לפנינו ערעור שהוא בעצם המשך של מסכת שלימה של פסיקות וערעורים בעניין חלוקת הרכוש שבין בני הזוג.

רקע
נציין בקצרה את השתלשלות התיק והנקודות הרלוונטיות לערעור:

1) בתאריך ט"ז סיון תשס"ב (27.5.2002) פסק ביה"ד האזורי ע"פ הסכמת בני הזוג כי הצדדים יתגרשו זמ"ז ולאחר מכן ידון ביה"ד בענייני משמורת הילדים וחלוקת הרכוש.

עוד נקבע בפסה"ד כי האשה זכאית להתגורר בדירה עד למתן פס"ד סופי בעניין הרכוש והבעל מנוע מלהיכנס לדירה.

כמו כן נפסק שכל זכות שיש למי מהצדדים תשמר לו גם לאחר סידור הגט. (הציטוט המלא יובא להלן).

2) בתאריך ט' ניסן תשס"ז (28/03/2007) נתן ביה"ד האזורי בתיק 301551/4 פס"ד ארוך ומנומק בעניין חלוקת הרכוש [פורסם באתרים משפטיים], בפסה"ד יש פירוט מלא של הנכסים ואופן חלוקתם. העיקרון המנחה של פסה"ד היה להותיר כל נכס ביד בן הזוג שהנכס רשום על שמו ולא לבצע איזון משאבים. פסק הדין מבוסס על סעיף 8 לחוק יחסי ממון אשר קובע חלוקת משאבים שונה בנסיבות מיוחדות. ביה"ד הגיע למסקנה כי האשה אשמה בניכור הילדים לאביהם ועל כן החליט לפסוק כפי שפסק. (להלן נתייחס בצורה פרטנית לנכסים השונים). כמו כן חייב ביה"ד האזורי את האשה בתשלום שכ"ד משנת 2001 עבור חלקו של הבעל בדירה המשותפת בו התגוררה האשה. כמו כן הטיל ביה"ד האזורי על האשה חיוב הוצאות משפט וקנסות שונים בגין בזיון בית משפט.

3) האשה הגישה ערעור לביה"ד הגדול על פסק הדין האמור ובו טענה כי האשמה להתרחקות הילדים מהאב נעוצה באב עצמו ובהתנהגותו ואין היא צריכה לסבול מכך. בתאריך י' אדר תשס"ז (28.2.2007) נתן ביה"ד פסק דין לפיו יש לבצע פשרה. על פי הפשרה ייערך חישוב כפול של הנכסים, חישוב אחד לפי סעיף 5 דהיינו איזון משאבים רגיל, וחישוב שני ע"פ סעיף 8 ועל פי פסיקת ביה"ד האזורי. מחצית ההפרש שבין שני האיזונים יהיה סכום הפשרה ויתווסף לזכות האשה.

4) בתאריך כ' אייר תשס"ט (14.5.2009) ניתנה החלטה ע"י דיין יחיד בביה"ד האזורי לפיה ב"כ הבעל תמונה לכונסת נכסים ותפעל למכירת הדירה המשותפת בה מתגוררת האשה.

5) על החלטה זו הוגש ערעור ובתאריך כ' אייר תשע"א (24.5.2011) פסק ביה"ד הגדול כי אין ראוי לדון ביחיד ויש לדון בשלושה, וכן פסק כי ימונה רו"ח חיצוני להערכות שווי הנכסים.

6) מונה רו"ח חיצוני מר אילן קמיל שביצע הערכות לפי שני המסלולים האמורים והגיש את מסקנותיו לביה"ד. ע"פ חישוביו של הרו"ח על האשה לשלם לבעל סכום של 303,292 ₪ לאחר הצמדה. חישובים אלו כללו שכ"ד ראוי עבור מגורי האשה.

7) החלטה נוספת של ביה"ד הגדול מיום י"ד אייר תשע"ג קבעה כי יש להמשיך במתווה האמור למרות השגות האשה.

8) בתאריך ט תמוז תשע"ג (17.6.2013) שוב נתן ביה"ד האזורי צו בדיין יחיד המורה לב"כ הבעל להמשיך בפירוק השיתוף ובמכירת הדירה וכן לבצע את חלוקת הרכוש ע"פ חישוב הרו"ח.

