בפנינו תביעה ליתן פרשנות על הסכם גירושין שנחתם ואושר בבית הדין ביום ז' אדר תשמ"ז (6.5.1987).

עובדות והליכים
הצדדים נשאו בשנת תשל"ה 1975, מנישואים אלו נולדו לצדדים שלושה ילדים כיום כולם בגירים. במהלך שנת תשמ"ד 1984, עזבה האשה את הבית לאחר שסבלה אלימות מצד הבעל, כשהיא משאירה את הילדים בבית. האשה הגישה תביעת גירושין ותביעה למזונות אשה. בדיון שהתקיים ביום כ"א סיון תשמ"ד (21.6.1984) כתב בית הדין "למען הרגעת הרוחות האשה חוזרת לבית ותטפל בילדים, לבעל אסור להיכנס לדירה". סמוך לכך הצדדים חזרו לשלום בית, אולם שלום בית זה לא עמד לאורך זמן. האשה עזבה את הבית בשנית, כשהיא משאירה את הילדים בבית. בדיון שהתקיים ביום י"א חשון תשמ"ה (6.11.1984), כתב בית הדין "לאור מה שביה"ד שמע מפי הצדדים כאשר ריב ומדון הוא מנת חלקם והבעל מפליא את מכותיו באשה עד כדי שנאלצה לעזוב את הבית ולדבריה גם בני משפחתו מתערבים בחייה ותוקפים אותה הרי שהאשה צדקה בתביעתה לגירושין. אך מאחר והבעל מסכים לגירושין אי לכך על הצדדים להגיע לידי הסכם על תנאי הגירושין וביה"ד יאשרו לכשיגיעו לכל הסכם מתאים" וכו'. בין לבין, פסק בית הדין מזונות לאשה, לאור התנהגות הבעל. בהמשך, הגיש הבעל בקשות להפחתת מזונות האשה, אולם בית הדין לא נעתר לבקשתו. בדיון שהתקיים ביום ב' ניסן תשמ"ה (24.3.1985) כותב בית הדין "הואיל והבעל משתכר היטב אין מקום להוריד מדמי המזונות שנפסקו בשעתו לאשה שעמו אף שאינה עמו והיות והבעל בהתנהגותו הבוטה כלפי אשתו הוא היה הגורם לכך שהאשה עזבה אותו ולכן הוא חייב בדמי מזונותיה ובדמי מדורה". הצדדים הופיעו בבית הדין פעמים רבות ללא הצלחה להגיע להסכם.

ביום ז' אדר תשמ"ז (6.5.1987) הצליח בית הדין להביא את הצדדים להסכם. בית הדין ערך את ההסכם לצדדים ובו נכתב:

א. חלקה של האשה בדירה שבטירת הכרמל הכלנית 1/5 מעבירה ע"ש הילדים והדירה תירשם ע"ש הבעל והילדים בלבד.

ב. הילדים נשארים בחזקת הבעל.

ג. תכולת הדירה למי שמגדל את הילדים והואיל והבעל מגדל הילדים הרי שתהיה לו זכות דיור בדירה הנ"ל.

ד. כאשר הילדים יהיו בגירים ביה"ד ידון על חלקם בדירה.

ה. האשה רשאית לבקר את הילדים בזמנים סבירים.

ו. עם סידור הגט מתבטלים פסקי דין קודמים כולל פסק דין למזונות.

ז. האשה מוותרת על כתובתה ולאור כך אין מניעה לסדר ג"פ.

בית הדין אישר את הסכם הגירושין ולצדדים סודר גט באותו יום, הבעל המשיך לגור בדירה ולגדל את הילדים.

לאחר עשרים ושמונה שנים ביום י"ג אדר א' תשע"ד (13.2.2014) הגיש הבעל בקשה להעביר את הדירה על שמו ועל שם הילדים וכך נכתב בבקשה "בהסכם משנת 1987 רשום כשהילדים יהיו בגירים בית הדין ידון בעניין הדירה. אני מבקש להעביר את הדירה ע"ש האבא והילדים כי אני גידלתי אותם ואנו גרים בדירה המדוברת שבהסכם".

ביום ח' אייר תשע"ד (8.5.2014) התקיים דיון. ב"כ הבעל ביקש לקבל צו ללשכת המקרקעין לרישום את הדירה על שמו ועל שם והילדים. לטענתו, בהסכם הגירושין בסעיף א' כתוב "הדירה תירשם ע"ש הבעל והילדים בלבד". בסעיף ד' כתוב "כשיגדלו הילדים בית הדין ידון על חלקם בדירה". הכוונה בית הדין ידון וייתן צו להעביר את הדירה ע"ש הבעל והילדים.

ב"כ האשה טען שהאשה נאלצה לברוח מהבית בעקבות אלימות הבעל. בקשר להסכם טען, בסעיף א' נכתב "הדירה תירשם ע"ש הבעל והילדים", הכוונה, שהאישה מוותרת על זכות המגורים בדירה עבור הילדים עד שיגדלו בלבד ולא על הזכות הקניינית. בסעיף ד' נכתב, "כשיגדלו הילדים בית הדין ידון על חלקם בדירה", הכוונה, בית הדין ידון ויחזיר לאשה את חלקה בדירה.

בית הדין הורה לצדדים לפתוח תיק מתאים הואיל והתיק שנפתח אינו מתאים לתביעה.

ביום כ"ח אייר תשע"ד (28.5.2014) הגישה ב"כ האשה שתי תביעות. האחת ליתן פרשנות לסעיפים א' ו- ד' להסכם הגירושין כפי שטענה בדיון. והשניה לבטל את הסכם הגירושין מחמת טעות או עושק.

לדבריה האשה לא היתה מיוצגת, לא ידעה קרא וכתוב ולא הבינה את ההסכם שערך בית הדין. לדבריה לא יתכן שאדם נורמטיבי יוותר על מזונות אישה שנפסקו לה ע"י בית הדין, כשאין לה מקור הכנסה אחר. תוותר גם על הכתובה וגם על חלקה בדירה ותישאר ללא רכוש או מקור פרנסה אחר.

ב"כ הבעל השיב בבקשה לדחיית התביעה על הסף.

ביום י"ב אלול תשע"ד (7.9.2014) התקיים דיון נוסף בית הדין הורה לצדדים להגיש סיכומים, הצדדים הגישו סיכומים להלן עיקרי טענותיהם.

