחינם נבחרו דווקא שני גורמים אלה לאשר את ההסכם מלבד הערכאות השיפוטיות. המעמד החוקי המועדף שיש לנוטריון על פני שאר עורכי הדין, והמעמד החוקי המועדף שיש לרושם הנישואין (שהוא בדרך כלל גם רב העיר) על פני כל רב אחר, מקנה להם את האמינות הנדרשת על פי החוק, וחזקה שפעולותיהם יעשו בהתאם לנדרש בחוק."
"וההיא דאמר רב יהודה לא שנו אלא במקום שיכול לחבול בעצמו, אבל במקום שאין יכול לחבול בעצמו נוטל שלא בשבועה, התם ליכא מאומד כלל. וכי אמרינן עדות מאומד פסולה בדיני ממונות הני מילי היכא דאיכא למימר דלאו איהו אזקיה, מיהו באומדן דעתא מסתברא דאיהו אזקיה, אבל היכא דודאי נכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, וידעינן בודאי דלא אינש אחרינא חבל ביה ולא איהו חבל בנפשיה, הא ליכא ספיקא במילתא וכי האי גוונא לאו אומדנא הוא (איזו), [דזו] היא עדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה והני מילי בדיני ממונות וכו'"דברים המורים כי ישנם שני סוגים של אומדנות, האחת אומדנא בה המציאות מכוח עצמה ברורה לדיין, אומדנא שכזו נחשבת כידיעה ברורה ועל פיה מוטל על הדיין לפסוק, והשנייה היא אומדנא בה זקוקים אנו לדעתו הנוטה של הדיין ולהבנתו והכרתו את המתרחש, אומדנא שכזו הגם שהיא בבחינת אומדנא דמוכח בעיניו של הדיין אין היא מתירה לדיין לחתוך את הדין על פיה, ופסולה היא בדיני ממונות. אומדנא שכזו עלתה בסוגיית גמל האוחר בין הגמלים (ב"ב צג, א שבועות לד, א וסנהדרין לז, ב) בה פסק מר"ן השו"ע (חו"מ סי' תח' סעיף ב) ע"פ הרמב"ם:
"שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אעפ"י שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לנשוך אין אומרים בידוע שזה נגחו או נשכו אפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים."ואף שבסי' צ' (סעיף טז) פסק מר"ן השו"ע שנחבל שראוהו עדים נכנס לבית בו שהו שני אנשים "אי ברור לעדים שאותו אחר לא חבל בו כאילו אין עמהם אחר דמי", ולכאורה נמצא מר"ן השו"ע מזכה שטרא לבי תרי, שכן מה לי עם היה זה שור או גמל שהיו באותו מקום עם שוורים או גמלים אחרים אך ברור לנו שדווקא שור או גמל זה הזיקו, ומה לי עם היה זה אדם שברור לי שהוא זה שהזיק ולא חברו. כבר נזקק לשאלה זו בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קיג), שהביא את קושיית ספר דברי נבא כיצד היד רמ"ה שהוא מקור הדין שאם ברור לנו שאחד האנשים ששהו בחדר לא חבל אנו מחייבים את האחר ששהה, ועל פי אומד דעתנו גם הזיק, והרי זה נגד גמרא ערוכה בדין גמל האוחר. ותירץ הרב שבות יעקב דאפשר שהרמ"ה סובר כהרמב"ם (חובל ומזיק ה, ד) שדין הנחבל הוא מתקנת חכמים, וחכמים הם שתיקנו גם את הדין הנ"ל שכאשר ברור לעדים שאחד מהנוכחים בבית לא חבל אנו גובים מהשני בלא שבועה. ועוד תירץ שגם אי נימא כהראב"ד דפליג התם על הרמב"ם, אפשר לומר שדברי הרמ"ה הינם במקום "שזה האחר תש כוחו שאין לו כוח לחבול כל כך או שהיו ידיו כפותים". ומלשון מר"ן השו"ע בהלכות עדות (סי' ל סעי' יד) שכתב ש"עדות בידיעה שלא בראיה וכו' שיש מי שאומר שהיא עדות" נראה שנקט כך באופן כללי ולאו דווקא בדין הנחבל, וא"כ צריך להעמיד את דבריו בסי' צ' כתירוץ השני של הרב שבות יעקב, שגם כאן עוסקים אנו במקום בו המציאות עצמה מוכיחה את הדברים ועל כן פוסקים על פיה.
"יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אף על פי שדעתו סומכת על דבריהם, אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה, לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען; ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין כמו שנתבאר"והגם שיש עוד להאריך, לשאת ולתת, בנושא זה, לחיבת הקיצור ולקוצר הזמן אביא רק את דברי הרב יכין ובועז (חלק א סימן קלג) שהזכיר את דברי הרי"ף והרמב"ם הנ"ל והוסיף עליהם:
"הרי מבואר שלדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שבתי דינים שלנו היום אין דנין באותן אומדן דעתא ואומדנא דמוכח שהזכירו בעלי התלמוד, ואפי' תאמר שלא תסמוך על הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בזה מ"מ הבו דלא לוסיף עלה, ואין לדון בזה אלא באותן עניינים המוזכרים בתלמוד לא בענין חדש שאינו מאותן הנז' בתלמוד, ויבא כל הבא וימלא את ידו וידמה מילתא למילתא דילמא לא דמייא, ואם יעשה זה הרא"ש שהוא רב וגדול בישראל ומופלג בדינים ודיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לו נאה לדון באומדנא דמוכח ואומדן דעתא הוא וכל דדמי ליה לא לאחרים שאינם בקיאים."ואף שמצינו לרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ו, א) והשולחן ערוך (חושן משפט רמו, א) שאזלו בתר אומדנא והעלו:
"לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אע"פ שלא פירש, כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו, לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין במטלטלין מתנתו קיימת."וכן אומדין דעת המוכר כמבואר בדברי הרמ"א (סי' רז סעי' ד).
"אפילו הכי לא קשה מידי דודאי דכל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקין באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרש אזלינן בתר אומדנא, אבל היכא שלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים, כי ההיא דגמל האוחר כו' דאין ידוע לנו אם נגחו אם לאו אלא מתוך אומד, בהא ודאי פליגי רבנן עליה דרב אחא וקיימא לן כוותיהו לדעת הפוסקים הנזכר למעלה."בנדון שבפנינו, בדוננו בטענתה זו של הגרושה, נזקקים אנו לאמוד את המציאות ולא את דעת האדם, וממילא אין אנו רשאין לעשות מעשה על פי אומדן דעתנו. ואף שבכהאי גוונא היה עלינו עוד לחקור ולדרוש עד שיתברר הדבר או לעשות פשרה כלשונו של השו"ע (סי' טו סעי' ה), נראה שלאחר העיון אין כל צורך לעשות כך, שכן בהתחשב בתנאי הסכם הגירושין שבפנינו גם אם יתברר ויוכח לנו שהבעל אכן ניהל מערכת קשרים אינטימית עם אשה זרה עובר לגירושיו מהתובעת אין בכך בכדי לגרוע מתוקפו של הסכם הגירושין.
"דכל פשרה היא באה על ידי טענת התובע שאומר שחייב לו כך וכך והנתבע טוען שאינו חייב לו כלום, נמצא שהפשרה שנעשית ביניהן שכל אחד מוותר מטענותיו, זה מוחל קצת וזה נותן קצת, ה"ל כעין מכירה שזה נותן לו המקח וזה נותן לו הדמים בעד המקח."וכן הוא מבואר גם בקצות החושן (שם סק"ב) ובנתיבות (חידושים שם סק"ט).
"נראה לע"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים, כדמוכח בפרק חזקת הבתים (דף מא) גבי רב ענן שקל בדקא בארעא כו' אתא לקמיה דרב נחמן כולי עד והא אחיל ליה דאתא וסייע בהדאי, א"ל מחילה בטעות הוא כו', ופי' שם רבינו שמואל וז"ל הלא יש לי טענה ודאית שהקנה לי הקרקע דיש לי עדים שראו שסייע לי כו' וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי עכ"ל. הרי לך בהדיא דאע"ג דהוה חשיב כמאן דאומר ליה לך חזק וקני, אפילו הכי לא מהניא, כיון דאיכא למתלי דבטעות הוה, ואף על גב דהוה מילתא דלא עבידי אינשי למטעי, דמסתמא היה לו לידע מקום הכותל הראשון ולא לטעות בתרי אוצייתא או תלת, ואפילו הכי חשוב מחילה בטעות מטעם דמפרש התם, דכי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע כ"ש וכל שכן הכא אם כן הוא שהטעוהו אחיו באמרם שלא היו הנכסים שוים כמעט החצי ממה שהיו שוים. וגם כי מוכיח מתוך הטענות שגם אחיו לא היה יודעים שהיו הנכסים מרובים כל כך איכא למימר דכי היכי דאחיו לא הוה ידעין איהו נמי לא הוה ידע... דאומדנא דמוכח הוא שאם היה יודע שהיו הנכסים מרובין כל כך שלא היה מוחל, דלא עביד איניש דשקל מגמל' אונא, ולא מבעיא אם יתברר שאחיו הטעוהו כסך הנכסים אלא אפילו מן הסתם רגלים לדבר איכא דבטעות היה, שהרי אין דרך למחול מאתים במנה ואין לתלות דשפיר הוה ידע ואפילו הכי מחל אלא יש לומר דטועה ומשום הכי חשבינן אונאה מחילה בטעות, כדאיתא בפ' הרבית, ולא אמרינן דשפיר ידע המוכר שהחפץ שוה יותר או איפכא ומחיל אלא אומר דלא ידע דמחיל דאין אדם מוותר ממונו חנם, כל שכן אם יתברר שהטעוהו בפי' דדבר פשוט שאין לך מחילה בטעות גדולה מזו."וכפי שהעלה להלכה מר"ן בשו"ע (חושן משפט סימן כה, סעיף ה) שפשרה שנעשתה בטעות אף אם נעשתה בקניין אינה כלום, וכל"ה:
"דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא, וחוזר. (וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה) (עיטור בשם הרי"ף)."ועיין עוד בדברי מר"ן השו"ע בסי' יב' (סעי' יד-טו) ובנו"כ.
"ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים."ובתוס' (ד"ה דברים שבלב אינם דברים) הקשה מדוע אם אמר שמוכר בכדי לעלות לא"י ולא עלה המכירה בטלה והא בעינן תנאי כפול בכדי לבטל מכירה, ועל זה תירץ:
"ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד, וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה, וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא, לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו, וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל."דברים מהם עולה שהעיקרון המביא לביטול המקח מיוסד על גילוי דעתו של המוכר. פעמים שגם ללא אומר ודברים דעתו גלויה וברורה לנו, ועל כן אף בלא אמירה אם לא התקיימו אותם דברים המקח בטל. מקרה כגון זה הוא הכותב כל נכסיו לאחרים ולאחר מכן שמע שיש לו בן. פעמים שללא אומר ודברים אין דעתו גלויה לנו אך די באמירה בעלמא בכדי לגלות לנו את דעתו ולברר לנו שרק על דעת כך מכר, ועל כן לו לא יתקיימו אותם דברים בטלה המכירה. מקרה כגון זה הוא נידון הגמרא במוכר ומגלה דעתו שעושה כן בכדי לעלות לארץ ישראל. ופעמים שרק תנאי כפול מגלה ומאמת לנו שעל דעת כך מכר, ועל כן אילולי התנה תנאי כפול לא הייתה מכירתו בטלה, וכך הוא הדין ברוב ככל המקרים.
"ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב, אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בלבו אין מתנתו מתנה."טעם התואם את העיקרון שהוזכר לעיל ולפיו ביטול המקח או המתנה תלויים בדעתו של האדם המוכר או הנותן, ובמידה בה מתאמתת לנו דעתו. לדעת השלט"ג עצם העובדה שהנותן לא קיבל מעות בתמורה למתנתו מקלה עלינו לקבל את טענתו ולאמוד את דעתו שבהתקיים אופנים מסוימים לא היה נותן, אך גם אז אין מתנתו בטלה אלא אם "אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בלבו". וראה בזה גם את לשונו של מר"ן השו"ע בהלכות מתנה (סימן רמו סעי' א):
"לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. "לשון ממנה משמע שגם בכדי לבטל מתנה נדרש שיהיו הדברים "מוכיחים" או כלשונו של השלטי גיבורים כי "אנו מכירין דעתו". רבנו הרמ"א לא העיר דבר על לשונו זאת של השו"ע, ופשוט הדבר שאילו רבנו הרמ"א היה חולק על השו"ע, ולא היה דורש שבכדי שהמתנה תבטל יהיו הדברים מוכיחים, היה רבנו הרמ"א מעיר על דברי מר"ן השו"ע בהלכות מתנה, ומציין עליהם שי"א שבמתנה דברים שבלב הויין דברים, ואומדן דעת כל דהו מבטל המעשה. מדלא העיר כך נראה שיש להסביר שאין כאן כל מחלוקת, ובהכי מוצל רבנו הרמ"א מקושי (ועיין בפתחי חושן קניינים פ"כ הע' נט שהקשה כן) ואפושי פלוגתא לא מפשינן. (ומה שנקט בסי' רז' בלשון "י"א" לא בא לציין מחלוקת, וכפי שמצינו גם בלשון השו"ע שפעמים נוקט בלשון זו למרות שלא מביא כל דעה חולקת, וכפי שהרמ"א בנדון זה לא הביא כל דעה חולקת). ועל פי זה אפשר גם לתרץ את הקושיא המובאת באחיעזר (ח"ג סי' סח), ואכמל"ב.
