חזרה לתחילת פסק הדין בתיק מספר 847350/3


אלו עיקרי הדברים בתשובה שוקשה, בכל גווני הנ"ל, מדוע שיכפו על הבעל לגרשה כשאינה באה מחמת טענה, מאי שנא משומרת יבם וארוסה שכתב הרמ"א בסי' קסה שלא כופים על האיש לגרשה, אא"כ באה מחמת טענה. ואין לתרץ שבגוונא דהמרדכי והרמ"א, הטעם שכופים הוא משום שהכפיה קלה, שהגט כשר מהתורה, דבגוונא דהלחם רב הגט ספק פסול מהתורה, וכפינן, ואין לומר דבגוונא דהלחם רב כופים משום שנאסרה עליו ואין מעשין אלא לפסולות וכו', דהא דאין מעשין אלא לפסולות הוא משום אפרושי מאיסורא, ובאשה זו שהיא ספק מגורשת, אינה מצויה אצלו שישמש עמה – דבודאי לא גרעה מאשה מזנה דמאיסה עליו ול"ח שישמש עימה, שלא כופים עליו לגרשה - ומש"כ הטעם דאין מעשים אלא לפסולות הוא כדי לבאר, שבאופן שהאשה ספק גרושה, הכהן לא יכול לחזור ולכונסה, דהיא אסורה עליו, ואם יעשה כן, נכפה עליו לגרשה, דאין מעשין וכו', ואם יניח אותה כך, נכפה עליו לגרשה משום שהוא מעגנה. ובגוונא דהמרדכי והרמ"א נראה שגם אם המגרש ישראל שיכול לחזור ולכונסה, אינה חייבת לחזור אליו לאחר שהיא פנויה מהתורה. ומאחר והיא אינה חייבת לחזור אליו, כופים עליו לגרשה כדי שלא יעגנה. וע"ע במה שאכתוב להלן.

ובמה שכתב המהריב"ל שם, בהתקדשה לאחד בפני עדים ספק פסולים, וחזרה והתקדשה לאחר, דכופים לראשון לגרשה. עי' שו"ת ר"ב אשכנזי סי' ו' שהאריך בזה, נעתיק קטע מהתשובה:

"אבל מצאתי להריטב"א ז"ל שכתב בחדושיו בסוגיין דקאימנא ביה וז"ל מותרת לשניהם דאי ניחא לה בשני מגרש ראשון ונושא שני ואי ניחא לה בראשון מגרש שני ונושא ראשון דכיון דקדושי שני לאו קדושי ודאי נינהו לא גזרינן בהא שמא יאמרו וכו' ע"כ. ומתוך לשון זה נתברר לנו שורת הדין (דהא ודאי הרב ז"ל הקשה) דאי ניחא לה בהאי כייפינן לאידך לגרש דאי לא תימא הכי למאי הילכתא כתב הרב ז"ל דאי ניחא לה וכו' ומאי נפקא לן מינה והרי אכתי ברצון המקדשים תליא מילתא וראיתי למרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה שכתב בתשובה וז"ל והיכא דשני הקדושין ספק כגון ששניהם ע"י קול אמר אמימר בסוף פ' המגרש מותרת לשניהם ונשאל את פיה ולמי שתתרצ' בו תקבל ממנו קדושי ודא /ודאי/ ויהיו של האחר ספק וכופין אותו לגרש...ולא בעינן דתימא ניחא לי בזה ומאסתי באידך דכיון דלית כאן קדושין ודאין לשום חד מינייהו מעתה מצינא למימר כי היכי דאין האשה מתקדשת מתחלה בעיקר הקדושין אלא ברצונה הכי נמי אינם נגמרין קדושיה אלא לרצונה ואינה כשבויה שתבעל אלא למי דניחא לה ביה... ורב שישא אמר אף מגרש שני ונושא ראשון פי' כיון דביד שניהם לגרש ולכנוס הרי הדבר תלוי ברצונה ואי ניחא לה בשני מגרש ראשון בע"כ אבל לרב הונא לא כייפינן לגרש אלא למי שאסור לכנוס... ומדברי שניהם למדנו דהיכא דקדושי שניהם בספק תלוי ברצונה ואי ניחא לה בהאי כייפינן ליה לאידך לגרש וכדכתב הריטב"א ז"ל להדיא אלא דלשטתו אליבא דרב שישא דקדושי שניהם הם קדושי ודאי לא תליא ברצונה לכוף למי שיש לו עליה קדושי ודאי. אבל לשטת רש"י ז"ל לעולם כייפינן למי שאינה רוצה בו אי שריא לתרווייהו אבל אי מתסרא על הראשון לא מצינן לכוף לשני."

הר"ב אשכנזי דן באשה שהתקדשה לשנים. והכלל, דכופים לגרש למי שעשה שלא כהוגן. והמקדש בקידושי ספק עשה שלא כהוגן, לכן אם שניהם קידשו בספק, האשה תבחר את מי יכפו, ששניהם נהגו שלא כהוגן, וכששניהם קידשו בקידושי ודאי, ויש ספק אלו קידושין חלו, נחלקו הראשונים אם האשה רשאית לבחור את מי יכפו. ובמקום שלאחד מהם אסורה לחזור, פשוט שיכפו אותו, ולא את חברו.

גם מדברי הטוש"ע בסי' מב ס"ה שציין להם המהריב"ל בתשובה שם משמע שכופים גט כדי למנוע עיגון, דז"ל הטור שם:

"המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קדושין וכתב הרמב"ם אבל בפסולי עדות דרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה אם רוצה לכנוס חוזר ומקדש בעדים כשרים ואם לא רוצה לכנוס צריכה גט מספק ואפי' אם כפרה האשה ואומרת לא קדשתני כופין אותו ליתן גט."