טענות האשה
הרקע: האשה סבלה מאלימות פיזית הבעל כלפיה עד שנאלצה לעזוב את הבית ואת הילדים. לאשה לא היה מקור פרנסה, בית הדין חייב את הבעל במזונותיה. לאשה לא היתה השכלה ואינה יודעת קרוא וכתוב. האשה סבלה מדיכאונות וממצב נפשי קשה והיתה מטופלת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם בחיפה. האשה לא היתה מיוצגת בכל מהלך הדיונים בין הצדדים.

הסכם הגירושין
לטענת ב"כ האשה בית הדין ערך לצדדים את הסכם הגירושין ובית הדין הקריא לאשה את הסכם הגירושין. לטענתה האשה הבינה את סעיף א' כי היא מוותרת על זכות מגוריה בדירה עד לבגרותם של הילדים ומעולם לא הסכימה על וויתור מלא של זכויותיה בדירה. כאשר סעיף ד' להסכם מחזק טענה זו. הניסוח "כשיתבגרו הילדים בית הדין ידון על חלקם בדירה" הכוונה בית הדין יחזור וידון בחלק זה שלילדים זכות מגורים עד שיתבגרו אם ישאר חלק זה להם או יחזור לאשה. שהרי אם נפרש את סעיף א' שהדירה תירשם ע"ש הבעל והילדים כזכות קניינית איזה צורך יש לדון בחלק הילדים כשיתבגרו הרי חלק האשה אמור להירשם ע"ש הילדים בחלקים שווים.

ב"כ האשה הראתה מקום לדברי רבנו ירוחם שכתב "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חברו אין הולכים אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה" והואיל וסעיפים א' ו- ד' אינם ברורים יש ללכת אחר הכוונה ולפרש כנ"ל.

תביעה לביטול ההסכם
לטענת ב"כ האשה דינו של הסכם זה להיבטל, הואיל ונכתב כתוצאה מניצול של מצוקתה של האשה, עקב אלימותו הפיזית של הבעל, שגרם לה בריחה בלתי מוסברת מהבית, ניצול מצבה הנפשי הקשה, כשהיתה מטופלת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם, תוך שהבעל מפעיל לחץ עצום על האשה כאשר הוא מודיע לאשה כי ייתן לה גט רק אם תוותר על הדירה. ובהתקיים תנאים האלו יש עילת עושק לביטול הסכם הגירושין.

השיהוי של עשרים ושמנה שנים
לטענת ב"כ האשה, האשה לא הגישה תביעה לביטול ההסכם או לכל הפחות לבקש מבית הדין כי יחזיר לה את חלקה בדירה לאחר שגדלו הילדים כפי שהיא טוענת, הואיל והיתה מאושפזת שנים רבות בבית החולים, במחלקה הפסיכיאטרית, עם ניסיונות אובדניים. הרי שבמצב זה לא היתה מסוגלת להגיש בקשה כזו.

טענות הבעל
פרשנות הסכם הגירושין. סעיף א' ברור ולפיו האשה מעבירה את חלקה בדירה ע"ש הילדים ובפשטות כזכות קניינית ולא כזכות מגורים. סעיף ד' אומר כשיתבגרו הילדים בית הדין ידון על חלקם בדירה, הכוונה כמה יקבל כל ילד, הואיל ובסעיף א' לא נרשם שחלק האשה יועבר לילדים בחלקים שווים. כמו כן לא ניתן היה לרשום את חלק האשה ע"ש הילדים, מאחר ועל הדירה רבצה משכנתא. לכן בית הדין קבע כי ידון על חלקם של הילדים בדירה והרישום לאחר שיתבגרו.

בנוסף אין היגיון שבית הדין יחזור ודון אם להחזיר לאשה את חלקה הואיל ואת המשכנתא שילם הבעל לבדו כל השנים, וא"כ אין לאשה כלל חלק בדירה.

לגבי התביעה לביטול ההסכם, דינה לדחות על הסף. הסכם הגירושין ניתן בהסכמה, עברו עשרים ושמונה שנים מזמן חתימת ההסכם, וחמש עשרה שנים מזמן שהילד הקטן הגיע לגיל שמונה עשרה. לכל הדעות עבר זמן התיישנות. עצם השיהוי של חמש עשרה שנים מאז שהבן הקטן הגיע לגיל שמונה עשרה, כשהאשה לא תבעה את זכותה בדירה, מלמד שהאשה הבינה כי היא מעבירה את חלקה בדירה לצמיתות לילדים כזכות קניינית ולא כזכות מגורים.

טענת ב"כ האשה כי מצבה הנפשי של האשה היה קשה ולכן לא הגישה תביעה עד היום, אינו עולה בקנה אחד עם העובדה כי היה לה קשר עם בן זוג נוסף לאחר הגירושין ואף ילדה בת. גם אם נאמר שהאשה היתה מאושפזת בבית חולים במחלקה פסיכיאטרית הרי שלא היתה מאושפזת כל השנים אלא רק לתקופות קצרות, ומדוע לא הגישה תביעה להחזיר לה את חלקה בדירה בזמן שהיתה בריאה. מדוע נזכרה להגיש תביעה זו רק לאחר עשרים ושמונה שנים, ורק לאחר שהבעל הגיש בקשה לרשום את הדירה על שמו ועל שם הילדים.

לגבי טענת ב"כ האשה כי האשה לא ידעה קרוא וכתוב מציג ב"כ הבעל את כתב התביעה של האשה כתוב בכתב ידה, ואף מציג את חתימת ידה על הסכמים קודמים שניסה בית הדין להוביל את הצדדים.

טענת ב"כ האשה כי האשה היתה במצוקה בעת חתימת ההסכם ולא הבינה את כוונת בית הדין, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שבית הדין ערך כמה הסכמים עד שהוביל את הצדדים להסכם, וחזקה על בית הדין שיעשה את עבודתו נאמנה.

עיון בתיק הגירושין
קודם שנדון במחלוקת הצדדים כיצד לפרש את סעיפים א' ו-ד' האם האשה מעבירה את חלקה בדירה ע"ש הילדים כזכות קניינית או רק כזכות מגורים, והאם ההסכם הנ"ל דינו להיבטל מחמת עושק, יש לקחת בחשבון גם את מהלך הדברים, כיצד הוביל בית הדין את הצדדים להסכם זה.

מעיון מהחומר שבתיק עולה כי הבעל התעקש ולא הסכים להתגרש עד שהאשה תוותר על חלקה בדירה, האשה לא הסכימה להתגרש בתנאי זה. בית הדין ניסה להוביל את הצדדים להסכמות ואף ניסח כמה הסכמים עד שהצליח להביא את הצדדים להסכמה שחלק האשה יועבר לילדים ולזה ככל הנראה הסכימה האשה.

