המקרה
יש לברר מה הדין בהגביה הבעל את הנייר והדיו מעל השולחן בשיעור כלשהו או בשיעור טפח כאשר מהקרקע שמתחת לשולחן עד לנייר והדיו יש ג' טפחים ומעלה.

במקרה דנן הבעל הגביה את הנייר והקולמוס מעל מסך המחשב שעל שולחן ביה"ד בשיעור טפח. האם נחשיב הגבהה זו כקניין או שמא בעינן ג' טפחים דווקא, ובכה"ג לא נחשיב שהגביה ג' טפחים מעל השולחן משום שהמחשב חצץ בין השולחן לנייר והדיו. בכל מקרה ביה"ד עשה עם הבעל קניין חדש של שלושה טפחים.

מקור הדין שהמגרש יקנה את הנייר והדיו
הרא"ש בסדר הגט (בסוף מסכת גיטין) כתב וז"ל:

"הסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינן וכתב ונתן שיהא הגט שלו. ושכר הסופר יתן הבעל. ואם נתנתו האשה, הגט כשר דמשום עיגונא הפקירו חכמים ממון האשה ונתנוהו לבעל והוי כאילו הבעל נתן השכר."

ובפרישה (לסי' קכ סק"ד) כתב:

"דלשון של וכתב לה ונתן, משמע שהכל יהיה שלו."

ובנחלת צבי לשו"ע שם כתב:

"ולא שייך נתינה אלא בדבר שהוא שלו."

ובפרי חדש (שם סק"ג) כתב בתו"ד וז"ל:

"וכן דקדק הב"י מכמה פוסקים שאם לא מסר הקלף והדיו וגם לא נתנו אח"כ לבעל להיות שלו פסול, דהא אינו מגרשה בדבר שלו. ע"כ. ולפי זה אף בטל מן התורה הוי. וסברא זו תמוהה היא, דכיון שנותנין שכר לסופר פשיטא דבכלל השכר שנותנין נכלל שווי הקלף והדיו... והרי הוא שלו... ולכן נראה לי ברור דהרא"ש לא מיירי אלא כשהסופר כותב בחינם והקלף והדיו שלו, שאז וודאי צריך להקנותן לבעל, ואם לא הקנה להדיא הגט בטל שהרי גירש במה שאינו שלו... והא דקתני (גיטין סו, א) מי שהיה מושלך בבור... אף דליכא מסירת קלף ודיו... דהתם מיירי כשהיא נותנת שכר הסופר ואקנויי אקנו ליה רבנן לבעל והקלף והדיו הוי שלו. אי נמי... בשם הרמ"ה..." עיי"ש (להלן בסמוך נביא את שיטתו).

נמצא ברור כי הגט צריך שיהיה של הבעל מדין תורה. וכל תירוצי הראשונים והאחרונים הם כדי ליישב באיזה דרך קנה הבעל הנייר והדיו. ראה להלן גם את לשון התורת גיטין.

ועיין שם בב"י ובחלקת מחוקק ובבית שמואל שהביאו את שיטת הרמב"ן שהוכיח מהגמרא שמי שהיה מושלך בבור או הולך למדינת הים ואמר כתבו ותנו גט לאשתי, הם כותבין ונותנין בלא שום הקנאה לבעל דבדיעבד כשר בלא הקנאה דשלוחו כמותו, וביחס לדברי הב"י שיש פוסלין הגט (וכפי שהזכרנו הכוונה שהגט בטל) כתב הח"מ שקשה לסתור ראיה ברורה שהביא הרמב"ן ממושלך בבור.

וז"ל החלקת מחוקק שם סק"א:

"כשהבעל מצוי, אבל מי שהיה מושלך בבור או הולך למד"ה ואמר כתבו ותנו גט לאשתי הם כותבין ונותנין בלא שום הקנאה לבעל דבדיעבד ודאי כשר בלא שום הקנאה דשלוחו כמותו רק לכתחלה צריך שיתן לו הסופר הכל קודם הכתיבה אפילו בעשה הבעל שליח ואם לא נתנו קודם הכתיבה יתננו אח"כ במתנה ואם נתן לו סתם ג"כ כשר דלא גרע ממי שהיה מושלך בבור שנותן הגט ע"פ הבעל בלא שום הקנאה לבעל עיין בב"י שכתב כי משמע מדברי קצת פוסקים דאף בדיעבד פסול אם לא מסר הקלף ע"ש אבל יש לדחות כי קשה לסתור ראיה ברורה שהביא הרמב"ן ממושלך בבור."

