ב"ה
בית הדין האזורי באר שבע
בפני כבוד הדיינים:
הרב ציון לוז (אילוז)
הרב מאיר כהנא
הרב גדעון שריון
דיין
דיין
אב בית דין
תיק מספר: 91999/8
תאריך: ה באב התשע"ה
21/07/2015
תובעת פלונית
בא כוח התובעת כ עו"ד רונן דינצי
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד יואל יוספי
הנדון: חלוקת רכוש – דירת הבעל מלפני הנישואין כשהאשה שילמה את משכנתא
נושא הדיון: חלוקת רכוש – דירת הבעל מלפני הנישואין כשהאשה שילמה את משכנתא

פסק דין (חלקי)
בהתאם להוראת החיוב בסידור גט כפי שהיא מופיעה בתיק הגירושין, ובהמשך לתביעת הבעל לחלוקת הרכוש ולאחר העיון בסיכומי הצדדים בכל הנוגע לדירת המגורים, ביה"ד קובע בדרך של פשרה הנוטה לדין: הבעל ישלם לאישה משווי דירת המגורים בדימונה רחוב..., נכון לזמן התשלום בפועל, את המחצית של החלק היחסי של המשכנתא כפי שהיה נכון לזמן צירופה של האישה כלווה.

לצורך ההדגמה, אם שווי הדירה היום הוא X והמשכנתא היוותה בזמן הצירוף 60% מערך הדירה באותו הזמן, ישלם הבעל לאשה 30%ֵ מ-X.

הבעל ידאג להוציא את האישה מהמשכנתא. משיעשה כן, יוכל לנכות מחצית יתרת המשכנתא לסילוק נכון ליום התשלום, מן הסכום דלעיל.

הפירוט החשבונאי של קביעה זו ייעשה על ידי ב"כ הצדדים.

להלן נימוקי פסק הדין בכל הנוגע לדירה מצורפים להחלטה זו.

אם לא תבוצע החלטה זו בתוך 90 יום מחתימת החלטה זו, ישקול ביה"ד מתן הוראות למכירת הדירה על ידי כונס נכסים, כשעלות הכינוס תושת על הצד שיסכל את ביצוע ההחלטה הנ"ל.

כל החובות שנצברו במהלך הנישואין, מיום הנישואין ועד יום הפירוד, 03.05.12, יחולקו בין הצדדים בשווה, ופירעונם יושת על הצדדים בשווה, גם אם הם רשומים על שם אחד מהצדדים אלא אם כן יוכח שהם לא שירתו את המשק המשותף.

בכל הנוגע לתביעת הכתובה מאחר ובפני ביה"ד לא מצוי תיק תביעה שכזה, ביה"ד אינו דן בתביעה שלא הונחה לפניו.

על אף כל האמור, ביה"ד פונה לצדדים להתעשת ולהגיע להסכם כולל בעזרת באי כוחם עד לדיון הקבוע לתאריך 1.9.15. ובכך למזער את הנזקים העלולים להיגרם לצדדים.

נימוקי פסק הדין
הנימוקים שלפנינו עניינם תביעת האישה לשיתוף מלא בדירה שבה התגוררו בני הזוג עד לגירושיהם, כשהדירה רשומה על שמו של הבעל בלבד. לטענת הבעל, הדירה נרכשה מכספי מכירת דירה שהייתה בבעלותו עוד בטרם נישואיהם, כך שלפי הלכת התחלוף (יבואר להלן) אין לאישה חלק בה.

להלן מסכת העובדות שהיוו את הרקע לסכסוך הנ"ל.

הצדדים הכירו ועברו לגור יחד בדירתו של הבעל לפני שנישאו. נישאו כדמו"י בכ"ג אייר תשנ"ו (12/5/96), ונולדו להם 4 ילדים משותפים.

בזמן ההיכרות ובתחילת נישואיהם, גרו בדירה שהייתה שייכת לבעל קודם לנישואיהם ורשומה על שמו בלבד. בסוף שנת 2000 הבעל מכר את הדירה ב72,000$ (שער יציג אז כ4.1 ₪ לדולר), והמשפחה עברה לדירה שנרכשה ב-5/1/01 ב40,000$. הרכישה מומנה על ידי מכירת הדירה הראשונה, כאשר הבעל גורר את המשכנתא מהדירה הקודמת לדירה הנוכחית. יתרת המשכנתא היתה אז כ100,000 ₪. [המשכנתא הראשונה היתה ע"ס 98,000 ₪, כ25,000$ לפי יציג 3.95 ביום 28/3/93.]

כשבועיים לאחר העברת המשכנתא, האשה נוספה כלווה במשכנתא. לפי מסמכים החתומים על ידי הבנק, המשכנתא שולמה בפועל דרך הוראת קבע מחשבון הרשום על שם האשה, לפחות מחודש 5/01 ועד 6/02, וכן מ1/03 עד סוף שנת 12'. [בתקופה שבאמצע, לא הוצגו מסמכים.]

