ביה"ד בפסק דינו מיום כה אדר ב' תשע"ד (27/3/14) פסק:

‏"א] הצדדים חייבים להתגרש.
‏...
ד] החלטת בית הדין מתאריך י"ז בשבט תשע"ג (28.1.2013) לחיוב הבעל למזונות אשה מבוטלת.

‏ה] ביטול מזונות האשה יחול מתאריך ז' באב תשע"ג (14.7.2013), יום הגשת הבקשה ע"י הבעל וב"כ לביטול המזונות.
‏...
ח] הבעל חייב לפרוע לאשה את כתובתה.

‏ט] חיוב פירעון הכתובה חל בכפוף למתן הגט."

במועד שנקבע לסידור גט הופיעו הצדדים. האשה אמרה שתסכים לקבל גיטה רק אם הבעל יפרע כתובתה. הבעל טען שאין לו מהיכן לשלם כתובתה, לפיכך סירבה האשה להתגרש עד שיובטח תשלום כתובתה.

א) הרי"ף בתשובותיו סימן י"ד כתב:

"ומה שטוען הבעל שאין עמו כלום כי הוא עני, יש מן הדין שלא יגרשנה עד שיזמין לו המקום כל סך כתובתה, כי כל מי שאין עמו ממון להגבות לאשתו כתובה אין מן הדין שיגרשנה, ואם לא תחפוץ האשה להשאר עמו, ישבע לה שבועת התורה שאין עמו כלום ויגרשנה. ואחר שיגרשנה ישא אשה אחרת, ואין מן הדין שיפרע לראשונה כלום ממה שהכניסה לו השנייה, כי אין לו למכור נדונייתה אלא על פיה, וכל שכן שיפרע ממנה את חובו. ולאחר שישבע לה אם יזמין לו המקום כלום ונראה בידו ממון, וטען שהוא לאשתו השניה אינו נשבע על כך, כי השבועה הראשונה שישבע כך ישבע שאין עמו עכשיו כלום, וכל מה שיזמין לו המקום יפרע לה, ולפיכך אינו צריך להשבע לה פעם שנייה.

והמזונות ששאלת כך הדין, שמי שמגרש את אשתו גירושין גמורין כדת אין לה עליו מזונות, אבל יש לה מזונות למי שהיתה מגורשת ואינה מגורשת, כדאמרו רבנן כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. ותלמוד ארץ ישראל שהורה בחילוף, אין חוששין לו ואין דנין על פיו."

וכן שנה הדברים בתשובה ק"ג, וז"ל:

"ואין לו רשות לגרשה בלא קנס וכן אין לו לגרשה אחר הנשואין בלא כתובה, משום שאמרה המשנה לקתה חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי, נמצא שאינו רשאי לגרשה אלא אם אמר הרי גיטה וכתובתה, אבל שלא בכתובה לא. ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו, וכן הדין."

ויש לדקדק שבתשובה סימן י"ד לא הביא ראיה להלכה זו, ואח"כ הזכיר דין מזונות לאשה אחרי הגירושין, וכתב שאין חייב במזונות אחרי הגירושין אלא במגורשת ואינה מגורשת. ובסימן ק"ג הביא ראיה לדבריו מדברי המשנה שבחלתה אינו רשאי לגרשה אלא אם נתן לה כתובתה.

ודברי הרי"ף בתשובתו הובאו בתשובת הרשב"א ח"א סימן אלף רנ"ד, וז"ל:

"שמעתי משם הגאון ז"ל שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה כן מצאתי לרב אלפסי ז"ל בתשובה והביא ראיה ממה ששנינו (כתובו' פ"ד דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי הרי גיטה וכתובתה אבל שלא בכתובתה אינו רשאי ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו זה לשון התשובה.

ירושלמי בפרק מציאת האשה הורה רבי פנחס כהן דמשבק איתתיה ולא מימרק לה פירנה שהיא יעלה לה מזונות עד שעה שהוא ממרקה ולפום גמרין אין הלכה כן דמגורשת ואינה מגורשת מעלה לה מזונות וסתם מגורשת ואינה מגורשת עדיין לא נפרעה מכתובתה והרי היא שאמרו שמעלה לה מזונות הא מגורשת דכותה לא."