והכס"מ (הל' אישות פ"ד ה"ו) כתב שהגרסא הנכונה ברמב"ם היא כגרסת הטור. והח"מ (סי' מב ס"ק יג) תמה מדוע כופים עליו לגרש כאשר הוא מוכן לכנוס אותה? והב"ש (ס"ק יח) מתרץ דדמי למאי דקיי"ל באיש אומר קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני, שכופים אותו לתת לה גט, ומסיק שכאשר האיש רוצה לכונסה לא כופים אותו, ולא דמי לאומר קדשתיך וכו', שהאשה מכחישה את הקידושין, אבל כשהאשה מודה שהתקדשה בעדים שהם ספק פסולים, יכול לקדשה מחדש, ולכן לא כופים עליו לגרשה, ואם מסרב לקדש ולגרש כתב הב"ש שפשוט שכופים אותו.

והקשה בעצי ארזים שם, היכן מצא הב"ש שבאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני כופים על הבעל לגרש? ובביאור הגר"א ס"ק כו שם כתב, שלמד מהסוגיא בקידושין סה א:

"איתמר, רב אמר: כופין, ושמואל אמר: מבקשין. אהייא? אילימא ארישא, לאו כופין איכא ולא מבקשין איכא! אלא אסיפא, בשלמא מבקשין לחיי, אלא כופין אמאי? אמר: לא ניחא לי דאיתסר בקריבה."

ופירש רש"י שם:

"בשלמא מבקשין: ממנו ליתן גט. לחיי: שצריך בקשה לאסור עצמו בקרובותיה כדי להתירה לינשא הואיל ואין חפץ בה."

מבואר בגמ', דהא דלא כפינן, משום שיש הפסד לאיש, משמע שאם אין לו הפסד כופים עליו לגרש.

וכ"כ בר"ן קידושין שם כז א:

"...ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה והכי איתא בגמ'....ומשום הכי אין כופין הא לאו הכי ודאי כופין דמאי איכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום."

וכעי"ז עי' תוספות יבמות קיא ב, בענין יבם שלא כנס תוך שלושים יום, דאיתא בגמ' שמבקשים ממנו שיחלוץ לה, וז"ל:

"ואם תאמר מה הוא מפסיד אם חולץ לה ולמה אין כופין כדי להתירה ויש לומר שהוא מתבייש בבית דין לחלוץ לה שתרוק בפניו."

משמע שאם אין לו כל הפסד, שפיר כפינן ליה לגרשה כדי שלא יעגנה. ומבואר בב"ש שגם אם מוכן לשוב ולקדשה, כופים אותו לגרשה כשאין לו הפסד. ובעצי ארזים הק' מנא ליה לב"ש זה? ותי' שלמד מדברי הרמ"א סי' מח בשם המרדכי:

"אבל אם הוא אומר: קדשתיך, והיא אומרת: לא קדשתני, וכפאו לגט משום חשש הנמנע לנושאה, אין האשה נאסרת בקרוביו מחמת הגט."

וכ"מ ברש"י קידושין שם:

"לא כופין איכא כו' - דאין צריכה ממנו גט דהא קתני מותרת בקרוביו ואי בעיא גט הוה מיתסרא באחיו דהויא לה גרושת אחיו."

משמע דאם צריכה ממנו גט, שפיר דמי לכפותו לגרשה. ומה שכתב רש"י שם: הואיל ואין חפץ בה, אין ר"ל שאם חפץ בה לא כופים, אלא שלא מבקשים ממנו לגרשה כשאין עילת כפיה, אבל במקום שיש עילת כפיה, גם אם חפץ בה, כופים עליו לגרשה.

וע"ע בעצי ארזים שם, שיישב קושית הח"מ, ופירש שבשו"ע שם מיירי באישה שמכחישה את דברי העדים שספק פסולים מהתורה, ואומרת שלא קידשה, ואינה רוצה גט, ואנו חוששים לדברי העדים וכופים עליו לתת גט כדי שלא תצא ספק אשת איש לשוק, ואפילו כאשר הוא מוכן לכונסה.

ובאוצה"פ סי' מב שם הביא פירוש נוסף בשם ספר חיי אברהם, שכופים על האיש לגרש, רק כאשר האישה כופרת והעדים הם עדים פסולים מדרבנן או ספק פסולים. פירוש זה דומה לפירוש העצי ארזים בהבדל אחד משמעותי, שלפי העצי ארזים כופים גם בלי שתבקש, כדי שספק אשת איש לא תצא לשוק, ומשום אפרושי מאיסורא, ולפי החיי אברהם כופים כשתובעת גט, ומשום עיגונה.

וע"ע באוצה"פ בשם החיי אברהם שכאשר שניהם מודים בקידושין לא כופים בכל אופן. גם כאשר האיש מסרב לכנוס או לפטור. ודבריו צ"ב, דהא ס"ל שכופים לגרש כדי למנוע עיגון, אם כן מדוע לא כופים בכה"ג. וצ"ע.

תירוץ נוסף של קושית הח"מ בתשובת רעק"א קמא סי' ק שכתב מעין מה שכתב בחיי אברהם דמיירי באופן שהיא כופרת ויש ספק בכשרות העדים, ובעלמא היינו צריכים לסמוך על חז"כ שלה ולהתיר, אלא שבגלל שהאיש אומר שקידשה חוששים ומחייבים אותה לקבל גט, ולכן מאחר וכל החיוב הוא רק בגלל דבריו לכן אינו יכול לכופה להסכים להתקדש שוב. מבואר שכאשר יש ספק גמור, לא כופים אותו לגרש כשמוכן לקדש שוב, אבל כאשר יש רק חשש כופים אותו לגרש.