במהלך הדיונים נשאלה האישה, האם הדירה נרכשה מכספים של דירת הבעל הקודמת שנמכרה? תשובתה היתה: "נכון, אבל מי ששילם את המשכנתא על הדירה הזו היא אני". ולכן לטענת ב"כ האשה מגיע לה מחצית מהדירה.

לגבי הדירה, ב"כ הבעל טען שלפי סעיף 5 (א) (1) של חוק יחסי ממון לא מאזנים נכסים שהיו ערב הנישואים, והכספים היו מהדירה שנמכרה.

לעומתו, האשה וב"כ טענו (שורות 40-45):
ביה"ד: מתי קניתם את הדירה?

האשה: לפני 9-10 שנים ואני שילמתי את המשכנתא עד שהייתי במקלט, לפני 7 חודשים.

ב"כ האשה: גם אם הדירה רשומה על שם הבעל לא שוללת מאת האשה את הזכויות שלה, במיוחד שהנכס שימש את האשה והילדים.
בדיון הבא, ב15/6/14, הציע הבעל שהוא יישא בחובות הזוג והדירה תישאר על שמו, והאשה תמחול על כתובתה בכפוף לסידור הגט. אולם האשה דחתה את ההצעה.

לאחר זמן, ולאחר בקשות הארכות הוגשו סיכומים שבהם נכללה טענת ב"כ הבעל שחלק גדול מן הזמן הבעל הפקיד את משכורתו לחשבון האשה, שממנו שולמה המשכנתא.

ביה"ד לצורך השלמת התמונה, בקש מהצדדים להציג מסמכים המעידים על גובה המשכנתא והתאריך שבו נלקחה, על יתרת המשכנתא ביום שבו צורפה האשה כלווה, מאילו חשבונות שולמה המשכנתא, יתרת המשכנתא ביום הפירוד (5/12) ושער היציג שלפיה שולמו תשלומי הדירה.

ב22/2/15 הגיש ב"כ האשה מסמכים חתומים ע"י הבנק, בחלק גדול מהם נרשם בכתב שתשלומי המשכנתא היו בהו"ק מחשבון האשה.

חלק מהתמונה שעלתה מהנתונים שנאספו היא כלהלן:

השער היציג ב5.1.2001, מועד חתימת החוזה היה 4.092, ומאחר והתמורה אותה אמור היה לשלם הקונה היתה 40,000$ הרי הערך בשקלים היה 40,000 X 4.092 = 163,680 ₪. גובה המשכנתא בזמן שצורפה האישה כלווה היה כ100,000 ₪ הוי אומר שהמשכנתא היוותה כ61% ממחיר הדירה.

אלו תמצית הטענות והנתונים שהיוו את הרקע למתן ההחלטה שלגביה נכתבים הנימוקים דלהלן.

בענין הזכויות בדירה, עיקר סמיכתו של הבעל וב"כ היא על סעיף 5 (א) (1) בחוק יחסי ממון, בו נמעטו "נכסים שהיו להם ערב הנישואין" מאיזון משאבים. בפס"ד מערבי נ' מערבי (ע"א 686/85) נקבע עקרון התחלוף, שלפיו יוצאו מן הכלל גם נכסים שנרכשו במהלך הנישואין, אך מומנו לגמרי על ידי התמורה של נכסים הנ"ל.

גם כאן, לדברי כולם הדירה המקורית הייתה של הבעל מלפני הנישואין, ומתמורתה נרכשה דירת המגורים שבה התגוררו בני הזוג וילדיהם.

נקדים ונאמר שפסיקת הדין בבית הדין הנוכחי, נשענת על הנחת יסוד שהצדדים שבפנינו, התקשרו בקשרי הנישואין על דעת להפעיל בכל הנוגע לענייני הרכוש שביניהם את הנוהג המקובל בארצנו היקרה, שלפיו חלוקת הרכוש בין בני הזוג תהיה בהתאם להוראת החוק1. כמו כן, הצדדים הצהירו והתחייבו בפני בית הדין שרצונם הוא שהכרעת הדין תהיה בהתאם לכך.

אולם, על אף האמור, ובהתאם לאמור, ביה"ד – בבואו להכריע בסוגיא שלפניו – יפעיל את שיקול דעתו באשר להגיונם של ההוראות, ולא יהיה משועבד לפסיקות שמקורם בבתי המשפט אם אינם מחייבים.

אומד דעת הצדדים ושיקולים הלכתיים משפטיים הם שעומדים בפנינו.