והרשב"א הביא דברי הרי"ף וראיתו ואח"כ הזכיר דברי הירושלמי שהמגרש אשתו ולא פרע כתובתה חייב במזונותיה, וכתב שהבבלי חלק על הירושלמי והוי ממש כדברי הרי"ף בתשובתו סימן י"ד.

ובשו"ת הרשב"א ח"א ס' תשע"ה הובא רק חלקה הראשון של תשובת הרשב"א שהזכרנו, ולא הוזכר כלל הדין שהוזכר בסוף התשובה בעניין חיוב מזונות לאחר הגירושין אם לא פרע הכתובה.

חזינן מדבריהם דנקטו כדבר פשוט שאין הבעל יכול לגרש את אשתו אלא אם כן יתן לה כתובתה. והנה דברי הגאון הרי"ף והרשב"א מיירי מדינא דגמ' שהבעל יכול לגרש את אשתו בעל כרחה, ובפרט דתקנת חדר"ג לא נהגה במקומותם, ומכיוון שהבעל יכול לתת גט לאשתו מרצונו בלבד, ולכן כתבו שבכה"ג אינו רשאי ואף שמדאורייתא ודאי רשאי, אלא שאינו רשאי לעשות כן מדרבנן, ואם עשה מנדין אותו. ובוודאי שבכה"ג לדעתם ביה"ד לא יזדקקו לו לסדר ג"פ.

ב) וכסברתם כתב גם התשב"ץ בח"ג סימן רפ"ג, שהביא דברי הרשב"א בתשובתו. והתשב"ץ כתב להביא ראיות לסברת הגאונים, הרי"ף והרשב"א, וז"ל:

"ויש לי ראיה לזה מדאמרי' נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו (ס"ג ע"ב) וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הנזקין (נ"ח ע"א) וכן מעובדא דר' יוסי הגלילי דירושלמי שהיתה אשתו רעה ור' אלעזר בן עזריה הלוה לו מעות לפרעה כדאיתא בפ' אלמנה נזונת (ה"ג) ובויקרא רבה בפרשת בהר סיני. וב"ר בפסוק אעשה לו עזר כנגדו מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אלא א"כ פורע אותה. וכן משמע בפ' מי שהוציאוהו (מ"א ע"ב)."

והב"י בסימן קי"ט הביא דבריהם והוסיף: "ועיין בתשובת הרא"ש שכתבתי בסוף סימן קי"ז." וכוונתו לתשובת הרא"ש כלל מ"ב סימן ט"ו, שכתב:

"על ראובן שנשא אשה ושהה עמה יותר משנתים ונודע לו שהיא נכפית והוציאה מביתו והנה תובעת ממנו שאר כסות ועונה והוא משיב שהדבר ידוע שאין הדעת סובלתה להסתופף אצלה גם סכנה יש בדבר וחפץ לגרשה וליתן לה את כל אשר לו ועני הוא ואינו משיג לוטרין היילוייש... ומטיבותיכו נדין לפניכם כתלמיד לפני רבותיו.

אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו מומין קטנים כופין אותו להוציא ור"ג מאור הגולה ז"ל פי' בתשובה אחת דנכפה הוי מום גדול ובאשה אמרו חכמים אם נולדו בה מומין נסתחפה שדהו ואם בא לגרשה צריך שיתן כתובתה ועתה בימי חכמי הגמרא אם אירע מום זה באשה בעלה היה מגרשה ומתחייב לה כתובה ויפרע מה שנמצא בידו והשאר באשר תשיג ידו, ועתה שתיקן הגאון רבינו גרשום ז"ל שאין לגרשה בעל כרחה איך יתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה אם כן יפה כח האשה הרבה מכח האיש דאלו נולד מום זה באיש אין אנו אומרין יכפוה להיות אצלו אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה ואם נולד באשה יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה השתא באיש שאינו מוציא אלא לרצונו כופין אותו להוציא ויתן כתובה אם נולדו בו מומין אשה שמתגרשת בעל כרחה לא כל שכן. אלא שרבינו גרשום עשה גדר לדבר וכי לאו קל וחומר שלא עלתה על לבו על כיוצא בזה לעגן האיש לבטלו מפריה ורביה אלא ודאי יגרשנה ויתן לה כתובה כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כח האשה מכח האיש אך כי ראה הדור פרוץ ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט ותקן להשוות כח האשה לכח האיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כך האשה אינה מתגרשת אלא לרצונה אבל לא יתכן כלל לומר במקום שהאיש כופין להוציא, לא יגרשנה בעל כרחה ואף אם תמצא לומר שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בעל כרחה מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט.

ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה ואינה יכולה לומר אין רצוני לקבל גט עד שיתן לי כתובתי דזו אינה טענה כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט כאשר הוכחתי נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב שהיה מחויב לה. והנמצא אתו יתן והמותר כאשר תשיג ידו הרי כתבתי לכם עניות דעתי."

והרא"ש כתב דבריו על שאלה שנשלחה מאשכנז בבעל שנעשית אשתו נכפית ולא היה יכול לגור עמה והאשה תבעה ממנו שאר כסות ועונה. ונשאל אם במקרה זה נוהג חרמו של רבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כרחה. ומלבד זאת לבעל לא היה כסף לשלם לאשה כתובתה כפי מנהג אשכנז שהוסיפו מאה ליטרין בכתובה. וכתב על זה הרא"ש, שכיוון שאם נפלו מומים כאלה בבעל יכפוהו לגרשה, אף ר"ג לא תיקן שלא יגרש אשה בעל כרחה, וטעמו מפני שהשווה כח האשה לכח האיש, וכמו שהאיש אינו מגרש אלא לרצונו אף האשה לא יגרשנה הבעל אלא לרצונה. אבל במקום שכופים את האיש לגרש, לא האלים רבינו גרשום כח האשה יותר מהאיש, ולכן בכה"ג יכול לגרשה בעל כרחה וללא הסכמתה, שבכה"ג לא תיקן ר"ג תקנתו.

וכתב על זה דנהי דמדינא דגמ' אשה שנפלו בה מומין יכול לגרשה, אך מכיוון שנסתחפה שדהו לא נפטר מתשלום כתובתה. וכתב שבימי הגמ' בכה"ג הבעל יתן גט ויפרע כתובתה ואם אין לו כדי כתובתה ישאר פרעון כתובתה חובו. והוסיף הרא"ש עוד שאם תמאן לקבל הגט ימנע ממנה שאר כסות ועונה. והיינו דאף דכל עוד לא גירשה לא פקעו חיובי האישות, אם רוצה לגרשה ומסרבת לקבל הגט יכול למנוע ממנה חיובי האישות, לפי שאין יכולה לתלות הגט בפרעון כתובתה, דכיוון שחייבת לקבל הגט עליה לקבלו, ופרעון הכתובה הוא חוב שהאיש מחויב לה, ומה שבידו ייתן והמותר ייתן לכשיהיה לו.

ומבואר מדברי הרא"ש שאף שאין בידו לפרוע כתובתה עכ"פ אין זה מונע ממנו לגרשה.

ג) והנה לשון הב"י היא "ועיין בתשובת הרא"ש", ולא כתב והרא"ש חולק עליהם וסובר שיכול לגרשה והכתובה תהיה עליו חוב.

ובדרכי משה שם כתב:

"דבמקום שמגרשה, מן הדין צריכה לקבל גט ואע"פ שאין לו לפרוע הכתובה, וכן הוא בתשובת הריב"ש סימן צ"א."

ועיין גם בבדק הבית שכתב שיש לעיין בתשובת הריב"ש, והנה ז"ל הריב"ש שם:

"מי שרוצה לקחת אשה על אשתו ויש ספוק בידו לזון ולפרנס את שתיהן אין האשה יכולה למונעו מזה כל שלא התנתה עמו כן בשעת נשואין אבל אם הוא עני ואין ידו משגת לזון ולפרנס את שתיהן יכולה לעכב עליו מלישא אחרת עליה או יוציא ויתן כתובה...

והיכא דאפשר ליה למיקם בספוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תייחד לי מטלטלין לאחריות כתובה ונדוניא שאין כתובה נגבית אלא במיתת הבעל או בגרושין.

וכן הדין היכא דלא אפשר ליה למיקם בספוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריותן אלא תקבל גיטה ואחר כך תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אחרת עליה וכ"ש אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שמן הדין כופין אותו לגרשה...

