הצדדים התחתנו בתאריך 2.4.74 ולהם 3 ילדים, שנים בגירים ואחד בגיל 17. הם התגרשו כדמו"י בתאריך 10.12.98, לאחר משברים קשים שעברו בחיי נישואיהם, ולאחר מריבות קשות במשך תקופה ארוכה, המשתרעת מעל 20 שנה, והמאופיינת במורדות ביחסים שביניהם ובפירודים ממושכים, בבחינת הפרוץ מרובה על העומד.
במהלך התקופה דלעיל נעשו נסיונות לשלום בית אשר לא החזיקו מעמד. כתוצאה מכך עזב הבעל את הבית מספר פעמים. למרות הפירודים הממושכים והמשברים הקשים שפקדו שני בני הזוג, ואשר ניצניהם החלו כמעט מראשית הנישואין, הצדדים שיתפו פעולה לשמירת המסגרת המעורערת, כל זמן שילדיהם היו קטינים, למעט יחסי אישות. הצדדים היו מעונינים שמסגרת הנישואין תישמר, ולא יגרם לילדיהם משבר נוסף בגין היחסים המעורערים בין שני ההורים.
מתוך נתון עובדתי זה ניתן להבין מספר גדול של נסיונות לשלום בית כדלהלן.
בשנת 81 חזרו הצדדים לשלום, ונולדה להם בת בשנת 83. בשנות 81-82 נרשמו לעמותה לבניית וילה בהר אדר. למרות שהשלום-בית הנ"ל עלה על שרטון בתאריך 1985, ואשר כתוצאה עבר הבעל להתגורר בבית האם ב-1986, המשיכו ההליכים המשותפים הדרושים להקמת בית בהר אדר.
בשנת 1988 חזר הבעל להתגורר בבית בו התגוררה האשה. לדבריו נאלץ לעזוב כעבור מס' שנים בודדות ועבר להתגורר בהר אדר.
בשנת 1995 חזר לבית האשה בעקבות נתוח ועזב להר אדר כעבור מספר ימים.
בשנת 1996 חזר לבית בו התגוררה האשה, ועזבו לחלוטין כעבור זמן מה.
לפנינו תביעת הבעל לגרושין. לטענתו האשה היא מורדת היות וסירבה לקיים יחסי אישות, והוחמר המצב הנ"ל אחרי ההריונות, תוך כדי בריחות מחדר המיטות, כך שלא היה ניתן לחיות אתה בכפיפה אחת. האשה טוענת שהבעל סבל מבעיות חוסר כח גברא ומשפיכה מוקדמת. בעוד שלדברי הבעל הטכניקה שקיבלו מהמטפל הזוגי נועדה לאפשר שפיכה הרי שלדברי האשה, הטכניקה נועדה לאפשר זיקפה. לדברי הבעל, הוא לא סובל מבעיה כלשהי בתפקודו כגבר ביחסי אישות, ורק אצל האשה קיימת בעיה במנגנון הנשי. כסימוכין לדבריו מביא הבעל ראיות דלהלן.
1. האשה לא דיברה עם היועצת בתיה אלוני בתחום הזה.
2. האשה לא דחיית הצעתו לשלום בית, אלא אמרה שהיא צריכה הכנה, דבר שלא היה מתקבל על הדעת לו היתה לו בעיה ביחסי אישות.
לעומתו טוענת האשה, תוך הכחשת האמור לעיל, שלא הועלתה שאלת השפיכה המוקדמת כשהיו ביחד, אבל יתכן שדברה כשהיתה ביחידות אתה, וכן שלא נמנעה מחיי אישות גם אחרי ההריונות. למיטב זכרונה היא ספגה עלבונות והשפלות עד שהזמן עשה את שלו, וכיום היא עומדת על זכויותיה.
והנה בשאלת המרידה, לא נראה לביה"ד לקבוע שהאשה היא מורדת, היות ולפי הנתונים הנמצאים בתיק, הבעל הוא שיצא מהבית פעמים רבות לבית אימו, או לרמות, או להר אדר, או לאילת. ביה"ד סבור שגירסת האשה היא יותר משכנעת בנושא התפקוד ביחסי אישות, אם כי הבעיה היתה יכולה להיפתר באמצעות טיפול, אם התקשורת ביניהם היתה טובה ולא היתה לוקה בחסר. גם צורת החיים שניהל הבעל, של הלוך ושוב אחרי ניתוקים ממושכים, כאשר חזרותיו של הבעל לא היו מלוות בטיפול יועץ, ובמתן אפשרות להכנה נפשית של האשה והילדים, היוותה גורם הרסני לאפשרות שיקום המשפחה ולשלום בית בין שני בני הזוג. מטבע הדברים, לאחר התרחקות ארוכה, היה הבעל צריך למצוא מסילות ללבה של אשתו בהדרגה. הוא היה צריך לאפשר לאשתו להרהר בנושא ולשוקלו היטב, תוך מתן אפשרות להכנה נפשית. במקום זאת הוא מבקש מאשתו תשובה חותכת בנושא שלום בית, ומוכיח בעליל מכך שאכן אשתו היא מורדת, בעוד שהמדובר ביחסים מדורדרים, שיש צורך בעמל רב כדי להכינם לשלום בית.