והנה, גם לדברי הח"מ היינו דווקא במינה את השליח לתת את הגט ומשום הכי שלוחו כמותו. אולם בגט רגיל שהבעל נותנו בעצמו לאשה ולא ע"י שליח נתינה, גם לדברי הח"מ יש להקנות הנייר והדיו לבעל.

ובביאור כוונת הח"מ בחידושו – "שלוחו כמותו", כתב במחצית השקל שם על פי מה שכתב הפר"ח שם (סק"ג) בתו"ד וז"ל:

"ואני תמה עליו דאמאי אצטריך למימר דמזכו ומקנו לבעל, דאי משום דכתיב ונתן דבעינן שיהא הגט שלו, הני מילי כי קמגרש איהו, אבל כי עביד שליח למכתב גיטא ולמיהב לאתתיה הרי השליח נכנס במקומו דשלוחו של אדם כמותו, ולא בעינן תו דלהוי הגט מהבעל, אלא כיון דהוי משל שליח סגי לן בהכי, דכי היכי דוכתב הוי איהו או שלוחיה אע"ג דלא כתב איהו מידי, הכי נמי ונתן הוי איהו או שלוחיה אע"ג דלא קיהיב איהו מדידיה מידי, וכי קאי ונתן אשליח מצי למהוי הגט מהשליח דהא ונתן קרינן ביה."

הפרי חדש כתב להדיא שכל החידוש בשלוחו כמותו הוא רק בשיש שליח לנתינה.

והנה, את גוף סברתו המחודשת של הח"מ דחה התורת גיטין (ביאורים סק"א ד"ה ועיין ח"מ), בזה"ל:

"דלא מצינו שיהא שלוחו כמותו רק לענין מעשה, שמה שעליו לעשות המעשה של שליח יחשב כמעשה דידיה, אבל בגט שהקפידה התורה שאינו גט רק כשנכתב בדבר שהוא של בעל היכן מצינו שדבר שהוא של שליח יהיה כאילו הוא של בעל, הא ודאי ליתא..." וכן תמה הבית מאיר על סברא זו.

בתוך דבריו כתב התורת גיטין להדיא שהדין שהנייר והקולמוס צריכים שיהיו בבעלות הבעל הוא מהתורה ומבלי שיהיו ברשותו הגט אינו גט. וכפי שכבר הבאנו גם מדברי הפר"ח. וכן משמע מפשטות דברי הרא"ש שהביא את הפסוק מקור הדין וכן משמע מפשטות הפוסקים המצטטים את דברי הרא"ש.

בנוסף, הבית שמואל שם (סק"א) באר את דעת הרמב"ן, וז"ל:

"ולהרמב"ן אף בכה"ג כשר, וסבירא ליה ממילא נקנה להבעל במעות שמשלם הוא או היא..."

כלומר כי לדעתו גם הרמב"ן סובר שצריך שיהיה ברשותו של הבעל, אלא שלדעתו נקנה הגט במעות.

ונמצא שבגיטין שהבעל מוסר לאשה בעצמו גם לדעת החלקת מחוקק צריך מעשה קניין כדי שהגט יהיה של הבעל. ולפחות שהבעל ישלם את שכר הסופר או שהאשה תשלם וחכמים ע"י דין הפקר בי"ד הפקר הקנו השכר לבעל.

בענין שליח נתינה שאין צריך להקנות לבעל כתב הרמ"ה המובא בטור לבאר בדרך חדשה, וז"ל:

"האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריך לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אף על גב דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחות קא עבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבי ליה לבעל והדר בעל ויהיב לאתתיה דמי דכיון דיהיב לאתתא בשליחותיה כמאן דאקנויי אקני ליה לבעל לגרושי ביה וכו'."