ע"ע באוצה"פ שם בשם הטיב קידושין שתירץ שכופים משום שהאישה היא כמו שטוענת מאיס עלי, שלדעת הרמב"ם כופים עליו לגרשה, ולדעת המ"מ בד' הרמב"ם, רק כאשר יש אמתלא לדבריה, והמקדש בעדים פסולים, זו עצמה האמתלא לדבריה, שקדשה בפני עדים פסולים, ולכן כופים עליו לגרשה, גם כשרוצה לשוב ולקדשה.

העולה מכל הנ"ל שיש חילוק בין מקרה שבו הצורך בגט הוא מחמת שביה"ד או אנשים חוששים לדברי האיש, דאז האשה לא משועבדת לאיש כלל, לכן כופים עליו לגרשה גם כשמוכן לשוב ולקדשה, לבין מקרה שבו, הצורך בגט הוא בגלל שיש ספק גמור או לכה"פ ספק לפי דברי האשה שהיא מקודשת, דאז לא כופים על האיש לגרשה, אם מוכן לכונסה.

וצ"ב מדוע, הרי סוף כל סוף האשה ספק פנויה, שאינה משועבדת להתקדש לאיש שוב?

שו"ר למרן הראש"ל זצוק"ל בשו"ת יביע אומר ח"ו אבה"ע סי' י אות ט מפי מהר"ח או"ז ועוד ראשונים ואחרונים, שאם האשה אינה רוצה לשוב ולהתקדש לאיש, כופים עליו לגרשה.

ובדעת האחרונים הנ"ל נראה לומר שהטעם שא"א לכופו הוא בגלל שהאיש טוען ממנ"פ, אם האשה אינה אשת איש אז מה התביעה ממני, ואם האשה היא אשת איש, הרי אני מוכן לקיים את חובותי כלפיה ומדוע שיכפו אותי, הרי האשה אינה אסורה עלי רק מחוסרת קידושין נוספים.

ונראה שלדעת האחרונים הנ"ל החילוק הנ"ל נכון גם באשה שהתגרשה ויש ריעותא בגט, שבמקום שיש ספק גמור בכשרות הגט, והאיש מוכן לשוב ולכונסה, א"א לכפותו, ובמקום שהגט כשר, ויצא עליו לעז, גם אם הבעל מוכן לשוב ולכונסה, כופים עליו לגרשה. ובמקום שיש ספק בכשרות הגט, ואי אפשר לחייבה לשוב אליו, מפני שהוא חייב לגרשה, יש להביא ראיה ממש"כ הלחם רב שם שכופים על הבעל לגרש, שהביא ראיה שם ממש"כ הרא"ש ביבמות, שבמקום שהיבם חייב לחלוץ, מותר לאשה לאסור את עצמה על הבעל כדי שיכפו עליו לגרשה, לנדון דידיה בבעל שהיה מכה את אשתו, ואיימה עליו על ידי הרשות, ונתן לה גט מרצון, דלא אמרינן שהיא נתנה אצבע בין שיניה, משום שנהגה כדין שאיימה עליו ע"י הרשות כדי שיוציאה מתחת ידו ולא תמשיך לסבול מנחת זרועו, אעפ"י שיש סוברים שאין כאן עילת כפיה והגט פסול, מ"מ אי אפשר לומר שהיא נתנה אצבע בין שיניה כשאסרה עצמה עליו, וה"ה במקום שהבעל חייב לגרשה, שא"א לומר שהיא נתנה אצבע בין שיניה, שאינה חייבת לחזור אליו. אך זה אינו דומה בדומה, משום ששאני התם, שאין שום אפשרות בעולם שתחזור אליו, שהיא אסורה עליו, ומן הדין לכפותו לגרשה, אלא שכאשר היא גרמה לכך, לא כופים את הבעל, שהיא נתנה אצבע בין שיניה, אבל במקום שהאשה מותרת לבעלה, אלא שחייב לגרשה, וגרשה בגט ספק פסול, א"א לכפותו לגרשה שוב, דסוף כל סוף יכולה לחזור אליו, ויקדשה מחדש. דאת"ל שיכולה להתלות בטענה זו, שלא תחזור אליו משום שהוא חייב לגרשה, ונכוף אותו לגרשה מחמת שהיא עגונה, אם כן כל אשה שבעלה חייב לגרשה, יכפו עליו לגרשה, ותהיה ספק גרושה, כמש"כ הרמ"א סי' קנד שם, וישובו ויכפו עליו משום שאינה חייבת לחזור אליו, והוא מעגנה.

והאחרונים הק' ע"ד הרמ"א בסי' קסה, שבמקו"א הביא את תשובת הרשב"א הנ"ל שבתשובת לחם רב להלכה. עי' בפת"ש סי' קסה ס"ק ו ע"ד הרמ"א שם, שכתב שיל"ע במש"כ בסי' קנד ס"ז. וז"ל בסי' קנד שם:

"וה"ה אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר, כופים אותו להוציא."

וכתב הב"ש בסי' קנד שם ס"ק כא, שאז כופים עליו לגרשה אפילו באינה באה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידא וכו', כיון שאסורה להינשא מחמתו, כמו במי שאין לו גבורת אנשים, שכופים עליו לגרשה אפילו באינה באה מחמת טענה, כיון שאינה יכולה לשמש עמו, ואינה יכולה להינשא לאחר מחמתו.

ומקור דברי הרמ"א מתשובת הרשב"א שם, דמיירי במקדש שתי אחיות, ששתיהן אסורות עליו, וז"ל:

"וכיון שהן אסורות מלינשא לעולם מחמתן בין להם בין לאחרים כופין אותן ליתן גט. תדעו לכם שכן הוא שהרי מי שאינו יכול כופין אותו ליתן גט. וכל שכן בבאה מחמת טענה ואומרת חפצה אני לינשא כדי שיהיו לי בנים להיות לי סיוע בעת הזקנה ולקבור בעת המיתה כחוטרא לידה ומרא לקבורה. וגרסינן ביבמות בפרק מצות חליצה (דף ק"י) בההוא יבם דאתא לקמיה דר' חייא והטעהו ואמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה. לבתר דחלץ לה אמר ליה השתא מינך איפסילא זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא."