ביום ג' תמוז תשמ"ו (10.7.1986) כותב בית הדין:

פרוטוקול - הצדדים הופנו מביה"ד המסדר גיטין עקב סירוב הבעל לתת גט לאשתו ביה"ד ניסה לשכנע את הבעל לתת גט והוא בשלו איננו מוכן לגט לפי אותם תנאים. לרצונו הדירה והילדים ישארו אצלו והאשה תצא בלא כלום דבר שאין האשה מסכימה לו ודורשת לכפות עליו את הגט. החלטה - בית הדין יעיין בחומר שבתיק ויחליט על המשך ההליכים עקב סירוב הבעל לתת גט לאשתו.

ביום ח' תמוז תשמ"ו (15.7.1986) כותב בית הדין:

הואיל והבעל מסרב ליתן גט לאשתו למרות שבית הדין חייבו לכך על יסוד החומר שבתיק, והואיל וביה"ד פסק גם שיש לחלק את הדירה המשותפת, אי לכך ביה"ד מחליט: את הדירה המשותפת שבטירת הכרמל הכלנית 1/5 יש להוציא לאלתר למכירה למרבה במחיר, והסכום נטו שיתקבל יחולק בין הצדדים שווה בשווה, ואם הבעל יפריע ויערים מכשולים במכירת הדירה ביה"ד יוציא כנגדו צו פינוי ויורה על מכירת הדירה ע"י האשה בלבד וחלקו יופקד על שמו בבנק. כמו כן מחייבים את הבעל לשלם לאשה את מלא הסכום הרשום בכתובה.

ביום ט"ו חשון תשמ"ז (17.11.1986) כותב בית הדין:

הצדדים הוחזרו מאולם ביה"ד המסדר גיטין עקב סירוב הבעל לתת גט ולאחר השפעת ביה"ד הצדדים הובאו לידי הסכם לפי התנאים הבאים: א. הצדדים מתגרשים. ב. הדירה המשותפת על תכולתה נשארת לילדים כאשר שני הצדדים יותרו על חלקם בדירה לטובת ילדים. ג. הצד המחזיק בילדים יישאר לגור בדירה, והוא בלבד ימשיך לשאת בהוצאות הדירה כולל המשכנתא. ד. האשה מוותרת על דמי מזונות ועל הכתובה. ה. האשה רשאית לבקר את הילדים. מלבד זאת אין תביעות.

הבעל לא הסכים לתנאי זה, ובית הדין הוציא צו פינוי כנגד הבעל מהדירה והורה על מכירת הדירה וחלוקתה בחלקים שווים. בפועל הצו לא קוים.

ביום י"א סיון תשמ"ז (8.6.1987) הופיעו הצדדים בית הדין כותב:

לבסוף באו הצדדים לידי הסכם אחרון לשם מטרת גירושין. הדירה השייכת והרשומה ע"ש האשה, תירשם ע"ש הילדים. לאב המגדל את הילדים תהיה זכות דיור בדירה כאשר יתבגרו הילדים ביה"ד ידון אז בדבר רכוש הדירה.

אף שניסוח זה אינו ברור דיו מ"מ משתמע שלבעל ולילדים זכות מגורים בבית ולא זכות קניינית, וכשיתבגרו הילדים, בית הדין ידון כיצד לחלק את הדירה. גם לניסוח זה לא הסכים הבעל ובאותו יום בית הדין שינה את ניסוח ההסכם בסעיף א' נכתב:

חלקה של האשה בדירה שבטירת הכרמל הכלנית 1/5 מעבירה ע"ש הילדים והדירה תירשם ע"ש הבעל והילדים בלבד.

ובסעיף ד' נכתב:

כאשר הילדים יהיו בגירים, ביה"ד ידון על חלקם בדירה.

בניסוח זה התגרשו הצדדים. אף שניסוח זה ג"כ אינו ברור מ"מ משתמע שחלק האשה בדירה יועבר ע"ש הילדים וכשיתבגרו הילדים בית הדין ידון על חלק זה.

דיון
ממהלך הדברים קשה לעמוד מה הייתה כוונת הצדדים בסופו של דבר. מצד אחד, יתכן כי האשה הסכימה לוותר על לחלקה בדירה לטובת הילדים, לאור מסכת הייסורים שעברה והתעקשותו של הבעל שלא להתגרש אם לא תוותר על חלקה בדירה. מצד שני, יתכן שהסכימה רק לזכות מגורים, הואיל ובמהלך הדיונים התעקשה היא שלא להתגרש אם לא ישאר לה חלק בדירה ובסופו של דבר הבעל הסכים לתנאי זה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים כיצד לפרש את סעיפים א' ו- ד' האם האשה מעבירה את חלקה בדירה ע"ש הילדים כזכות קניינית וכשיתבגרו הילדים בית הדין ידון כיצד לחלק חלק זה בין הילדים. או שמא האשה מעבירה את חלקה בדירה רק כזכות מגורים, וכשיגדלו הילדים בית הדין ידון ויחזיר לאשה את זכותה בדירה.

לדעתי, הצעת בית הדין בניסוח הסופי שקיבל תוקף של פסק דין "האשה מעבירה את חלקה בדירה ע"ש הילדים" על אף שאינו ברור, בפשטות הכוונה לזכות קניינית. ככל ההסכמים שנכתב בהם "צד אחד יעביר לצד השני את חלקו בדירה", הכוונה לזכות קניינית ולא לזכות מגורים. אע"פ שזכות מגורים היא ג"כ אפשרות סבירה להצעה כדי להגיע לפשרה כפי שעולה ממהלך הדברים, אולם אין הדבר מוזכר ולו ברמז בהחלטת בית הדין האחרונה והעיקר חסר מן הספר.

אם אנו באים לדקדק ולנסות לפרש את סעיפים א' ו-ד', פרשנות ב"כ הבעל מקובלת עלי. אם הכוונה היתה לזכות מגורים בלבד, היה הדבר צריך להיכתב במפורש. אמנם לפי פרשנות זו סעיף ד' אינו ברור איזה צורך יש לדון על חלק זה בדירה כשיתבגרו הילדים, הרי ממילא חלק זה מסתבר שירשם בחלקים שווים. אולם ב"כ הבעל הטיב לפרש גם סעיף זה, הואיל ועל הדירה רבצה משכנתא, לא רצה הבעל לרשום את הדירה ע"ש הילדים כדי שלא יפסידו את זכותם לנטילת משכנתא מהמדינה כשיתבגרו, ולכן הוסיף בית הדין את סעיף ד' כאשר יתבגרו הילדים בית הדין ידון על חלק זה להעבירו ע"ש הילדים.