במגרש הנותן הגט בעצמו לאשתו לא שייכים הסברות הנ"ל
ואם כך, כיום שאין מקבל הסופר שכר מהאיש או מהאשה, אלא הם משלמים אגרה למזכירות ביה"ד. ואילו הסופר מקבל את משכורתו מהרשויות ומההנהלה ללא קשר למה ששילמו בני הזוג, ואף בני זוג שלא שילמו את האגרה, הסופר מקבל את משכורתו בעד עבודתו, הרי שאין לפנינו את סברת המעות הקונות ואין לפנינו את סברת השליחות שחידש הח"מ. וגם אין את סברת הרמ"ה שהובאה שם בטור ובב"ש השייכת לשליחות בנתינה דווקא. וא"כ בגיטין דנן חייבים מהתורה להקנות לבעל את הנייר והדיו ומבלי שיעשה כן הגט בטל מהתורה.

ובשו"ע שם (סעי' א) נפסק:

"הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו ואף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל לכך נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר הקלף והדיו... במתנה קודם כתיבה והבעל נותן שכרו ומפני תקנת עגונות תקנו חכמים שהאשה תתן שכר הסופר והקנוהו (בח"מ: חכמים הקנו שכר הסופר לבעל. וברש"י לגיטין כ, א: דהפקר בי"ד הפקר) לבעל."

הגבהה בגט טפח או שלושה טפחים

ובסדר הגט לב"י (סעי' יג) כתב:

"יביא הסופר הקלף והדיו והקולמוס... במתנה לבעל והבעל יגביהם לקנותם."

ובסדר הגט למהר"ם יוזפש (אות מט־נ) כתב:

"יאמר הרב לסופר שיתן במתנה גמורה לבעל הקלף והדיו והקולמוס והקסת ושאר כלי הכתיבה שיהיו שלו... הבעל יגביהם שלשה טפחים כדי לזכות בהם בהגבהה ויכוין בדעתו לקנותם."

ובברכת המים כתב שם בזה"ל:

"ולענין דיעבד אם לא נתן הסופר במתנה לבעל הקלף או הדיו או הקולמוס, שקיל וטרי הב"י (ד"ה ולדברי) אם פסול אם לאו ומשמע דמסקנתו דאם לא נתן לו הקלף או הדיו יש לפסול, אבל אם לא נתן לו הקולמוס יש להכשיר. וכן משמע בהדיא מדברי הב"ח... ונראה עיקר כמשמעות דברי הב"י והב"ח. וכתב עוד רבי מרדכי יפה, הא דפסול בדיעבד לא אמרן אלא שלא נתנן לבעל כלל, אבל אם לא נתנן לו קודם הכתיבה אלא כתבו תחילה ואח"כ נתנו לבעל במתנה ליתנו ליד האשה כשר, אלא שיותר טוב ליתן לבעל תחילה כדי שלא ישכח הסופר ליתן אח"כ לבעל. והוא מדברי הסמ"ג..."

ועוד כתב שם בברכת המים וז"ל:

"ומה שכתבתי שלשה טפחים, זה לא מצאתי בפירוש, ואדרבא בדרכי משה סימן קכ (אות א) כתב בשם בנימין זאב סימן קיט (אות ד) שיגביהם הבעל טפח כדי לקנותם בהגבהה וכן נוהגין. עכ"ל. וכן כתב בהגהה בפרישה (סק"ו). ומכל מקום כתבתי שלשה טפחים, כי הב"י בחו"מ סימן קצח (מחודשים אות א) כתב דהפוסקים נחלקו בדבר אם צריך להגביה שלשה טפחים או אם די בטפח, וכן השו"ע ורבי מרדכי יפה (שם ס"ב) כתבו כל אחד משני הסברות בשם יש אומרים ולא הכריעו. לכך יש לחוש להגביהן שלשה טפחים.