9) בנקודה זו אנו מגיעים לערעור שלפנינו, ובו טוענת האשה:

א. כי הצו (המובא בסעיף 8) ניתן שלא בסמכות מכיוון שניתן בדיין יחיד ועל כן דינו ליבטל.

ב. כי מסקנות הרו"ח הינן חלקיות ושגויות באשר לא נערך חישוב של כלל הנכסים לפי שני המסלולים כאשר חלק מהנכסים הושמטו לפי הפירוט הבא:

1. הדירה בנתניה כלל לא הוכנסה לחישוב כאשר לפי סעיף 5 לאשה היה בו זכות של חמישים אחוזים.

2. זכויות סוציאליות של הצדדים.

3. שכר דירה. לפי החישוב המבוסס על סעיף 5 אשר מסיר את האשמה מהאם יש לבטל את החיוב בשכ"ד.

טענות האשה הן כי יש לבצע מחדש את הערכת הנכסים ולתקן את החישוב האמור. אך עד לביצוע החישוב יש לאפשר לאשה להמשיך להתגורר בדירה המשותפת מכיוון שעדיין אין פס"ד סופי. ולפיכך מבקשת האשה להורות על ביטול מכירת הדירה האמורה.

דיון
לפנינו מספר נושאים העומדים לדיון: האם יש לבטל את פסה"ד למכירת הדירה. האם לבטל את מסקנות הרו"ח. האם יש לערוך חישוב מחודש של הנכסים ע"פ סעיף 5, ומהם הנכסים שיש לבצע בהם חישוב מחודש. והאם האשה חייבת בשכר דירה.

מכירת הדירה
1. לגבי מכירת הדירה, מכיוון שהדירה בשלב מכירה סופי ונוצר עיכוב בלתי הוגן כלפי הקונה נראה שיש לקיים את מכירת הדירה, מכיוון שהנזק לקונה הוא בלתי הפיך בעוד האשה יכולה לקבל את כספי המכירה ולא תינזק בצורה קשה ממכירת הדירה לכן יש לקיים את המכירה.

תשלום שכ"ד ע"י האשה וחישוב הנכסים
2. אך לגבי שאר הנושאים העומדים על הפרק, צודקת האשה בטענותיה הן לגבי חיובה בשכ"ד והן לגבי הצורך בחישוב מחודש של הנכסים.

2.1. לגבי שכ"ד - ביה"ד האזורי בהחלטתו מתאריך 24.6.2008 (סעיף ג2) קבע כי יש לחייבה בשכ"ד עבור חלקו של הבעל בדירת המגורים המשותפת.

אך קביעה זו עומדת בסתירה מוחלטת להחלטה שנתן ביה"ד האזורי עצמו בתאריך 27.2.2002. וזו לשון ההחלטה:

א. הצדדים יתגרשו זמ"ז כדמו"י בהקדם.

ב. ביה"ד ימשיך לדון לאחר הגירושין בענייני משמורת הילדים, הסדרי ראיה וכל ענייני הרכוש. לאשה זכות מגורים בדירה עד למתן פס"ד סופי בעניין הרכוש, והבעל מנוע מלהיכנס לדירה מיום הגט ואילך...

ה. זכויות הצדדים לא יפגעו לאחר הגט, וכל זכות שיש לכל צד היום תשמר גם לאחר סידור הגט.

מתוך פסה"ד הנ"ל עולה כי יש לאשה זכות דיור בדירה האמורה עד לפס"ד סופי בעניין הרכוש. ומכיוון שהוויכוח בעניין הרכוש טרם נסתיים נמצא שלאשה עדיין זכות מגורים בדירה. והדבר ברור שהכוונה לזכות מגורים בלי תשלום שכ"ד כלל. יתרה מזאת, בסעיף ה בפסק הדין נכתב במפורש כי זכויות האשה יישמרו גם לאחר סידור הגט. ההיגיון שמאחורי סעיף זה הוא שבכך נמנעת עגינות הבעל מחד גיסא, ומאידך גיסא זכויות האשה נשמרות כאילו הייתה נשואה. נמצא שזכות האשה למדור ולמגורים נשמרה לה גם לאחר הגט וממילא אין מקום לחייבה בשכ"ד.

