ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר
הרב אברהם שינדלר
הרב יהודה יאיר בן מנחם
ראב"ד
דיין
דיין
תיק מספר: 285528/3‏
תאריך: ט"ו באייר התשע"ה
04/05/2015
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד אלינור רוזן שוורץׂ
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד גיא אופיר
הנדון: תביעה לביטול הסכם גירושין
נושא הדיון: דחיית תביעה לביטול הסכם גירושין

פסק דין
הצדדים שבפנינו התגרשו זמ"ז כדמו"י ביום י"ט סיון התשס"ז (5/06/2007). עובר לסידור הגט אישר בית הדין את הסכם הגירושין שבין הצדדים, ונתן פסק דין לגירושין ולפיו:
"הצדדים הציגו בפני בית הדין הסכם גירושין.

הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תוכנו ומבקשים מבית הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין.

לאחר שהובהר לבית הדין שהצדדים מבינים פרטי ההסכם וההתחייבויות שנטלו על עצמם כמפורט בהסכם – קיבלו הצדדים על כל הנ"ל בקאג"ס. (בקנין גמור אגב סודר).

האשה מוחלת על כתובתה ותוספת כתובתה עם קבלת הגט.

פסק דין


לאחר שמיעת טו"מ הצדדים ולאחר העיון אנו פוסקים:

א. לסדר גט פיטורין בין הצדדים כדמו"י.

ב. בית הדין מאשר את ההסכם בין הצדדים מיום 20.2.2007 הכולל 14 סעיפים והמצורף לתיק, ונותן להסכם תוקף של פסק דין.

ג. פרט למפורט בהסכם הנ"ל, אין כל תביעות זה כנגד זה לרבות הכתובה."
למעלה משלוש שנים וחצי לאחר מתן פסק דין זה, בתאריך כ"ב בטבת תשע"א (29.12.2010), הוגשה לבית הדין תביעת האשה לביטולו של הסכם הגירושין שנחתם ע"י הצדדים ואושר ע"י בית הדין. דיון ראשון נקבע ליום כ"ה בסיון התשע"א (27/06/2011), הבעל לא התייצב לדיון. דיון נוסף נקבע ליום כ"ז באלול התשע"א (26/09/2011), ובמהלך דיון זה שטחה האשה את טענותיה כדלקמן:
"אשה: ההסכם היה תוך כדי עושק וכפייה בשעה שהייתי נתונה במצב נפשי גרוע ביותר ויש הוכחות ממרפאה פסיכיאטרית, נטלתי צ'יפרלקס, הייתי במצב נפשי קשה בגלל שרומיתי, הבן אדם טס בשנת 2006 לרוסיה הלך וחזר הלך וחזר, עשה עסקים, התחננתי שלא יטוס אבל מצא אשה צעירה... חיכה בלחץ להתגרש ולהתחתן, זו אשה כמעט בגיל של הבת שלי, סברתי שהוא במצב נפשי קשה, אמר שלא טוב לו, אין לו אוויר, התנהג אלי בצורה גסה, לא הייתי מיוצגת, לקח אותי לעו"ד שלו וישבתי בוכה, לא ידעתי על מה אני חותמת, לא היה לי עו"ד היה לי את עצמי, לא הפסקתי לבכות ימים ולילות, הייתי נראית הצל של עצמי, כשבאנו לבית הדין ובית הדין שאל מה הסיבה לגירושין, אמר, אין התאמה והרב שאל עד היום לא גילית שאין התאמה, לא האמנתי שהבעל שלי, שהיה בעל ואבא נהדר, שיעשה לי את זה.

ב"ד: התגרשתם ב-2007 מדוע נזכרת רק כעת?

אשה: הייתי נתונה במצב נפשי מאד קשה, לא היה לי הכסף, לא היה לי שקל, וגם הרמתי ראש ואמרתי לעצמי הבן אדם הונה ועשק אותי אני רוצה לעשות משהו לעצמי. כל השנים אני מתמודדת עם הילדים לבד, יש לנו מכונית ששם עליה יד, אמרתי ניתן לבת שלומדת, ולא הסכים, הייתה ילדה שרצתה לנסוע לפולין ורציתי שיממן חצי חצי ולא הסכים, אין דבר שביקשתי ממנו שהסכים, מצא אשה ומצא טוב והתקפל, החלטתי לעשות מעשה."
ב"כ התובעת ביקשה שבית הדין יקבע מועד בו תוכל מרשתה להציג את הוכחותיה לטענות דלעיל, ובית הדין נענה לבקשה וקבע מועד לשמיעת הוכחות האשה לשעבר. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום כ"ח בסיון התשע"ב (18/06/2012) שמע בית הדין את עדותו של מר [א' ו'] שהעיד כי הגרוש סיפר לו על קשריו עם אשתו הנוכחית, הגב' [י'], לאחר עזיבתו (של האחרון) את בית הצדדים ומעברו להתגורר בדירה בחדרה. לבית הדין התברר שהגרוש עבר להתגורר בחדרה בחודש 12.06, הגט סודר רק בחודש 7.07. באותו דיון שמע בית הדין גם את דבריה של גרושתו של העד הנ"ל הגב' [א' ו'] שלדבריה שמעה על הגב' [י'] רק לאחר שהצדדים שלפנינו התגרשו. לגבי המועד המדויק עליו שמעה על הנ"ל השיבה "לא זוכרת, אולי 5, 6 שנים."

לצדדים נקבע דיון ההוכחות נוסף ואחרון שהתקיים ביום א' באייר התשע"ג (11/04/2013). בדיון זה נחקרה הגרושה ע"י ב"כ הגרוש, וכאשר נשאלה על הזמן הרב, למעלה מארבעה חודשים, שעבר בין מועד חתימתה על הסכם הגירושין ביום 20.2.07 לבין מועד אישורו של ההסכם ביום 5.6.07, זמן שלכאורה היה בו בכדי לאפשר לה להבין את ההסכם על כל פרטיו, השיבה הגרושה "הייתי מטופלת, תקראו התיק שלי, כל חצי השנה הזו הייתי שלד ועצמות, לא הכנסתי פירור לפה שלי הלכתי לפסיכולוגית, לא ישנתי לילות וימים, הייתי שבר כלי, כל הזמן הייתה לי תקווה שיחזור בו התחננתי שלא להרוס הבית". האשה אף נשאלה מדוע לא פנתה לבית הדין מיד עם גילוי דבר הבגידה, לכאורה, של בעלה, גילוי שלדבריה היה בחודש 11.07, והאשה השיבה כי "לקח לי זמן לשקם את עצמי, הייתי חסרת פרוטה, הייתי צריכה לחסוך כסף לעו"ד וכל יום שעבר הרגשתי אשה מרומה שצריכה להוציא הצדק לאור, ולעמוד פה ובפניו ולהגיד שאני רוצה את מה שמגיע לי". הגרושה נשאלה האם פנתה לסיוע המשפטי והשיבה בשלילה. עוד נשאלה הגרושה האם היא ביקשה שלום בית בדיון שהתקיים בבית הדין בתאריך 29.4.07. לשאלת ב"כ הגרוש השיבה הגרושה כי במהלך שנת 2007 עבדה כאחות בבית חולים [ב' ל'], לעיתים כאחראית משמרת, וכי במסגרת תפקידה טיפלה גם בחלוקת תרופות לחולים.

ב"כ הגרושה חקרה את הגרוש אודות מצבה הנפשי של הגרושה בתקופה שקדמה לאישור ההסכם:
"ט. הזעיקו אותך לבית חולים [ב' ל'] כשהיא בהתקף חרדה, מצב נפשי קשה, זה היה באוקטובר 2006

ת. הלילות שעובדת זה לילות של 12 שעות ולא פעם הרגישה לא טוב לאחר לילה ואז קיבלתי טלפון שלא מרגישה טוב, שלא מסוגלת לנהוג, שאבוא לקחת אותה

ט. אתה פה מספר סיפורים, זה היה ב11 בוקר והיא הייתה בהתמוטטות עצבים

בעל: את פסיכיאטרית? לא הייתה מסוגלת לנהוג,

ט. לאן לקחת אותה?