וכן נראה ממה שכתב בסדר גיטין דמהרי"ל (הל' גיטין דף סח ע"ב), אמר לו הרב להגביהו בהרמת יד כדי לקנות. עכ"ל. מדהוסיף בהרמת יד משמע דרוצה לומר שירים ידו למעלה הרבה כדי שיהא בוודאי על כל פנים שלשה טפחים, כלשון (בראשית יד, כב) הרימותי ידי אל ה' וגו', (שמות יז, יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגו', דמסתמא הרימו ידיהם הרבה אל השמם כמו שכתוב (מלכים א ח, נד) וכפיו פרושות השמים, וכדפירש"י שם (שמות יז, יב) ויהי ידיו אמונה, ויהי משה ידיו באמונה פרושות השמים. ונראה לחוש עוד דאפילו בדיעבד אם לא הגביה הבעל הקלף או הדיו או הקולמוס שלשה טפחים יש לפסול."

נמצא כי בברכת המים החמיר שאם לא הגביה הבעל ג' טפחים הגט פסול.

ובפתחי תשובה שם כתב:

"בסדר הגט שם כתב סתם והבעל יגביהם לקנותם, וכאן כתב שלשה טפחים, משום דבחושן משפט סי' קצח ס"ב איתא הגבהה יש אומרים שלשה טפחים ויש אומרים דסגי בהגבהת טפח, לכן חשש כאן לחומרא. וכתב בספר גט מקושר, ונראה דאפילו אי בעינן הגבהה שלשה טפחים, אם אוחז הדבר בידו וידו מוגבהת מן הקרקע או מן הדבר שהוא תחת ידו שלשה טפחים אע"פ שלא הניף הדבר בידו כו', ע"ש..."

יצוין שבפרי חדש (לסי' קכ סק"ד) כתב:

"כתב הב"י בשם הקונטריסים והבעל יגביהם לקנות... דהיינו שיגביהם מן הקרקע טפח."

נמצא לסיכום שהדרכי משה בשם בנימין זאב וכן הגהות הפרישה וכן הפרי חדש כתבו שסגי בהגבהת טפח. ואילו בברכת המים כתב המהר"ם יוזפש שבעינן ג' טפחים, ואם לא הגביה ג' טפחים הגט פסול.

ובשו"ע חו"מ שם כתב הובאו שתי הדעות בשם יש אומרים בזה"ל:

"הגבהה י"א שצריך להגביה ג' טפחים, ויש אומרים דסגי בהגבהת טפח."

הגבהה כלשהו מעל שולחן גבוה מעל ג' טפחים
ובשו"ע חו"מ (סימן רסט סעי' ה) נפסק בשו"ע בזה"ל:

"טלית שמונח חציה על גבי עמוד שגבוה ג' טפחים וחציה על גבי קרקע, ובא אחד והגביה ראש אחד שעל גבי קרקע וניתק ראש השני מעל גבי עמוד ונפל על גבי קרקע, קנאה, כיון שראש האחד עדיין היא בידו וראש השני היה מוגבה מכחו ג' טפחים מהארץ. אבל אם לא היה ראש השני עדיין בידו בעוד שהטלית באויר, לא קנאה, ואף על פי שהיה מוגבה מכחו ג' טפחים כיון שעתה כולו בארץ. וכן אפילו ראש האחד בידו ולא ניתק ראש השני מעל גבי העמוד, לא קנה, אף על פי שאילו נתקו היה מוגבה מכחו. ואם טלית מונח על גב דף, והכה ועלה מכחו שלשה טפחים, קנאו. אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה אלא נפל לארץ, אפילו שהדף גבוה ג' טפחים לא קנה."

ובסמ"ע שם (ס"ק ז) כתב:

"והכה ועלה מכחו ג' טפחים, בפרישה (סעיף ה') כתבתי דהא דבעינן ג' טפחים היינו דוקא אם חוזר הטלית ליפול על גבי העמוד, דנמצא דהעמוד הוא קרקע שלו ובעינן שיהיה מוגבה על ידו ג' טפחים, אבל אם מכח הכאתו עלה מהעמוד ודרך ירידתו נפל לארץ, אפילו לא עלה מעל גבי העמוד כי אם מעט, כיון שעכ"פ עלה מכחו והיה ג' טפחים מהארץ מקום שסופו יפול שם קנהו, ומה שכתבו הטור (סעיף ה') והמחבר אחר זה אבל אם לא עלה למעלה מכח הכאתו אלא נפל לארץ, היינו דלא עלה כלל, וע"ש שהבאתי ראיה לזה."

