אל בית הדין הוגשה תביעת גירושין של בעל, בן העדה הקראית.

לתביעת הגירושין צורפו בקשות לסעדים נלווים.

האשה מבקשת למחוק את תביעת הגירושין וכל הכרוך בה, הואיל ולטענתה ביה"ד הרבני נעדר סמכות עניינית לדון בעניינם, מאחר שלפי הפסיקה ביה"ד הרבני רשאי לדון בתביעת גירושין של זוג קראים רק כאשר קיימת הסכמה של שני הצדדים. בנוסף, טוענת האשה לחוסר סמכות המקומית של ביה"ד באר־שבע לאור העובדה כי מקום מגורם האחרון של הצדדים היה בעיר רמלה. לכן מבקשת האשה שבית הדין ימחק את התביעות שלפניו.

ביה"ד מחליט כדלקמן:
א. באשר לטענה על חוסר סמכות עניינית, ביה"ד אינו מקבל את טענת האשה מהנימוקים כדלהלן:

נקודת המוצא בהחלטה זו, היא כי הקראים הם יהודים לכל דבר.

בספרות ההלכתית הענפה שהתפתחה סביב הדיון בעניין הקראים, הושם דגש בעיקר על צורת הנישואין והגירושין הקיימים אצלם ועל הנפקות היוצאת לעניין יוחסין וכשרות צאצאיהם לבוא בקהל מחשש ממזרות. עניין יהדותם כמעט שלא הוטל בספק.

בבג"ץ 30/76 סיהו נ' בית הדין לעדת הקראים קבע בג"ץ מפורשות כי ביה"ד הקראי משולל כל סמכות ותוקף חוקי. כך כתב השופט לנדוי:

"ציבור הקראים במדינה לא הוכר מעולם כעדה דתית לפי דבר המלך במועצתו. הבסיס הפורמלי היחיד למוסדות הציבור של הקראים במדינה (או של מקצת הציבור הזה) הוא כנראה ברישום אגודה עותמנית בשם "היהודים הקראים בישראל" שאחת מדרכי הביצוע של מטרותיה היא, לפי סעיף ג (22) של התקנון, "להקים בית דין ממלכתי דתי קראי אשר יפסוק בדיני אישות והלכה בין בני העדה", ולפי סעיף 44 מאשרת המועצה הארצית מינוי אב־בית־דין ודיינים נוספים בעלי ידע בהלכה הקראית, וכל בית־דין יורכב מאב־בית־דין ושני דיינים נוספים. בסעיף 27 של תקנון האגודה נאמר כי "כל יהודי קראי, תושב מדינת ישראל, ללא הבדל מין, מגיל 18 ומעלה, נחשב באופן אוטומטי לחבר הארגון, אלא אם יודיע בכתב לארגון שאינו מעונין להיות חבר הארגון". תוקף ההוראה הזאת מוטל בספק על פניה. על־כל־פנים, אינה יכולה אגודה וולונטרית כזאת להקנות מעמד ממלכתי וכוח כפיה לבית־דין שהוקם מטעמה והחלטותיו של בית־הדין בעניני אישות יכולות לחייב לכל היותר את מי שמקבל עליו מרצונו דינה של החלטה כזאת."

השופט לנדוי אף מסרב להיענות לבקשת ב"כ המשיבים, להפעיל שיקול דעת הנתונה לו לפי החוק ולאפשר לביה"ד הקראי לדון בסכסוך שבין בני הזוג, וכלשונו של השופט לנדוי:

"מר כפיר, בא־כוח המשיבים, לא טען למעשה אחרת, אך בקשתו היתה שבית־משפט זה ישתמש בשיקול־דעתו ולא יפעיל את סמכותו לפי סעיף 7 (ב) (2), סיפא, של חוק בתי המשפט, תשי"ז־1957, כדי לאסור על בית־הדין הקראי לפעול בתור שכזה בסכסוך בין בני־הזוג, כי הצדק מחייב לשמור על הסטטוס־קוו, פן ייפגע ציבור שלם קשות בתחום רגיש וחיוני מתחומי חייו. חוששני שלא נוכל לנהוג כך, כי מחובתנו לשמור על כך ששום גוף במדינה לא יטול לעצמו סמכות שיפוטית ממלכתית אלא על־פי אסמכתה חוקית ברורה ומפורשת. במיוחד כאשר בדיני אישות עסקינן, הקובעים את מעמדו המשפטי של אדם לא רק בתחום הפרט אלא גם בעיני המשפט הציבורי." (הדגש שלי – א' מ' ש')

השופט לנדוי אמנם מסכים כי הקראים הם יהודים ולפי החוק ביה"ד הרבני רשאי לדונם, אולם מאחר שכרוכה בכך בעיה של כפיה מצפונית קיצונית, כלשונו, הוא מוצא פתרון לבעיית בני הזוג, בנידונו, בדמותו של בית המשפט המחוזי לצורך התרת הנישואים. יצוין, כי גם השופט לנדוי לא כתב זאת כקביעה אלא כאפשרות בלבד שהיא בגדר "צריך עיון", כפי שהגדיר זאת השופט שרשבסקי באותו פסק דין.

השופט שרשבסקי, באותו פסק דין, קובע ברורות כי הקראים הם יהודים, לפי הפסיקה ההלכתית, אם כי פסולי חיתון, ובתור שכאלה הם נכנסים להגדרת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים והסמכות בעניין בני הזוג הקראים, נתונה לבית הדין הרבני.