ריש מילין, לנו ברור, שכשם שנכס שהיה שייך למי מהצדדים ערב הנשואים, שלא שותף על ידי בעליו לטובת הצד השני בצורה מפורשת ובהתאם להוראות הקנייניות שבהלכה, לא ייחשב כבר איזון, כך גם אם נכס זה נמכר במהלך הנישואין ובתמורה שנתקבלה נרכש נכס חלופי שנרשם אף הוא על שם הבעלים הראשונים – הנכס החלופי לא ייחשב כבר איזון2. אין בעובדה שהנכס נרכש במהלך הנישואין כדי לשנות את מעמדו הקנייני, מאחר והצד השני לא נרשם כבעלים משותף, דבר שהיה מתבקש אילו זו הייתה כוונת הצדדים. נדגיש שבהלכה לא די בכוונת הצדדים כדי לשנות בעלות. יש צורך בפעולה קניינית3 שתבטא את כוונת הצדדים (למעט חריגים, שנתייחס, להגיונם להלן).

בתיק שבפנינו לבעל היתה דירה בבעלותו טרום הנישואין שאותה מכר בתחילת הנישואין, ובחלק מהתמורה רכש דירה חלופית שאליה גרר את המשכנתא. בסמוך ונראה לרכישה זו צירף הבעל את האישה כלווה במשכנתא.

אלמלא צירופה של האישה לתשלום המשכנתא מחשבונה כלווה, היה הדין פשוט, שהדירה תישאר בלעדית לבעלותו של הבעל, ולאישה לא היה זכויות בדירה או בשוויה.

ובכן, השאלה המרכזית הניצבת לפתחנו היא, האם יש בצירופה של האישה כלווה במשכנתא (ולא כעריבה) ובעובדה שהתשלומים שולמו מחשבונה, כדי להעניק לאישה זכויות בדירת המגורים.

א) ב"כ הבעל ביקש לטעון שיש לראות בהשתתפותה של האישה רק סיוע כספי שהאישה מעניקה לבעל כדי שיעמוד בהתחייבויותיו. לדבריו, יש לראותה כמי שהלוותה כספים לבעל, וככל חבר אחר שהיה מלווה לבעל כדי שיעמוד בחובותיו הכספים. לפי זה, מה שמגיע לאישה זה לכל היותר את החזר הכספים שאותם "הלוותה" לבעל, עם הצמדה או/ו ריבית כמקובל.

טענה זו אינני מקבל כלל.

יש להשיב על טענה הזו, מכמה היבטים.

ראשית, האם כששווי הדירה היה צולל פלאים, כך שמחירה כיום היה פחות מהסכומים שאליהם השתעבדה האישה במשכנתא, האם גם אז היה הבעל מבקש להשיב לה את מה ששילמה ואת גובה הסכום שעליו נשתעבדה לתשלום חובותיו של הבעל, ומשאיר לעצמו את הדירה? או שמא היה טוען שייתן לה את חלקה היחסי בדירה או את מחציתה. אתמהא.

שנית, תשלום משכנתא שמהווה את החלק הארי שבשווי הדירה, כבנידון דידן, אינו נתפס בעיני הציבור כסיוע כספי גרידא לתשלום חובות, אלא כחלק מרכישת הדירה בפועל.

זאת ועוד, אדם אחר שהיה נכנס עימו כלווה למשכנתא, יש להניח בוודאות שהיה מעגן את התחייבויותיו של הבעל כלפיו, מעבר להשבת הלוואה גרידא, במסגרת הסכם כתוב, ולא היה סומך על יום המחר, שאז יוחלט כיצד הוא ישיב לו את שלו.

בניגוד לאדם חיצוני, הרי שהיחסים בין בני זוג, וקל וחומר בתחילת נישואיהם בנויים על אימון הדדי, כך שאינם רואים צורך לעגן מחויבויות הדדיות במסמכים כל שהם. הם פשוט, זורמים עם החיים בהנחה שהכל יסתדר.

מאחר וכך, אין לראות בעובדה שהאישה לא עיגנה את התמורה להשתתפותה במשכנתא במסגרת הסכם כל שהוא משום וויתור על זכויותיה בנכס או הפיכתה ל"מלווה" גרידא. העדר הסכם מפורש בנושא זו נובע מטיבה וטיבעה של מערכת נישואין בריאה, שיש להניח שהייתה גם מנת חלקם של בני הזוג שבפנינו בתחילת דרכם.

ב) יוער כבר בשלב זה, שאילו היה מדובר במצב שבו הצדדים רוכשים דירה לאחר נישואיהם והאישה יחד עם הבעל היו לוקחים משכנתא משותפת שמכסה חלק גדול משווי הדירה, הרי שגם אם אחד מהצדדים היה מביא אתו הון התחלתי, היינו רואים בדירה כדירה משותפת במלואה גם אם הייתה נרשמת באופן בלעדי על שם אותו צד שהביא את ההון התחלתי, אלא אם כן, סוכם אחרת.