והגר"א בסי' קנד שם כתב:

"וה"ה כו' ולאחר כו'. הרשב"א סימן אלף רל"ו ושם המעשה באמר שתי בנותיך לשני בני כו' דא"א להנשא לא להן ולא לאחרים וכ' שכופין וכנ"ל בטוענת א"ל גבורת כו' ואמרי' שם ק"ו א' א"ל השתא מידך איפסלא זיל כו' אלמא כיון דא"י לכונסה כופין שיפטור."

והפת"ש שם בסי' קנד ס"ק כב בשם הגבו"א כתב שאין כופים על הבעל לגרשה, אא"כ באה מחמת טענה דבעינא חוטרא וכו', כמש"כ הרמ"א בסי' קסה שם. וציין לעי' במש"כ בס"ק ז, וז"ל שם:

"עיין בס' גבורת אנשים סימן כ"ח וסי' מ"ח שהעלה דהעיקר לדינא דבמורד ממזונות לחוד אין כופין להוציא וכן במורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא כו' ואף במונע ממנה כל ענייני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה מ"מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וז"ל וה"ה במורד ממנה מתשמיש או ממזונות לחוד אין כופין להוציא. וי"א דאפילו במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים על הגט ויש להחמיר לענין מעשה ולכן אם קידש אשה שאסורה לו ולאחרים בענין שצריך להוציאה בגט אין כופין אותו בשוטים או בנידוי להוציא."

ועי' בגבו"א סי' כו–כח, שהביא כמה תשובות של הרשב"א בענין כפיה של בעל שאינו יכול לשמש, וכתב שכופים רק כשהאשה באה מחמת טענה, ומש"כ הרשב"א: וכל שכן בבאה מחמת טענה, כתב שהוא ט"ס, וצ"ל: וכל שהיא באה מחמת טענה, ובלא"ה לא כופים, ותמה על הרשב"א, שכאשר אסורה עליו ועל כל העולם הוא מונע ממנה כל ענייני אישות ובכה"ג גם לדעתו מעיקרא דדינא כופים לגרש בלי טענה? והביא את דברי ההג"א ביבמות בסוגיא שם דתבעה לייבם וכו', שהובאו לעיל, שכתב כדברי הרמ"א שרק כשבאה מחמת טענה כופים עליו לחלוץ, וכתב שכך צריך לפרש ברשב"א, אבל העיקר כשאר הפוסקים. וזו הכרעתו להלכה שהובאה בקצרה בס"ק ז שם, שבמורד מכל ענייני אישות יש להחמיר באיסור אשת איש, שלא לכפות באינה באה מחמת טענה, ולהקל באיסור יבמה לשוק. עוד כתב הגבו"א שם, שבמורד מתשמיש יש יותר סברא לחשוש לדעה שצריך דווקא שתבא מחמת טענה, משום שזה דבר שיכול להשתנות. משא"כ בגוונא דהרשב"א שקידש שתי אחיות, דאז מסתבר כדברי הרמ"א בסי' קנד שגם כשאינה באה מחמת טענה, כופים עליו לגרשה.

וע"ע בגבו"א שם שהביא את דברי תוספות ביבמות, מקור דברי הרמ"א בסי' קסה, ופירש אחרת את מה שכתבו שם בתירוץ השני "א"נ דהיא גופא איכא לפרושי בבאה מחמת טענה", שר"ל שבגלל שאפשר לפרש שמדובר בבאה מחמת טענה לכן אין להקשות משם, אבל איה"נ שלפי האמת גם בלי טענה כופים בכה"ג. ועיין לעיל, תשובת המהרח"ש, שתי' מעין זה.

ולמעשה, ההשוואה של מורד מכל ענייני אישות, ליבם שאומרים לו או כנוס או פטור, מפורשת בתוס' בכתובות בריש המדיר ע ע"א ד"ה יוציא:

"וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא."

ובמהרש"א שם, ביאר את ההשוואה של מורד מכל ענייני אישות ליבם שאומרים לו כנוס או פטור:

"בא"ד איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין כו' שמונע ממנה כל עניני אישות כו' עכ"ל גבי הך דחוזרין אצל גדול דכופין הוצרכו לטעמא דכופין טפי מהנהו דהכא וגבי הא דאיני זן כו' לא הוצרכו לתת טעם אמאי כופין ואפשר לומר דהאומר איני זן כו' ה"ל כמורד על אשתו משא"כ כל הנהו המדיר דהכא דלא הוה כמורד וק"ל."

המהרש"א מבחין בין אדם נשוי שמשועבד לאשתו, ומורד מחובותיו כלפיה, שכופים אותו לגרשה גם כשאינו מורד מכל ענייני אישות, ליבם שאינו משועבד ליבמה, שכופים אותו, רק כשמורד מכל ענייני אישות.

מבואר בדבריו, שכפיה של מי שמורד מכל ענייני אישות, אינה משום שאינו מקיים את חובותיו, אלא משום עיגון, לכן גם יבם שאינו משועבד ליבמה, כופים עליו לכנוס או לפטור.

ולפי מה שנקבע בכמה פסקי דין שכופים על בעל המורד מכל ענייני אישות לגרש את אשתו, לכה"פ במקום עיגון, גם אם אינה באה מחמת טענה [עי' פסק דין מביה"ד ירושלים פד"ר ג מעמ' 220 ואילך בהרכב הגר"א וולדנברג מרן הראש"ל זצוק"ל והגר"י קפאח, פסק דין מביה"ד הגדול פד"ר ד מעמ' 164 בהרכב הגר"ע הדאיה הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי, ועוד רבים וטובים] ה"נ שכופים בכל מקום עיגון כשהאשה אינה באה מחמת טענה.