מיהו אם הוא רוצה מעצמו לישא אחרת עליה אין מונעין אותה ממנו אלא דאי לא אפשר ליה למיקם בספוקייהו והוא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו ואם אין לו תהיה כתובתה עליו עד שיהיה לו."

ומבואר מדבריו תרתי, חדא שהיכא ששהתה עשר שנים ולא ילדה שמדינא כופין אותו להוציא כדי שישא אשה, אם נשא אשה על אשתו ואינו יכול למיקם בספוקייהו, היינו שלא יכול לתת לה מזונות שמשועבד לה, אם הוא רוצה להתגרש יתן לה גיטה ויתן לה כתובה אם יש לו, ואם אין לו תהיה הכתובה עליו כחוב עד שיהיה לו. ומשמע דבריו כדברי הרא"ש, שהיכא שמן הדין חייב להתגרש כדי שיקיים פ"ו יכול לגרשה אף שאין לו לשלם כתובתה, והכתובה תהא עליו כחוב ובהמשך דבריו משמע שהיכא שלא שהו עשר שנים ולא יכול למיקם בספוקייהו יכולה לעכב עליו שלא ישא אשה אלא יוציא ויתן כתובה, ומשמע קצת שאם לא יתן כתובה אינו יכול להוציא ויהא עליו חוב, אלא הוא מנוע מלישא אחרת.

והנה בבדק הבית כתב על דברי הגאונים, הרי"ף, הרא"ש והתשב"ץ:

"ואינם נראים דברי סברא דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז, והראיה שהביא מידחיא בגילא דחיטתאה כמבואר למבין, וכמה תשובות כתובות בשם הגדולים ואינה שלהם."

ופשט דבריו מורים שדחה דברי הגאון הרי"ף והרשב"א וסבירא ליה שיכול לגרש האשה אף אם אין בידו לפרוע כתובתה, והנה בשו"ע לא גילה לנו המחבר דעתו, ולא הזכיר לא דברי הרי"ף והרשב"א ולא דברי הרא"ש והריב"ש.

ובדרכי משה שם כתב:

"דבמקום שמגרשה מן הדין צריכה לקבל גט ואף על פי שאין לו לפרוע הכתובה..."

ומשמע שמגרשה מן הדין בדווקא. והרמ"א בסימן קי"ט ס"ו, על מש"כ השו"ע "ויכול לגרשה בלא דעתה", כתב:

"ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה (תשובת הרא"ש והריב"ש)."

והנה הרמ"א לא סייג דבריו וכתב הדברים בסתמא ופשט דבריו מורים שבכל עניין יכול לגרש האשה, אף אם אין לו לשלם כתובה, דרצון הגירושין התלוי בדעת הבעל אינו תלוי ביכולתו לפרוע הכתובה. והרמ"א לא הזכיר דעת הרי"ף והרשב"א, ואולי משום דסבר כמו שכתב הבדק הבית, דמאן לימא לן דהרי"ף והרשב"א אמרו דבר זה, וצ"ע. ובאמת למעיין בעינא פקיחא יראה שאף הרא"ש והריב"ש לא כתבו דין זה במפורש, אלא במקום שהאשה חייבת להתגרש, בנכפית או בשהתה עשר שנים ולא ילדה. ומאן לימא לן שכשמגרשה מרצונו והאשה לא חייבת להתגרש. שאף הרא"ש והריב"ש יאמרו שיוכל לגרשה בלי שיפרע כתובתה.

ד) ובאמת שיש לעיין בלשון הדרכי משה דיש להסתפק מה משמעות דבריו, האם נימא שכוונתו שבמקום שמגרשה, מן הדין צריכה לקבל גט ואח"כ תתבע כתובה, דעד אחרי הגט לא הגיע זמן הפירעון, או שיש לפרש דבריו שבמקרה שמגרשה מן הדין, תקבל גיטה ואח"כ יפרע כתובתה דדינא הוא שכשמגרשה מן הדין, צריכה לקבל גט ולא יכולה לתלות בכתובה. אך היכא שמגרשה מרצונו ולא מן הדין, אין הכי נמי שלא יכול להפקיע שיעבודה בלי שישלם כתובתה.