ת. הביתה
...
ט. זה נכון שאשתך בסוף 2006 כל הזמן הייתה בוכה בבית ודיכאונית?

ת. אני זוכר שאני הייתי דכאוני."
לדברי הגרוש לא ידוע לו שהאשה נטלה תרופות כלשהן במהלך אותה תקופה. בית הדין שאל את הגרושה האם נעדרה מעבודתה במהלך התקופה בה נערך ההסכם, והגרושה השיבה "חלק מהזמן לקחתי חופשת מחלה, זה היה בגלים וחלק מהזמן פחות חילקתי תרופות, ביקשתי מחברותי לעשות את זה". בית הדין שב ושאל את הגרושה:
"בית הדין: את עובדת בטיפול נמרץ שדורש כושר שיפוטי גבוה

אשה: הייתי מבקשת שאת חלוקת התרופות תעשה אחות אחרת

בית הדין: ולהעדר מהעבודה?

אשה: מדי פעם הייתי לוקחת חופשת מחלה, לא שבועות, רק ימים, לא יכולתי להעדר, קיבלתי תמיכה גדולה."
ב"כ הגרוש ביקש שבית הדין ייתן צו המורה לביה"ח [ב' ל'] להציג לבית הדין את סידור העבודה של האשה לאותה תקופה, ובתום הדיון נתן בית הדין את החלטתו ולפיה על ב"כ הגרוש להגיש לבית הדין ולצד שכנגד את הנוסח של הצו המבוקש על ידו. ב"כ הגרוש לא הגיש לבית הדין את נוסח הצו שבוקש על ידו, והבקשה הבאה מטעם מי מהצדדים התקבלה בבית הדין אך בתאריך ג' בכסלו תשע"ד (6.11.2013), מועד בו הגישה הגרושה בקשה לעיכוב פינויה מדירת הצדדים, דירה שעל פי הסכם הגירושין הייתה אמורה להתפנות על ידה עד לחודש אוגוסט 2014. הגרוש התנגד לבקשה, ובסופו של יום בתאריך ד' באדר ב התשע"ד (06/03/2014) נתן בית הדין את החלטתו ולפיה "בכדי לקדם את ההליכים בתיק על האשה להגיש סיכומיה תוך 30 יום, לאחר מכן, יגיש הגרוש את סיכומיו תוך 30 יום נוספים."

בתאריך כ"ח באדר ב' תשע"ד (30.3.2014) התקבלו בבית הדין סיכומי הגרושה, סיכומי הגרוש התקבלו בתאריך י"ט באייר תשע"ד (19.5.2014). כחודש לאחר מכן, ביום י"ט בסיון התשע"ד (17/06/2014), נענה בית הדין לבקשת הגרושה ועיכב את הוצאת הגרושה והילדים מהדירה וזאת עד למתן פסק דין בנושא.

בסיכומיה טענה ב"כ הגרושה כי הגרוש נהג בחוסר תום לב שעה שהסתיר מאשתו לשעבר את קשריו עם הגב' [י'] ואת עסקיו ברוסיה, "משכך הסכם זה בטל בהיותו מושתת על ניצול מצבה הפיסי והנפשי של התובעת, עושק וכפיה, חוסר תום לב טעות והטעיה". ב"כ הגרושה ציטטה מפס"ד של הנשיא (כתוארו אז) שמגר (ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב) שכתב כי "עילת הביטול בשל עושק המצויה בסעיף 18 לחוק החוזים מניחה כי הצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות אולם החוק מוצא להתערב בכל זאת מטעמים של מוסר וצדק חברתי". ב"כ הגרושה אף מפנה לפסק דין של השופטת סיוון (תמ"ש 203797/95) בו נקבע כי יש לבטל הסכם שאחד הצדים לו הובל לחתום בו על תנאים בלתי סבירים מבלי שהיה שותף בהכנתו ומבלי שהתייעץ עם פרקליט מטעמו.

מנגד טוענת ב"כ הגרוש כי הסכם הגירושין אושר ע"י הרכב של שלושה דיינים שווידאו שהצדדים מבינים את ההסכם. ב"כ הגרוש אף מוסיפה כי חלף זמן רב מאז אישור ההסכם, וכי הגרושה פעלה מכוחו ונהנתה מהיתרונות שהוא העניק לה, כדוגמת שימוש בדירה במשך שש שנים ללא תשלום דמי שימוש, שימוש בלעדי ברכב המשותף ובמטלטלים המשותפים ועוד, ועל כן לאור השיהוי הרב בו הגישה את תביעתה כמו גם לאור העובדה שפעלה על פי ההסכם יש לדחות את תביעתה. ב"כ הגרושה דוחה את טענת הגרושה כי לא ידעה על עסקיו של הגרוש ברוסיה, ומביאה כראיה לדברים את דברי הגרושה בבית הדין כי הסכם השותפות של בעלה בעסקים ברוסיה היה מצוי בבית הצדדים, וכי היא מצאה אותו עוד בתקופת הפירוד ביניהם, טרם גירושיהם. ב"כ הגרוש אף מוסיפה ומציינת לסעיף 20 בחוק החוזים ולפיו תביעה לביטול הסכם צריך שתעשה תוך זמן סביר. הגרוש, באמצעות ב"כ, מכחיש כי בגד באשתו וטוען כי אף אם היה עושה כך לא היה בעובדה זו בכדי לבטל את ההסכם. ב"כ הגרוש מציינת לסעיף 12 בהסכם ולפיו:
"רצון חופשי:

הצדדים מצהירים כי חתמו על הסכם זה מרצונם החופשי והטוב, ללא כל לחץ ו/או כפייה ו/או עושק ו/או הטעיה, לאחר שקראוהו היטב ולאחר שהבינו נכונה את תוכנו, משמעותו ותוצאותיו."
עוד ציינה ב"כ הגרוש כי על פי ההלכה החותם על הסכם אינו נאמן לטעון שלא הבינו. לבסוף ציינה ב"כ הגרוש כי הגרוש היה גם זה שנשא לבדו בהלוואה ע"ס כ-170,000 ₪ שנלקחה לטובת ההשקעה שנעשתה ברוסיה, ושלטענת הבעל לשעבר, וכפי שנשמעה בחקירת העד בבית הדין, בסופו של דבר ירדה לטמיון.

פסיקת ההלכה
בדיונים ובסיכומים שהתנהלו והונחו לפנינו העמידה הגרושה את תביעתה לביטול ההסכם על שני אדנים מרכזיים. האחד הוא מצבה הנפשי הקשה בתקופה בה חתמה על הסכם הגירושין, מצב נפשי שלטענתה לא אפשר לה להבין את פרטי ומשמעויות ההסכם עליו חתמה, והשני הוא חוסר תום הלב בו נהג בה הבעל בהסתירו ממנה את קשריו עם מי שלימים תהיה אשתו כמו גם את העסקים שנוהלו על ידו ברוסיה.

נדון בטענותיה אחת לאחת.

א. מצבה הנפשי של האשה במועד חתימת ההסכם והבנתה את משמעויותיו
מן החומר שצורף לתיק עולה כי עובר לגירושיהם חתמו הצדדים על שני הסכמים, האחד נחתם בתאריך 22.11.2006 ובו הוסכם על תקופת פרידה זמנית בין הצדדים, ועל זכויותיהם וחובותיהם במהלך תקופה זו, והשני נערך בתאריך 20.2.2007 ובו הוסכם על תנאי הגירושין של הצדדים. ההסכם האחרון הוצג בפני בית הדין בתאריך 5.6.07, ובית הדין ערך לגביו קניינים, אישרו ונתן לו תוקף של פס"ד תוך שבפסק הדין צוין כי בית הדין וידא "שהצדדים מבינים פרטי ההסכם וההתחייבויות שנטלו על עצמם". שני ההסכמים נערכו ע"י עו"ד שליווה את הצדדים.