פרשנות ב"כ האשה על אף שהיא אפשרית, ואף שממהלך הדברים עולה כי עלתה הצעה זו שזכות המגורים תהא לבעל ולילדים מ"מ מסעיף א' בהחלטת ביה"ד האחרונה לא משתמע זכות מגורים והעיקר חסר מן הספר. אף שלפי פרשנות זו סעיף ד' מתיישב יפה, שאחר שיגדלו הילדים בית הדין ידון על חלק זה הואיל ועדיין שייך לאשה, יש על בית הדין לדון כיצד להמשיך ולהתנהל ולמי זכות השימוש, מ"מ סעיף א' הוא הסעיף העיקרי.

בנוסף שיהוי הזמן של עשרים ושמונה שנים שהאשה לא הגישה בקשה לדון על חלקה בדירה ונזכרה בזה רק לאחר שהבעל הגיש בקשה לרשום את חלקה בדירה ע"ש הילדים מלמדת כי האשה הסכימה והבינה כי היא מוותרת על חלקה בדירה כזכות קניינית.

בנוסף גם אם נאמר כי האשה לא וויתרה על חלקה בדירה הואיל והבעל שילם את המשכנתא כל השנים הרי שאין לאשה מחצית מהדירה אלא הרבה פחות.

כאן המקום להעיר כיצד בית הדין שהתרשם כי האשה עברה מסכת ייסורים לא פשוטה, הצדיק את האשה בתביעת הגירושין, פסק לה מזונות, הורה להוציא את הבעל מהבית ולמכור את הדירה ולחלקה בחלקים שווים ואף חייב את הבעל הכתובה, ובסופו של דבר הביא את הצדדים להסכמה כי האשה מוותרת על המזונות ועל הכתובה ועל חלקה בדירה לטובת הילדים. מהלך זה אינו ברור, כיצד שינה בית הדין את דעתו. מ"מ הואיל ובפנינו בקשה ליתן פרשנות על סעיפים א' ו-ד' בפשטות פרשנות ההחלטה האחרונה מסתברת כנ"ל ואין לי אלא להסיק כי לאור סירובו של הבעל להתגרש בתנאים הנ"ל הסכימה האשה בסופו של דבר לוותר על חלקה בדירה לטובת הילדים, העיקר לקבל את גיטה. ובפרט ששיהוי הזמן מחזק סברא זו כנ"ל.

התביעה לביטול ההסכם
ב"כ האשה טענה שדינו של הסכם גירושין זה להיבטל מהטעמים שהזכיר לעיל. ב"כ הבעל השיב כי חזקה על בית הדין שעשה מלאכתו נאמנה.

בטענה זו צודק ב"כ הבעל. אם אחד מהצדדים לשטר בעצמו, טוען שלא הבין את הניסוח שנכתב השטר, אין מקבלים טענתו.

בשו"ע חו"מ סימן ס"א סעיף ט"ו כתב מרן בשם הריב"ש "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי, והיה סבור שהדין היה בעניין כך ומפני כך כתב אותו לשון". פירושם של דברים שאין בעל השטר נאמן לומר אני אדם פשוט ולא הבנתי על מה חתמתי, אלא דנים על פי מה שכתוב בשטר ומדקדקים בלשון השטר לחייב או לפטור.

עוד בשו"ע חו"מ שם סעיף יג' כותב מרן בשם הרשב"א "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ, ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו". הרמ"א הוסיף "וה"ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך וכמו שנתבאר בסמוך". הסמ"ע ס"ק כ"ד כתב שהרמ"א הוסיף את דבריו, למרות שדין זה כתב השו"ע בסעיף ט"ו, להשמיענו, שלא נאמר שבית הדין הוא זה שלא יכול לומר על אחד מבעלי השטר שלא הבין את כוונת הנכתב בשטר, אבל אם בעל השטר עצמו מעלה טענה זו הוה אמינא דשומעין לו, קמ"ל, כמו שהטוען על כתובת אשתו שלא הבין במה התחייב אין טענה זו נשמעת ה"ה בשאר דקדוקים בשטר אין מקבלין טענה זו, ואין אחד מבעלי השטר נאמן לומר לא לכך נתכוונתי.

כשהצדדים לא ניסחו את השטר
הלכה זו "שמדקדקין לשון השטר" וקובעים על פיו את כוונות הצדדים, נאמרה רק כאשר הצדדים בעצמם כתבו את השטר וניסחו את לשונו, אולם, כאשר השטר נכתב ע"י אחרים אף שנכתב בשליחותם של הצדדים אבל לא על ידם, כפי שמצוי ברוב ההסכמים והחוזים שנכתבים ע"י עורכי דינם של הצדדים או בנידון דידן ע"י בית הדין, באופן שכזה יש הגיון שהצדדים לא דקדקו בלשון השטר ובמשמעותו, מאחר שסמכו על אחרים.

הגר"א בביאורו על השו"ע שם אות ל"ז דן בשאלה זו, וז"ל "חידש כאן הרמ"א דאף שלא כתב בעצמו והוא עם הארץ ולא הבין, אפילו הכי מדקדקין מטעם הנ"ל". כלומר לגר"א היה קשה מה שהעיר הסמ"ע הנ"ל, מה חידש כאן הרמ"א יותר ממה שכתב השו"ע בסמוך סעיף ט"ו. וביאר שמדברי השו"ע נלמד שמדובר בשטר שכתב בעצמו. שהרי מקור דינו של השו"ע הוא כאמור משו"ת הריב"ש סימן ת"פ. ושם התשובה עוסקת "בשכיב מרע שכתב בעצמו את צוואתו". וחידש הרמ"א כאן וכתב, והוא הדין דאף שלא כתב את השטר בעצמו והוא עם הארץ, כגון במקרה שמביא השו"ע שאין החתן כותב בעצמו את הכתובה והוא עם הארץ, שאינו מבין את לשון הכתובה, ולכן לא הבין כשקרא החזן את הכתובה, אעפ"כ אין שומעין לו, הוא הדין בשאר דקדוקים אינו נאמן לטעון שלא הבין.