אף לגופו של עניין יש להעיר. ביה"ד האזורי בפסה"ד (המובא בסעיף 2) קבע כי האשה מחויבת בשכ"ד לבעל על פי ההלכה שמי שמוציא את חבירו מביתו ודר במקומו נחשב אוכל חסרונו של חבירו וחייב לשלם כמבואר בחו"מ סימן שעא. עפ"ז קבע ביה"ד האזורי שמכיוון שהאשה מנעה מבעלה להיכנס לדירה הרי היא כאוכלת חסרונו של חבירו וחייבת לשלם.

ברם, נראה שאין זה נכון משני טעמים. האחד, ביה"ד עצמו בפסיקתו שהובאה לעיל קבע כי הבעל מנוע מלהיכנס לדירה מיום הגט ואילך. נמצא שהאשה לא הסבה לבעל שום נזק מכיוון שבלא"ה לא היה יכול להיכנס לדירה. ועוד, נראה שעצם הדין אינו נכון בענייננו. שהרי הדירה משותפת לבעל ולאשה, ונמצא שאין זה מוגדר כאוכל חסרונו של חבירו אלא יכולה האשה לומר "בתוך שלי אני נכנסת" וכמו כל שותפים שכל אחד משתמש בחלקו. מעתה גם אם נאמר שהאשה מנעה מהבעל להיכנס לבית אין זה אלא כנועל ביתו בפני חבירו המובא בתוס' (ב"ק כא.) שחשיב גרמא בעלמא ופטור, ומה שהשתמשה בבית אינו נחשב לשימוש בדירת הבעל כדי שתתחייב מצד אוכל חסרונו של חבירו, אלא השימוש היה בחלק הדירה שלה, ודוק.

יש מקום לדון שההסכם לא צפה פני העתיד שפסה"ד בנושא הרכוש יינתן שנים רבות לאחר מכן, ולכן יש מקום לומר שההסכם אינו מחייב, ולכן היה מקום לעשות חישוב בנוגע לחיוב האשה בשכר דירה. אך לאור נסיבות התיק ביה"ד סבור שבהתאם לסע' 8 לחוק יחסי ממון יש לפטור את האשה מתשלום שכר דירה.

המורם מכל הנ"ל שאין מקום לחייב את האשה בשכר דירה עבור חלקו של הבעל.

ומעתה נפנה לדון בנכסים השונים לגביהם יש מחלוקת באופן חישובם.

הדירה ברח' [פ' ק'], נתניה
ראשית יש להזכיר את המתווה ע"פ פסיקת ביה"ד הגדול (הובא בסעיף) לפיו, יש לשום את כלל הנכסים לפי סעיף 5 ולפי סעיף 8 ולאחר מכן לחצות את ההפרש.

2.2. והנה, בסעיף ג3 בפסק הדין האזורי, נכתב כך:

"הדירה ברחוב [פ' ק'] נתניה

המגרש בנתניה היה שייך לאמו של הבעל שנים רבות והועבר בחלקו לבעל ביולי 1998. על המגרש הוקם בנין ובו דירה עבור הבעל, אך היא איננה רשומה על שם הבעל. האשה טוענת לזכויות בבית מכח הבטחה של הורי הבעל שהם יבנו עבורם דירה על המגרש שלהם (טענה שהוכחשה ע"י הבעל ולא הוכחה ע"י האשה), ומכח הכספים שהשקיע הבעל בבניה. הבעל הודה שהשקיע בבניה סך של 1000,000 דולר שמקורם בחשבון המשותף בבנק דיסקונט רמת אביב. לטענתו, נתן את הכסף כהלוואה להוריו לצורך הבנייה בהסכמת האשה.

לאור האמור בסעיף א' יש לקבוע שלאשה אין שום זכויות בדירה זו. אשר לטענתה על זכויות בכספים שהושקעו בבניה, יש לקזז אותם כנגד כספים אחרים שנטלה האשה מן החשבון המשותף ושקיבלה מן הבעל סמוך לפירוד (כ-60,000 דולר) וכנגד זכויות כספיות נוספות שרשומות על שמה כמו שיובא להלן."