לאור האמור, ובהתחשב בעבודתה של האשה באותם ימים, נראה שאין כל אפשרות לקבל את טענתה של התובעת כי לא הבינה וכי עקב מצבה הנפשי גם לא יכלה להבין את פרטי ומשמעויות ההסכם. העובדה שנעשו שני הסכמים האחד לפרידה זמנית והשני, כעבור כשלושה חודשים, לגירושין, הסכמים שלוו שניהם ע"י עו"ד יש בה כדי להעיד כי ההסכמים נעשו במתינות ובשיקול הדעת. כך מעידה גם העובדה שהגרושה עבדה במהלך אותה תקופה כאחות במחלקה לטיפול נמרץ בבי"ח, משרה התובעת מהנושא בה אחריות רבה, ושאין כל ספק בלבנו כי לו לא הייתה התובעת כשירה למלאה הייתה הנהלת בית החולים דואגת להעבירה ממנו. יש לציין כי גם בחינת החומר הרפואי שצורף לתיק אינה מלמדת על תקופה בה התובעת הייתה מצויה במצב של כשל שיפוטי או במצב נפשי אחר שאינו מאפשר לה להבין היטב את הנעשה עמה ועל ידה. אכן מן החומר הרפואי עולה כי באותה תקופה סבלה האשה מתחושות קשות, אך תחושות קשות, אשר מובנות בהחלט בנסיבות תיק זה, לחוד, וחוסר שיפוט והבנה לחוד.

לבסוף העובדה שההסכם אושר ע"י בית הדין תוך ציון האמור לעיל שולל לחלוטין את טענתה זו של האשה. חזקה על בית הדין שמילא את תפקידו נאמנה, וודאי שחזקה זו עומדת כל זמן שלא הוכח אחרת, וכאמור, בתיק כלל לא הוכח שהאשה הייתה במצב שלא אפשר לה להבין את פרטי ההסכם.

יפים לעניין זה דברי חברי בית הדין הרבני בת"א (תיק מס' 2723-21-1) הרבנים שיינפלד, דומב וריגר:
"החוק הסמיך את בית הדין ואת ביהמ"ש לאשר הסכמי ממון לפני הנישואין, במהלכן או במסגרת גירושין. עוד הסמיך החוק 'נוטריון' ו'רושם נישואין' לאשר הסכם ממון לפני הנישואין. אין החוק דורש שיהיו עוד שני עדים במעמד האישור, שיוכלו להעיד שהנוטריון או רושם הנישואין פעלו כנדרש על פי החוק. אם ניתן יהיה להכחיש את מעמד האישור, אזי מרוקנים את החוק מתוכנו. כי איזה ערך יש לאישור כזה שכל צד יוכל להכחיש ולטעון כנגדו שהוא כלל לא היה במעמד האישור?

לא לחינם נבחרו דווקא שני גורמים אלה לאשר את ההסכם מלבד הערכאות השיפוטיות. המעמד החוקי המועדף שיש לנוטריון על פני שאר עורכי הדין, והמעמד החוקי המועדף שיש לרושם הנישואין (שהוא בדרך כלל גם רב העיר) על פני כל רב אחר, מקנה להם את האמינות הנדרשת על פי החוק, וחזקה שפעולותיהם יעשו בהתאם לנדרש בחוק."
מדבריהם נלמד בק"ו לנדון שבפנינו בו האישור והתוקף ניתנו ע"י ערכאה שיפוטית האמונה על חקירת ובדיקת רצונם, הבנתם ושיקול דעתם של הצדדים המגישים לפניה בקשות לאישור הסכמים, באופן שאין לנו מנוס אלא לקבוע שהאשה הייתה כשירה והבינה היטב, כמצוין בגוף פסק הדין המאשר את ההסכם, על מה חתמה במועד חתימתה על ההסכם ואישורו, ועל כן דין טענתה זו של האשה להידחות.

ב. טענת האשה על חוסר תום לב
טענתה זו של התובעת היא בבחינת אחת שהיא שתיים, שכן לדבריה שני עניינים העלים ממנה בעלה עובר לאישור ההסכם וסידור הגט, את קשריו האינטימיים עם אשתו דהיום, ואת עסקיו ברוסיה. אינני רואה לקבל את טענתה האחרונה של הגרושה לגבי אי ידיעתה על עסקיו של הגרוש ברוסיה. גם על פי דברי האשה בשנה שקדמה לגירושין טס הגרוש לרוסיה, בידיעתה, לצורך עסקיו למעלה משש פעמים. כמו כן לדברי האשה כבר בתקופת הפירוד שבינה לבין בעלה (עוד קודם לאישור הסכם הגירושין בבית הדין) היא או מי מטעמה התחקה אחר המסמכים המצויים בבית, ולדבריה המסמכים הנוגעים בעסקי הבעל ברוסיה אף נמצאו על ידה בבית. כל זאת בצרוף הזמן הרב שעבר למן חתימת הסכם הגירושין ועד לאישורו בבית הדין אינו מאפשר לנו לקבל את טענתה זו. התובעת ידעה על עסקיו של הנתבע ברוסיה, ולו חשבה שיש טעם להכניסם למסגרת הסכם הגירושין וודאי הייתה עושה זאת, ומשלא עשתה כן למדים אנו על ויתור מודע שלה על כל זכויות שיכולות לעמוד לה בעסקים אלו. לא למותר לציין כי העד שהעיד בפנינו, ושהיה שותפו של הבעל בעסקים הנ"ל, מסר לנו כי הרווחים בגין עסקים אלו היו נמוכים, וכי בסופו של יום ההשקעה כולה ירדה לטמיון, דבר שיש בו בכדי לאשש את הסברה שהתובעת ידעה על העסקים ועל רווחיהם המועטים, אם בכלל, וכי כנראה בשל כך היא לא ראתה צורך ומקום להכניסם למסגרת הסכם הגירושין.

אולם לא כך הם פני הדברים בנוגע לטענתה של הגרושה כי בעלה לשעבר הוליך אותה בכחש והעלים ממנה את קשריו האינטימיים עם הגב' [י'], אשתו דהיום, קשרים שנטוו על ידו עובר לפירוד הצדדים ולגירושיהם. הנתבע מודה שהיכרותו את הגב' הנ"ל, אשתו דהיום, החלה במהלך שנות נישואיו, ולפי החומר שבפנינו הוא אף נשא אותה לאשה כארבעה חודשים לאחר גירושיו מן התובעת. בתוך עמנו אנו יושבים וברי לנו, כפי שברי לכל בר דעת, כי במקרה זה יש ללמוד מסופו של הקשר על תחילתו. פרק הזמן הקצר שחלף למן הגירושין עד לנישואיו השניים של הבעל, כשהוא נלקח בחשבון עם הודאתו של הבעל על קשריו עם הגב' [י'] עוד קודם גירושיו, אינו מותיר לנו מקום לקבל את גרסתו כי היו אלה קשרי עבודה או קשרי ידידות גרידא, סביר יותר להניח שהבעל אכן קשר קשרים אסורים עם אשתו דהיום בזמן היותו נשוי לאשתו הראשונה שהיא היא התובעת בתיק זה.