עוד מדבר ובא בעניין זה של כפיה מחמת עיגון, בשו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סי' ו), במקרה שאישה התקדשה לשלשה בקידושי ספק, ונאסרה על כולם, וחילק בין יבמה שקבלה קידושין ואסרה עצמה על היבם, שהיא נתנה אצבע בין שיניה, לאשה שהתקדשה לאחד וחזרה והתקדשה לאחר, נעתיק קטע מהתשובה:

"הא קמן דמשום דנתנה אצבעה בין שיניה קנסינן לה שתהא עגונה כל ימיה הא נמי בנדון זה היא נתנה אצבעה בין שיניה שקבלה קדושין מאחר. ולי אין הנדון דומה לראיה ואדרבה מינה איכא ראיה איפכא דלא קנסוה הני רבוותא אלא משום מעשיה הרעים דעבדא איסורא להתקדש לשוק במזיד בעודה זקוקה ליבם...הא כל היכא דלא עבדא איסורא משמע דכופין...ומיהו אכתי איכא למימר דאע"ג דלא עבדא איסורא סוף סוף היא גרמה האיסור...ומיהו אם היא גרמה האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיו...ונראה נמי דכל היכא דכייפינן להוציא מחמת שם איסור לכ"ע לא בעינן שתבא מחמת טענה דאפילו אינה באה מחמת טענה נמי כופין שכתב הריטב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רל"ו ועוד תדעו דאפילו עשאוהו הבנים שליח בעדים ואפילו הן גדולים אם לא פירש פלונית לפלוני בני ופלונית לפלוני בני אין אחת מהן ראויה לינשא לאחד מהן לעולם לפי שאין ידוע אי זו לזה וכו' וכיון שהן אסורות מלינשא לעולם מחמתן בין להם בין לאחרים כופין אותן ליתן גט...פי' לפי' הוזקק הרב ז"ל לאורוכי ולומר וכיון שהן אסורות מלינשא לעולם מחמתן וכו'...משום דנדון דידיה לא דמי לשניות וכיוצא בהן דאסרום רבנן להדיא ומנכר איסורייהו ולכך פשיטא דכופין להוציא...אבל נדון דידיה לא מבררא איסורייהו אלא משום דאין ידוע אי זו לזה ואי זו לזה הוא דלא מצו למנסבינהו...לכך הוזקק הרב ז"ל למיתי עלה משום שהן מעוכבות מלהנשא לעולם מחמתן...ואכתי צריך לפרש דברי הרב ז"ל במאי דכתב ותדעו לכם שכן הוא שהרי מי שאינו יכול כופין וכל שכן בבא מחמת טענה וכו' וצריך לדקדק בא מחמת טענה מאן דכר שמיה... ונראה דה"ק ותדעו לכם שכן הוא שהרי הנשואה כבר וטוענת אינו יכול כופין אותו לגרש ואף על פי שאינה באה להדיא מחמת טענה אלא שואלת והכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ועל דעת כן נשאת לו כל שכן היכא דאינו יכול לכונסה דהא ודאי אף על גב דלא באה מחמת טענה כמאן דטענה דמי דהיאך תשב גלמודה בלא בעל ובלא בנים והא בעיא חוטרא לידה וכו'. ונמצינו למדין לפי זה דאפילו בנדון דידיה דאין האיסור אלא מחמת ספק משום דמעגני מחמתן כופין לגרש אף על גב דלא באה מחמת טענה להדיא כל שכן במידי דאסרי רבנן להדיא דאינו צריך לבא מחמת טענה דרבנן הוא דמפקי לה מיניה ומה לנו בטענתה. ועתה אפרש תשובת מהר"י קולון ז"ל שבסי' קל"ה משום דראיתי בקונדריס ערבובי דברים בפירושו והא לך פירושו. ראובן שנטען מלאה אשת שמעון ואח"כ גירשה שמעון והלך יעקב אבי ראובן והשביע את ראובן בנו שלא ישא את לאה הנ"ל ובין כך יצא קול שראובן קדש את לאה ונסתפקו אי מצי ראובן למכנס את לאה אי לא....דהא ליכא שום איסור מצד שנטען עליה דלא היה אלא קול בעלמא וכדכתיבנא אלא שהיא שואלת או כנוס או פטור מחמת שמונע ממנה כל ענייני אישות ואין לה להמתין עד שיתפייס האב ולכך בצד זה בעינן דתיהוי באה מחמת טענה דוקא משום דלא אסירא עליה אלא מחמת השבועה והיום או למחר יתפייס האב."

למדים אנו מדבריו כמה חידושים: א. שנתנה אצבע בין שיניה, היינו דווקא שאסרה עצמה על הבעל והיבם במזיד. ב. שגם לסוברים שצריכה טענה, לא צריכה לטעון במפורש בעינא וכו', ודי בכך שטוענת שאינו כונסה בארוסה, או שאינו יכול לבא עליה בנשואה, ואנו יודעים מעצמנו כלה למה נכנסת לחופה וכו'. ג. שבמקום שהאשה אסורה לגמרי על האיש, כופים גט גם בלי טענה, ומשמע שגם באשה ארוסה דאינה עמו ול"ח שתכשל הדין כן, דכופים בלא טענה. ד. שגם באיסור שאפשר להתירו, כמו שבועה שאפשר להשאל עליה, כופים על הבעל לגרשה בבאה מחמת טענה.

ומהחילוק בין אשה שאסורה באיסור גמור לאשה שאסורה מחמת איסור שאינו מבורר, משמע שהכפיה מדין אין מעשין וכו' היא גם באיש ואשה שאינם נשואים, דאין חשש שיכשלו. וזה צ"ב, דבשלמא לסוברים שכופים מחמת עיגון, א"ש שאינו יכול לכנוס משום שיכפו עליו לגרש, ולהותירה עגונה אינו רשאי, אבל לר"ב אשכנזי שנראה שסובר שאין כופים מחמת עיגון בלא טענה, מדוע שיכפו אשה ארוסה האסורה על הארוס? וצ"ע.