עולה בבירור מתוך הפס"ד כי הסיבה שבגינה האשה אינה מקבלת זכויות בבית בנתניה הוא משום ש"לאור האמור בסעיף א' יש לקבוע שלאשה אין שום זכויות בדירה זו". כלומר, לאור האמור בסעיף א' שלפי דעת ביה"ד האזורי יש להחיל את סעיף 8, ומאחר והמגרש בנתניה רשום ע"ש הבעל, אין לאשה זכויות גם בבית כפי שנקבע בעיקרון של פס"ד האזורי. אך לו היה החישוב נעשה ע"פ סעיף 5 אזי ברור שהבית בלי המגרש בנתניה היה נכלל באיזון המשאבים. ומעתה לפי פסק הדין של ביה"ד הרבני הגדול שיש לערוך חישוב נוסף לפי סעיף 5 יש לכלול גם את הבית בנתניה באיזון. אך מעיון במסקנות הרו"ח נראה שגם בחישוב לפי סעיף 5 לא נכלל הקוטג' בנתניה. ראה בסעיף ב לדו"ח:

בעת ריכוז הנכסים ועריכת תחשיב חלוקת הנכסים, לא נלקחו בחשבון הנכסים הלא כספיים, דהיינו דירות המגורים וזאת מהסיבות הבאות: לגבי 3 דירות נקבע בפסיקת ביה"ד האזורי כי הן שייכות באופן חד משמעי לאחד מן הצדדים."

כוונתו של הרו"ח לדירות בנתניה ע"ש הבעל, לדירה בת"א ע"ש האשה ולדירה בפ"ת ע"ש הבעל.

ברם, לגבי הדירה בנתניה כבר ציטטנו מדברי ביה"ד האזורי שרק בגלל העיקרון אותו קבע ביה"ד האזורי לפיו כל הרשום ע"ש אחד הצדדים נשאר על שמו הדברים נכונים, אך ע"פ החישוב של פס"ד הרבני הגדול היה על הרו"ח לכלול גם נכס זה באיזון.

רואה החשבון התייחס בתשובתו להשגות האשה על כך באומרו כי לפי פסק דין האזורי אין להכליל את הבית בנתניה באיזון המשאבים ולכן לא חישבו. וכך כתב:

ע"פ פסק הדין של ביה"ד האזורי הדירה ברח' [פ' ק'] בנתניה אינה חלק מהנכסים שחולקו בהתחשב ב"נסיבות מיוחדות" ולכן, אין לשום אותה לפי הכללים שנקבעו בביה"ד הגדול לערעורים בפסק דינו מיום 24.6.08, דהיינו לאשה לא מגיע 25% משווי הבית.

ברם, נראה שהרו"ח נטל לעצמו חירות יתר בפרשנותו לדברי ביה"ד האזורי. ולדעת ביה"ד הרו"ח טעה בחישוביו. שכן לפי המצוטט לעיל הסיבה שביה"ד האזורי פסק שאין לאשה חלק בבית הוא לפי סעיף א שם שיש לתת לכל אחד מה שרשום על שמו ולא לבצע איזון נכסים כלל. אך לפי מסקנות ביה"ד הגדול יש לחשב מסלול שונה שעל פיו ייערך איזון משאבים רגיל ע"פ סעיף 5 והאשה זכאית לחצי מן הסכום. ולפי זה יוצא שלאשה זכות של רבע מהבית בנתניה.

ואף כי המגרש עצמו עליו יושב הקוטג' ניתן לבעל במתנה ע"י אמו אף לפני הנישואין ואינו נכלל באיזון, אך הקוטג' עצמו נבנה במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג ולכן יש להחשיבו בכלל האיזון ולנכות משוויו את שווי המגרש.

בהתייעצות עם שמאים נראה כי שווי הבית בניכוי המגרש הוא 1,800,000 ₪. לאחר ביצוע איזון לפי סעיף 5 נמצא שמגיע לכל צד 900,000 ₪, ולפי הפשרה של ביה"ד הגדול נמצא שלאשה מגיע סכום של 450,000 ₪.