אלא שהגם שבעינינו נראים הדברים ברורים ומסתברים כל הצורך, לא הוצגה בפנינו כל הוכחה ישירה או עדות ברורה בדבר, ומשכך איננו רשאים לעשות מעשה על סמך אומדן דעת שכזה. אבאר את דברי. הגם שפעמים רשאי בית הדין לפסוק על פי ידיעתו הגם שלא נמצאה לידיעתו עדות ראיה, וכפי שפסק מר"ן השו"ע (סי' ל סעי' יד וסימן צ סעי' ו וסעי' טז), מ"מ אין זה אלא במקום שהמציאות ברורה אין בה ספק כלל ועיקר, וכפי שביאר רבנו היד רמ"ה (מסכת סנהדרין דף לז עמוד ב):
"וההיא דאמר רב יהודה לא שנו אלא במקום שיכול לחבול בעצמו, אבל במקום שאין יכול לחבול בעצמו נוטל שלא בשבועה, התם ליכא מאומד כלל. וכי אמרינן עדות מאומד פסולה בדיני ממונות הני מילי היכא דאיכא למימר דלאו איהו אזקיה, מיהו באומדן דעתא מסתברא דאיהו אזקיה, אבל היכא דודאי נכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, וידעינן בודאי דלא אינש אחרינא חבל ביה ולא איהו חבל בנפשיה, הא ליכא ספיקא במילתא וכי האי גוונא לאו אומדנא הוא (איזו), [דזו] היא עדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה והני מילי בדיני ממונות וכו'"
דברים המורים כי ישנם שני סוגים של אומדנות, האחת אומדנא בה המציאות מכוח עצמה ברורה לדיין, אומדנא שכזו נחשבת כידיעה ברורה ועל פיה מוטל על הדיין לפסוק, והשנייה היא אומדנא בה זקוקים אנו לדעתו הנוטה של הדיין ולהבנתו והכרתו את המתרחש, אומדנא שכזו הגם שהיא בבחינת אומדנא דמוכח בעיניו של הדיין אין היא מתירה לדיין לחתוך את הדין על פיה, ופסולה היא בדיני ממונות. אומדנא שכזו עלתה בסוגיית גמל האוחר בין הגמלים (ב"ב צג, א שבועות לד, א וסנהדרין לז, ב) בה פסק מר"ן השו"ע (חו"מ סי' תח' סעיף ב) ע"פ הרמב"ם:
"שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו אעפ"י שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לנשוך אין אומרים בידוע שזה נגחו או נשכו אפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שיראוהו עדים כשרים."
ואף שבסי' צ' (סעיף טז) פסק מר"ן השו"ע שנחבל שראוהו עדים נכנס לבית בו שהו שני אנשים "אי ברור לעדים שאותו אחר לא חבל בו כאילו אין עמהם אחר דמי", ולכאורה נמצא מר"ן השו"ע מזכה שטרא לבי תרי, שכן מה לי עם היה זה שור או גמל שהיו באותו מקום עם שוורים או גמלים אחרים אך ברור לנו שדווקא שור או גמל זה הזיקו, ומה לי עם היה זה אדם שברור לי שהוא זה שהזיק ולא חברו. כבר נזקק לשאלה זו בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קיג), שהביא את קושיית ספר דברי נבא כיצד היד רמ"ה שהוא מקור הדין שאם ברור לנו שאחד האנשים ששהו בחדר לא חבל אנו מחייבים את האחר ששהה, ועל פי אומד דעתנו גם הזיק, והרי זה נגד גמרא ערוכה בדין גמל האוחר. ותירץ הרב שבות יעקב דאפשר שהרמ"ה סובר כהרמב"ם (חובל ומזיק ה, ד) שדין הנחבל הוא מתקנת חכמים, וחכמים הם שתיקנו גם את הדין הנ"ל שכאשר ברור לעדים שאחד מהנוכחים בבית לא חבל אנו גובים מהשני בלא שבועה. ועוד תירץ שגם אי נימא כהראב"ד דפליג התם על הרמב"ם, אפשר לומר שדברי הרמ"ה הינם במקום "שזה האחר תש כוחו שאין לו כוח לחבול כל כך או שהיו ידיו כפותים". ומלשון מר"ן השו"ע בהלכות עדות (סי' ל סעי' יד) שכתב ש"עדות בידיעה שלא בראיה וכו' שיש מי שאומר שהיא עדות" נראה שנקט כך באופן כללי ולאו דווקא בדין הנחבל, וא"כ צריך להעמיד את דבריו בסי' צ' כתירוץ השני של הרב שבות יעקב, שגם כאן עוסקים אנו במקום בו המציאות עצמה מוכיחה את הדברים ועל כן פוסקים על פיה.

והנה בנדון שבפנינו הגם שישנה אומדנא שהנתבע קשר קשרים אסורים עם אשתו דהיום טרם גירושיו מהתובעת, ברור הוא שאין זו אומדנא מן הסוג הראשון בה המציאות עצמה מבררת את הדברים ולא מותירה כל ספק בלבו של הדיין. בנדון שבפנינו האומדנא נסמכת על דעתו הנוטה של הדיין ועל כן לא שונה היא מדין גמל האוחר, ואיננו רשאים לפסוק על פיה, וכפי שפסק מר"ן השו"ע למעלה מכך בסוף דבריו בעניין זה בסי' טו' (סעי' ה):
"יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אף על פי שדעתו סומכת על דבריהם, אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה, לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען; ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין כמו שנתבאר"
והגם שיש עוד להאריך, לשאת ולתת, בנושא זה, לחיבת הקיצור ולקוצר הזמן אביא רק את דברי הרב יכין ובועז (חלק א סימן קלג) שהזכיר את דברי הרי"ף והרמב"ם הנ"ל והוסיף עליהם:
"הרי מבואר שלדעת הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שבתי דינים שלנו היום אין דנין באותן אומדן דעתא ואומדנא דמוכח שהזכירו בעלי התלמוד, ואפי' תאמר שלא תסמוך על הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בזה מ"מ הבו דלא לוסיף עלה, ואין לדון בזה אלא באותן עניינים המוזכרים בתלמוד לא בענין חדש שאינו מאותן הנז' בתלמוד, ויבא כל הבא וימלא את ידו וידמה מילתא למילתא דילמא לא דמייא, ואם יעשה זה הרא"ש שהוא רב וגדול בישראל ומופלג בדינים ודיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לו נאה לדון באומדנא דמוכח ואומדן דעתא הוא וכל דדמי ליה לא לאחרים שאינם בקיאים."
ואף שמצינו לרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ו, א) והשולחן ערוך (חושן משפט רמו, א) שאזלו בתר אומדנא והעלו:
"לעולם אומדין דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין על פי האומד אע"פ שלא פירש, כיצד מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו, לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא בין קרקע בין במטלטלין מתנתו קיימת."
וכן אומדין דעת המוכר כמבואר בדברי הרמ"א (סי' רז סעי' ד).

כבר נזקקו לסתירה, לכאורה, זו רבותינו הרדב"ז (א, רפז), ה"משפטים ישרים" (א, קעא), ה"זכר יצחק" (סי' יח אות ב), ה"נחל יצחק" (סי' טו), ה"אמרי בינה" (דיני דיינים סי' כד), ה"נתיבות המשפט" (טו, ה ס"ק ב), ה"עזרת כהן" (סי' מא), ה"אבני נזר" (אה"ע סי' קיט), וה"אבן האזל" (חובל ומזיק ח, יד).

ובאמת הדברים מבוארים בתשובת המהרי"ק (סי' קכט) שהרחיב והעמיק בדבר, ויסודותיו הם אבן פינה ואבן בוחן לסוגיא זו, וחילק בין שני סוגי אומדנות, האחת בדעת האדם והשניה בבירור המציאות, וז"ל:
"אפילו הכי לא קשה מידי דודאי דכל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקין באומדן דעת הנותן או המוכר או המגרש אזלינן בתר אומדנא, אבל היכא שלא נתברר גוף המעשה אצל הדיינים, כי ההיא דגמל האוחר כו' דאין ידוע לנו אם נגחו אם לאו אלא מתוך אומד, בהא ודאי פליגי רבנן עליה דרב אחא וקיימא לן כוותיהו לדעת הפוסקים הנזכר למעלה."
בנדון שבפנינו, בדוננו בטענתה זו של הגרושה, נזקקים אנו לאמוד את המציאות ולא את דעת האדם, וממילא אין אנו רשאין לעשות מעשה על פי אומדן דעתנו. ואף שבכהאי גוונא היה עלינו עוד לחקור ולדרוש עד שיתברר הדבר או לעשות פשרה כלשונו של השו"ע (סי' טו סעי' ה), נראה שלאחר העיון אין כל צורך לעשות כך, שכן בהתחשב בתנאי הסכם הגירושין שבפנינו גם אם יתברר ויוכח לנו שהבעל אכן ניהל מערכת קשרים אינטימית עם אשה זרה עובר לגירושיו מהתובעת אין בכך בכדי לגרוע מתוקפו של הסכם הגירושין.