במקרה שכזה היינו רואים בלקיחת המשכנתא על ידי שני הצדדים ככוונת שיתוף מפורשת, ובפרט כאשר המשכנתא מהווה חלק גדול משווי הנכס. זוהי גישה מקובלת בערכאות השיפוט (בפס"ד מערבי הנ"ל, בפסיקת הבג"ץ 8214/07, ב תמ"ש 16350/08, ועוד), שכמעט ואין עליה עוררים. אמנם, ביחס לשאלה ההלכתית כיצד נעשה קנין השיתוף, הדברים אינם ברורים, ויבואר להלן.

בניגוד למקרה הזה, במה שמונח לפנינו, הדירה נרכשה על יד הבעל מכספו ונרשמה על שמו עוד בטרם צורפה האישה למשכנתא, ולכן מתעורר הספק באשר לטיב ההסכם הנסתר שנעשה בין בני הזוג ללא מילים, וללא שהדברים הונחו על השולחן. אשר על כן, שאלת אומד הצדדים באשר לתמורה שהאישה מקבלת תמורת נכונותה להיות לווה במשכנתא שנגררה המהווה כ60% מערך הדירה, היא השאלה המרכזית.

ג) לאחר ששללנו את האפשרות שהאישה תיחשב אך ורק כמלווה כספים לבעל שעליו כלווה להשיבם, לענ"ד, שלוש אפשרויות, שהם שתיים, ניצבות בפנינו.

האחת שהיא מתפצלת לשתיים, היא בנויה על כוונת שיתוף בדירה. דהיינו, תמורת שיעבודה של האישה למשכנתא ולתשלומה בפועל, הבעל משתף את האישה בזכויות הקנייניות שלו בדירה, ומעתה גם האישה בעלת זכויות בדירה. העדר הרישום הדירה גם על שמה לא פוגע בבעלותה4.

שהיא שתיים, מדוע?

מאחר ואין הסכם מפורש על השיתוף, לא ברור לאיזה חלק בשותפות תזכה האישה, האם החלק היחסי שמקביל למחצית המשכנתא מהשווי הכולל של הדירה, שהיה בשעת צירופה של האישה למשכנתא, שזו אפשרות אחת. או שמא למחצית מלאה משווי הדירה. ההיגיון שעומד מאחרי האפשרות השנייה הוא בכך, שבני זוג מנהלים את המשק המשותף ביחד מבלי להיכנס לדקדוקי כספים, מה כל אחד תורם לכלכלה המשותפת.

מאחר וכך, ומאחר ואנו מניחים שיש כוונת שיתוף בדירה, הרי שכוונת השיתוף אמורה להוביל לחלוקה שווה בשותפות. כדי להכריע כאחת משתי האפשרויות היה עלינו לבחון את אומד דעת הצדדים, כאשר הוכנסה האישה כלווה במשכנתא שנגררה. לפי הנתונים המצויים בפנינו, ומאחר ומדובר באירוע מלפני כ15 שנה, אין בכוחנו להכריע על פי אומדנא5, איזו אפשרות מהשתיים היא הנכונה.

ולא אכחד, שאפשרות זו של כוונת שיתוף קניינית, מסתברת יותר.

ההשתתפות המלאה של האישה בהוצאות הדירה הרבה מעבר לחלקה היחסי, כפי שציין ב"כ האישה בסיכומיו ולא הוכחשו על ידי הבעל, גם הם מצביעים על כוונת השיתוף. אמנם, מקובלת עלינו טענת ב"כ הבעל בסיכומיו שאין בהשתתפות בהוצאות משום הקניית זכויות, ואני תמה על ב"כ האישה שהעלה טענה שכזו על גבי דפי סיכומיו, שאין לה על מה להישען כלל. אולם, יש בדרישת ההשתתפות בהוצאות, והתשלומים בפועל, כדי להצביע על כוונת השיתוף.

כך גם נראה בעיניי לומר, שהתמונה המליאה של מה שקרה היא שהבעל תיכנן למכור את דירתו ולסלק את המשכנתא עליה, ולרכוש בעתיד דירה חלופית עם משכנתא חדשה שתילקח על חשבון שני בני הזוג6, אלא שהבנק הבהיר לבעל שזה מיותר, וניתן לגרור את המשכנתא הקיימת לדירה החלופית ולצרף את האישה כלווה מה שנעשה בפועל. במקרה שכזה הבנק לא היה מאפשר את גרירת המשכנתא על דירה שתהיה רשומה על שם שני הצדדים, שהרי, המשכנתא לא נלקחה מראש על שם שניהם. לפי תרחיש שכזה זה ברור שכוונת הצדדים היתה לרכוש דירה בשותפות עם משכנתא משותפת7. דבריה של האישה בהסברת כוונת בני הזוג מתיישבים על הלב.