מהעדויות שהתקבלו לא הוכחה מרידת האשה. העדה ב' א' לא נקטה שום עמדה פסקנית לשאלת ביה"ד מי אשם בהפרת שלום בית. כך גם ביחס ליתר העדויות, אין בתוכן דבריהם דבר המצביע על מרידה כלשהי, היות והדבר ברור שאחר נתק ממושך יש צורת בטיפול ממושך ובהכנה נפשית גם למוכנות לשלום בית. לכן לאור הנ"ל לא ניתן לקבוע שהאשה מורדת.
גם אם נניח שהיא ספק מורדת, לא ניתן להפסידה מתנות שהיא מוחזקת בהם, ולהלן נברר בפרוטרוט פרט זה בנוגע לדין "המוציא הוצאות של נכסי אשתו, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", אם הכלל הזה מתייחס גם במקרה שהאשה הינה ספק מורדת.
באשר לענין הרכוש, הבעל טוען בהתייחס לדירה ברמות שעלותה היתה 69,500 לירות ואחרי קיזוז 65,000 לירות שהשתתף בשני תשלומים לפני הנישואין בסך 13,875 לירות, ואחרי הנשואין בסך 35,000 בהתאם למסמכים המצורפים בתיק, ותשלומיו נועדו למטרת שותפות. לעומתו טוענת האשה כי התשלומים דלעיל היו מתנה.
והנה בנוגע לתשלומים הנ"ל, יש לדון על כל אחד בנפרד. על תשלום א' שניתן לפני הנישואין בוודאי שיש להחשיבו מתנה גמורה, היות ולא נמסרה שום מודעה כלפיו המבטלת המתנה, וכן אין עדים המכירים באונס כלשהו במתנה זו.
ועיין רמב"ם בהלכות זכיה ומתנה "מעשה באחד שרצה לישא אשה אמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי כל נכסיך, שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי במתנה, ואח"כ כתב לה כל נכסיו ונשאה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הבן לא קנה והאשה לא קנתה שהרי לא ברצונו כתב לה, וכאנוס בדבר, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה אע"פ שהיא בטלה שהיא מסותרת"
ועיין במגיד משנה שכתב "דמתנת הבן הויא מודעה, משום דעובדא גופה מוכחא דאיכא אונס, ומיהו אי לאו מתנת הבן היינו אומרים שאונס זה לאו אונס, אבל כשכתב לבן מתנה מסותרת בטלה מתנתה. וכן פירש"י ז"ל ועיקר, דודאי בלא מתנת הבן אין זה אונס כלל אלא מדין מודעא, וזהו שהקדים המחבר בסעיף הקודם שהמוסר מודעה ואע"פ שאין שם אונס.... עכ"ל"
ולכן בנידו"ד שלא התנתה האשה את הנישואין בהשתתפות הבעל בתשלום הדירה, ולא היה שום אונס, שמתנת הבעל נחשבת מתנה מק"ו מנדון המוזכר ברמב"ם לעיל, ובפרט לאור מה שאמר הבעל בפרוטוקול ביה"ד, שיש לו רחבות לב למתן מתנות לאשה, שדברים הנ"ל מראים בעליל שהמדובר במתנה, וזאת גם לו היתה האשה מתנה קבלת כספים בנשואין לא הוי אונס. וכן יש להסיק מדברי הבעל דלעיל שלא היתה כוונת שותפות, ואפי' אם היה ספק בדבר, מה שלא נכון בנידוננו כאמור, האשה היא מוחזקת "והמוציא מחבירו עליו הראיה". יצויין גם שהבעל לא טען שאמר לאשה בזמן מסירת הכסף שנתן לה למטרת שותפות, וסתמא דמלתא כשמעביר סתם לאשה כסף על זכות בלעדית לאשה שהמכוון הוא למתנה.
ועיין בשו"ע חו"מ הלכות הודאה סי' נ"ח דאפי' כשהלוה פרע חובו בשטר בפני עדים ולא הזכיר השטר דיכול המלוה לומר מתנה נתתים לי, עיי"ש סעיף ב' "טען הלוה ואמר הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו, והשיב המלוה חוב אחר הוא הרי בטל השטר. בד"א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון, אבל אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידוע אם בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה ה"ז נאמן... מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הוא".
וק"ו בנידו"ד שלא קדם שום חוב, שיכולה האשה לומר למתנה נתן לי הבעל.
באשר לתשלום ב' שהיה אחרי הנישואין, שיכולה האשה לומר למתנה ניתן לי התשלום הנ"ל מק"ו, ומה לפני הנשואין דניתן לומר צד אונס היה בדבר, כי אחרת לא היתה מתחתנת אתו, בכל זאת המ"מ כתב כמשתמע מדברי הרמב"ם שלאו אונס הוא, והו"ל אונסא דנפשיה, כי היתה לו אפשרות לא להתחתן, ק"ו אחרי הנישואין דאין אונס בדבר בוודאי דהו"ל מתנה.