אבאר את שיחתי. הסכם גירושין שהצדדים לו ניהלו ביניהם משא מותן עובר לחתימתם עליו דינו כהסכם פשרה בו כל אחד מן הצדדים מוכן לוותר במקצת בנושאים מסוימים על מנת לקבל יותר או לשמור על מעמדו בנושאים אחרים, כפי שהעלו גם הגר"ע בצרי (שערי עזרא ח"א אבה"ע סי' קו) והגרח"ש שאנן (עיונים במשפט אבה"ע סי' מו). פשרה כזו נחשבת למכר, כפי שהעלה מר"ן השו"ע (חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רה סעיף ג) ש"פשרה, דינה כמכר", וביאר הסמ"ע (שם סק"ט):
"דכל פשרה היא באה על ידי טענת התובע שאומר שחייב לו כך וכך והנתבע טוען שאינו חייב לו כלום, נמצא שהפשרה שנעשית ביניהן שכל אחד מוותר מטענותיו, זה מוחל קצת וזה נותן קצת, ה"ל כעין מכירה שזה נותן לו המקח וזה נותן לו הדמים בעד המקח."
וכן הוא מבואר גם בקצות החושן (שם סק"ב) ובנתיבות (חידושים שם סק"ט).

הסכם הגירושין שלפנינו נחתם על ידי הצדדים לאחר שקדם לו הסכם פרידה ותוך שהצדדים נעזרים בעו"ד לגיבוש שני ההסכמים, מכך כמו גם מעיון בהסכמים עצמם ניכר כי הצדדים ניהלו בניהם דין ודברים על התנאים הממוניים הכרוכים בגירושיהם, ובסופו של דבר אף התקיים בהם "זה מוחל קצת וזה נותן קצת" והגיע הדבר לידי גמר. האשה הסכימה להתגרש ומחלה על כתובתה ותוספת כתובתה, והבעל אפשר לאשה להתגורר בדירתם המשותפת, ללא תשלום דמי שימוש, עד הגיעה הקטינה לגיל 20 (תקופה של כשבע שנים ומחצית השנה לאחר הגירושין), אפשר לה להשתמש ברכב המשותף ללא תשלום דמי שימוש, והותיר ברשותה את כל המטלטלים שבבית למעט חפציו האישיים.

הסכם פשרה שכזה אשר דינו כמכר ניתן לביטול אם יוכח שאחד הצדדים לו הוטעה במהלך כריתתו, ואולם בכדי לבטלו נדרש הצד המבקש זאת להוכיח באומדנא דמוכח שאם היה יודע כי הוטעה לא היה חותם על הפשרה בלבושה זה. כך מצאנו במהרי"ק (סימן קיא) שדן באחד מן האחים שסבר שעזבונו של אביו אינו גדול ועל כן התפשר עם אחיו וויתר תמורת סך נמוך על חלקו בירושת אביו, ושוב נודע לו שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו. והעלה המהרי"ק:
"נראה לע"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים, כדמוכח בפרק חזקת הבתים (דף מא) גבי רב ענן שקל בדקא בארעא כו' אתא לקמיה דרב נחמן כולי עד והא אחיל ליה דאתא וסייע בהדאי, א"ל מחילה בטעות הוא כו', ופי' שם רבינו שמואל וז"ל הלא יש לי טענה ודאית שהקנה לי הקרקע דיש לי עדים שראו שסייע לי כו' וכמאן דאמר לך חזק וקני דמי עכ"ל. הרי לך בהדיא דאע"ג דהוה חשיב כמאן דאומר ליה לך חזק וקני, אפילו הכי לא מהניא, כיון דאיכא למתלי דבטעות הוה, ואף על גב דהוה מילתא דלא עבידי אינשי למטעי, דמסתמא היה לו לידע מקום הכותל הראשון ולא לטעות בתרי אוצייתא או תלת, ואפילו הכי חשוב מחילה בטעות מטעם דמפרש התם, דכי היכי דאת לא ידעת איהו נמי לא הוה ידע כ"ש וכל שכן הכא אם כן הוא שהטעוהו אחיו באמרם שלא היו הנכסים שוים כמעט החצי ממה שהיו שוים. וגם כי מוכיח מתוך הטענות שגם אחיו לא היה יודעים שהיו הנכסים מרובים כל כך איכא למימר דכי היכי דאחיו לא הוה ידעין איהו נמי לא הוה ידע... דאומדנא דמוכח הוא שאם היה יודע שהיו הנכסים מרובין כל כך שלא היה מוחל, דלא עביד איניש דשקל מגמל' אונא, ולא מבעיא אם יתברר שאחיו הטעוהו כסך הנכסים אלא אפילו מן הסתם רגלים לדבר איכא דבטעות היה, שהרי אין דרך למחול מאתים במנה ואין לתלות דשפיר הוה ידע ואפילו הכי מחל אלא יש לומר דטועה ומשום הכי חשבינן אונאה מחילה בטעות, כדאיתא בפ' הרבית, ולא אמרינן דשפיר ידע המוכר שהחפץ שוה יותר או איפכא ומחיל אלא אומר דלא ידע דמחיל דאין אדם מוותר ממונו חנם, כל שכן אם יתברר שהטעוהו בפי' דדבר פשוט שאין לך מחילה בטעות גדולה מזו."
וכפי שהעלה להלכה מר"ן בשו"ע (חושן משפט סימן כה, סעיף ה) שפשרה שנעשתה בטעות אף אם נעשתה בקניין אינה כלום, וכל"ה:
"דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא, וחוזר. (וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה) (עיטור בשם הרי"ף)."
ועיין עוד בדברי מר"ן השו"ע בסי' יב' (סעי' יד-טו) ובנו"כ.

אלא שכאמור בדברי המהרי"ק על מנת לבטל פשרה נדרשת אומדנא דמוכח שלו היה מודע הצד הטועה לטעותו לא היה מתפשר באופן בו הואיל להתפשר, ולא היה מקבל קנין על הפשרה, וכנדון השו"ע בו ברור כי לו היה יודע בעל הדין שאינו בן שבועה לא היה מתפשר עליה. וכבר הרחבתי במספר פסקי דין בגדרי אומדנא דמוכח (מן הסוג השני המוזכר לעיל, זה הדורש את אומד דעתו של הדיין ואינו מוכרח ומוכרע מן המציאות), ולא אביא כעת אלא את עקרי הדברים בלבד כפי שהתבארו לנו בגמרא וברבותינו הפוסקים. דהנה בגמרא (קידושין מט, ב) מצינו:
"ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים."
ובתוס' (ד"ה דברים שבלב אינם דברים) הקשה מדוע אם אמר שמוכר בכדי לעלות לא"י ולא עלה המכירה בטלה והא בעינן תנאי כפול בכדי לבטל מכירה, ועל זה תירץ:
"ואומר ר"י דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גלוי מילתא דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד, וגם יש דברים דאפילו גילוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטלה, וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא, לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו, וכמו כן אנן סהדי דלא זבן אלא אדעתא למיסק לארעא דישראל."
דברים מהם עולה שהעיקרון המביא לביטול המקח מיוסד על גילוי דעתו של המוכר. פעמים שגם ללא אומר ודברים דעתו גלויה וברורה לנו, ועל כן אף בלא אמירה אם לא התקיימו אותם דברים המקח בטל. מקרה כגון זה הוא הכותב כל נכסיו לאחרים ולאחר מכן שמע שיש לו בן. פעמים שללא אומר ודברים אין דעתו גלויה לנו אך די באמירה בעלמא בכדי לגלות לנו את דעתו ולברר לנו שרק על דעת כך מכר, ועל כן לו לא יתקיימו אותם דברים בטלה המכירה. מקרה כגון זה הוא נידון הגמרא במוכר ומגלה דעתו שעושה כן בכדי לעלות לארץ ישראל. ופעמים שרק תנאי כפול מגלה ומאמת לנו שעל דעת כך מכר, ועל כן אילולי התנה תנאי כפול לא הייתה מכירתו בטלה, וכך הוא הדין ברוב ככל המקרים.