כשהצדדים חתמו על השטר
בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבן העזר סימן י"ג למרן מאור ישראל הגר"ע יוסף זצ"ל דן על מי שבא לגרש את אשתו וטען כי מסדר הקידושין עשה יד אחת עם חמיו ומבלי ידיעתו ורשמו בכתובה סכום של שלשת אלפים לירות והמדובר ביניהם היה רק סכום של אלף וחמש מאות לירות ובשעת החופה לא הסתכל בכתובה וחתם עליה. והעלה שהואיל וחתם על הכתובה חייב לשלם לאשה כל סכום הכתובה במלואו ואינו נאמן לומר שלא ידע מה נכתב בכתובה.

בדבריו הביא את דברי מרן בב"י אה"ע ס"ס ס"ו וז"ל "כתוב בתשובת הרשב"א על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו הב"ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן את הכתובה ולא הבין את התנאים ושאלו את פי הרב רבינו מאיר והשיב דשומעין לו. והרשב"א אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו. ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא לנשים שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה עכ"ל הרשב"א. כתב הב"י ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא. ולעניין הלכה נ"ל כדברי הרשב"א משום דלא"כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל עמי הארץ יאמרו כן. עכ"ל הב"י.

חידש מרן מאור ישראל הגר"ע יוסף זצ"ל וז"ל נראה לפע"ד דע"כ לא פליגי הר"מ והרשב"א אלא כשחתמו עדים בלבד, ולא נעשתה שום פעולה מצדו של החתן, ולכן טען שלא הבין כשקרא החזן, אבל אם הוא עצמו חתם לכו"ע אינו נאמן כיון שעשה מעשה כזה". ובהמשך דבריו הביא פוסקים רבים הסוברים ומחזקים סברה זו וכך העלה להלכה שכל החותם על השטר מתחייב בכל הנכתב בו גם אם טוען שלא הבין את הכתוב בשטר הואיל וחתם גמר בדעתו להתחייב בכל הכתוב בו.

הלכך טענת ב"כ האשה שהאשה לא ידעה לקרוא ולכתוב ולא היתה מיוצגת ולא הבינה את התנאים שהתווה בית הדין נדחית. ואף שבהחלטה זו חתומים שלשה דיינים ולא הצדדים מ"מ מעיון בתיק הפיזי מצאתי שהחלטה זו נכתבה תחילה בכתב יד עליה חתומים הצדדים.

הטענה בעניין עושק
ב"כ האשה טענה כי הבעל ניצל את חולשתה של האשה שהיתה במצב נפשי קשה והרי שהתקיימו במקרה זה טענות לעושק.

על טענה זו כבר השבנו, ואוסיף, שבסעיף 20 לחוק החוזים נכתב טענת עושק תישמע תוך זמן סביר. בנ"ד עבר זמן ארוך ובלתי סביר.

סתירה בין סעיף ט"ו לסעיף ט"ז
לכאורה סעיף י"ג "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים אין שומעין לו" וסעיף ט"ו "מדקדקים לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי, והיה סבור שהדין היה בעניין כך ומפני כך כתב אותו לשון" סותרים את סעיף ט"ז "יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה". הלכה זו כתב מרן בשם רבנו ירוחם מישרים נתיב כג' חלק י' בשם הרשב"א בתשובה, במקרה שבעל כתב לאשתו בכתובתה שתגבה האשה כתובתה אפילו בחיי הבעל בלא גירושין. ועל כך כותב רבנו ירוחם בשם הרשב"א שאין מגבין אותה בחיי הבעל, ואע"פ שלשון הכתובה מפורש בפשטות שכן גובה בחייו. אנו מפרשים שכוונתו היתה רק להעניק לאשה תחושת בטחון במסגרת הנישואין שלא תחשוש מפירוקה, ולכן ניסח הבעל את התחייבותו בצורה זו.

יוצא שלפי דברי רבנו ירוחם למרות הלשון המפורש בכתובה, אנו מפרשים את השטר באופן שאינו תואם את פשטות הלשון, אלא מפרשים את אומדן דעתו של הבעל. לפי זה ההלכה בשו"ע "שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכין אחר הלשון הכתוב בו, אלא אחר הכוונה". אכן סותרת את ההלכה "שמדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק".

תשובה לכך נמצא בש"ך שם ס"ק כ' בשם הבאר שבע סימן ל"ט. כאשר לשון השטר היא בניגוד גמור להלכה, אין מדקדקים בלשון השטר אלא הולכים אחר הכוונה. וז"ל "וגדולה מזאת פסק הרשב"א בתשובה והביאו רבנו ירוחם ז"ל במישרים דאף על פי שכתוב תנאי בכתובה שתגבה האשה בין בחייו בין במותו, ואפילו נשוי ואפילו בשלום אפילו הכי אין מגבין אותה בחיי הבעל כלל, מאחר שהוא כנגד הדין, דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים. ואמרינן דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחת הקלות. וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו שאין להלך אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד, ואף על גב דקני מיניה נלך אחר הכוונה". הרי מבואר דיש להשתדל לפרש התנאי שלא יהיה נגד הדין וכאשר לשון השטר הוא בניגוד גמור להלכה אין מדקדקים בלשון השטר אלא הולכים אחר הכוונה אף על פי שלשון הכתוב בשטר הוא תנאי מפורש כנגד הדין. ובמקרים שכאלה חובה על בית הדין למצוא נוסחת פרשנות המשלבת לשון השטר לבין הדין. וכעין זה פסק הרא"ש ז"ל בתשובה כלל סח' סימן יג' והביאו הטור חו"מ בסימן ס"א מובא בשו"ע שם סעיף ו' ויש לפרש התנאי שלא יהיה כנגד הדין וכו'". נמצא שהיכן שאין לשון השטר סותר את הדין מדקדקים בלשון השטר ודנין על פיו.

בנידון דידן יש לפרש את הסעיפים א' ו-ד' בפירוש הנ"ל כזכות קניינית שהוא פירוש הפשוט וההגיוני, ולא בפירוש שעיקרו חסר מן הספר. והגם שהצעה זו לזכות מגורים עלתה על שולחן בית הדין מ"מ יתכן ובסופו של דבר לא הגיעה לידי הסכמה. והואיל והצדדים חתמו על הסכם זה, הרי שההסכם תקף, ועל האשה לפעול בהתאם להסכם.