ועכשיו נדון בטענת הצדדים בנוגע למגרש והוילה שנבנתה עליו בהר אדר. לטענת הבעל שאומנם נכון שנרשמו שניהם כחברים בעמותה והאשה שלמה תשלומים ראשונים, אולם מאחר והפסיקה תשלומיה ללא ידיעת התובע התנערה משותפות בעמותה ומהרעיון של בניה בהר אדר. כ"כ לדבריו האשה הצהירה שאין חפצה בשום פנים ואופן במגרש, ולא תסכים להתגורר ולבנות בהר אדר. לעומת זאת הוא המשיך בתשלומים, ונטל הוצאות הבניה עם כל הכרוך בכך היו מוטלות עליו, ולכן הבית בהר אדר שייך אליו, או לחילופין יקבע ביה"ד שמחצית הזכויות בהר אדר ניתנו לאשה במתנה, ולכן מאחר והמתנה ניתנה ע"ד שלום בית, הרי שהנתבעת במרדה איבדה זכויותיה. לעומתו, טוענת האשה, שהשתתפותה היתה פעילה, החל בהשתתפותה בתשלומים כדלהלן: הורדות קבועות מתאריך2/86 עד 9/86, ובהעברות כדלהלן: 55,295 ש"ח ב-8.1.84; 25,224 ב-5.4.84 5,678 ש"ח ב-11.3.84; 80,750, 10,780 ב-10.4.84. לדבריה, חלק מהכספים הנ"ל מקורו מהעברות מאחיה. 40,000 ב-9.2.84, 31,000 ב-5.4.84, וכלה במעורבותה הפעילה במה שקשור להר אדר שמתבטאת בחתימתה יחד עם התובע, 1) על שאלון מועמדות; 2) על כתב התחייבות ב-7.11.84 על 1550 דולר לחכירת המגרש; 3) על התחייבות להתחלת הבניה (30.1.85); 4) על אישור לקבלת מגרש; 4) על אישור לקבלת מגרש; 5) על שאלון מועמדים בו מציעה מועמדות בחינוך לקראת שנה"ל 87/88. כך שעובדות אלו מוכיחות בעליל שהיא שותפה בעלת זכויות שונות, ולמרות שהבעל שילם את חלק הארי בהר אדר, הבעל הוציא הוצאות על נכסי אשתו על המגרש השייך לשניהם, ויש להחיל הכלל "מה שהוציא הוציא ומה שאכל", ומה גם שהיה להם הסדר חלוקת הוצאות לא פורמלי אלא מעשי, לפיו עיקר נטל הוצאות הבית וגידול הילדים על כל צרכיהם בחלקם הגדול היה מוטל על האשה, בעוד שהוצאות הבניה היה מוטל על הבעל, כך שאין לראות בהוצאות הבעל על המגרש ובעיקר על הבניה הוצאות חד צדדיות, בשים לב לחיובו של הבעל לתשלום צרכי הבית וגידול הילדים ולפרנס אשה באם לא מספיקים מעשר ידיה, ומהסיבה הנ"ל היא דוחה טענת הבעל שחשבון הבנק ממנו הוצא הכסף לא היתה שותפה פעילה בו ושכן יש לראות הכספים הנ"ל כחשבונו הבלעדי של הבעל, שמאחר והיא שלמה הוצאות גידול הילדים והוצאות הבית אשר היה מוטל על הבעל לשלם יש לראות אותה כשותפה בכספים הנ"ל.
לאחר העיון, נראה כי עמדתה של האשה נראית יותר משכנעת, מאחר והמצב הזה של חלוקת הנטל בצורה פחות או יותר חתוכה נבע מנוחיות הצדדים למניעת חיכוכים, בשים לב שהצדדים לא חיו חיים נורמליים של שלום בית, בהתייחס לתקופה שבין קנית המגרש ותום הבניה, כלומר, במרבית הזמן שבין שנת 86 עד תום תקופת הבניה 90-91, למעט שבשנת 88 חזר לגור בבית האשה, ולדבריו אולץ לצאת בעקבות התעללות האשה אשר בין היתר לא אפשרה לו לישון בחדר המטות.
והנה בבואנו לדון בנידו"ד, יש לדון מהו הטעם על קביעת חז"ל "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". האם זה מצד תקנה או מצד מחילה? ונפק"מ לענ"ד בספק מורדת. דאם נאמר מצד מחילה, מכיון שהיא מוחזקת ומחצית הזכויות רשומות על שמה במגרש ובבניה המוציא מחברו עליו הראיה. ואם נאמר דמצד תקנה אתינן עלה י"ל שכל שיש לנו ספק בתקנה העמידנה על עיקר הדין, כמבואר בהרבה פוסקים, מהרשד"ם, מבי"ט, משפטים ישרים וכו', שאז לבעל מגיע הוצאות וידו על התחתונה.