והנה במה שהערנו לעיל שהב"י כתב לעיין בדברי הרא"ש בתשובתו (ובבדק הבית כתב לעיין בדברי הריב"ש), ולא גילה דעתו בהאי דינא כמאן פסק, והשמיט הדברים בשלחנו הטהור, עיין בשו"ת חוט המשולש חלק א' למהר"ש דוראן, נכדו של התשב"ץ, סימן נ"ד שכתב בביאור האי דינא, וז"ל:

"ולההיא דיוקא דדייק מר מלישנא דהגאון מהרי"ק ז"ל דקאמר ועיין במה שכתבתי בסי' קי"ז בתשובת הרא"ש ז"ל ואפיק מר מינה דאית לך רשותא לתרוכי אנתתיך דהיא לך שנואה ומצוה קא עבדת בתרוכין דידה שלא ליהוו לך מינה בנין דעבדין עובדא דלאו מעלייתא. ואמר מר הואיל ואית בהאי מילתא לפום דעתא דידך מצוותה. דחובה על בי דינא לאזדקוק להאי מילתא לאכרוחי להאי אנתתא לקבולי גיטא דידא שלא כרעותא. ואע"ג דלא אית לך למיהב לא כתובתה ולא נדונייתא כדאוכחת מההוא דיוקא.

נלע"ד דלא נתכוון מרן מהרי"ק ז"ל לההיא מילתא דחיקה ורחיקא לאברוחי אנתתא עלובתא למיזל מגברא דידה בלא כתובתה משום דגברא דידה לא אתיא ליה כפום דעתיה. ועובדין דידה אינן כרעותיה. דאי תימא הכי דבנתיה דאברהם אע"ה נפקי מגבריהו בעל כרחייהו. וכלהי גברי אכלי פורנא דידייהו ואמרי להו זילו לכו בלא כתובתה בשעתא דא עד דליהוי לי גוביינא דשעתא דאי לא אית ליה אפילו פרוטה חדא. מומי עזובא דא. דהא מילתא רחיקא מדעתא...

ולגבי אנתתיה תנייתא איברא דהכי קא אמרי דאית רשות לגברא דידה למיפטרה אפילו אדבר בעלמא והלכתא כוותייהו. ואפ"ה אי לית ליה ממונא למיהב לה כתובתה דידה מי יימר דיכיל בעלה למימר לה זיל לך דאת שנואתה דידי ואנא לא אית ליה קנינא למיהב לך אפילו מידי בעלמא. טול גיטך עד דיהיב רבון עלמא. חילא ושלמה. ואפרע יתך לנדונייא דילך ולכלא כתובתך. האלוקים אלו אמרה יהושע ן' נון האי לא נקבילנה דהיא מילתא קשיא היא עד דלא יקבל יתה דעתא.

דהא דהרא"ש ז"ל דקאמר עלה דהגאון מהרי"ק ז"ל פסקי דידה למימר ועיין במקום פלוני במלין דאינון שייכין דא וגם דאי נתכוון ז"ל לחלוק על הרשב"ץ ז"ל ומאן דעמיה הוה ליה לברורי מלתיה ולימא כדברי הרשב"ץ והרשב"א לא אתיא דעתיה. וכי מאן דפליג על הרשב"א והרשב"ץ ז"ל אמר להו למלתיה בדרך רמז והערה. ועיין במה שכתבתי וכו' ולימא אין זאת דעתי במילת' בריר'...

ולגבי תנייתא אע"ג דהלכתא כב"ה דלא אית ליה איסורא דתרוכין דידה אי אית ליה חילא למיהב לה כתובתה [ואי לית ליה] קושטא דמילתא דלא יכיל למיפטר יתה וראיה מההיא דאמרו רז"ל (יבמות ס"ג ע"ב) במדרש על פסוק נתנני ה' בידי לא אוכל קום זו אשה רעה וכתובתה מרובה. ואי יכיל גברא לתרוכי אנתתיה. דלא אתיא ליה בדעתיה. בלא כתובה מאי לא אוכל קום דאמרי רבנן ולימא להו להנהו תלמידי דההוא גברא דהויא ליה אנתתיה בישתא למיעבד לה צדקתא ויהבי ליה ממונא לאגבויי לה כתובתה כדאייתו לה לההוא עובדא במדרש...