עקרון זה נקבע להלכה הן בדברי הרמב"ם (מכירה יא, ח–ט) והן בדברי מר"ן השו"ע (סי' רז סעי' ג-ד), ועל ובנוסף לעיקרון זה כתב הרמ"א (שם סעי' ד) שי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים. הלכה שמקורה בשלט"ג (כתובות נו, א אות ח), ושבטעמה כתב:
"ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב, אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בלבו אין מתנתו מתנה."
טעם התואם את העיקרון שהוזכר לעיל ולפיו ביטול המקח או המתנה תלויים בדעתו של האדם המוכר או הנותן, ובמידה בה מתאמתת לנו דעתו. לדעת השלט"ג עצם העובדה שהנותן לא קיבל מעות בתמורה למתנתו מקלה עלינו לקבל את טענתו ולאמוד את דעתו שבהתקיים אופנים מסוימים לא היה נותן, אך גם אז אין מתנתו בטלה אלא אם "אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בלבו". וראה בזה גם את לשונו של מר"ן השו"ע בהלכות מתנה (סימן רמו סעי' א):
"לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. "
לשון ממנה משמע שגם בכדי לבטל מתנה נדרש שיהיו הדברים "מוכיחים" או כלשונו של השלטי גיבורים כי "אנו מכירין דעתו". רבנו הרמ"א לא העיר דבר על לשונו זאת של השו"ע, ופשוט הדבר שאילו רבנו הרמ"א היה חולק על השו"ע, ולא היה דורש שבכדי שהמתנה תבטל יהיו הדברים מוכיחים, היה רבנו הרמ"א מעיר על דברי מר"ן השו"ע בהלכות מתנה, ומציין עליהם שי"א שבמתנה דברים שבלב הויין דברים, ואומדן דעת כל דהו מבטל המעשה. מדלא העיר כך נראה שיש להסביר שאין כאן כל מחלוקת, ובהכי מוצל רבנו הרמ"א מקושי (ועיין בפתחי חושן קניינים פ"כ הע' נט שהקשה כן) ואפושי פלוגתא לא מפשינן. (ומה שנקט בסי' רז' בלשון "י"א" לא בא לציין מחלוקת, וכפי שמצינו גם בלשון השו"ע שפעמים נוקט בלשון זו למרות שלא מביא כל דעה חולקת, וכפי שהרמ"א בנדון זה לא הביא כל דעה חולקת). ועל פי זה אפשר גם לתרץ את הקושיא המובאת באחיעזר (ח"ג סי' סח), ואכמל"ב.

וראה גם את דברי הרב משכנות הרועים (מערכת א' אות ט"ז) שהביא את דברי התשב"ץ שלא חילק בין מכר למתנה וכייל להו בחדא מחתא בקובעו שבין במכר ובין במתנה צריך שיהיו הדברים מוכיחים, כלשונו:
"והוי ידוע שאין לילך אחר אומדן דעתא אלא בדברים שאין לפקפק כלל שלא היה כן דעת הנותן ושיהיה הדבר ההוא מפורש מן הסתם כאילו פירשו וכו' וכיון דאין לחלוק בדעתו כלל שלא היה כן אעפ"י שלא פירש הרי הוא כמפורש ולא הוו דברים שבלב. אבל אם אפשר לחלוק בדעתו אם הוא כן או אינו כן אעפ"י שיותר נוטה הדעת למה שבלבו כיון שאפשר שבדרך רחוקה לומר שלא היה כן בדעתו הוה ליה דברים שבלב ואינם דברים והיינו הך דזבין ארעא וכו' [קידושין דף מ"ט ע"ב] כיון דאפשר לפרש בדרך רחוקה שלא היה בדעתו כן לא אזלינן בתר דברים שבלבו ולא לאומדן דעתו וכו'."
כפי שכתבנו לעיל שאין לחלק בין מתנה למכר ובשניהם דרוש שיהא לנו אומדן דעת שאין לפקפק בו, וכפי שכתב מר"ן השו"ע בהלכות מתנה והודה לו רבנו הרמ"א בשתיקה. וממילא כל אשר כתב הרמ"א שי"א שבמתנה דברים שבלב הויין דברים אין זה בא להקל או להפחית ברמת גילוי הדעת הנדרשת אלא לומר שבמתנה גם דברים שבלב יכולים להוות אומדנא דמוכח.

ועיין גם בדברי הרב ישועות יעקב (אהע"ז סי' נג) שכתב:
"ובגוף הענין בעסק האומדנא זה זמן רב אמרתי דהיכי דאנו מסופקין באומדן דעת האדם ממילא הדין נותן שאין באומדנא זו ממש,,, וטעמא דמילתא דבאמת דברים שבלב אינן דברים, אלא דהיכי דהדבר נודע לכל, יצא מכלל דברים שבלב, וכמו שכתב הרב מוהרי"ט, אבל היכא שאנו מסופקין א"כ, אף אם האמת שכן דעתו, מ"מ לא יצא מכלל דברים שבלב כיון שהדבר ספק אצלינו איך היה כוונתו."
ומלשונו "דברים שבלב אינם דברים אלא דהיכי דהדבר נודע לכל יצא מכלל דברים שבלב" נראה ככל דברינו לעיל שגם במתנה בה כתב השלט"ג, והרמ"א על פיו, דדי לנו בדברים שבלב היינו דווקא בדברים שבלב שהינם בגדר נודעים לכל (וכלשונו שם "שאנו מכירים דעתו"). ועיין בזה גם בדברי הרא"ש המובאים בטור (חו"מ סי' קנ) ובדברי הב"י עליו, בהסבר הקצות החושן (סי' רנ סק"ה), ובדברי החזון איש (ב"ב קמח, ב), ומשם בארה על דקדוק דבריהם ויישובם.

והאמת תורה דרכה שסוגיה זו היא ארוכה מארץ מידה וכו' ויש עוד לדון בה ובחילוקי ההלכות שבה, ואך בכדי לקצר ולמען ירוץ הקורא בו, אביא רק את הדברים השייכים באופן ישיר לנדון שבפנינו והם הם תשובות הרב משנה למלך (מכירה ו, א) בהם דן בדברי התוספות (כתובות מז, ב וב"ק קי, ב) שכתבו:
"ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו, דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש."
ושם חילק בין דין לוקח שבדרך כלל אינו יכול לבטל את המקח אלא ב"אומדנא גדולה עד מאוד" כלשון הרב פני משה שהביא שם (דף קנ ע"א במהדורת פרנקל) לבין לוקח ולא אצטריכו ליה זוזי ששם כיון שמחזיר ללוקח את כספו, נמצא דלא מפסיד מידי, ולא בעינן אומדנא בדעת הלוקח, ודי לנו באומדנא דמוכח בדעת המוכר. וכן הביא גם הרב דברי חיים (ח"א חאה"ע סי' ג) בשם החכם צבי (סי' מא) והנודע ביהודה קמא (חיו"ד סי' סט) "דבאומדנא גדולה אפילו בדבר התלוי בדעת שניהם אמרינן אומדנא" וכתב שכן סוברים רבים ושלמים.