אולם לאחר העיון לכאורה יש להרהר בזה, דגם אם נאמר מצד מחילה אתינן עלה, הבעל הוא המוחזק לכל הפחות בבנין היות וידוע לנו שנבנה מהשקעותיו, ולכן מכיון שחיוב הוצאות ברור והאשה רוצה להפטר ממנו בטענה שאינה מורדת ומכח דין "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", ספק מחילה הו"ל כספק אם פרעתיך דחייב.
אולם לאחר העיון נראה לכאורה דבספק מורדת כל זמן שלא נקבע עליה מורדת הרי היא בחזקתה, ואין לדונה כספק מורדת, ויש להחיל הכלל "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". יחד עם זאת מאחר ובנידונינו יש ריב ומדון בין הצדדים, יש לדון דלפי שני הטעמים לא דנין "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" מאחר ויש אומדנא דלא מחיל בכה"ג, וכן אם נאמר שהטעם הוא מצד תקנה, היות ויש ספק אם התקנה נאמר בכה"ג, כל ספק בתקנה העמידנה על עיקר הדין.
והנה בענין זה מצאנו מחלוקת בין הפוסקים, לדעת הריטב"א הנימוק לכך הוא מצד מחילה וז"ל הריטב"א "המוציא הוצאות על נכסי אשתו, ואפי' אין לו בהם כלל שיש לה רשות למכור וליתן לאחרים, בגדולה לעולם הוא מוחל כשאכל שלא שכיח שתתן לאחרים ועדיין הוא מצפה שתמות וירשנה." (וכן בנכסי שבוי כששמעו בו שמת הרמ"א פוסק סי' רס"ב סק"ב מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל דמצד מחילה נגעו בה. עיין סמ"ע חו"מ סי' רפ"ז ס"א). וברור שכוונת הריטב"א הוא שהבעל אוכל פירות ומ"ש דאין לו בהם כלל המכוון שיכולה למכור. משתמע מדבריו שמצד מחילה אתינן עלה.
לעומת זאת יש מדקדקים מלשון המאירי דמצד תקנה אתינן עלה, שכתב "המוציא הוצאות נכסי אשתו ר"ל לחרישה או חפירה וזיבול או שאר מיני עבודות שבקרקע, בין שהוציא הרבה ואכל קימעא, בין שהוציא קימעא ואכל הרבה, אם בא לגרשה ולהחזיר נ"מ ותובע הוצאותיו שחכמים תקנו לו פירות ועליו לתקן הנכסים". משמע דלא מצד מחילה אתינן עלה אלא מצד תקנה.
אולם לענ"ד יש לדחות מלשון המאירי, דכוונתו היא אחרת דלעולם מצד מחילה אתינן עלה, וכוונתו שאם רוצה פירות ראויים, אז עליו להוציא את ההוצאות כדי להכשיר את הקרקע לפירות ראויים, מאחר ואין חיוב על האשה להכשיר את הקרקע לפירות, מאחר והכשר הקרקע מוטל עליו הוא מוחל על ההוצאות היות ואוכל את הפירות. ותקנה מאן דכר שמה.
אולם יש להוכיח זאת מדברי הרמב"ם דס"ל דאפי' אכל דינר "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", כלומר שלא מספיק איסר כדי לדון הדין "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" ועיין בכ"מ פרק כ"ג מהלכות אישות שאין לחייב את הבעל להפסיד הוצאותיו אלא בראיה ברורה. והשאלה נשאלת מכיון שהאשה מוחזקת נאמר דאפ' באיסר הפסיד הבעל ומה שהוציא הוציא מאחר ויש מחלוקת אמוראים בענין. ועיין שם שכתב שהואיל ומצד הדין יש לומר דכיון שירד ברשות שמין לו וידו על העליונה ותקנתא בעלמא דרבנן היא לגבי בעל דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל במקום "פלוגתא דאמוראי" מוקמינן אדינא ואינו מפסיד רק אם אכל דינר.
אמנם הריא"ז פסק כמ"ד באיסר וטעמו דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכל שיש ספק אם האשה צריכה לשלם עבור ההוצאות מספק א"צ לשלם. ויתכן שס"ל דלא מצד תקנה אתינן עלה אלא מצד מחילה ובספק מעמידים בחזקתה.
יצויין כי לענ"ד אין לקבוע מסמרות בדברי הרמב"ם דס"ל מצד תקנה ויתכן דס"ל שהטעם הוא משום מחילה אלא שמאחר וחיוב הוצאות הוא ברור אם יש צורך באיסר או בדינר הו"ל ספק פרעון וחייבת האשה לשלם הוצאותיו.
והנה לשני הטעמים אתי שפיר הא דבמורדת לא אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שלטעם מחילה אדעתא למיפק מינה לא מחיל וכן לטעם תקנתא לא עבדו רבנן תקנה במורדת.
והנה בנידו"ד שבתקופה הקריטית של הבניה לא גרו הצדדים ביחד ושרויים היו בסיכסוך, יש לומר דבכה"ג לא מחיל אינש, למרות שלא הוכרזה כמורדת ולא נקבע שהיא מורדת, וכן למרות שלא הוכח שהיא אשמה בגרושין, וי"ל דאומדנא בכה"ג אמרינן כדי שלא יהיה הבעל בבחינת שורך טבוח לעינך, עיין תשב"ץ באריכות דס"ל דדנים דין אומדנא דמוכח גם בזה"ז.