העולה מהאמור לעיל, שהאחרונים כרכו בחדא מחתא את הדין של בעל שאשתו אסורה עליו מלכתחילה, עם הדין של בעל שאשתו נאסרה עליו מחמת גירושין, עם הדין של אשה שספק מקודשת, שהאיש אינו רוצה לכונסה, עם הדין של אשה שבעלה מורד בכל ענייני אישות, ובכל הני גווני, לפי מש"כ הרמ"א בסי' קסה, אין כופים על הבעל לגרשה אא"כ האשה באה מחמת טענה, ולפי רוב הראשונים והאחרונים, וכן דעת הרמ"א בכמה מקומות, וכן דעת מרן השו"ע בכמה מקומות, והרמ"א לא הגיה עליו, וכן הכרעת הגבו"א שזה העיקר להלכה, שכופים גם באינה באה מחמת טענה, אלא שיש להחמיר בדבר.

אלו דברי הגבו"א והאחרונים הנ"ל, אבל יש פוסקים שמסכימים עם מש"כ הרמ"א בסי' קסה, ולעיל העתקנו את דברי תרוה"ד מקור דברי הרמ"א.

וכ"כ המהרי"ק (סי' קלה), בנדון איש נחשד על אשת איש והתגרשה וקידשה וכעת רוצה לשאת אותה, ואביו השביע אותו שלא יעשה זאת. וכתב וז"ל:

"ואם האשה רוצה שיוציאנה כיון שאין יכול לכונס' נראה לע"ד שהדין עמה ויעשו ב"ד דרך בקשה. ואם לא יאבה שמוע לדברי חכמים נר' לע"ד שיכולים לכופו אם היא באה מחמת טענה דחוטרא לידא ומרא לקבורה. וכן השיב רבי שלמה בן אדרת על המקדש קידושין שלא נמסרו לביאה ואין נראה לע"ד לומר כאן שנמתין מלכופו משום שמא יתפייס האב המשביע ויתיר לבנו שישאנה מפני כמה טעמים אשר לא חשתי להזכירם מצורף כי לפי דעתי האשה הזאת לא ניחא לה בהוצאה."

ורעק"א בסי' קסה שם, ציין לתשובת מגיני שלמה שבשו"ת הב"ח חדשות סי' צה, ביבמה שלה שני יבמים, הגדול במקום רחוק והקטן כאן, אם כופים הקטן לחלוץ לה או שצריכה ללכת אחר הגדול, והביא ראיה מהגמ' יבמות, שלומדים שם מהפס' זקני עירו ולא זקני עירה שהיבם לא צריך ללכת אחרי היבמה, ולתרוה"ד ק', דהא אפילו היבם כאן לא כופים עליו לכנוס או לפטור, ק"ו שלא יכפו עליו לבא למקומה? וגם במקום שהיבמה באה מחמת טענה, מהתורה לא כופים עליו לכנוס או לפטור, רק מדרבנן כמו שהוכיח שם. ולתי' א' בתוס', שהיא דעת רוה"פ, דכופים על היבם לכנוס או לפטור גם באינה באה מחמת טענה, כתב שהיבם חייב לכנוס או לפטור מהתורה, וכופים אותו, וביאר בדרך זו את מש"כ הריב"ש בתשובה, שיבם שנשבע לא לכנוס ולא לפטור, הוי נשבע לבטל את המצוה. ותמה על הרמ"א שבסי' קסה פסק כתרוה"ד, ובסי' קסא פסק כריב"ש.

מבואר מדבריו שהרמ"א סותר את עצמו בעוד מקום. על אף שהציע דרך ליישב את דברי הרמ"א, שפסק כריב"ש מהטעם השני שכתב שם, שכאשר נשבע להרע לאחר השבועה לא חלה, אך עיין בגר"א בסי' קסא ס"ק ו שהביא את שני הטעמים של הריב"ש.

ולכאורה קשה, מדוע הדבר תלוי בשני התירוצים של תוספות, הרי גם לפי התירוץ הראשון שהאישה יכולה לתבוע גט מחמת העיגון, אכתי אין מצווה על היבם? ונראה ליישב שישנה מצוות יבום או חליצה, אלא שאם אין לאישה זכות לתבוע שיקיים את המצוות הללו, דמי לנשבע שלא ילבש בגד ד' כנפות, שאינו נשבע לקיים את המצוה, שאין מה שיחייבו ללבוש בגד זה, ואם יש לאשה זכות לתבוע שיקיים את המצוה, דמי למצוה חיובית. ועי' קובץ הערות סי' יד אות ד, בדעת הרשב"א בתשובה.

ומצאנו בעוד מקום בשו"ע, שדנו האחרונים אם כופים בעל מעגן לגרש את אשתו. וז"ל הרמ"א אבה"ע סי' עז ס"ב:

"וי"א דאפילו תוך י"ב חדש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה, אין כופין לגרש."

וכתבו בח"מ ובב"ש שם, שיש כאן שני דינים, שלא כופים על הבעל לגרש את האשה השניה שנשא שלא כדין, מהטעם שכתבו שם, ושלא כופים על הבעל לגרש את האשה הראשונה שמרדה בו, שהיא נתנה אצבע בין שיניה.