השופט י' כהן, אף הוא הסכים לדברי השופט לנדוי, אך כתב שאין להיזקק לשאלה להיכן להפנות את בני הזוג מאחר שלא נשמעו טענות הצדדים לעניין זה.

יוצא אפוא כי בפסק דין זה, לדעת כל שופטי בג"ץ, הקראים הם יהודים, וברמה העקרונית ביה"ד הרבני הוא המוסמך לדונם מכוח חוק שיפוט בתי הדין הרבניים, אך נחלקו באשר לפרקטיקה שיש לנהוג לגביהם, מאחר שאינם מאמינים בתורה שבע"פ.

עוד מוסכם על שופטי הבג"ץ בתיק זה, שאין כל סמכות חוקית לבית הדין של הקראים לדון בהתרת נישואי בני זוג ובית דין זה משולל כל סמכות שיפוטית בענייני המעמד האישי של הקראים.

אמנם השופט ניל הנדל, סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (כתוארו אז), כתב בע"מ 101/08 כדברים הבאים הבאים:

"בבג"ץ חיינה ציין מנהל בתי הדין הרבניים שהעמדה שהוצעה בעניין סיהו, "לפיה בית דין רבני לא ייזקק לדיון בענייני נישואין וגירושין של יהודים קראים בלא הסכמה של שני הצדדים, נהגה ככלל וככל הידוע בבתי הדין הרבניים מאז הבג"צ האמור" – עודנה בתוקף (בג"ץ 6673/93 חיינה נ' בית הדין הרבני הגדול). כנראה על אף ההלכה לפיה הקראים הם יהודים, בשל הסיבוך שנסוב סביב מעמד קבוצה זו, גם בהיבט המעשי, קבע בית הדין הרבני כי יהא נכון לדון בעניינם בכפוף להסכמתם."

אך המעיין בבג"ץ חיינה הנ"ל, ייווכח שביהמ"ש לא שינה מאומה מבג"ץ סיהו, בנקודות העקרוניות שבו. הנקודה העיקרית הנוגעת לדידן היא כי לא ניתן בו תוקף חוקי לבית הדין הקראי. אמנם בבג"ץ 7197/13 ‏יהושע שמש נ' המשרד לשירותי דת (22.10.2014) אמר השופט רובינשטיין "מה שהיה הוא שיהיה" ובית הדין הקראי יוכל להמשיך להנפיק תעודות גירושין כפי המצב שהיה טרם פירוקה של המחלקה האחראית לכך במשרד הדתות, אך השופט רובינשטיין מדגיש במפורש:

"איננו רואים מקום להוסיף על כך הצהרות משפטיות כלליות באשר לדין האישי, ובודאי לא באשר להיבט ההלכתי היהודי שאינו בתחומנו, אלא ־ בפשטות ־ תעודות הגירושין ישמשו ראיה לקיומם של גירושין ולתוקפם ככל שהמדובר במרשם האוכלוסין. אנו יוצאים מהנחה כי "מה שהיה הוא שיהיה", לא פחות ולא יותר." (הדגשים שלי – א' מ' ש')

הן אמת שבפסק הדין בבג"ץ חיינה נאמר שהמדיניות שהייתה קיימת באותה עת היא שביה"ד הרבני לא ייזקק לדון בענייני נישואין וגירושין של קראים בלא הסכמה של שני הצדדים, אך מדיניות זו אינה מחייבת ולא באה מכוח חוק או פסיקה, והיא כבר אינה נוהגת זה שנים. בחוות הדעת של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני שהוגשה בבג"ץ שמש צוין כי לבית הדין הרבני סמכות שיפוטו ייחודית בענייני נישואין וגירושין של קראים בהיותם יהודים.

לכן ביה"ד הרבני לא יוכל למשוך את ידו ולהימנע מלדון בעניין המצוי בסמכותו השיפוטית. (ראו ראו (בגץ 5376/08 שלום סמיה נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (פורסם בנבו, 08.04.2010) (וההפניות שם)). אי אפשר להמיר את סמכות בית הדין הקנויה לו בחוק, לדון בני זוג קראים, בבית הדין הקראי שאין לו כל סמכות חוקית.

ב. ביה"ד מקבל עקרונית את טענת האשה באשר לחוסר סמכות מקומית של ביה"ד באר שבע לדון בעניינם של בני הזוג, ואולם על פי תקנה יט(2) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, הטוען חוסר סמכות מקומית חייב לפרט לאיזה בית דין יש סמכות לפי דבריו, והתובע יכול לדרוש להעביר את הדיון אל בית הדין בעל הסמכות המקומית. מאחר שהנתבעת לא פירטה כאמור, בית הדין קובע כי בהתאם לתקנות הדיון, מסורה הסמכות המקומית לדון בענייני הצדדים לבית הדין בפתח תקוה, והתיקים יועברו לשם. החלטה זו טעונה אישור נשיא בית הדין הרבני הגדול בהתאם לתקנה כא (1) לתקנות הדיון.

בכל הנוגע לאמור בסעיף זה, בית הדין מעביר החלטה זו לאישורו של כבוד הראשל"צ ונשיא ביה"ד הרבני הגדול הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א. לאחר קבלת האישור יועבר התיק לביה"ד האזורי בפתח תקוה.

ההחלטה מותרת לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי־הדין.

ניתן ביום ד' בטבת התשע"ו (16.12.2015).

הרב אבידן משה שפנייר – דיין