והנה לכאורה אין לשלול דין מה "שהוציא הוציא ובין מה שאכל" מצד שהבעל נתן מתנה לאשתו, היות והוא רשם על שמה מחצית המגרש שאז אפילו לא השקיעה האשה המקובל הוא בבתי הדין דדינו מתנה, וקייל דהנותן מתנה לאשתו אין הבעל אוכל פירות דלפי מש"כ הריטב"א לעיל דאפ' אין לו בהם כלל ויכולה למכור ולתת כל שנהנה מהפירות אפילו לא מצד זכות אלא מצד שאשתו לא מקפדת אמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".
אולם לענ"ד בנידונינו לא שייך זאת שמאחר שהצדדים נמצאים בריב ומדון, והאשה בעבר הרחוק תבעה פירוק שותפות בבימ"ש לפני לידת הבת, הבעל לא בטוח בהשקעותיו, וכן לא שייך טעם שלא תתן לאחרים או למכור משום איבה, דהאיבה בין כה קיימת ביניהם. וכן הטעם שתמות וירשנה לא שייך, דעלולה להיות חלוקת רכוש ותעביר חלקה למי שהוא אחר ולמרות שכתוב בשו"ע אבהע"ז סי' פ"ה דאינה יכולה למכור לאחר, מ"מ בנידו"ד אין צפיה לירושה, היות ולא היתה מתעוררת שום שאלה הלכתית אצל האשה לתת חלקה לאחר ובפרט אם תהיה חלוקת רכוש, ואחרי הפטירה אין מחסום לפניה לערכאות אשר כידוע לא לוקחים בחשבון מה שנתנה האשה. ועיין בש"מ בב"מ ל"ט דמצד שהנכסים אינם יוצאים אלא מרצונו אמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". יוצא איפא שגם לדעת הריטב"א יתכן מאוד שבנידונינו לא אמרינן "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".
יצוין שדינו של הריטב"א לא כולם מודים בו. דעיין הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' תתק"ב שכ' "ראובן שנתן לאשתו בתים בשעת הנישואין ועמד ראובן זה ובנה בתים ההם והוציא בבנין אלף דינרים, ובשעת פטירתה נתנה אותם הבתים וכשרצה האב להחזיק בבתים תבע אותו הבעל אלף דינר שהוציא בבנין. תשובה נראה דאם נתן לה הבעל מתנה גמורה ושלא יאכל פירות כדין הנותן מתנה לאשתו דאמרינן בפרק חזקת במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, אם נתן לה לגמרי שלא יהא הוא אוכל הפירות מסתברא דאינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו והרי הוא כיורד ברשות ושמין לו וידו על העליונה. ואם נתן לה להיות לפניה כנ"מ ואפי' פירש לה שיהא רשות בידה ליתנן או למוכרן מ"מ הרי הוא אוכל פירות נ"מ ומה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא, עכ"ל. הרי דלשיטת הרשב"א לא אומרים במתנה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ובנידונינו מכיון שחלק הארי ניתן ע"י הבעל לרכישת המגרש ואפי' שנתן מתנה לאשתו באופן שתהיה שוה לו במחצית הזכויות מ"מ לא אמרינן מה שהוציא הוציא ומה שאכל לדעת הרשב"א בחלק היחסי שהוא מתנה. ועיין חק"ל סי' ל"ט שכתב כדי שלא לאפושי פלוגתא נ"ל דמ"ש הריטב"א ואפילו כשאין לו בהם כלום לאו שאינו אוכל פירות, אלא שאשה רשאית לתת למכור וכגון שנתן לה בתורת נ"מ ונתן לה רשות למכור ולתת שבזה כבר כתב גם הרשב"א בתשובה דהוי בכלל המוציא הוצאות על נכסי אשתו עכ"ל. נמצא דלדעת החק"ל גם הריטב"א יודה להרשב"א בזה דבעל שנתן מתנה לאשתו אין דין של מה שהוציא הוציא ומה שאכל ויש לקחת בחשבון כל השקעות הבעל בחלק היחסי שניתן לאשה במתנה מעבר לחלק שרכשה האשה ע"י השתתפותה ברכישה.