יתרה מזאת, אפשר שאף זכות קניינית לאשה בבית בנתניה ולא רק זכות אובלגיטורית מכח חוק יחסי ממון. שהרי הכסף לבניית הבית בנתניה בסך 100,000$ נלקח מחשבון הבנק המשותף לשני הצדדים כמובא בפסק ביה"ד האזורי, ולטענת האשה נלקח אף סכום יותר גבוה. וא"כ יתכן שיש לאשה זכות בבית מן הדין ולא מכח איזון משאבים, שהרי הדירה נבנתה מהכספים המשותפים השייכים לה ולבעל וא"כ כספה הוא שהשביח ואין מקום לנשלה מזכותה אף לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון. מכיוון שהאשה קנתה את חלקה בבית בזכות ולא רק מחמת חוק איזון משאבים.

טענת הבעל כפי שהובאה בפס"ד האזורי הנ"ל (סעיף ג3) לפיו הכסף האמור ניתן בהלוואה להוריו כדי לממן את בניית הבית עבורו אינה נראית סבירה והגיונית. שהרי המגרש עליו נבנה הבית שייך לבעל, ומדוע ילווה להוריו כסף ע"מ שיבנו דירה עבורו, גם לא ניתנו כל אסמכתאות לאשש הלוואה זו. ולכן נראה כי אין זו אלא הערמה בעוד שהאמת היא שהכסף שימש במישרין לבניית הבית עבור שני בני הזוג וממילא יש לראות את הכסף כדמי השקעה ולא כהלוואה גרידא ולפיכך יש לאשה זכות קניינית בבית. עדות לכך ניתן לראות בדברי האשה בפרוטוקול הדיון מיום 25.1.07:

ביה"ד: עד מתי היית מעורבת בשלבי הבנייה של הדירה בנתניה?

גב' [פלונית]: כמעט עד הסוף, אבל הוא היה מנהל את הכספים בבית.

דבר זה יש בו כדי ללמד שהבית נבנה כבית משותף מכספי הזוג ולא כבית שהזוג מלווה כספים להורי הבעל עבור בנייתו.

ולכל הפחות יכול דבר זה ללמד כי הבית הינו חלק מהרכוש המשותף, ואף אם נניח שמחציתו אינו שייך לאשה באופן מלא, עכ"פ בודאי הוא נכס בר איזון שנבנה בצורה משותפת בחיי הנישואין וע"פ הפסיקה דלעיל מגיע לאשה לפחות רבע מדמי הבית.

חשבונות הבנק
3. לאור ההתייחסות הנ"ל לסכום שניתן ע"י האשה לבניית הבית בנתניה כדמי השקעה ולא כהלוואה, יש לראות באור אחר גם את פסק הדין של ביה"ד האזורי ביחס לקיזוז חוב האשה מכספי הבעל. וכדלהלן.

לפנינו שבעה חשבונות בנק עליהם יש לדון. חלקם משותפים וחלקם ע"ש אחד הצדדים.

חשבונות משותפים:
1. בנק הפועלים, סניף רמת אביב מ.ח. [...]. בעת הפרידה היו בו 233,000 ₪ אותם משכה האשה.

2. בנק דיסקונט, סניף רמת אביב מ.ח. [...]. מחשבון זה התנהלה עיקר הפעילות המשפחתית. ומכאן משך הבעל סך של 100,000$ לטובת הבנייה בנתניה.

3. בנק דיסקונט, סניף פתח תקוה מ.ח. [...].

חשבונות ע"ש הבעל:
4. בנק דיסקונט, סניף פתח תקוה מ.ח. [...]. לטענתו לשם הופקדו כספים משכר הדירה שרשומה על שמו בפתח תקוה (ונתייחס אליה בהמשך) וכן נמצאו שם כספים מלפני הנישואים וכן כספי פיצויים שנמשכו מהחשבון המשותף בבנק דיסקונט והועברו לכאן.

5. בנק דיסקונט, סניף פתח תקוה מ.ח. [...]. חשבון משותף לבעל ולהוריו. יש מחלוקת לגבי מקור הכספים והאם הבעל הבריח כספים לחשבון זה.

6. בנק הפועלים, סניף פתח תקוה מ.ח. [...]. חשבון ע"ש אמו של הבעל.

חשבונות ע"ש האשה:
7. בנק הפועלים, סניף רמת אביב מ.ח. [...]. נפתח בתאריך 22.1.2001. לכאן העבירה האשה את הסכום שמשכה מן החשבון המשותף בזמן הפרידה בסך 233,000 ₪. והחל מינואר 2001 מעבירה האשה את משכורת לכאן.