ובפרישה שם (סק"ה) באר את שיטתו בסמ"ע, וז"ל:

"דוקא כשחזר ונפל על גבי הדף שאז הדף נחשב כקרקע שלו. אבל אם הוגבה מעל גבי הדף מחמת הכאתו ונפל לארץ אפילו לא הוגבה מעל גבי הדף אלא מעט כיון שעל כל פנים הוגבה מכחו והיה אז ג' טפחים באויר מעל גבי הארץ קנהו. וז"ש אח"כ אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה ולא כתב אבל אם לא עלה ג' טפחים מחמת הכאתו. אבל דוחק לומר כל שלא הוגבה ג' טפחים כאילו לא הוגבה כלל דמי. ועיין דרישה ודו"ק.

סיכום שיטת הסמ"ע להלכה
מדברי הסמ"ע נראה שכשמונח על דף ומגביה כנגד הדף ממש אע"פ שהדף (ובקרה דנן – השולחן) גבוה מהקרקע שלשה טפחים, בעינן הגבהה נוספת מעל השולחן בשיעור שלושה טפחים, אלא אם מושך הגבהתו מחוץ לדף, אז סגי בהגבהת כלשהו.

במנחת פתים להגאון רבי מאיר אריק כתב על דברי הסמ"ע בתו"ד:

"ואולי גם הוא לא קאמר אלא שם דעתיד ליפול בחזרה על הדף אבל ביד או ע"י כלי ואינו עתיד ליפול סגי בגבוה הדף ג' טפחים מן הארץ בהגבהה כלשהו מן הדף אף כשההגבהה כנגד הדף". (להלן נביא את דבריו בהרחבה).

כלומר גם אם כל ההגבהה נעשתה מעל הדף – השולחן, אבל החפץ המוגבה לא יחזור לשולחן אלא שעתיד להלקח משם, סגי בכלשהו מעל השולחן אם השולחן גבוה מהקרקע שלושה טפחים. אולם הט"ז והב"ח נחלקו על הסמ"ע כדלהלן.

דהנה, הט"ז שם כתב וז"ל:

"סעיף ה', ועלה מכחו ג' טפחים, קשה, מאי שנא מזיל טרוף אקן (חולין קמ"א ע"ב) שמביא ב"י (סעיף ד') דשם לא בעינן שיטרפם ג' טפחים מן הקן וכדמשמע מדברי התוס' (ב"מ ט' ע"א ד"ה הואיל) שמביא ב"י וז"ל, שהרי קצת מפריחין למעלה, עכ"ל. ונראה לי דהכא מיירי שהדף מונח על הארץ וע"כ צריך שיהיה מוגבה ג' טפחים מן הארץ כי אין שם שום קנין כלשהוא פחות מג' טפחים מהארץ. ומה שכתב רבינו (הטור סעיף ה') אח"כ אבל לא עלה כו'. היינו שהדף הוא גבוה מהארץ, כן הוא ברמזים (סעיף ה') בהדיא דעיקר החילוק הוא בין עליה לירידה כמ"ש ב"י בשם התוס' (שם) והרא"ש (ב"מ פ"א סי' כ'), ע"כ שפיר מחלק אם הדף למעלה או למטה. ובסמ"ע ס"ק ז' כתב בזה בדרך אחר ולא ידעתי מנין לו, דהא משמע בסמוך שכתב (המחבר) כיון שהוא מוגבה מכחו ג' טפחים מהארץ, משמע שעיקר קפידא מהארץ דוקא."

סיכום שיטת הט"ז והב"ח
נמצא כי לשיטת הט"ז בניגוד לשיטת הסמ"ע הנזכרים לעיל, כאשר מגביה מן הקרקע בעינן ג' טפחים, אבל במגביה משלחן גבוה ג' טפחים, בכלשהו סגי. גם הב"ח סובר כשיטת הט"ז, עיי"ש סי' רסט אות ד.