לסיכום
א. תביעת האשה נדחית.
ב. על האשה להעביר את חלקה בדירה ע"ש הילדים תוך 45 יום.
הרב אייל יוסף

עיינתי במה שכתב חברי הרה"ג הרב איל יוסף שליט"א, אך אני רוח אחרת עמי בעניין העובדות ההליכים והשתלשלות העניינים עיין מה שהאריך בהם ידידי הרב. האשה הגישה תביעת מזונות ביום 19.6.84 ציינה כי "כל השנים מכה אותי". בכתב התביעה לגירושין מיום 3/3/86 כתבה האשה אני מבקשת חצי מהרכוש .

המעיין בפרוטוקול הדיון מיום 20/12/84 יראה שהבעל לא הכחיש את טענת אשתו כי הרביץ לה וכך גם התרשם ביה"ד כאמור בהחלטותיו, בהחלטת בית הדין מתאריך 20/12/84 נכתב:

גירושין - לאור מה שביה"ד שמע מפי הצדדים, כאשר ריב ומדון הוא מנת חלקם והבעל מפליא את מכותיו לאשה עד כדי שנאלצה לעזוב את הבית, ולדבריה גם בני משפחתו מתערבים בחייה ותוקפים אותה, הרי היא צדקה בתביעת הגירושין, אי לכך על הצדדים לגבש הסכם.

מזונות אישה - הואיל והבעל חייב מן הדין בדמי מזונות אשתו ובדמי מדורה, ולאור התנהגותו כלפיה כרשום בתיק, הרי הוא האשם בזה שעזבה את הבית, ולפי זה הוא חייב בדמי המזונות .

בתאריך 15.6.86 ניתנה החלטה:

"ביה"ד דורש מהבעל לאשר פס"ד שהוצג בביה"ד "כי הבעל הוא אשם לזאת שהאשה עזבה את הבית. ביה"ד נמנע מלהוציא פס"ד המחייב גט, עקב זאת שהבעל אמר אז שהוא רוצה להגיע לידי הסכם גירושין .... והבעל אינו מגיע להסכם ביה"ד מחייב את הבעל לתת ג"פ לאשתו. יש לקבוע תאריך לג"פ לאור ההסכם שהדירה תחולק בין שניהם והבן הקטן יוחזק ע"י האם "

הצדדים הופיעו לסידור הגט ביום 26/06/86.

הבעל: אני לא מוכן לתת גט.

האשה: הוסכם להתגרש, למה הוא סוחב אותי.

הבעל: אני רוצה תנאים חדשים.

האשה: לא מוכנה להישאר בלי כלום.

נקבע מועד לסידור הגט לתאריך 10/07/86 הבעל מסרב לתת גט, הצדדים הועברו להרכב המטפל שיעיין ויוציא החלטה.

פרוטוקול הדיון מתאריך 17/11/86:

הצדדים הוחזרו מאולם ביה"ד המסדר גיטין עקב סירוב הבעל לתת גט.

ולבסוף בהשפעת ביה"ד הצדדים הובאו לידי הסכם לפי התנאים הבאים:

הצדדים מתגרשים בג"פ.

הדירה המשותפת בטירת הכרמל הכלניות 1/5 על התכולה שבה נשארת לילדים כאשר שני הצדדים ויתרו על חלקיהם בדירה לטובת הילדים.

הצד המחזיק בילדים ישאר להתגורר בדירה והוא בלבד ימשיך לשאת בכל הוצאות החזקת הדירה כולל המשכנתא והיות וכיום הבעל הוא המחזיק והמטפל בילדים הוא נשאר בדירה .

האשה מוותרת על דמי מזונות עבורה ועבור הילדים וכן על כתובתה.

בתאריך 06/05/87 הגיעו הצדדים לגט הבעל מסרב ליתן גט, הבעל רוצה עוד לשנות פרטי הסכם הגירושין, האישה עומדת על דעתה שרוצה להתגרש לפי האמור בתיק, לאור זה מעבירים התיק לביה"ד המטפל.

בית הדין נתן פס"ד אחרון וסופי המאשר הסכם מיום 6/5/87:

ביה"ד מאשר ההסכם לגירושין בפסק דין ולפיו
א. חלקה של האשה בדירה שבטירת הכרמל הכלניות 1/5 מעבירה ע"ש הילדים והדירה תירשם ע"ש הבעל והילדים בלבד.
ב. הילדים נשארים בחזקת הבעל.
ג. תכולת הדירה שייכת למי שמגדל הילדים והואיל והבעל מגדל הילדים הרי שתהיה לו זכות הדיור בדירה הנ"ל .
ד. כאשר הילדים יהיו בגירים ביה"ד ידון על חלקם בדירה .
ה. האישה רשאית לבקר את ילדיה בזמנים סבירים.
ו. עם סדור הגט מתבטלים פסקי דין קודמים כולל הפסק דין למזונות .
ז. האשה מוותרת על כתובתה ולאור כך אין מניעה לסדר הגט.

ממהלך הדברים ועריכת מספר הסכמים רצופים והחלטות חוזרות ומשתנות כהרף עין, קשה לעמוד מה הייתה כוונת הדיינים והצדדים בסופו של יום. לדעתי קשה לומר שהאשה הסכימה לוותר על חלקה בדירה לטובת הילדים, לאור מסכת הייסורים שעברה וההחלטות שניתנו לטובתה מדוע תוותר על חלקה בדירה, מה גם לאורך כל הדרך האשה עמדה על זכותה לקבל מחצית מהדירה, ואכן ניתנה החלטה בעניין הדירה שתחולק בחלקים שווים, בנוסף ניתנה החלטה שבית הדין מחייב את הבעל בגט ואף מחייבו בכתובה, ומאחר והבעל סירב ליתן גט, בית הדין נתן החלטה נוספת בתאריך 15/07/86 כדלהלן:

הואיל והבעל מסרב לתת גט גם לאשתו, למרות שביה"ד חייבו לכך על יסוד החומר שבתיק, והואיל וביה"ד פסק גם שיש לחלק הדירה המשותפת ואי לכך ביה"ד מחליט:

את הדירה המשותפת שבטירת הכרמל הכלניות 1/5 יש להוציא לאלתר למכירה למרבה במחיר, והסכום נטו שיתקבל יחולק בין הצדדים שוה בשוה. אם הבעל יפריע ויערים מכשולים במכירת הדירה, ביה"ד יוציא נגדו צו פינוי, יורה על מכירת הדירה ע"י האישה בלבד, וחלקו יופקד על שמו בבנק. כמו כן מחייבים את הבעל לשלם לאשה את מלוא הסכום הרשום בכתובה שתציג להוצל"פ עם החלטה זו.