בסעיף ג3 וג8 פסק ביה"ד האזורי שהאשה תחזיק בחשבון הבנק המשותף בבנק הפועלים (חשבון מס.1) על סך 233,000 ₪ תמורת החוב בסך 50,000$ שחייב לה הבעל עבור ההלוואה שנתנה לו. כלומר, ההלוואה בסך 100,00$ שנלקחה מהחשבון המשותף בבנק דיסקונט (חשבון מס.2) מתחלקת בשוה בין הבעל והאשה ולכן הבעל חייב לה מחצית מהסכום.

3.1. אך לפי דעתינו אין מקום לערוך את החשבונות הללו ועדיין חוב הבעל במקומו עומד. וזאת ממספר סיבות:

א. תחילה יש להעיר על פסה"ד האזורי שבסעיף ג9 העניק לאשה את הסכום הנ"ל בכך שהעמיד לרשותה הבלעדי את החשבון בבנק הפועלים (חשבון מס.7) ע"פ העיקרון שקבע ביה"ד האזורי שכל אחד יישאר עם מה שרשום על שמו. ולפיכך יש לתמוה איך באותה נשימה קבע ביה"ד האזורי בסעיף ג3 כי הכסף הנ"ל ייחשב גם כתשלום פירעון של הבעל תמורת ההלוואה. והרי הכסף בחשבון זה כבר שייך לה ע"פ העיקרון שקבע ביה"ד האזורי עצמו.

ב. מסיבה נוספת נראה שאין מקום לקיזוז כלל, שהרי בפרוטוקול הדיון מיום 25.1.07 מובאים דברי האשה לפיהם הבעל עצמו איזן את החשבון המשותף בבנק הפועלים שניתן בלעדית לאשה בכך שניכס לעצמו את החשבון בבנק דיסקונט שהיה שווה ערך לחשבון בבנק הפועלים. כך בפרוטוקול:

ביה"ד: היה לכם חשבון משותף בבנק הפועלים ברמת אביב, כשנפרדתם באוגוסט 2000 מה דובר על הכסף שבחשבון.

גב' [פלונית]: הוא כתב על דעת עצמו מסמך ורשם את הסכום שיש בחשבון. ואמר שיש את אותו סכום פחות או יותר בחשבון השני המשותף בבנק דיסקונט, ואמר לי שהוא משאיר לי את החשבון המשותף בבנק הפועלים, וכיוון שבבנק דיסקונט יש קצת יותר אמר לי לכתוב צ'ק ע"ס 25,000 ₪ להוציא מהחשבון שבבנק דיסקונט לחשבון בנק הפועלים כדי שיהיה איזון.

כמו כן מוכח הדבר בפסק הדין של ביה"ד האזורי (סעיף ג10) שם כותב בית הדין כי הבעל העביר לאשה את ההפרש בין החשבונות על מנת ליצור איזון.

כן נראה גם מסיכומי ב"כ האשה (עמוד 14 לערעור מיום 21.6.2007):

לעת שהבעל עזב את הבית היו בחשבון זה כ233,000 ₪. ע"פ הצעת הבעל אליה הגיעו הצדדים, הכספים שבחשבון זה יעמדו לשימוש האשה בלבד. במקביל יעמוד לרשות הבעל סכום דומה בחשבון [...] בבנק דיסקונט בפ"ת בסך 132,000 ₪ (ראה סעיף 30 לתצהירו של הבעל) וסך של 105,500 ₪ בבנק דיסקונט, סניף האוניברסיטה (ראה סעיף 29 לתצהירו של הבעל).

נמצא שהחשבון בבנק הפועלים שנותר ביד האשה (מספר 1) קוזז בהסכמה עם החשבונות האחרים בבנק דיסקונט סניף רמת אביב ובסניף פתח תקוה (מספר 2,4) שנשארו ברשות הבעל, באופן שהבעל קיבל לרשותו סכום מקביל לסכום שקיבלה האשה.

על פי החשבון הנ"ל נמצאנו למדים שאין מקום גם לטענות האשה על כך שהבעל אינו מעמיד לרשותה את המסמכים הרלוונטיים עבור החשבון בבנק דיסקונט. שכן לפי המבואר החשבון הנ"ל בבנק דיסקונט כלול באיזון בהסכמה שבוצע בין הצדדים ועל פיו כל צד קיבל חלק זהה. כך שמתייתר הצורך בדפי החשבון ובבדיקת מקורות הכסף.