לאחר העיון נראה לי להסביר בצורה אחרת, שאין מחלוקת בין הריטב"א להרשב"א, היות והם מדברים בנושאים שונים, דיש לדקדק בדברי לשון הרשב"א דכתב שאם נתן לה מתנה "גמורה" דינה כדין הנותן מתנה לאשתו... ע"כ כיצד דינה כדין הנותן מתנה לאשתו דמשמע דלא איירי באותו נידון בעוד שהמדובר באותו נידון ממש. אלא וודאי דהרשב"א מיירי בנתן מתנה גמורה למעט מתנה סתמית דבמתנה גמורה ס"ל לרשב"א דיכולה למכור היות ובמתנה גמורה מודגש שאכן האשה יכולה לעשות במתנה זו כחפצה וכרצונה וכן ייתכן מאוד שהרשב"א גם ס"ל שהבעל לא מוציא מהלקוחות בחיים או אחרי פטירתה כדין נחלה הבאה ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא ירשנה, ולכן הרשב"א ס"ל מכיוון שיכולה למכור וגם אם אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא אומרים דין מה שהוציא הוציא ומה שאכל היות ולא שייך הטעם שלא שכיח דתמכור משום איבה, וגם אינו מצפה שירשנה היות ונתן לה מתנה גמורה וסילק את עצמו לחלוטין מהמתנה. וכן יש לדקדק זאת גם מתשובת הרשב"א הנ"ל משום מה תבע האב רק את ה-1000 דינר ולא כל הדירה כדין האשה שמכרה בנכסי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות וכן הדין גם במקבל מתנה ואם כבר תבע הו"ל לתבוע הכל? אלא וודאי מכיוון שהמדובר במתנה גמורה נשללת זכות להוציא מיד הלקוחות, אחרת, כלומר במתנה סתמית, יש לו זכות לתבוע אחרי מותה, וגם בחיים יש שיטה הסוברת דיש לו זכות להוציא מהלקוחות מחיים, ויש שיטה הסוברת דמכרה בטל ועיין טור אבהע"ז סי' פ"ה דיש הסוברים שאם אין לבעל זכות פירות במתנה שנתן לה גם אם מכרה ונתנה קיים רק אם מתה עד שלא מכרה יירשנה וזו היא דעת הרמ"ה המובאת בטור אבהע"ז ולהרמ"ה וודאי שאין לו זכות אפילו לפירי פירות, ועיין בב"ח ובב"ש אבהע"ז סי' פ"ה. ויש הסוברים שאף שאין לו זכות בפירות המתנה ואולי לא לפירי פירות מ"מ מה שמכרה ונתנה בטל וזוהי דעת ר"ת בחזקת הבתים שם בד"ה במתנה וחוזר על זה בד"ה מה וכן מביא הרא"ש שם וכן בשאלה זו דמכרה בטל ישנם חילוקי דעות אם מה שמכרה בטל לאלתר וכמו שנראה בדברי ר"ת או רק אחרי מותה מוציא הבעל מיד הלקוחות וכמו שנראה בדברי הרשב"א בחידושין, והנה הר"י בתו"ס חולק על הרמ"ה דלעיל וס"ל דיש זכות לבעל לאכול פירי פירות וכן ס"ל הרא"ש, והטור ס"ל דאינה יכולה למכור והבעל זכאי לפירי פירות ולכל הדיעות בעלה מוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה, משא"כ במתנה גמורה כאמור דאינו יורשה ולא חלה עליו תקנת חז"ל מה שהוציא הוציא וכו'
בר מן דין לענ"ד בנידו"ד אין להחיל דין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל היות והשתתפו הצדדים בכל ההליכים הקשורים להם אדר וקבלו עליהן התחייבויות שוות הו"ל כהתנה הבעל שלא יחול הכלל שמה שהוציא הוציא ומה שאכל.
וכן לענ"ד בנידו"ד דהמדובר בתשלומי חובות המוטלות גם על האשה בגין התחייבויותיה למגרש ולבניה י"ל דלא אמרינן בתשלומי חובות מה שהוציא הוציא ומה שאכל, מאחר ומדובר בדין הנ"ל בבעל שהשקיע להכשרת הקרקע והשבחתה ע"מ לאפשר גידול פירות נאותים, או בבנה פלטרין לשיטת הסוברים שגם בבנה פלטרין אמרינן הדין מה שהוציא הוציא ומה שאכל, משא"כ בתשלום חוב, דאין הנכס עולה מבחינת המבנה בערכו כי לא התווסף בו דבר המשביחו .
ואין לפטור את האשה מתשלום החוב הנ"ל מצד הפורע חובו של חברו שלא מדעתו היות והמדובר בבע"ח דוחק, והמדובר גם בחובות משותפים אשר בגלל אי פרעון צד אחד מתבטלת כל העיסקה
וכן לבעל יש צד לומר שמכיוון שהמדובר לא בזריעה וחרישה אלא בבנין, אין דין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, דעיין המאירי שכ' המוציא הוצאות על נכסי אשתו חרישה או חפירה וזיבול ושאר מיני עבודות שבקרקע דיש לה קשר עם הכשרת הקרקע להפיק ממנה תועלת לפירות, משא"כ לבנות דירה שיוצר פנים חדשות.