בדיון ב7/5/113 הסבירה האשה את כוונת הזוג (פרוטוקול שורות 39-41):
ביה"ד: מתי קניתם את הדירה?

האשה: לפני 9-10 שנים ואני שילמתי את המשכנתא עד שהייתי במקלט, לפני 7 חודשים.

ב"כ האשה: גם אם הדירה רשומה על שם הבעל לא שוללת מאת האשה את הזכויות שלה, במיוחד שהנכס שימש את האשה והילדים.
ד) אולם, אפשרות עקרונית זו, טעונה בירור הלכתי.

גם כאשר יש מטעם הבעל כוונת שיתוף של האישה, כיצד כוונה זו יוצאת לפועל.

כלל יסודי בקניינים הוא שאין המקח נקנה בדברים ולא כל שכן, בדברים שבלב (שו"ע חו"מ סי' קפ"ט). כל העברת בעלות דרושה פעולה קנינית המקובלת בהלכה. ואין לשאול מדוע קבלנו את כוונת השיתוף כאשר הדירה נרכשה על ידי בני הזוג במהלך הנישואין ונרשמה על שם אחד מהם, וצד אחד בלבד הביא את החלק החסר להשלמה למשכנתא, והקנין היכן הוא? תשובתך בצידה. שם כוונת השיתוף לא מובילה להעברת הדירה מצד אחד למשנהו אלא לכך שכשאותו צד המשלם רושם הכל על שמו זה נעשה בשליחות של השותף האחר וככל פעולה של שותפות הנעשית על ידי אחד השותפים עבור שניהם. כוונת השיתוף אינה תחליף לפעולה הקנינית אלא למינויו של הצד הפועל כשליח של הצד השני. לצורך זה די בכוונה מוכחת בלבד ואין צורך בפעולה כל שהיא. (עי' חו"מ סי' קע"ו ס"א-ב שיצירת השותפות צריכה פעולת קנין, אך פעולות השותף מן הסתם הם עבור השותפות, כסי' קע"ח ס"א וסי' קפ"א ס"ב.)

במקרה שלפנינו שבו הדירה הייתה שייכת לבעל בלבד בטרם צורפה האישה למשכנתא, כמבואר למעלה, הרי שכוונת השיתוף אמורה להוביל להקניית זכויות בדירה ולהעברת בעלות חלקית לאישה, ולכאורה, הקנין היכן הוא?8

אמנם נראה, שניתן להתגבר על בעייה משפטית הלכתית זו, בשני דרכים.

האחת בקנין כסף והשנייה בקנין חזקת שיתוף.

ה) בקנין כסף, כיצד?

הלכה פסוקה היא שראובן הקונה משמעון דבר מה בקנין כסף, אין הכרח דוקא שהכסף יינתן מיד ראובן לשמעון, וגם כאשר שמעון אומר לראובן "תן מנה ללוי ויהיה ביתי קנוי לך, כיוון שנתן ראובן את המנה ללוי נקנה לו הבית" (שו"ע חו"מ סי' ק"צ סעי' ג', והוא הקרוי "קנין מדין ערב"9). לכן, בנידון שבפנינו אם מקבלים אנו שהיתה כוונה של הבעל לשתף את האישה בדירה, הרי זה כאילו אמר הבעל לאישה שלמי את חובותיי לבנק (המשכנתא) ואשתף אותך בדירתי.

וראוי לציין, שאף שהקנין הנ"ל מדין ערב יחול רק בשעה שישלם ראובן את המנה ללוי, אין ראובן צריך לומר לשמעון בזמן נתינת המנה ללוי שבכך הוא קונה את ביתו ודי בגילוי הדעת המוקדם שזו כוונת הצדדים. כך נראית דעת הרמב"ם (פ"א מהל' מכירה ה"ו) והשו"ע שם, כך מדייקים מדבריהם הב"ח והפרישה שם וכפי שמבאר בסמ"ע בס"ק ג', וכך הם דברי רעק"א בהגהותיו שם. לפי זה, גם בנידו"ד, חיסרון אמירות מפורשות סביב הקנאת הזכויות לאישה אין בכך כדי לפגוע בתוקפו של הקנין. וצלע"ע.