נמצאנו למדים שבשביל לבטל מכר, במקום בו המעות חוזרות לידי הקונה ועל כן אין לקונה הפסד בדבר, נדרשת אומדנא דמוכח שאין לפקפק בה, ובמקום שמבקשים לבטל הסכם התלוי בדעת שני צדדים, וכגון שאין מעות בעין ולקונה יהיה הפסד בדבר, נדרשת אומדנא גדולה עד מאוד, נשימה עינינו על הנדון שבפנינו.

הגרושה הניצבת לפנינו בזה טוענת כי אילו הייתה מודעת לבגידותיו של בעלה לא הייתה מסכימה להתגרש ממנו, כטענתה בסעיף 4 לסיכומיה, וכי על כן יש לבטל את הסכם הגירושין ולדון מחדש בנושא הרכוש, כטענתה בסיפא לסיכומיה. ודוק, הגרושה אינה טוענת לביטול הגירושין אלא לביטול הסכם הגירושין וכלשונה של התובעת בפנינו כי היא "רוצה את מה שמגיע לי", ועל כן, למעשה, היא טוענת שלו הייתה יודעת על בגידותיו של בעלה לא הייתה מסכימה להתגרש בתנאים בהם התגרשה, והייתה עומדת על זכותה לקבל תנאים טובים יותר. כאמור לעיל על מנת לבטל מכר נדרשת, לכל הפחות, אומדנא דמוכח, ובמקום שביטול המכר יסב הפסד לצד השני אף נדרשת אומדנא גדולה יותר.

כאמור לעיל הצדדים אישרו את הסכם הגירושין שנערך על ידם והתגרשו תכף לכך לאחר שחיו בפירוד של מספר חודשים, ומן החומר שבפנינו לא עולה כי במועד אישור ההסכם וסידור הגט האשה התנגדה באופן כלשהו לגירושין. עיון בהסכם הגירושין מלמד כי בנדון שבפנינו האשה לא יצאה מקשר הנישואין כאשר ידיה על ראשה. אדרבה בהסכם הגירושין ניתן למצוא תנאים שמטיבים עמה יותר מהמקובל והנוהג אף במקרים בהם בוחרים בני הזוג במתווה בו כל צד נשאר עם זכויותיו הסוציאליות. כך לדוגמא למרות התחייבות הבעל במדור ומזונות הקטינה איפשר הבעל לאשה ולקטינה להמשיך ולהתגורר בדירה, ללא תשלום דמי שימוש ראויים, עוד למעלה משבע שנים, וגם לו נניח ששכירות דירה שכזו עומדת אך על 3,500 ₪ לחודש, הרי שדמי השימוש בחלקו של הגרוש עולים לכדי 1,750 ₪ לחודש, שבניכוי תשלומי המשכנתא למשך שנה (המשכנתא הסתיימה במהלך שנת 2008) מגיעים ללמעלה מ 120,000 ₪. פרט לכך הבעל הותיר בבית את כל המטלטלין למעט חפציו האישיים ואיפשר לאישה להמשיך ולהשתמש ברכב המשותף כל אימת שתחפוץ בכך. תנאים אלה עודפים על תנאי הסכם רגיל בו כל הרכוש מתחלק חצי בחצי ללא כל העדפה לאחד הצדדים, ופעמים רבות גם תוך ויתור על תשלום הכתובה ותוספתה. אינני סבור שבהצטרף הפירוד שבו חיו הצדדים עובר לסידור הגט והתנאים הממוניים בהם זכתה האשה עם גירושיה הנני רשאי לקבוע כי יש בפנינו אומדנא דמוכח שלו ידעה האשה שבעלה בוגד בה כי אז לא הייתה מסכימה להתגרש ממנו בתנאי הרכוש בהם התגרשה. לשון אחר, אינני סבור שיש בידנו לקבוע שבנדון זה ישנה אומדנא מוכחת שלו הייתה האשה יודעת על קשריו האסורים של הבעל לא הייתה מסכימה להתגרש בתנאים אלה, ועל כן דין טענתה זו של האשה להידחות.

ג. שיהוי בהגשת התביעה
טעם נוסף המונע מאתנו לקבל את תביעתה של האשה בנדון שלפנינו הוא העובדה שהאשה השתהתה בהגשת תביעתה במשך כשלוש שנים ומחצית השנה.

במשנה (ב"מ מט, א) גבלו חכמים את הזמן בו יכול המתאנה לתבוע את אונאתו או לבטל את המקח והעמידוהו על פרק הזמן הסביר בו תתוודע למתאנה טעותו, וכלשונם הטהור:
"עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו."
בטעם הדבר פרש"י דאם שהה יותר מן הזמן הנ"ל מחל על אונאתו, וכ"כ גם הרא"ש (שם סי' טו) שאם "נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה בלא עיכוב אונס מוחל על אונאתו". דברים המורים שהזמן שהוגבל לחזרה הוא קבוע ואינו תלוי במעשיו בפועל של האדם, וכל שחלף פרק זמן שיכול היה להראות בו את מקחו ולעמוד על טעותו אף אם בפועל לא הראהו, ובלבד שלא היה אנוס בדבר, אנו אומרים שמתוך שהיה יכול להראות ולא הראה מחל על אונאתו. כך עולה גם מדברי התוס' רא"ש (שם נ, ב ד"ה אבל) שכתב שאם לא הראהו בזמן הנ"ל "איהו דאפסיד אנפשיה". כך נראה גם מדברי התוס' (שם מט, ב) שכתב דחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורים ולעולם יש שיעור אחד בדבר "לפי מה שמצוי רב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו". וכך כתב גם רבנו החינוך (מצוה שלז) שחכמים גדרו זמן בו ניתן יהיה לבטל את המקח ואחריו שוב לא ניתן יהיה לבטלו "כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם". ועיין גם בספר נוהג בחכמה (סי' כו) להגר"י בן נאים זצ"ל שכתב שמנהגם בעיר פאס היה שהלוקח שהתאנה יכול לחזור בו עד כ"ד שעות, וכתב שכן שמע מגאון עוזינו מו"ה אבנר ישראל צרפתי זיע"א 'וטעמא טעים', ושכן כתב גם גאון עוזינו מאריה דאתרין מוהר"ר שלמה אבן דנאן בליקוטי ספרו אשר לשלמה.

ומ"מ כמפורש במשנה ובהלכה (שו"ע סי' רכז סעי' ז-ח) גדר זה אינו אמור אלא בלוקח שהתאנה אך מוכר שהתאנה לעולם חוזר וכפי שהסבירו הרי"ף (ל, ב) והרא"ש שם שהיות ואין מקחו בידו אינו יכול לעמוד על טעותו עד דמתרמי ליה זבינא כזבינתיה וידע דטעה ולא הדר ביה. וכן במקום שנמצא מום במקח עצמו כתבו הרי"ף והרא"ש (שם) בשם רב האי גאון שלא קצבו בו זמן ויכול לחזור בו כל אימת דמגלי ליה דמקח טעות הוא. אך משעה שעמדו אלה על טעותם ולא חזרו בהם שוב אינם רשאים לחזור בהם, ואנו אומרים שראו והתפייסו (פרט למקום בו הלוקח עדיין לא שילם למוכר שאז יכול לשוב בו גם בזמן מאוחר יותר מטעם שיש לו מיגו שיכול לומר נתתי או משום שיכול לומר שהיות והוא מוחזק במעות לא חשש לבדוק מייד (כמבואר בש"ך סק"ד ובפת"ש סק"ב), טעמים שאינם שייכים בנד"ד, שכן בנדוננו לא שייך מיגו ואנו גם יודעים שהתובעת השתהתה אחר שבדקה ונתבררו לה הדברים). וצריך לומר דטעם הדברים אחד הוא, שכל אימת שהלוקח או המוכר הוטעו במקח בין שנמצא בו מום ובין שמחירו נקבע בטעות יכולים הם לחזור בהם כשתתברר להם טעותם, אך אם לא חזרו מחלו ושוב אינם יכולים לחזור, ולא החמירו אלא על הלוקח שהתאנה שלא תלו את זמן החזרה בכך שנודעה לו טעותו בפועל אלא בזמן שיכול היה להתוודע לטעותו, והיא כעין תקנה, כלשונו של החינוך, על מנת שיתקיימו ענייני המו"מ בין בני אדם, ועל כן אמרינן דאי לא בדק איהו אפסיד אנפשיה.