וכן לענ"ד ישנה סיבה נוספת שלא נאמר "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", היות והריטב"א כתב שמצפה שיירשנה, כאן לא שייך זאת, דעיין להרשב"ם ב"ב דקמ"ו שכתב ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה כדאמרינן בגטין משנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות עכ"ל ואין לומר דשאני התם דהוא רצה לבד לגרש משא"כ בנידונינו שנראה ששני הצדדים רצו להתגרש אלא שהעיתוי לא היה מתאים לכך בשל גידול הילדים וחינוכם, דעיין ברשב"ם הביאם באגודה פרק "מי שמת" סי' קצ"ו שכתב פרק מי שמת סי' קצ"ו שכתב וז"ל ופוסקים מכאן איש ואשה המתקוטטים יחד ומתה מתוך קטטה אינו יורש. וכן מפורש בדברי הכנה"ג סי' צ' הגה"ט אות כ"ט שכתב וז"ל שלדעת הרשב"ם שאינו יורש אשתו נשואה כשהוא עמה בקטטה. כ"ש כשהוא מאותן שכופין אותו להוציא שאין לך מתה מתוך קטטה גדולה מזו. וכן כתוב במהרימ"ט סי' כך בד"ה הא קמן שהעלה לדעת הרשב"ם היכא דהוה קטטה ביניהם אע"פ שהוא נתפייס על מה שהקניטה וגרשה צריך שיפייסנה וכיון שלא נתפייסה אינו יורשה. ואין לומר דסברת הרשב"ם היא יחידאה ואין להסמך עליה דעיין להרב פני משה ח"א סי' נ"ד שכתב דהר"י אבן מיגאש בשיטת הרשב"ם וכ"כ הרב כרם שלמה חח"מ סי' מ"ז ועיין להרב מהרי עייאש בבית יאודא ח"ב סי' קכ"א דכתב דהר"י אבן מיגש מיירי רק במקח טעות. אולם עיין בתשובה המיימוני דשייכי להלכות אישות דאפ' לא טען מקח טעות וגרשה מביתו ונתן דעתו לגרשה אינו יורשה. מיהו מצאנו ר"ת והרמ"ה והראש שלא ס"ל הכי ועכ"פ יש טענת קי"ל ויורשי האשה הם מוחזקים לעומת הבעל שהם יורש וודאי והוא יורש ספק וטענת קי"ל לגביהם היא פועלת.
וכן לענ"ד י"ל שבנידו"ד לא שייך לומר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל היות והצדדים אדעתא דהכי השתתפו שהבעל יגור בדירה או במשותף שייר לעצמו זכות אכילת פירות דלא שייך לומר בדירה שמחציתה רשם הבעל ע"ש האשה שהאשה תדרוש ממנו מחצית שכירות היות והוא חייב לה מדור ומשתמש בחלקה אלא וודאי אומדנא דמוכח דהבעל לא מכר את הדירה ע"ש אשתו אדעתא שתדרוש ממנו שכירות בו במחצית חלקה ובמתנה בכה"ג י"ל דשייר הפירות.
וכן לענ"ד יש לדון שמכיון שהבעל נהנה בדירה לא מצד נ"מ של האשה אלא מצד דיני שותפין שכל אחד זכאי להשתמש בכל הדירה שבשלו הוא נכנס לא אמרינן בכה"ג מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל והניחא אם נאמר שלשותף יש זכות לדרוש תקופה מקבילה היכא שהשותף התגורר לבד שאז הוא נהנה בעקיפין מאי דרישת האשה לתקופה מקבילה וגם אז יש לדון אי הנאה עקיפה יש לה דין פירות המזכה את האשה באי חיוב הוצאות. עיין חו"מ הלכות שותפין ובשו"ת הרשב"א והרשב"ש.
וכן לענ"ד יש לדון מכיון שהמנהג היום שהבעל אוכל פירות, והאשה נוהגת כבעל הבית בכל נכסיה והשקעותיה, והמנהג הזה הולך ומשתרש, אם כי אין לעשות בטיעון הזה שימוש גורף מאחר והוא לא מנהג וותיקין, מ"מ בנדונינו שהוא שופט ואשת שופט י"ל אדעתא דהכי נשאו לא מצד המנהג לבד אלא מצד שי"ל לגביהם אדעתא דהכי נשאו.
אולם יש לדון מאחר ונטל הוצאות הבית כולל חינוך וכלכלה היו מוטלים בעיקר על האשה בלבד, והבעל לא היה מעלה לה מזונות שאז י"ל מעשי' לעצמה, וזאת גם לצד שנאמר דבזמננו דהמנהג שהאשה עובדת בכל העבודות ולא רק בטויה ואריגה דמעש"י לבעלה, היות ולא נחשבת בעבודת דחק דדינה בהעדפה שע"י הדחק, מ"מ מכיון שלא העלה לה מזונות מעש"י לעצמה, ומאחר והיה מוטל בעיקר כל נטל ההוצאות י"ל דלא אמרינן בכה"ג דהניחה מעותיה על קרן הצבי היות ולא תבעה מזונות הילדים מאחר ובעלה השתתף בהוצאות הבניה אשר הם גדולות לאין ערוך משיעור המזונות. ומכיון שהמדובר בתקופה המשתרעת על פני זמן ארוך אין בידי ביה"ד אפשרות לשערך אומדן כל ההוצאות ששלמה האשה בגין ההוצאות המוטלות על הבעל ולכן בשים לב שהבעל הוא היה הנהנה היחיד בוילה תקופה ארוכה מעל לעשור שנים והאשה יכולה לדרוש תקופה מקבילה לשיטת כמה פוסקים יש לקזז הנ"ל מהשקעות הבעל ולפשר כדלהלן: בבית בהר אדר יהיו 5/8 לבעל ו-3/8 לאשה; הדירה בה מתגוררת שייכת לשניהם; הדירה באילת שייכת לבעל בלבד היות ובזמן רכישתה נפרדו דרכיהם; הבית ברמות שייך לאשה בלבד. יצויין כי כפשרה הנ"ל נלקח בחשבון גם זכות הכתובה.