ועוד יתירה מזו מצאתי, שגם אם ראובן נכנס כערב לחובו של שמעון אף שלא שילם עבורו דבר ורק שיעבד עצמו כערב, די בכך כדי ששמעון יוכל להקנות לו בתמורה לערבותו את נכסיו. כך משתמע מהרא"ש בתשובותיו כלל ס"ד סי' ג' שכתב אודות ראובן שנעשה ערב לחיובו של שמעון כלפי הקהל בחכירות שקיבל ראובן, ובתמורה לערבותו זו התחייב שמעון ליתן לראובן רביע בחכירות (ברווח שהרוויח בחכירות), שאם קיבל שמעון קנין על התחייבות זו חייב שמעון בחיובו, ואם לא היה קנין אינו חייב, שכן אין כניסה בערבות דבר שנהוג לקבל עליו שכר, והרי זה דומה לטול דינר והעבירני את הנהר, עיי"ש, והובא בחו"מ סי' קכ"ט בסעי' כ"ב ברמ"א. ועיין בהגהת רעק"א שם בשם ת' אור נעלם סי' מ"ו, שבזמננו נוהגים לגבות שכר עבור ערבות וחייב גם בלא קנין10.

לפי זה גם בנידו"ד, אם קיימת כוונת שיתוף כהנחתנו הנ"ל, הרי שאפשר לראות בעצם שיעבודה של האישה כלווה, כפעולה המאפשרת את הקניית הזכויות, וזה עוד בטרם שילמה דבר בפועל. וקל וחומר הוא, אם שיעבוד לערבות יכולה להיחשב כקנין, קל וחומר שיעבוד לתשלום בפועל.

ו) חזקת שיתוף כיצד בשיתוף?

איברא, שגם ללא קנין כסף, אם יש כוונת שיתוף מצד הבעל, אפשר לראות במה שהבעל מאפשר לאישה לנהוג בפועל כשותפה בנכס, כקנין חזקה, ויבואר להלן.

קרקע, ובכלל זה דירה, נקנית בקנין חזקה.

חזקת הקנין בדרך כלל היא פעולה שנעשית בנכס הנקנה, שעניינה תיקון בגוף הנכס שמועיל לנכס, וכדוגמת "נעל גדר ופרץ" המופיעה לרוב. אולם, לדעת הרמב"ם (פ"א ממכירה הט"ו) גם אכילת פירות הקרקע, מאחר ובכך הוא נוהג בקרקע כמנהג בעלים, גם היא תיחשב כחזקה לקנין אף שלא הועיל לקרקע מאומה. כך פסק גם השו"ע (חו"מ סי' קצ"ב, סעי' ח') ואם כן, לשיטה זו שימוש בדירה כדרך בעלים גם היא יכולה לשמש כחזקה. ולענ"ד שימוש בנכס הנקנה כדרך בעלים, בדרך שימושו כאשר הוא נהנה מגוף הדבר הנקנה (ולא מפירותיו בלבד) לכולי עלמא ייחשב כמעשה קנין. גם הראב"ד (השגת הראב"ד ברמב"ם שם) והמאירי (ב"ב נד. ד"ה למדת) וסיעתם שחלקו על הרמב"ם הנ"ל יודו בכך. ולכן המציע מצעות בבית ושכב עליהם כדי לקנות בית הרי זו חזקה, ואע"פ שלא תיקן דבר בבית (בבא בתרא נ"ג ע"ב בנכסי הגר וכש"כ בנכסי חבירו, וי"ח ואכמ"ל) שהרי נהנה מגוף הדבר הנקנה, ולכן ערך שולחן בבית ואכל שם גם זה נחשב חזקה, כפי שכתב הרא"ש בבא בתרא פ"ג סי' ס"א, וכפי שפסק השו"ע שם סעי' ט', ולא נחלקו בכך הראב"ד וסיעתו, והטעם כנ"ל שזוהי הנאה ושימוש מגוף הדבר הנקנה כדרך בעלים. אף אנו נאמר שהמבקש לשתף את חבירו בזכות קניינית בדירתו, די בכך שינהג מנהג שותף בדירה בשימוש והנאה מגוף הדירה, וזו תהיה חזקת הקניין שבה יקנה שותפות בהתאם להסכם. ואף זאת נאמר, שאין לך נוהג מנהג שותף כשימוש של בני זוג בדירה גם אם היא שייכת לאחד מהם, ובתנאי שיש כוונת שיתוף של הבעלים.

לפי זה בנידו"ד אם מניחים אנו שהבעל התכוון לשתף את האישה בזכויות הקנייניות שיש לו בדירתו, די בכך שהאישה נוהגת מנהג שותפה בדירה כדי שתזכה לפי כללי ההלכה בזכות קניינית.