ובמקור הדין במהרי"ק סי' כט, כתב:

"אשר שאל ידידי ראשונה על אודות שמעון אשר שדך בתו לראובן וראובן שלח לה סבלונות ולסוף חזר בו שמעון וראובן טען כי לשם קדושין שלח ולסוף בראות ראובן שלא היו חפצים בו הלך ונשא אשה אחרת. ועתה טוען שמעון לראובן שיתן גט לבתו כי כן הצריכוהו גט רבותינו שבפדווה ראובן ממאן בשביל הזלזול שזלזלו בו ע"כ תוכן שאלתך. ועל זה נסתפקת אם יש לכוף לראובן להוציא ואמרת דשמא יש לדמותו לההיא דפר' בתרא דכתובות שכתב רב אלפס גבי ההיא דהפוסק מעות לחתנו וכו' דהשתא דתיקנו רבנן למורד' למכתב לה גיטא לאלתר דבכל עניין כייפינן ליה למיתב גיטא כי אמרה או כנוס או פטור לע"ד אין נראה לי משם ראיה עד שנעש' מעשה דהא ודאי דלדעת רב אלפס והגאונים דאית להו דכופי' להוציא במורדת דמאיס עלאי ואפילו בלי שום טענה כי היכי דלא תצא בנות ישראל לתרבות רעה פשיט' דסבר רב אלפס דלא גרע ההיא דהפוסק מעות וכו' משאר מורדת ומשום הכי כתב דכייפינן ליה בכל עניין אבל לפי דברי ר' יעקב דפסק דאין כופין הבעל להוצי' בשום מורדת לא בההיא דמאיס עלאי ולא בההיא דבעינא ליה ומצערנא ליה והביא ראיות ברורות ונכוחות כדכתבו התו' בפרק אעפ"י (דף ס"ג) ולדבריו הסכימו הפוסקים האחרונים רבינו אשר ורשב"א וספר אבן העזר וכתוב דכל המעשים בטענת דמאיס עלאי מרבה ממזרים בישר' פשיט' שאין לכוף בההיא דפרק בתרא דכתובות (דף קי"ט) כי אם בפסק אביה ומשום סברת דאדמון דאלו פסקתי לעצמי כולי כדאיתא התם אבל לא בפסקה היא לעצמה וכו'. ואם באנו לדמות הנדון אשר אנו עומדים עליו לההיא דהפוסק מעות וכו' יותר יש משם ראייה לומר שאין כופין ראובן מלומר שכופין שהרי דבר פשוט הוא דעיקר פיסוק תנאי הקדושין והכנסה לחופה תלויין בה ולא באביה דמסתמא גדולה הייתה ואם כן לא שייך לכופו להוציא כיון שפשעה וביישה אותו ומאנה לקחתו...ומ"מ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דהתם דווקא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה היכא דאין לה טענה דאדמון דהא איהו קאי ובעי לכנסה רק שתתקיים התנאי אבל הכא דלא מצי לכונסה משום תקנת הגאון רבינו גרשם יש לומר דכופין אותו שלא לעגנה כמו שכתבת אתה: אך אין נלע"ד לכוף אותו מאחר דהעכבה הימנה והוא [שמעון אביה] עשה שלא כהוגן ושלא כדר' שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. ואם אנו מחזיקים את ידו הרי אנו נותנים יד לרמאים... ואדרבה בכל מקום אנו אומרים הוא עשה שלא כהוגן אף אנו נעשה שלא כהוגן..."

המהרי"ק כותב שאם האשה נהגה כהוגן, כופים על הבעל לגרש, ולא כתב שהאשה באה מחמת טענה, משמע שגם בלא"ה כופים מחמת עיגון.

רואים אנו מכמה מקומות ברמ"א שכתב בפשטות שעיגון היא עילה לכפית גט. שזו דעת רוב הפוסקים, ראשונים גם אחרונים. וגם הגבו"א המחמיר בדרך כלל בדיני כפיה מודה שמעיקר הדין כופים, כמו שכתב במורד מכל ענייני אישות, שמעיקר הדין כופים גם במי שאינה באה מחמת טענה. והטעם דכופים נראה שהוא כמו שכתב הר"ן, דכופים על מידת סדום. ובתשובת המהרח"ש דלעיל מבואר שגם לתוס' בתי' ב ולרשב"א שלא כופים מחמת עיגון, ה"מ במקום שיש לבעל איזה הפסד מהדבר, אבל כשאין לו כל הפסד, כופים אליבא דכו"ע. ובמקום שהאשה נתנה אצבע בין שיניה, והביאה על עצמה את המצב של עיגון, על ידי זנות או כפית גט שלא כדין או מרידה, לרוב הפוסקים אין כופים עליה את הגט.

ולפי זה לכאורה נראה דבפלוגתא רבתא במורדת דמאיס עלי, קיי"ל כרמב"ם וסיעתו שכופים על הבעל לגרשה משום שמעגנה, והפוסקים שחלקו על הרמב"ם, מודים שעיגון הוא עילה לכפיה, וסוברים כדעת ר"ת בתוספות כתובות סג ב וסיעתו, דהא דלא כופים במאיס עלי, במקום שחוששים שנתנה עיניה באחר. והיינו שעשתה שלא כהוגן.

ואפשר לומר, שגם הראשונים הסוברים שלא כופים משום מאיס עלי בכל ענין, משום שהאשה אינה מעוגנת מכל ענייני אישות אלא מתשמיש בלבד, אבל במקום שהאשה מעוגנת מכל ענייני אישות, כגון בכל הני גווני שהבעל או היבם מסרב לכנוס, או במורדים זע"ז, באופן ששניהם רוצים להפרד לגמרי, שפיר דמי לכפות. ולפי זה צ"ל דמש"כ הפנ"י דאליבא דהרמב"ם וסיעתו, למסקנת הגמ' בכתובות סד א, כופים על ארוס ויבם לכנוס או לפטור, ר"ל שלרמב"ם וסיעתו ע"כ צריך לומר כך, ולחולקים על הרמב"ם אפשר לומר שגם למסקנא, אין כופים על הארוס לכנוס או לפטור, ואפ"ל שכופים משום שארוס ויבם שלא כונסים הרי הם מורדים מכל ענייני אישות.