עכ"פ, עולה שאין מקום לקזז את ההלוואה שהעניקה האשה לבעל מחשבון הבנק המשותף במה שמשכה את כל החשבון לרשותה, כמו שכתב ביה"ד האזורי בסעיף ג3, שכן הבעל כבר איזן את כספים אלו עם חשבונות אחרים. ונמצא הבעל עדיין חייב לאשה סך של 50,000$.

ג. ברם, על פי החישוב שעשינו למעלה, לפיו האשה רושמת לזכותה רבע משווי הבית, א"כ אין לראות את כל הסכום שנלקח לצורך הבנייה כהלוואה שהרי גם לה יש חלק בבית. ורק הסכום שאינה מקבלת תמורתו דבר – דהיינו, הרבע הנוסף של הבית – שלפי הפשרה היא מפסידה אותו, סכום זה נשאר כהלוואה לבעל שקיבל את את החלק הזה בנוסף לחצי שקיבל. יוצא שמתוך הסך של 50,000$ שלפי הפסק דין חייב הבעל לאשה יש לקזז חצי עבור חלקה של האשה בבית, שהיא מקבלת, נמצא שהבעל עדיין חייב לאשה סכום של 25,000$.

הדירה ברחוב [ר'], פתח תקוה
4. לגבי הדירה בפתח תקוה שרשומה ע"ש הבעל (סעיף ג4 לפס"ד האזורי). הנה לפי העיקרון של ביה"ד האזורי אין לאשה כל זכות בה. אך לפי החישוב הנוסף שקבע ביה"ד הגדול יש צורך להכניס לאיזון חלק מדירה זו. שכן, אף שהדירה הוכנסה לנישואין ע"י הבעל ואינה ברת איזון, אך למבואר בסעיף ג4 השקיעו הצדדים כסף משותף לשיפוץ הדירה והתנהגו בה כדירה משותפת, ולכן לכל הפחות השיפוץ הוא משותף ולאשה מגיע רבע מכך ע"פ פסיקת ביה"ד הגדול. החישוב הזה אינו ישים כ"כ מכיוון שהאשה אינה זוכרת בעצמה כמה כספים הושקעו בדירה, אך יש לקחת נידון זה בחשבון בבואנו לערוך חישוב כולל של הנכסים.

הדירה ברח' [ב'], תל אביב
5. בנוגע לדירה ברח' [ב'] שרשומה ע"ש האשה. מבואר בסעיף ג5 בפס"ד האזורי כי הדירה ניתנה לאשה במתנה לפני הנישואין ולכן אין לכוללה במסגרת איזון משאבים. יש להפליא על ביה"ד האזורי שכרה אוזן לטענת הבעל לפיה השקיע סכום של 2000$ בהיוון הזכויות של הדירה ממינהל מקרקעי ישראל. שהרי גם אם היה ממש בטענת הבעל, הרי האשה העבירה את חלקה בדירה בשנת 98 בעודם נשואים בשלום ואין מקום לחשב כספים אלו.

6. לפי המבואר עד כה, יש לקבוע כי מסקנות הרו"ח מיום 16.5.2102 בסעיף ג3 לפיה: "האשה תעביר סכום לבעל סכום של 263,632 ₪ בגין תשלומי שכ"ד ראוי" (ובהמשך אף העלה את הסכום לפי ההצמדה) אינה נכונה. והאשה פטורה תשלום שכ"ד.

עוד יש לקבוע. כי לאשה חלקיות בדירה בנתניה וזכותה לרבע מהדירה בניכוי שווי המגרש.

מסקנת הרו"ח כי הדירה איננה בכלל איזון המשאבים איננה נכונה ובטעות יסודה כמו שהוכחנו לעיל.

זכויות סוציאליות ואחרות
7. בנוגע לזכויות הפנסיה של הצדדים. לפי התחשיב של הרו"ח לאשה זכויות סוציאליות בסך 198,316₪. לבעל זכויות דומות בסך 171,328₪. נמצא שלאשה הפרש של 26,988₪ לזכותה. על פי המתווה של ביה"ד הגדול, מגיע לבעל מחצית מהאיזון ולפיכך יש לקבוע שלבעל זכות של 13,944₪.