בדרך אגב אעיר, שייתכן לומר ששיתוף כלכלי מכל סוג שהוא במערכת נישואין והנובע מהשיתוף שבנישואין, ייתכן ואינו דורש קנין והרי הוא בכלל "דברים הנקנים באמירה", שחיבת הנישואין ושמחתם גורמת בדעתם של הצדדים להקנות, ככל שיש כוונת הקנאה, אף ללא מעשה פורמלי של קנין. ורק כמראה מקום אפנה לסוגיית "דברים הנקנים באמירה" במעמד הקידושין או במעמד הנישואין לשיטות השונות לאנציקלופדיה תלמודית כרך ז' עמ' קל"ח ואילך. אבל כאמור, זוהי הערת אגב בלבד, הטעונה ליבון ובירור – שכן בד"כ מדובר בהתחייבות בשעת הנישואין, ולא בהמשך הדרך – שאין לנו צורך בהם לפסק הדין הנוכחי.

ז) כל האמור, זה בהנחה שהיתה כוונת שיתוף קניינית, והקושי ההלכתי הוא הפעולה הקניינית הנדרשת לצורך כך, אולם, לענ"ד גם אם כוונת השיתוף הקניינית נתונה בספק, כוונת שיתוף ברווחי השווי והתשואה של הדירה היא המינימום שבלעדיו יהיה קשה להבין מדוע האישה תסכים לשעבד את עצמה לשלם את המשכנתא כלווה, ובפרט, כאשר מדובר על משכנתא המהווה באופן יחסי חלק נכבד ביותר מערך הדירה.

משכנתא היא בדרך כלל, הלוואה שכל עניינה זה רכישת נכס שמהווה תחליף להלוואה עם כדאיות רווחית. שיתוף ברווחים של עסקאות אינה דורשת פעולה קניינית ועצם הזרמת הכספים לצורך ביצוע העיסקה מקנה למשקיע את הרווח היחסי בהתאם לחלקו בהשקעה, ובתנאי שהייתה כוונת שיתוף ברווחים (מאחר וענין זה מצורף כסניף לא נאריך כאן בדרכי הקנאת רווחים של שותפות עיסקית11. לפי אפשרות זו האישה תהיה זכאית למימוש רווחי התשואה שבדירה מזמן הרכישה עד הזמן שבו תחדל מלהיות לווה במשכנתא, בהתאם לחלקה במשכנתא שזה היחס שבין מחצית שווי המשכנתא כאשר צורפה האישה כלווה ובין שווי הדירה שבאותו זמן (כ30%). את היחס הזה תקבל האישה משווי הדירה בזמן המימוש (המועד המדוייק לביצוע ייקבע בהמשך ההליך שבפנינו). אפשרות שלישית זו מקבילה בערכה הכספי לאפשרות השנייה. ההבדל הוא בכך שהאפשרות השנייה מקנה לאישה זכות קניינית בדירה בחלק היחסי המדובר ואילו האפשרות השלישית אינה מקנה זכות קניינית אלא זכות כספית שהבעל אמור לשלם לאישה, כמחזיק ברווחים בפועל.

לאור כל האמור, וכדרך של פשרה הנוטה לדין, לענ"ד יש לקבוע שהאישה תקבל מהבעל את הערך הכספי כאפשרות השלישית.

הבעל ישלם לאישה משווי הדירה, נכון לזמן התשלום, את המחצית של החלק היחסי של המשכנתא כפי שהיה נכון לזמן צירופה של האישה כלווה.

דרך משל, אם שווי הדירה היום הוא X והמשכנתא שטרם שולמה היוותה בזמן השיתוף 60% מערך הדירה באותו הזמן, ישלם הבעל לאשה 30%ֵ מ-X.

זוהי החלטה עקרונית. הפירוט החשבונאי של קביעה זו ייעשה על ידי ב"כ הצדדים.

כך נלע"ד לפסוק בסוגיא שלפנינו, וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין


מצטרף למסקנה.

הרב גדעון שריון – אב"ד


קראתי את דברי ידידי הרה"ג לוז-אילוז שליט"א, והנני מצטרף למסקנתו.

אעיר רק שבנושא מעשה הקניין פשוט לי כדרך הראשונה שהציע. תשלום משכנתא כלווה נוסף – אין לך קניין כסף גדול מזה.

בנושא כוונת השיתוף – בנ"ד פשוט לי כאפשרות השנייה. יש כאן כוונת שיתוף בדירה ממש, לפי החלק יחסי בדירה שטרם שולמה עבורו משכנתא במועד תחילת השיתוף.

באשר לאפשרות השלישית, קשה לי להסכים איתה ביחס לדירת מגורים של בני זוג. אילו חשבתי שאין כאן כוונת שיתוף בדירה – לא הייתי סבור שיש לתת לאשה חלק יחסי ברווחים. יחסי ממון בין בני זוג אינם מערכת כלכלית מנותקת. אם יש כוונת שיתוף – השיתוף הוא בנכס עצמו, ואם אין כוונת שיתוף – מוחלים, לעתים, גם על הרווח הכספי שהוא תוצר של הכספים שהביא הצד המוחל.

לפיכך, בנידון דידן ניתן היה, לענ"ד, להגיע לאותה מסקנה כדין גמור, ללא צורך בדרך של "דין כעין הפשרה."