ובמנחת פתים להגאון רבי מאיר אריק לחו"מ (סי' קצח סעי' ב) הביא את מחלוקת הטז והב"ח נגד הסמ"ע וכתב בזה"ל:

"הגבהה זו, והנה, לרש"י דבעינן ג' טפחים לאפוקי מתורת לבוד כמ"ש סמ"ע ס"ק ד א"כ היינו דווקא כשמגביה מן הקרקע אבל במגביה משלחן גבוה ג' טפחים בכלשהו סגי. וכן משמע סי' רסט סעי' ה דבחציה על העמוד שגבוה ג' טפחים וחציה בידו כשהגביה כלשהו סגי. והא דאיתא שם בדף דבעינן שיוגבה מכוחו ג' טפחים, כתב הט"ז והב"ח שם דמיירי בדף נמוך ושוה לארץ יעו"ש וכיוצא לזה כתב בגט מקושר הובא בפ"ת לסה"ג ס"ק רכ"ג... ןלפי"ז הא דכתב בסה"ג סי' רל"ה דצריכה האשה להגביה הגט גם היא חומרא בעלמא דכיון דידיה גבוהים ג' טפחים מן הקרקע, בהגבהה כלשהו סגי.

אמנם מדבר הסמ"ע סי' רסט נראה דכשמונח על דף ומגביה כנגד הדף ממש, בעינן ג' טפחים זולת אם מושך הגבהתו להלאה מן הדף סגי בכלשהו. ואולי גם הוא לא קאמר אלא שם דעתיד ליפול בחזרה על הדף אבל ביד או ע"י כלי ואינו עתיד ליפול סגי בגבוה הדף ג' טפחים מן הארץ בהגבהה כלשהו מן הדף אף כשההגבהה כנגד הדף.

וכל זה לשיטת רש"י דבעינן ג' טפחים. אבל להפוסקים דסגי בטפח א"כ אינו לאפוקי מתורת לבוד רק דבציר מטפח לא חשיב הגבהה וא"כ נראה דאף במגביה מעל השולחן גבוה, בעינן הגבהת טפח... ומקור הגבהה טפח נובע מעירובין ע"ט ושם איתא צריך להגביה מן הקרקע טפח ומשמע דמדבר גבוה סגי בהגבהה כלשהו וצ"ע. וכל זה במה שיוצא חוץ לידו אבל מה שבתוך ידו קני מטעם יד וחצר ולא בעינן הגבהה כלל..."

סיכום המחלוקת
נמצא למסקנה כי נחלקו הט"ז והב"ח נגד הסמ"ע. לדעת הט"ז והב"ח במגביה מעל שולחן גבוה ג' טפחים, אין צורך בהגבהת שלושה טפחים וסגי בכלשהו. אולם לדעת הסמ"ע במגביה נגד השולחן צריך להגביה ג' טפחים. וכל זה לשיטות שהגבהה היא ג' טפחים. אולם לשיטה שהגבהה היא טפח לכו"ע בין לט"ז והב"ח ובין לסמ"ע בעינן טפח דווקא.

דיון במקרה דנן
במקרה דנן המגרש הגביה את הנייר והדיו ושאר כלי הכתיבה פחות מג' טפחים מעל מסך המחשב המונח מעל השולחן, אם נימא שהמסך חוצץ ומפריע ולא יחול כאן דין לבוד, אזי לדעת הסמ"ע לא נעשתה ההגבהה כדינה והבעל לא קנה את הנייר. אולם לדעת הט"ז והב"ח סגי בכלשהו. במקרה דנן המגרש הגביה טפח לפחות מעל המחשב ובכה"ג לשיטות שהגבהה היא טפח סגי בהכי. אולם לשיטות שבעינן ג' טפחים בזה נחלקו הפוסקים כאמור.