(-) הרב צ' אלגרבלי

בפנינו תביעת הדדיות של הצדדים בעניני רכוש. הצדדים היו נשואים בעבר ולהם 3 ילדים, חיי הנשואין של הצדדים היו רצופים מאבקים וסכסוכים וחיו תקופות ממושכות בפירוד אך בסופו של דבר הצדדים התגרשו זמ"ז כאשר הוסכם כי נושא הרכוש ידון לאחר הגט.
ביה"ד קיים דיונים ממושכים כאשר כל צד הציג את עמדתו וטענותיו בליוויי עדויות ומסמכים, הצדדים הגישו סיכומים אשר צורפו לתיק.
עיקר הרכוש שנידון הוא בקשר לדירות שעליהם כל צד טוען לזכותו ולבעלותו.
הדירה הראשונה היא דירה ברמות שהיתה של האשה עוד לפני הנישואין ונרכשה על ידה, אך לטענת הבעל הוא מימן חלק גדול מהדירה עקב חובות שרבצו על הדירה בין לפני הנישואין ובין אחר הנישואין. לדבריו כוונתו היתה לקבל חלק בדירה, לעומתו האשה טוענת כי לא הותנה כל תנאי עמה והוא נתן לה זאת כמתנה. בנוסף טוענת האשה כי החלק שניתן לאחר נישואין יש בו הדין של המוציא הוצאות על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ואכן הבעל השתמש בדירה וחי בה ולפיכך אין לו כל זכות בדירה. יש לציין שהדירה כבר נמכרה מזמן ע"י האשה ויש כאן רק תביעה כספית גרידא כאשר כיום האשה מוחזקת ואין לבעל טענה והוכחה ברורה שנתן את הכספים עבור זאת שיקבל חלק בדירה. לאור האמור פוסק ביה"ד כי לא ניתן להוציא מיד האשה וכל התמורה שהתקבלה מהדירה שייכת לאשה ואין לבעל זכות להוציא מידה.
דירה נוספת יש לצדדים ליד קרית היובל, והיא רשומה ע"ש שניהם. לאחר העיון מחליט ביה"ד ופוסק כי הדירה היא רכושם של שני הצדדים בשוה בהתאם לרישום.
קיימת דירה נוספת שנרכשה ע"י הבעל בהיותם פרודים באילת, והיא רשומה כיום על שמו בלבד. דירה זאת תישאר בבעלותו של הבעל בהתאם לרישום, והואיל והיא גם נרכשה מכספיו של הבעל בלבד.
עיקר הדיון נסב על דירה שנרכשה בהר אדר כאשר הקרקע נרכשה ע"ש שני בני הזוג אך הכספים ניתנו ושולמו בעיקר ע"י הבעל מכספי עזבון אמו. בדירה זו הוא מתגורר כיום הבעל לשעבר. הוא טוען שמכיון שהוא מימן את הדירה מכספי עזבון, הדירה היא רכושו, מה עוד שהרוב הגדול של התשלום שולם בהיותם פרודים זמ"ז ולאור זאת הדירה שייכת לו בלבד. ביה"ד אכן התחבט רבות בנושא זה כאשר מצד אחד המגרש נרכש ע"ש שני בני הזוג ומצד שני אין חולק כי כמעט כל הסכומים הם מכספיו של הבעל. ואף שיש כאן טענת מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו, אך כנגד זה כאשר הצדדים נמצאים בהליכי גירושין קשה לומר שהבעל מוכן לתת זאת במתנה לאשה והדבר תלוי הרבה בשיקול הדעת. לאור האמור ביה"ד מוצא לנכון להטיל פשרה ע"פ דין, ולפיו מהחצי הרשום ע"ש האשה היא תקבל שני שליש, ושליש מחלקה יעבור לבעלותו של הבעל. לפי זה החלוקה הסופית של הדירה תהיה שני שליש מכלל הדירה יעברו לבעלותו של הבעל, ושליש מכלל הדירה תישאר לבעלות האשה. הצדדים יוכלו להתחלק ולערוך קיזוזים הדדיים בהתאם לערך של שני הנכסים הרשומים על שם שני הצדדים, בהתאם לשווי של כל דירה. כל זה יוצא מדברי ביה"ד.

ניתן היום, ט' סיון תש"ס (12.06.2000)

(-) ציון אלגרבלי - אב"ד         (-) יעקב אליעזרוב - דיין         (-) ח.י. רבינוביץ - דיין

---

---