בנדון שבפנינו האשה לשעבר מודה כי התוודעה לבגידותיו של הבעל, כך על פי טענתה, חודשים ספורים לאחר גירושיהם, למרות זאת התובעת לא הגישה בפנינו את תביעתה אלא כעבור כשלוש שנים מיום שעמדה על טעותה. לטענתה השתהתה בהגשת תביעתה משום שהייתה נתונה "במצב נפשי מאד קשה", לא היה לה כסף, "וגם הרמתי ראש ואמרתי לעצמי הבן אדם הונה ועשק אותי אני רוצה לעשות משהו לעצמי, כל השנים אני מתמודדת עם הילדים לבד, יש לנו מכונית ששם עליה יד, אמרתי ניתן לבת שלומדת, ולא הסכים, הייתה ילדה שרצתה לנסוע לפולין ורציתי שיממן חצי חצי ולא הסכים, אין דבר שביקשתי ממנו שהסכים, מצא אשה ומצא טוב והתקפל, החלטתי לעשות מעשה."

כאמור לעיל בפני בית הדין לא הוכח שהתובעת הייתה במצב נפשי שמנע ממנה את היכולת לשקול את צעדיה, ועל כן בית הדין אינו יכול לראות בטענתה זו של התובעת משום סיבה שיש בה בכדי להתייחס אל השתהותה כאל אונס שאין לבטל בשלו את אפשרותה לחזור בה. גם בטענתה כי לא היה לה כסף בית הדין אינו מוצא עילה מספקת שבשלה יש להתעלם מההשתהות אותה נקטה הגרושה, הגרושה לא הוכיחה כי חל שינוי משמעותי בהכנסותיה, שינוי שאפשר לה להגיש את תביעתה רק עתה, והתובעת אף אמרה בבית הדין כי מלכתחילה לא פנתה לסיוע המשפטי. כך שלאמיתו של דבר נראה שהטעם האחרון בדבריה הוא אשר הביאה להגיש את בקשתה בפנינו, וכלשונה "אין דבר שביקשתי ממנו שהסכים, מצא אשה ומצא טוב והתקפל, החלטתי לעשות מעשה". טעם זה אין בו, כאמור לעיל, בכדי להצדיק את השהיית התביעה, ואדרבה יש בו בכדי ללמד שמתחילה האשה אכן מחלה על אונאתה, אם נניח שאכן הייתה כזו, ורק לאור מעשיו של הגרוש, מעשים שנעשו לאחר שנודע לה על קשריו עם אשתו דהיום, החליטה לתובעו, ובאופן זה, כאמור לעיל, שוב אינה יכולה לתובעו.

וראה בענין זה גם את דברי חברי בית הדין הגדול (תיק מספר 872361/3) אשר נזקקו לנדון כנדוננו ודחו את התביעה בהסתמכם על החוק, כלשונם:
"בני הזוג הגיעו בהסכמה לשעריו של בית הדין וביקשו לאשר את ההסכם. לאחר שזה אושר פתחו תיק משותף לסידור גט, שבוצע כמה ימים לאחר מכן. לאחר הגירושין העביר הבעל את החובות על שמו כמוסכם, הילדים עברו למשמורת האם כמוסכם, והדירה נרשמה על שמו של הבעל כפי שהוסכם.

רק לאחר כשלושה חדשים פנתה האישה לבית הדין וביקשה את ביטול ההסכם. כפי שאמרנו, נראה כי יש לבחון את חובת תום הלב בהתבסס על חלקי ההסכם שקוימו מחד גיסא ועל השתהותה של האישה ביחס לפרק הזמן שנדרש לקיום ההסכם מאידך גיסא; ומאחר וכן, יש לקבוע כי אין מקום לביטול ההסכם."
גם בנדון שבפנינו הצדדים הגיעו אל שערי בית הדין בהסכמה, אישרו הסכם כארבעה חודשים לאחר ששניהם גיבשו אותו תוך התייעצות עם עו"ד, החלו ביישום ההסכם והגרושה אף התגוררה והיא עדיין מתגוררת בבית הצדדים ללא תשלום דמי שימוש הכל כפי האמור בהסכם, ובשונה מהנדון שבא בפני בית הדין הגדול בו הוגשה התביעה לביטול ההסכם כשלושה חודשים לאחר אישורו הרי שבנדון שבפנינו התקבלה בקשת הגרושה רק לאחר שלוש שנים וחצי. על כן ברור הוא שגם בנדון שבפנינו אין לקבל, על פי החוק, את תביעתה של האשה. וראה עוד שם בדברי הגר"א שיינפלד שהוסיף:
"חוק החוזים (כללי) קובע כללים לביטול הסכם. כך לדוגמה, פרק ב, דן בביטול החוזה בשל פגם בכריתתו. סעיף 14 דן בביטול עקב 'טעות' של המתקשר. סעיף 15 דן בביטול עקב 'הטעיה', סעיף 17 דן בביטול עקב 'כפיה' וסעיף 18 דן בביטול עקב 'עושק'. סעיף 20 קובע את דרך הביטול עקב אחת העילות הללו, ובו נאמר:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
...
יתר על כן, בפרק זמן זה היא אף פעלה בהתאם להסכם. יש כאן חוסר 'תום לב' מובהק, כאשר צד מנצל את ההסכם לטובתו ולאחר שמיצה את זכויותיו לפי ההסכם, הוא מעלה טענות כנגד תוקפו.

בבג"צ 566/81 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול ואחרים, בעמוד 9, נאמר:

"...סעיף 39 האמור אמנם מטיל את החובה לנהוג בתום לב לגבי השימוש בזכות הנובעת מהחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61 (ב) לחוק הנ"ל משמשות הוראות שבסעיף 39 – 'ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים' – כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבת לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל. כך נקבע כי הוראות סעיף 39 חלות גם לענין חיובים וזכויות המוענקים על פי דין – ולא מכוח תנאי חוזה – כגון הזכות הניתנת לצד לחוזה לבטלו, בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה פד"י לא (1) 828 בעמ' 836).

בנסיבות שלפנינו נעשה שימוש בזכות לטעון טענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על ידי בית משפט, בחוסר תום לב, ועל כן דין טענה זו להידחות."

פסה"ד הנ"ל ניתן לפני למעלה משלושים שנה, והוא אומץ על ידי כל בתי המשפט כנורמה שיפוטית מחייבת."
דברים ברורים אשר אינם מותירים לבית הדין כל ברירה אלא לדחות את תביעתה של הגרושה.

מסקנה להלכה
לאור כל האמור לעיל בית הדין דוחה את תביעת הגרושה לביטולו של ההסכם, ובית הדין קובע כי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים הוא תקף.

הרב יהודה יאיר בן מנחם, דיין.


מצטרפים למסקנה דלעיל.


   
           
הרב יעקב זמיר, ראב"דהרב אברהם שינדלר, דיין


בית הדין דוחה את תביעת הגרושה לביטולו של ההסכם, ובית הדין קובע כי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים הוא תקף.

ניתן ביום ט"ו באייר התשע"ה (04/05/2015).


הרב יעקב זמיר – ראב"ד
הרב אברהם שינדלר הרב יהודה יאיר בן מנחם