בנוגע לקרן הפנסיה מבטחים ע"ש הבעל, נכון עשה הרו"ח שלא חישב את זכויות הפנסיה מכיוון שאינו כסף נזיל. וקבע בסעיף 16א שקרן הפנסיה תאוזן במועד תחילת הפירעון. ברם, לפי החוק החדש - החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו התשע"ד 2014, האשה יכולה לפנות לקרן על פי פסק הדין ולדרוש את חלקה.

כמו כן על האשה להחזיר לבעל סכום של 4,860 ₪ עבור כסף מזומן שנטלה מהבית כפי שמופיע בדף הפירוט של הרו"ח.

נמצא שהאשה חייבת לבעל סכום של 17,904 ₪.

קנסות
8. בנוגע לקנסות השונים שהוטלו על האשה, הנה ביה"ד האזורי הטיל על האשה קנס בעבור כל יום שהיא מונעת את הטיפול הפסיכיאטרי מהילדים. כמו כן קבע ביה"ד האזורי כי יש לקנוס את האשה בעבור ביזיון בית המשפט.

אך ע"פ חוו"ד של מכון שלם שניתן בתאריך 21.10.2007 נקבע כי כל הצדדים שיתפו פעולה בניסיונות הטיפול אך הוא לא צלח עקב התנהגותו של האב. כמו כן נקבע שהתנגדות הילדים לקשר עם האב אינה קשורה לאם כלל. גם חוו"ד של מומחים נוספים קבעו שההתנגדות הראשונית לטיפול נעוצה בילדים עצמם ולפיכך אין מקום להאשים את האשה.

לאור האמור יש לקבוע שהקנסות השונים בטלים.

סיכום
לסיכום האמור הערעור מתקבל חלקית:

1. הדירה המשותפת נמכרה והזכויות הועברו ע"ש הקונה.

2. האשה פטורה מלשלם שכ"ד ראוי עבור התקופה שהתגוררה בדירה.

3. האשה זכאית לרבע משווי הדירה בנתניה בניכוי שווי המגרש, בסכום של 450,000 ₪.

4. לאשה זכות חלקית בשיפוץ בדירה בפתח תקוה בו השקיעו מכספים משותפים, בשווי בלתי ידוע.

5. הבעל חייב לשלם לאשה סכום של 25,000$ תמורת ההלוואה שהעניקה לו לבניית הבית בנתניה.

6. הבעל זכאי לרבע מהזכויות הפנסיוניות של האשה בתקופת הנישואין, וכן להשבת מזומנים, בסכום כולל של 17,904₪.

7. לפי החישובים האלו, נמצא כי מסקנת הרו"ח שעל האשה לשלם לבעל שכ"ד בשווי 263,362 ₪ אינה נכונה, ואדרבה על הבעל לפי חשבון זה לשלם לאשה סכום של 31,568 ₪ לפי החשבון של הרו"ח עצמו.

8. צירוף זכויות האשה, סעיפים 3-5,7, לסיכום, בניכוי זכויות הבעל לפי סעיף 6 לסיכום, מותירים את הבעל ביתרת חובה של כ- 600,000 לאשה.

9. ליצירת איזון, ובהתחשב בכך שאע"פ שמן הדין לאשה זכות להגדיל את חלקה בדירה בנתניה. אך עקב הפשרה אליה הגיע ביה"ד הגדול ניתנה לאשה רק מחצית חלקה, ובהתחשב גם לאור הנסיבות יש להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון המאפשר שיקול דעת רחב בחלוקת רכוש. לפיכך האשה זכאית לקבל את דמי המכירה של הדירה המשותפת ברח' [ב'] רמת אביב במלואם. כלומר, לאשה זכות לקבל את כל שווי המכירה של הדירה ברח' [ב'] רמת אביב כאשר חצי מדמי המכירה שייכים לאשה עבור חלקה בדירה, והחצי השני השייך לבעל יועבר לאשה ע"מ להגיע לאיזון כאמור וזאת לאחר ניכוי כל ההוצאות לסוגיהן השונות בגין מכירת הדירה..

10. כל הקנסות למיניהם בטלים.

ניתן ביום י"ט באב התשע"ה (04/08/2015).