החלטה נוספת ניתנה בתאריך 17.11.86:

אחרי עיון בחומר שבתיק ולאור האמור בו ביה"ד מוציא בזה צו פינוי נגד הבעל הנ"ל ולפי זה עליו לצאת לאלתר מן הדירה שבטירת הכרמל הכלניות 1/5 בכדי לאפשר מכירתה וחלוקת התמורה שוה בשוה בהתאם להחלטת ביה"ד היות והבעל חוייב בגט ומסרב לפטור את אשתו בגט.

מדוע שהאשה תוותר על חלקה בדירה. תמה אני מדוע אם כבר ניתנה החלטה מבית הדין לחייב את הבעל בגט לאור האלימות שהאשה עברה מבעלה ובני משפחתו, מנסה עדיין בית הדין לרצות את הבעל בכל מה שהוא מבקש לשנות החלטות ולשנות הסכמים, על אף עמידתה העיקשת של האשה לקבל את מחצית הדירה המגיעה לה.

ולא אכחד לומר שיתכן שהאשה הסכימה לוותר על חלקה למען החופש וקבלת הגט, דבר זה היה ניתן לומר במקרה והצדדים באים להתגרש, ואין יתרון אחד על השני, והבעל מחזיק את האשה ובית דין לא נתן החלטה לחייב את הבעל בגט, פעמים והאשה מסכימה לוותר רק בשביל קבלת החופש והגט והשקט הנפשי, שונה מקרה דידן, מאחר וכל ההחלטות לטובת האשה, הבעל חוייב במזונות, חוייב בגט, חוייב במחצית הדירה, ניתן כנגדו צו פינוי ועוד...משכך, קשה לומר במקרה שלנו שהאשה אכן ויתרה על חלקה בדירה אפילו לטובת הילדים.

משכך, נראה שכל הסכמת האשה הייתה אך ורק לזכות מגורים גרידא, ולא לזכות קניינית ויתכן שגם הבעל הסכים לזאת, ואין אני מסכים עם ידידי הרה"ג הרב איל יוסף שליט"א מה שכתב ש"הצעת בית הדין בניסוח הסופי שקיבל תוקף של פסק דין "האשה מעבירה את חלקה בדירה ע"ש הילדים" על אף שאינו ברור, בפשטות הכוונה לזכות קניינית", לדעתי הכוונה לזכות מגורים ולא קניינית, ואם הכוונה הייתה לזכות קניינית מדוע לא נכתב בהסכם האשה תחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת הבעל והילדים שמוותרת על כל זכות שיש לה בדירה.

ואם ישאל השואל מדוע כתבו הדיינים את הנוסח "האשה מעבירה את חלקה בדירה ע"ש הילדים", יש לומר בכדי שהאשה לא תדרוש מהאב דמי שימוש ראויים, ואז בית הדין יחייב את האב בעבור חלקה בדירה.

אמנם כתב ידידי הרב איל יוסף שליט"א שנראה לו לומר שזו זכות קניינית ככל ההסכמים שנכתב בהם, "צד אחד יעביר לצד השני את חלקו בדירה" הכוונה לזכות קניינית ולא לזכות מגורים, צודק בדבריו רק במקרה שאין לנו רעותא או ספק או כל הוכחה אחרת, והכל הולך על מי מנוחות. מה שאין כן במקרה דידן, יש הרבה ספקות, רעותות ושאלות ללא תשובה בעניין זה, כך שלא ניתן לדמות מקרה זה למקרה אחר, הרי האשה לאורך כל הדרך התנגדה להליך של וויתור על הדירה.

ומה שכתב עוד ידידי הרב איל יוסף שליט"א "אע"פ שזכות מגורים היא ג"כ אפשרות סבירה להצעה כדי להגיע לפשרה, כפי שעולה ממהלך הדברים, אולם אין הדבר מוזכר ולו ברמז בהחלטת בית הדין האחרונה והעיקר חסר מן הספר", על אותו משקל יש לומר מדוע לא עיגנו בית הדין את דבריהם בחתימת האשה על ייפוי כוח בלתי חוזר בעניין הדירה. אלא ההיפך הוא הנכון, בית הדין רמז את זכות המגורים בלבד בכותבו את סעיף ד' להסכם "כאשר הילדים יהיו בגירים ביה"ד ידון על חלקם בדירה". שאם לא נאמר כן, למה היה צורך לבית הדין לכתוב סעיף זה, וכי אין אנו יודעים שלכל ילד יש שליש ממחצית הדירה של האשה דהיינו שישית לכל ילד, וכי בשביל דבר זה יש צורך לקבוע דיון לעוד מספר שנים, דבר זה רק מחזק את סברת ודברי ב"כ האשה שהוויתור הינו רק לזכות מגורים.

דברי ב"כ הבעל קשים ותמוהים כיצד רצה לפרש את סעיף ד' וז"ל "הואיל ועל הדירה רבצה משכנתא לא רצה הבעל לרשום את הדירה ע"ש הילדים כדי שלא יפסידו את זכותם לנטילת משכנתא מהמדינה כשיתבגרו ולכן הוסיף בית הדין את סעיף ד' כאשר יתבגרו הילדים בית הדין ידון על חלק זה להעבירו ע"ש הילדים". וכי כשיגדלו הילדים וירשם חלק זה על שמם לא יפסידו את חלקם במשכנתא, מה ההבדל אם ירשם החלק כשהילדים עדיין קטנים או בגירים לעניין המשכנתא.

פרשנות ב"כ האשה יותר מתקבלת על הדעת. כוונת סעיף א' שמדובר בזכות מגורים בלבד ולכך בא סעיף ד' להסכם, שעד שהילדים יגיעו לגיל הבגרות לא תהיה כל טענה לאשה בעניין זה, אך לאחר שהילדים יתבגרו רשאית האשה להעלות את הטענה בעניין חלקה בדירה, מאחר ולא מדובר בילדים קטינים, ואז בית הדין יתן דעתו.

עוד מה שכתב ידידי הרב "בנוסף שיהוי הזמן של עשרים ושמונה שנים שהאשה לא הגישה בקשה לדון על חלקה בדירה, ונזכרה בזה רק לאחר שהבעל הגיש בקשה לרשום את חלקה האשה בדירה ע"ש הילדים, מלמדת, כי האשה הבינה כי היא מוותרת על חלקה בדירה כזכות קניינית". יש לומר גם על הבעל היכן היה כל הזמן, מדוע לא בא לבית הדין בכדי לקבוע מה חלקם של הילדים ולהעביר את הדירה על שמו ובכך להוציא את האשה מהרישום בדירה, שהרי לדברי ב"כ הבעל פירוש סעיף ד' שיש לחכות עד שהילדים יהיו בגירים ואז הדירה תירשם על שם הבעל והילדים, הבעל חיכה יותר מעשר שנים משהילדים בגרו, ואף לא בא לבית הדין כאמור בהסכם, מדוע? יש לומר שידע את האמת שהאשה וויתרה רק על זכות מגורים ולא על זכות קניינית ולכן לא הופיע לבית הדין.