אבל אי אינתתא דא אזלא באורחין דאורייתא אע"ג דהיא רעה לגבי בעלה תהוי עמיה כלהו יומיה כדאמרי רבנן (יבמות ס"ג ע"א) זכה כנגדו לא זכה מנגדתו דאי לא אית ליה חילא למיהב לה כתובתא דידה תהוי עליה ידא שעליו נאמר נתנני ה' וכו' ולא אית להו לבי דינא רשותא למיכרחה למיפק בלא כתובה אלא אי עבידי עמיה טיבותא למגבי לה מדידיהו כדעבדו הנהו תלמידי לרבן דידהו וכ"ש אי ריעותא דהאי אינתתא לאו אינון מאורחין אלימתא אלא ממלין דתמימותא ופתיותא."

ומבואר מדבריו דהוכיח מדברי הב"י דרמז לדברי הרא"ש, דסבירא ליה שהרא"ש לא חלק על הרי"ף והרשב"א, דאינהו מיירי באשה שאינה מוצאת חן בעיני בעלה ורוצה לגרשה, או אף אם שונאה מפני שאין מעשיה נראים לו, דאף דיכול לגרשה בזיווג שני, לא יוכל לגרשה בלי שיפרע כתובתה. אבל אם אין לו לשלם כתובתה לא יגרשנה. והרא"ש מיירי במקרה שהאשה חייבת לקבל גיטה דבכהאי גוונא יכול לגרשה וכתובתה תהא עליו כחוב. והוא הדין בכל מקום שחייבת להתגרש אינה יכולה לעכב הגירושין מפני שאין לו לפרוע כתובתה. וכן יש לפרש דברי הריב"ש דדווקא התם בשהתה עשר שנים ולא ילדה דמדינא דגמ' כופין אותו לגרש יכול לגרשה אף אם אין לו לשלם כתובתה. אבל כשאינו חפץ בה, אף שאין איסור לגרשה, אינו יכול לגרשה ולהפקיע שיעבודה עליו בלי שיתן לה מה שהתחייב בכתובתה ועיין לקמן. והנה לסברא זו הרא"ש לא פליג על הרי"ף והרשב"א, ולמש"כ גם הריב"ש לא פליג עליהם.

ה) וכן כתב בח"מ ס' קמ"ט סק"ה, וז"ל:

"אפשר לומר דלא כתב כן הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט... אבל במוציא לרצונו אפשר דמודה לרשב"א. ומיהו מדברי הריב"ש סימן צ"א משמע שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה, ואינה יכולה לעכב הגט עד שתהיה כתובתה מוכנת, כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה..."

ומבואר מדבריו כמו שכ' מהר"ש דוראן, ואין מחלוקת בהאי דינא בין הרשב"א והרא"ש, אלא דאיהו סובר שהריב"ש פליג וסבירא ליה שבכל עניין יכול לגרש אף שאין לו לשלם כתובתה, ומוכח דסבר דטעמו הוא משום דעדיין לא חל חיוב כתובה רק אחרי הגירושין, ולפיכך אין מניעה שיגרש אותה ויפקיע שיעבודה, דהרי ברצון הבעל תלי, מדין הגמרא. ורק לאחר שיתן לה גט חל חיובו, ובכהאי גוונא הוי ככל חוב, שחייב לשלמו. אך אין מניעה ליצור החיוב כיוון שאינו חפץ באשה לא נוכל לומר לו שימנע מלגרשה. ולדבריו הרמ"א פסק כריב"ש, אך הרי"ף והרשב"א והרא"ש והתשב"ץ פליגי עליה. ולדבריהם אין יכול לגרשה כשאינה חייבת להתגרש, אם אין לו לפרוע כתובתה.

והנה הב"ש שם סק"ו כתב לבאר הדברים, וז"ל:

"ויש לומר, הרב רמ"א איירי כשיכול לגרש על פי הדין, היינו בשונא אותה ובזיווג שני איירי, אז יכול לגרש אותה אפילו אין לו כתובה. אף הרשב"א מודה בזה. אלא שם איירי היכא דאין ראוי לגרש, כמו בלקתה דאין ראוי לגרש, כמו שכתב בסימן ע"ט, בזה קאמר אם אין לו לסלק הכתובה, אין רשאי לגרש. וכן בזיווג שני אם אין שונא אותה אין ראוי לגרש. ואם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש. ובתשובת הרא"ש מבואר... היכא דרשאי לגרש אינה יכולה לעכב בשביל פרעון הכתובה וכן כתב הריב"ש."