מאידך גיסא, הרי מצינו שבדין הגבהה נחלקו הראשונים אם בעינן ג' טפחים או סגי בטפח אחד. והשו"ע בחו"מ הביא שתי הדעות בדרך של יש אומרים ויש אומרים. הבאנו לעיל שהברכת המים כתב שהשו"ע לא הכריע בכך. אולם ידועה שיטת הפוסקים שכוונת השו"ע לפסוק כהיש בתרא שסגי בטפח – "יש ויש הלכה כיש בתרא".

בנוסף, הרמ"א לא השיג על השו"ע ומשמע שהסכים עמו. ואף הבאנו שכ"כ הפר"ח שסגי בהגבהת טפח. ואף השו"ע בסדר הגט כתב שיגביהנו ולא כתב כמה הגובה. גם המהר"ם יוזפש שכתב שיעור ג' טפחים כתב בברכת המים שלא מצא כן בפוסקים ואדרבא בד"מ בשם בנימין זאב כתב טפח וכן בהגהת הפרישה, אלא שכיון שנחלקו בכך בשו"ע חו"מ "יש לחוש" כלשונו ומשמע היה לכאורה שזו חומרא ולא מעיקר הדין. אולם בסו"ד החמיר שם שאם לא הגביהו ג' טפחים הגט פסול. וצ"ב להלכה. אולם במקרה דנן הרי הקננו שוב כדין. ועוד, הרי הסופר הקנה לבעל את הגט מחדש לאחר הכתיבה לחוש למ"ד אומן קונה בשבח כלי, והבאנו בשם כל הפוסקים שבכל מקרה בדיעבד מועיל אם הקנה לאחר הכתיבה, ומה שהצריכו להקנות קודם לכתיבה הוא משום שמא ישכח להקנות לאחר מכן. כמו כן ייתכן לומר שמסך שהוא נייד ולא קבוע ואף אינו רחב כלל אינו מעכב לכו"ע בהגבהה. וצ"ב.

המסקנות ההלכתיות
א. יש להקנות לבעל את הנייר והדיו (והקולמוס וכל כלי הכתיבה). הדין שהנייר והדיו יהיו בבעלות הבעל הוא מהתורה ועליו לעשות מעשה קניין כדי לקנותם. במקרה שהבעל הוא נותן הגט ישירות לידי האשה ולא ע"י שליח נתינה ובמקרה שאין נתינת מעות ישירות לסופר לעניין הגט, אין חולק שעליו לעשות מעשה קניין גמור בגט.

ב. בשו"ע חו"מ הובאה מחלוקת הראשונים אם קניין הגבהה צריך ג' טפחים או סגי בטפח אחד.

ג. בהגבהת הגט ע"י הבעל כתב הדרכי משה בשם בנימין זאב וכן הגהות הפרישה וכן הפרי חדש כתבו שסגי בהגבהת טפח. השו"ע כתב שיגביהנו ולא כתב בכמה. ואילו בברכת המים כתב המהר"ם יוזפש שבעינן ג' טפחים לחוש למחמירים, ואם לא הגביה ג' טפחים הגט פסול.

ד. נחלקו הט"ז והב"ח נגד הסמ"ע. לדעת הט"ז והב"ח במגביה מעל שולחן הגבוה ג' טפחים, אין צורך בהגבהת שלושה טפחים נוספים וסגי בכלשהו. אולם לדעת הסמ"ע במגביה מעל השולחן צריך להגביה ג' טפחים. גם לסמ"ע אם מכח הכאתו הוגבה החפץ מעל השולחן כלשהו ודרך ירידתו נפל לארץ, כיון שעכ"פ עלה מכחו והיה ג' טפחים מהארץ מקום שסופו יפול שם קנהו. וכל זה לשיטות שהגבהה היא ג' טפחים. אולם לשיטה שהגבהה היא טפח לכו"ע בין לט"ז והב"ח ובין לסמ"ע בעינן טפח דווקא.

ה. גם אם לא קנה הבעל את הנייר והדיו קודם הכתיבה, מועיל בדיעבד אם הקנו לבעל אחר הכתיבה.

ניתן ביום י"ג בכסלו התשע"ו (25.11.2015).

הרב שניאור פרדס – דיין