העולה מכל המקובץ, שבכל כעין נדון דידן שהאיש והאשה מורדים זע"ז, כופים או לכה"פ מחייבים את הצדדים להתגרש כדי למנוע מצב של עגינות מתמשכת.

תוספת הרב יעקב זמיר
נ.ב. על האמור לעיל (עמוד 8) בענין המובא בפד"ר (חי"ט עמוד 61), יש להוסיף כי אנכי כתבתי שם על דברי הרה"ג ח.ש. רוזנטל שליט"א כדלהלן:

"קראתי בכל לב מה שכתב ידידנו האב"ד מקודש, הרה"ג הרב ח.ש. רוזנטל שליט"א בפסק דינו הארוך והמנומק הנ"ל, והנני לכתוב מה שנראה לענ"ד בנידון:

כת"ר דחה פירוש כבוד חברי ביה"ד האזורי בחיפה, בדברי רבינו ירוחם בשם רבו רבי אברהם בן אסמעל, וכתב הוא לפרש דברי רי"ו באחד משלש פירושים. פירוש ראשון, דס"ל לרבו של רי"ו כשיטת הרמב"ם ודעימיה דכייפינן את הבעל לגרש את אשתו כאשר באה בטענת מאיס עלי. ואז אמרתי ניתי ספר ונחזי.

והנה אנוכי הרואה ברי"ו שם (דף ס' ע"ב דפוס ויניציא) שהביא מתחילה בסתם שבמאיס עלי לא הוא ולא כתובתו, אם ירצה יגרשנה מיד בלא כתובה, ואח"כ הביא: "ויש אומרים יגרשנה בעל כורחו", ושכן פירש רשב"ם וכן דעת הרמב"ם שכופין, ואח"כ הביא דעת ר"ת ורשב"א שלא כופין, וע"ע שם (עמוד ג') שהביא מ"ש הרי"ף בדינא דמתיבתא שיש לכופו מדין התקנה כד אמרה לא בעינא ליה להאי גברא [היינו באומרת מאיס עלי, עי' נתיבות משפט על רי"ו שם].

וכתב ע"ז הרי"ו וגדולי האחרונים הסכימו כולם, שלא לכופו כלל, כמו שכתבתי למעלה וכו' וכן הסכימו בעלי התוס' וכן כתב ר"ת שאין לסמוך על תקנה זו, ע"ש.

נראה מכל זה שדעת רי"ו דלא כייפינן ליה בטענת מאיס עלי. ועוד הרי רי"ו כ"כ בשם רבו והוא היה תלמיד הרשב"א עי' שם הגדולים להחיד"א, וא"כ מסתמא ס"ל כדעת רבו דלא כייפינן במאיס עלי.

ואפשר לפרש בהסדר רי"ו בשם רבו דכוונתו לומר שכל דין מורדת בין במאיס עלי ובין בבעלו"ל אינו אלא כאשר הבעל לא מורד גם הוא, אלא הוא רוצה את אשתו ומעוניין בהמשך חיי הנישואין, ורק האשה לבדה היא המורדת, אבל אם גם הבעל מורד על אשתו ואינו מעוניין לחיות איתה כבעל ואשה, ומאידך גיסא אינו רוצה לגרשה בג"פ, הרי שבזה דיינינן ליה כדין המורד על אשתו, וכופין אותו לגרש וכמ"ש בשו"ע (אבה"ע סי' עז ס"א): "המורד על אשתו ואמר הרני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה וכו' ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה". ע"כ. וע"ש בב"ש סק"ה אף שהרא"ש כ' שאין כופין הבעל לגרש במורד מתשמיש, הרא"ש כתב כן אליבא דירושלמי אבל הוא ס"ל כהש"ס דידן שכופין במורד מתשמיש ע"ש. וא"כ י"ל שזה מה שמחדש רי"ו בשם רבו שאף שהאשה ג"כ מורדת מ"מ כיון שגם הבעל מורד כייפינן ליה כדין מורד, ואפשר שלזה כיוונו כב' ביה"ד בחיפה בהסדר דברי רי"ו.

ובאמת שמצאתי בפירוש נתיבות משפט על רי"ו (דף רי"ח ע"ב) שם שכ"כ וז"ל: "ומ"ש רבינו בשם רבו ז"ל, דעתו דאע"פ שהיא מורדת, כיון שהוא ג"כ מורד, ואינו רוצה אותה, אין מפסידין אותה כתובתה, אלא לאחר השנה כופין אותו לגרש, ונותן לה נצ"ב שלה אבל לא תוספת, וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשו' הביאה הרב ב"י וכו'" עכ"ל ע"ש. [כאמור, רבו של רי"ו היה תלמיד הרשב"א]. ובזה סרה גם הערת כת"ר, שאם הפירוש ברי"ו הוא כהבנת פרו' ביה"ד בחיפה, א"כ אין מקום דין זה בדיני מורדת אלא בדיני כפיה לגירושין.

ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי זה דין של מורד על אשתו, ובזה מיירי באמת רי"ו התם, וכפי שהתחיל שם כל הנושא [דף ס' סע"א, דפוס ויניציא] "דין מורד ומורדת". ע"ש.

ובר מן דין, אי משום הא לא איריא, כי רי"ו היבא דין זה בדיני מורדת לומר שאין בזה דין מורדת, וממילא כתב מה יהיה הדין בזה."
עד כאן מהפד"ר הנ"ל.

הכרעה
לאור כל האמור ביה"ד פוסק:

א. ערעור הבעל מתקבל. האשה חייבת לקבל ג"פ מבעלה, במועד הראשון שייקבע על ידי כב' ביה"ד האזורי.
ב. האשה הפסידה תוספת כתובתה.

ניתן ביום י"א אב תשע"ה (27/07/2015).

חזרה לתחילת פסק הדין בתיק מספר 847350/3