"והוי ידוע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן ושיהיה הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאילו פירשו וכו' וכיון דאין לחלוק בדעתו כלל שלא היה כן אעפ"י שלא פירש הרי הוא כמפורש ולא הוו דברים שבלב. אבל אם אפשר לחלוק בדעתו אם הוא כן או אינו כן אעפ"י שיותר נוטה הדעת למה שבלבו כיון שאפשר שבדרך רחוקה לומר שלא היה כן בדעתו הוה ליה דברים שבלב ואינם דברים והיינו הך דזבין ארעא וכו' [קידושין דף מ"ט ע"ב] כיון דאפשר לפרש בדרך רחוקה שלא היה בדעתו כן לא אזלינן בתר דברים שבלבו ולא לאומדן דעתו וכו'."כפי שכתבנו לעיל שאין לחלק בין מתנה למכר ובשניהם דרוש שיהא לנו אומדן דעת שאין לפקפק בו, וכפי שכתב מר"ן השו"ע בהלכות מתנה והודה לו רבנו הרמ"א בשתיקה. וממילא כל אשר כתב הרמ"א שי"א שבמתנה דברים שבלב הויין דברים אין זה בא להקל או להפחית ברמת גילוי הדעת הנדרשת אלא לומר שבמתנה גם דברים שבלב יכולים להוות אומדנא דמוכח.
"ובגוף הענין בעסק האומדנא זה זמן רב אמרתי דהיכי דאנו מסופקין באומדן דעת האדם ממילא הדין נותן שאין באומדנא זו ממש,,, וטעמא דמילתא דבאמת דברים שבלב אינן דברים, אלא דהיכי דהדבר נודע לכל, יצא מכלל דברים שבלב, וכמו שכתב הרב מוהרי"ט, אבל היכא שאנו מסופקין א"כ, אף אם האמת שכן דעתו, מ"מ לא יצא מכלל דברים שבלב כיון שהדבר ספק אצלינו איך היה כוונתו."ומלשונו "דברים שבלב אינם דברים אלא דהיכי דהדבר נודע לכל יצא מכלל דברים שבלב" נראה ככל דברינו לעיל שגם במתנה בה כתב השלט"ג, והרמ"א על פיו, דדי לנו בדברים שבלב היינו דווקא בדברים שבלב שהינם בגדר נודעים לכל (וכלשונו שם "שאנו מכירים דעתו"). ועיין בזה גם בדברי הרא"ש המובאים בטור (חו"מ סי' קנ) ובדברי הב"י עליו, בהסבר הקצות החושן (סי' רנ סק"ה), ובדברי החזון איש (ב"ב קמח, ב), ומשם בארה על דקדוק דבריהם ויישובם.
"ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו, דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש."ושם חילק בין דין לוקח שבדרך כלל אינו יכול לבטל את המקח אלא ב"אומדנא גדולה עד מאוד" כלשון הרב פני משה שהביא שם (דף קנ ע"א במהדורת פרנקל) לבין לוקח ולא אצטריכו ליה זוזי ששם כיון שמחזיר ללוקח את כספו, נמצא דלא מפסיד מידי, ולא בעינן אומדנא בדעת הלוקח, ודי לנו באומדנא דמוכח בדעת המוכר. וכן הביא גם הרב דברי חיים (ח"א חאה"ע סי' ג) בשם החכם צבי (סי' מא) והנודע ביהודה קמא (חיו"ד סי' סט) "דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא" וכתב שכן סוברים רבים ושלמים.
"עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו."בטעם הדבר פרש"י דאם שהה יותר מן הזמן הנ"ל מחל על אונאתו, וכ"כ גם הרא"ש (שם סי' טו) שאם "נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מוחל על אונאתו". דברים המורים שהזמן שהוגבל לחזרה הוא קבוע ואינו תלוי במעשיו בפועל של האדם, וכל שחלף פרק זמן שיכול היה להראות בו את מקחו ולעמוד על טעותו אף אם בפועל לא הראהו, ובלבד שלא היה אנוס בדבר, אנו אומרים שמתוך שהיה יכול להראות ולא הראה מחל על אונאתו. כך עולה גם מדברי התוס' רא"ש (שם נ, ב ד"ה אבל) שכתב שאם לא הראהו בזמן הנ"ל "איהו דאפסיד אנפשיה". כך נראה גם מדברי התוס' (שם מט, ב) שכתב דחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים ולעולם יש שיעור אחד בדבר "לפי מה שמצוי רב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו". וכך כתב גם רבנו החינוך (מצוה שלז) שחכמים גדרו זמן בו ניתן יהיה לבטל את המקח ואחריו שוב לא ניתן יהיה לבטלו "כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם". ועיין גם בספר נוהג בחכמה (סי' כו) להגר"י בן נאים זצ"ל שכתב שמנהגם בעיר פאס היה שהלוקח שהתאנה יכול לחזור בו עד כ"ד שעות, וכתב שכן שמע מגאון עוזינו מו"ה אבנר ישראל צרפתי זיע"א 'וטעמא טעים', ושכן כתב גם גאון עוזינו מאריה דאתרין מוהר"ר שלמה אבן דנאן בליקוטי ספרו אשר לשלמה.
"בני הזוג הגיעו בהסכמה לשעריו של בית הדין וביקשו לאשר את ההסכם. לאחר שזה אושר פתחו תיק משותף לסידור גט, שבוצע כמה ימים לאחר מכן. לאחר הגירושין העביר הבעל את החובות על שמו כמוסכם, הילדים עברו למשמורת האם כמוסכם, והדירה נרשמה על שמו של הבעל כפי שהוסכם.גם בנדון שבפנינו הצדדים הגיעו אל שערי בית הדין בהסכמה, אישרו הסכם כארבעה חודשים לאחר ששניהם גיבשו אותו תוך התייעצות עם עו"ד, החלו ביישום ההסכם והגרושה אף התגוררה והיא עדיין מתגוררת בבית הצדדים ללא תשלום דמי שימוש הכל כפי האמור בהסכם, ובשונה מהנדון שבא בפני בית הדין הגדול בו הוגשה התביעה לביטול ההסכם כשלושה חודשים לאחר אישורו הרי שבנדון שבפנינו התקבלה בקשת הגרושה רק לאחר שלוש שנים וחצי. על כן ברור הוא שגם בנדון שבפנינו אין לקבל, על פי החוק, את תביעתה של האשה. וראה עוד שם בדברי הגר"א שיינפלד שהוסיף:
רק לאחר כשלושה חדשים פנתה האישה לבית הדין וביקשה את ביטול ההסכם. כפי שאמרנו, נראה כי יש לבחון את חובת תום הלב בהתבסס על חלקי ההסכם שקוימו מחד גיסא ועל השתהותה של האישה ביחס לפרק הזמן שנדרש לקיום ההסכם מאידך גיסא; ומאחר וכן, יש לקבוע כי אין מקום לביטול ההסכם."
"חוק החוזים (כללי) קובע כללים לביטול הסכם. כך לדוגמה, פרק ב, דן בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. סעיף 14 דן בביטול עקב 'טעות' של המתקשר. סעיף 15 דן בביטול עקב 'הטעיה', סעיף 17 דן בביטול עקב 'כפיה' וסעיף 18 דן בביטול עקב 'עושק'. סעיף 20 קובע את דרך הביטול עקב אחת העילות הללו, ובו נאמר:דברים ברורים אשר אינם מותירים לבית הדין כל ברירה אלא לדחות את תביעתה של הגרושה.
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
...
יתר על כן, בפרק זמן זה היא אף פעלה בהתאם להסכם. יש כאן חוסר 'תום לב' מובהק, כאשר צד מנצל את ההסכם לטובתו ולאחר שמיצה את זכויותיו לפי ההסכם, הוא מעלה טענות כנגד תוקפו.
בבג"צ 566/81 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ואחרים, בעמוד 9, נאמר:
"...סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61 (ב) לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39 – 'ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים' – כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. כך נקבע כי הוראות סעיף 39 חלות גם לענין חיובים וזכויות המוענקים על פי דין – ולא מכוח תנאי חוזה – כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה פד"י לא (1) 828 בעמ' 836).
בנסיבות שלפנינו נעשה שימוש בזכות לטעון טענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית משפט, בחוסר תום לב, ועל כן דין טענה זו להידחות."
פסה"ד הנ"ל ניתן לפני למעלה משלושים שנה, והוא אומץ על ידי כל בתי המשפט כנורמה שיפוטית מחייבת."
| הרב יעקב זמיר, ראב"ד | הרב אברהם שינדלר, דיין |
הרב יעקב זמיר – ראב"ד | הרב אברהם שינדלר | הרב יהודה יאיר בן מנחם |