בפני ביה"ד תביעה לדמי שימוש ראויים.

מדובר בבני זוג לשעבר שהתגרשו בתאריך ט"ז בשבט תשע"ג (27.1.2013) ולהם ארבעה ילדים קטינים.

בתאריך י"ד בשבט תשע"ד (15.1.2014) עתר התובע לביה"ד בדרישה לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים מיום סידור הגט ועד למכירת הדירה וחלוקת תמורתה לצדדים.

גם בדיון בתאריך כ"ז באייר תשע"ד (27.5.2014) חזר התובע על תביעתו זו לדמי שימוש ראויים.

ביה"ד הבהיר פעמיים גם בהחלטה על בקשה וגם בהחלטה לאותו דיון שיש לשקול היטב הגשת התביעה משום שעל פניו יש לדחותה על הסף, ואפשר שביה"ד יחייב בהוצאות משפט בשל תביעה קנטרנית.

ביה"ד הסביר שכיוון שיש לצדדים ארבעה ילדים קטינים והאב מחויב לכל הפחות ב-50% מעלות המדור על פי הפסיקה המקובלת הרי שדמי השימוש להם הוא לכאורה זכאי שווים לעלות המדור שבהם הוא מחויב.

למרות הבהרת ביה"ד התובע החליט שהוא מבקש שביה"ד ידון בנושא, והצדדים אף הגישו סיכומים בנושא זה.

טיעוני התובע
בתאריך ט"ז בשבט תשע"ג (27.1.2013) התגרשו הצדדים בפועל (ולא כפי שמופיע בטעות בטיעוני התובע בסעיף 7 5.12), והבעל לשעבר תובע שממועד זה יש לקבוע כי האשה חבה בדמי שימוש ראויים, כיוון שהוא היה מנוע מלגור בדירה הרשומה על שם שני הצדדים.

התובע צירף פסקי דין רבים שמהם עולה כי בכל מקרה בו נמנע מאחד מן השותפים לגור בדירה הוא זכאי לדמי שימוש ראויים מהשותף המתגורר בפועל בדירה.

התובע ציין שהוא הורחק מביתו ללא עוול בכפו והרחיב אומר בדבר התנכלויות אשתו כנגדו, עם זאת הוא תבע דמי שימוש ראויים מזמן סידור הגט בפועל שבזמן הזה נמנע ממנו הלכתית מלהתגורר ביחד עם אשתו לשעבר.

טיעוני הנתבעת
הנתבעת סבורה שהיא פטורה מדמי שימוש ראויים והנימוק העיקרי שהיא מעלה הוא שכיוון שהרחקת בעלה לשעבר מהדירה הייתה בשל התנהגותו ולא משום מעשי האשה, בכהאי גוונא אין חבות של דמי שימוש ראויים.

לטענה זו צירפה הנתבעת פסקי דין המגבים טענה זו.

עוד טענה הנתבעת שהתובע בחר שלא להתגורר בבית גם לאחר שפג תוקפו של צו ההרחקה, ומכאן שהבחירה שלא להתגורר בבית הייתה שלו בלבד ולא מחמת מעשיה.

אשר על כן לדבריה במקרה כזה אין חבות של דמי שימוש ראויים.

דיון והכרעה
נימוקי הנתבעת לפטור מדמי שימוש ראויים בשל היות הבעל מורחק בצו הרחקה נראים כאינם רלוונטיים לתביעת התובע. אמנם התובע כתב בכתב התביעה כי הוצא כנגדו צו הרחקה על סמך טענות כוזבות, והאשה העלילה עליו עלילות שווא וניצלה את ההליכים המשפטיים במרמה ושלא בתום לב.

עם זאת תביעתו לדמי שימוש ראויים הם מגירושי הצדדים ולא קודם לכך, בזמן הזה המניעה של הבעל להתגורר בביתו היא מחמת ההלכה על פי הוראת ביה"ד שזוג שהתגרש אינם רשאים להתגורר באותו בית.

יוצא אפוא שנימוקי הנתבעת אינם עונים משפטית על טענות התובע מזמן הגירושין ואילך.

מבלי להיכנס לשאלת דמי שימוש ראויים בכלל ובעיקר לאחר הגירושין, השאלה העומדת בפנינו, הרי שכאשר עורכים חישוב מתמטי של דמי השימוש עולה כי הסכום לו זכאי התובע הוא אפס שקלים גם אם תביעתו תתקבל במלואה.

ביאור הדברים
ביה"ד יוצא מנקודת הנחה (גם אם אינה נכונה בכלל, או במקרה דנן בפרט) שהאב זכאי לדמי שימוש ראויים מאז הגירושין ועד מועד מכירת הדירה.

עתה נבוא לחישוב דמי השימוש להם הוא זכאי.

הדירה שבבעלות הצדדים רשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים ועל כן מחצית מדמי השכירות התיאורטיים מגיעים לכל צד.

במקרה דנן, כאמור לעיל ישנם ארבעה ילדים קטינים, בפסק הדין למזונות הילדים פסק ביה"ד שהאב חייב בסך של 6,000 ₪ כמזונות הילדים, סכום זה כולל תשלום עבור משכנתא.

יוצא אפוא שברשות כל אחד מן הצדדים מחצית מן הדירה וכל אחד מן הצדדים שילם עבור מחצית המשכנתא (בפועל הבעל היה אמור לשלם את כל המשכנתא, אולם זה היה הסדר טכני בלבד, והסכום ששילם קוזז מסכום המזונות בהם הוא חויב).

אשר על כן, הילדים הזכאים למדור כחלק ממזונותיהם מהאב אכן משוכנים בחלקו בדירה והאשה משתכנת בחלקה בדירה.

על דרך משל, אילו הייתה האשה שוכרת דירה, האב היה חייב לכל הפחות 50 אחוזים משכירות הדירה וכמובן שהיה זכאי ל-50 אחוזים מתמורת השכרת הדירה הרשומה על שם שני הצדדים ומבחינה חשבונית התקזזו שני הסכומים.

ביה"ד הבהיר את דרך החישוב הזו כמה פעמים ואף יעץ לתובע לחשוב שנית אם להגיש תביעה, ביה"ד הבהיר שתישקל הטענה כי התביעה קנטרנית ויחייבוהו בהוצאות.

סוף דבר, ביה"ד דוחה את התביעה מכיוון שחישוב מדוקדק מעלה שחובת האב למדור ילדיו עולה בדיוק כזכויותיו בדמי שימוש ראויים.

כהוצאות משפט מחייב ביה"ד את התובע סך של 2,500 ₪.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ב בתמוז התשע"ה (29/06/2015).