ומדוע האשה לא דרשה את חלקה כשהילדים גדלו, יש לומר מאחר והילדים עדיין מתגוררים לא רצתה להפריע להם ולשנות להם את אזור המגורים, כמו כן יש לומר שפחדה מהבעל לאור האלימות הפיסית החזקה שעברה בחייה עם בעלה, והיות והיא מוחזקת בחלקה בדירה לאור הרישום, חיכתה לרגע שבו ירצה הבעל למכור את הדירה, ואז תוכל לתבוע את חלקה.

ומה שכתב עוד "בנוסף, גם אם נאמר כי האשה לא וויתרה על חלקה בדירה הואיל והבעל שילם את המשכנתא כל השנים, הרי שאין לאשה מחצית מהדירה אלא הרבה פחות". המעיין בדבריו יראה שמודה ידידי הרב שהאשה לא הפסידה את חלקה בדירה במה שכתב "שאין לאשה מחצית מהדירה אלא הרבה פחות", ועוד יש לומר מאחר והיה מעבר לשקל רוב האנשים שלקחו משכנתא בלירות המשכנתא נמחקה כמעט, עוד יש לומר שהמשכנתא ששילם תעלה לו כדמי שימוש או לחילופין כחוב על האשה, אבל אין לומר שבכך הפסידה את חלקה בדירה.

אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, לא הצלחתי להבין מדוע בית הדין שהתרשם ואף קבע זאת במסמרות שהאשה עברה מסכת ייסורים מבעלה ובני משפחתו, וחייב את הבעל בגט, מזונות אשה, נתן כנגדו צו פינוי, חייבו במחצית הדירה לטובת האשה כתב מה שכתב, אתמהה.

עוד יש לומר שכל המעיין בפסק דינו של ידידי הרב איל יוסף שליט"א, מסקנת פסק הדין בנויה על אולי ושמא. גם הרב עצמו מסתפק ואינו פוסק בסכינא חריפתא אלא מצד הסברא והספק, וכידוע, מספק אין מוציאין ממון.

לאור האמור, ולאור זאת שהאשה מוחזקת במחצית הדירה על פי הרישום, לא ניתן להפסידה את חלקה מהספק מאחר והאשה מוחזקת.

משכך מגיע לאשה מחצית מהדירה.

אם הבעל יביא ראיה כמה שילם משכנתא, בית הדין יעיין ויראה אם יש מקום לחייב את האשה.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

ראיתי מה שכתבו חברי ודעתי שפרשנות ההסכם היא שהאשה הקנתה את חלקה בדירה לילדים.

בסעיף א בהסכם נכתב שהאשה מעבירה את חלקה בדירה לילדים לשון זו היא לשון מתנה.

גם אם יש להסתפק בכוונה, סיום הסעיף "והדירה תירשם ע"ש הבעל והילדים בלבד" הינו חד משמעי שהכוונה לרישום הבעלות בטאבו, דהינו קנין גמור.

אמנם מה שנכתב בסעיף ד "כאשר הילדים יהיו בגירים ביה"ד ידון על חלקם בדירה" אינו ברור, שהרי מה הצורך בכך אם כבר קיבלו חלקם.

הרב איל פירט באורך את פרשנות הסעיף הנ"ל לשני צדדיו, ולענ"ד שיש להכריע שהפרשנות לטובת בעל השטר דהיינו תואם עם סעיף א מהנימוקים הבאים.

השו"ע פסק בחו"מ סימן מב סעיף ה היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר ואפשר לקיימם מקיימים אותם. ועיין סמ"ע י שהביא בשם הד"מ נתבאר שאפילו אם הקיום הוא הדוחק, מ"מ מקיימים, משום שאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דיבור.

אמנם הש"ך שם על אתר סובר שבמקום דוחק לא מיישבים את הלשונות, אך נראה מהגר"א שם ס"ק יח שסובר כסמ"ע.

בנוסף כתב בשו"ת הרמ"א סימן ג ד"ה התשובה השניה, שכל הכלל של יד בעל השטר על התחתונה בלשון המסופקת בשטר, ואי אפשר שהלשון תסבול שני הפירושים, כגון זוזי מאה דאינון סלעין עשרים, שיש להסתפק האם הכוונה למטבעות צורי או מדינה, ואי אפשר לפרש שתיהן, אז אומרים יד בעל השטר על התחתונה, אבל במקום שניתן לפרש שכלול הכל בלשון ראוי כוללים הכל ואין אומרים יד בעל השטר על התחתונה.

ומכאן נלמד שהוא הדין במקום שיש ספק בלשון השטר, וניתן לפרשו בשני פירושים, יד בעל השטר על העליונה, ומקבלים את הפירוש הנוטה לטובת בעל השטר.

מכאן שהוא הדין בנידוננו, נפרש את סעיף ד לטובת האב בפרט שסעיף א מוכיח שזו הפרשנות.

כבוד האב"ד הביא ראיות שנראה על פי התנהלות הדיונים שלא יתכן שחלקה בדירה ניתן במתנה לילדים. לענ"ד לא ניתן על פי אומדנא כזאת לבטל הסכם גירושין מפורש, שמוכח ממנו שחלקה של האשה ניתן לילדים.

הרב דוד בר שלטון

ראיתי מה שכתב ידידי הרב דוד בר שלטון שליט"א, אין הראיה שהביא דומה למקרה דידן, מאחר ובמקרה דידן הדיינים הם שערכו את ההסכם ולא בעלי הדין, ובמקרה זה ודאי לא ניתן לפרשנות.

לאור האמור הדבר הנשאר הוא ללכת לפי האומדנא והסברא המחייבת שבאמת האשה הבינה שמדובר בזכות מגורים בלבד.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

לאור כל האמור מחליט בית הדין:
א. תביעת האשה לביטול הסכם הגירושין נדחית.
ב. על האשה להעביר את חלקה בדירה ע"ש הילדים תוך 90 יום.
ג. פסק דין זה ניתן ברוב דעות. לדעת המיעוט מגיע לאשה מחצית מהדירה.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ו באלול התשע"ה (10/09/2015).