הרב מאיר כהנא – דיין


נפסק כאמור לעיל.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ה' באב התשע"ה (21/07/2015).


הרב גדעון שריון – אב"דהרב ציון לוז-אילוז – דייןהרב מאיר כהנא – דיין


הערות
1.כוונתי לשלול הבנה מוטעית אפשרית, שהפסיקה נשענת על הוראת החוק כשלעצמו. רק מכיוון שאנו אומדים את דעת הצדדים שכך היא, הרי ש"בכל דבר שבממון תנאם קיים", ועלינו להכריע בהתאם לכך, ואכמ"ל.

2. מה שקרוי בשפה המשפטית "הלכת התחלוף".

3. נדגיש שפעולה שכזו יכולה להיות גם רישום בעלות משותפת על פי הכלל ש"סיטומתא קניא", ואין צורך דווקא בפעולה קנינית הלכתית קלאסית.

4. אמנם, בנוגע ליחס בין הרישום בטאבו לבין הזכויות הקניניות, נחלקו הפוסקים, האם העדר הרישום פוגע בזכות הקנינית (עי' מאמרו של הרב יהודה שחור שליט"א, "מסירת חזקה בדירה והשלכותיה לגבי ריבית", תחומין כ"ו (תשס"ו) עמ' 372-374 ובמקורות שם.) אולם, בנוגע לשיתוף של בני זוג כבר הוקבעה הלכה, שאין בהעדר הרישום משום פגיעה בזכות הקנינית.

5. ובכלל בשאלה בהכרעה על פי אומדנא, נחלקו הפוסקים, יעויין מאמרו של הרב שלמה אישון, "ראיות נסיבתיות בדיני ממונות", תחומין יט (תשנ"ט) עמ' 239-254 ובמקורות שבהערות 17-21 שם, ומאמרו של יהושע בן-מאיר, "ראיה נסיבתית במשפט העברי", דיני ישראל יח (תשנה) עמ' פז-קמג). כך שממילא לא ברור אם ניתן בנידון שבפנינו על סמך אומדנא בלבד, להכריע את הדין, מה שמוביל גם כן לפשרה שהוחלט עליה.

6. האשה אמרה בפירוש שהתכנון היתה לקנות דירה יותר מרווחת לאחר שיחסכו כסף לכך. לטענתה העובדה שהדירה לא נרשמה גם על שמה, נבעה מכוונת זדון של הנתבע, וראה בסמוך.

7. אמנם, מאידך, ניתן לראות בהעדפת האפשרות שבוצעה בפועל על ידי גרירת המשכנתא כביטוי להעדר כוונת שיתוף מצד הבעל, ואף שניתוח זה הוא בעל סבירות נמוכה לא ניתן לדחותו לחלוטין והוא המקור לספק המוצג להלן.

8. אמנם, ראוי לבחון האם כאשר בני זוג מנהלים את המשק המשותף בהתאם לכללי ההלכה של "נכסי מלוג", הרי כאשר הבעל משתמש במעות שהאישה הביאה, וקונה בהם קרקע והקרקע שלה והוא אוכל פירות, כפי הנדרש על פי ההלכה (כתובות ע"ט ע"א), האם צריך כוונת הקנאה לשם האישה או שמא ההלכה היא זו שקובעת את הבעלות על הקרקע, ויהיה זה מעין "הלכת התיחלוף" שמוזכרת בכאן. שכיוון שהכספים הם של האישה הרי שמה שבא במקומם הוא גם של האישה, ואכמ"ל.

9. שמקורו בקידושין ו' ע"ב – ז' ע"א.

10. ויעויין פתחי החושן דיני שותפות פרק א סעי' ז' בתחילת הערה אות ט"ו שרצה ללמוד מדברי הרא"ש ששותפות נקנה באמירה, שהרי אילו היה הערבות דבר שנותנים עליו שכר היה קונה ראובן הרביע בחכירות ללא קנין, ועיין מה שהביא שם בשם ערך ש"י. אבל במחילת כת"ר המעיין בדברי הרא"ש בפנים יראה להדיא ששם מיירי על שכר בדמות רביע בחכירות ולא על שותפות בחכירות וז"ל הרא"ש שם: "אבל ראובן איננו שותף עימהם אלא בשכר הערבות נתנו לו חלק", ושם נפ"מ אם נעשה עימהם שותף ביין שאצרו. עיי"ש.

11. המקור האפשרי למנגנון שכזה הוא תורת העיסקא שבחז"ל. אדם שמשקיע ב"עיסקא" אינו זוכה בהכרח בזכות הקניינית ברכושו של המתעסק או בחפצים הנקנים לצורך העיסקא אלא ברווחים או בהפסדים.