וסברתו היא כסברת השואל ר' שמואל אבוזמיל בתשובת חוט המשולש, דכל היכא דרשאי לגרש, אין למנוע ממנו לגרש את האשה, ואפילו שונא אותה מפני שאינה מוצאת חן בעיניו ואפילו לא עשתה דבר עבירה. ולא כמו שכתב המהר"ש דוראן שכשאינה מוצאת חן בעיניו גרידא אינו רשאי לגרשה, וסברתו דבזיווג שני רשאי לגרש אפילו בשנאה גרידא או אם אינה מוצאת חן אף שלא פשעה, ולסברתו גם הרשב"א יודה בזה, ולאו דווקא היכא שחייבת להתגרש. ומש"כ הרשב"א שלא יגרש היכא שאין לו לפרוע כתובתה, היינו במקום שאינו רשאי לגרש, וכפי שכתב השו"ע בסימן ע"ט ס"ג, דשם מיירי שחולה חולי ארוך ורוצה להיפטר מחיוב רפואתה, ולכן מגרשה, ועל זה אמר השו"ע שם: "ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ."

ועיין בב"ש שם. והוא הדין אם אין שונאה דאז אין ראוי לגרש דגם בזיווג שני אינו רשאי לגרש אלא אם שונאה, ולפיכך מכיוון שאין רשאי לגרשה לא יגרשה אלא אם יפרע לה כתובתה.

ומחלוקת הח"מ והב"ש היא מה שנחלקו השואל בתשובת חוט המשולש, והר"ש דוראן שחלק עליו וסבר דלא סגי בשנאה גרידא דגם בכה"ג אינו רשאי אלא אם היא חייבת להתגרש, כן נראה לומר בביאור דברי הראשונים בהאי דינא.

ו) ובגט פשוט סימן קי"ט ס"ק ח' הקשה על דברי הרמ"א מדוע השמיט דעת הרשב"א, וכתב:

"ויש לתמוה למה סתם מור"ם נגד גדולים הללו, איברא דראיתי בב"ה שכתב על תשו' הרשב"א דאינם נראים דברי סמכא, והראיה שהביא מידחו בגילא דחיטתא ולאו מר בריה דרבינא חתים עלה ע"כ... אמנם היה נראה דתשובת הרא"ש הנזכר לא פליג אהא דהרשב"א, דהרא"ש מיירי במי שאשתו נכפית דמן הדין היא חייבת לקבל גט לפיכך כתב דאינה יכולה לעכב משום זה הגרושין וכמו שפסקה מרן לעיל סימן קי"ז סי"א, אבל באשה דעלמא מודה דאינו רשאי לגרשה אם אין לו לפרוע כתובה. וכ"כ הריק"ש וז"ל אין אדם רשאי לגרש אשתו אלא אם יש לו לפרוע כתובתה ודוקא כשאינה חייבת מן הדין להתגרש מן התורה אלא שמוציאה בלי טענה עכ"ל."

והנה בראש דבריו סבר שאכן הרשב"א פליג על הרא"ש. מפני שראית הרשב"א אינה מוכרחת כמו שכתב הב"י ולכן דחי דבריו מהלכה, והנה הגט פשוט לא נתן טעם והסבר לדברי הב"י. ובביאור דברי הב"י יש לומר על פי מש"כ הפרי חדש סימן קי"ט ס"ק ח'.

ובתירוצו השני כותב הגט פשוט שהרא"ש לא חולק על הרשב"א, ודבריו מיירי במקום שחייבת להתגרש, וכמו שכתב הח"מ, וכמו שדקדקנו לעיל מדברי הרא"ש. ואחרי זה ראיתי שכן דקדק בדבריו הפרי חדש שם. וכן דקדק בבית יעקב סימן ע' ס"ד בדבריו, עיי"ש, ואכמ"ל.

ז) והנה לעיל הערנו שגם הרי"ף וגם הרשב"א בתשובותיהם הזכירו דברי הירושלמי שכתב דמי שגירש אשתו ולא פרע כתובתה חייב במזונותיה, והרי"ף והרשב"א דחו דברי הירושלמי מהלכה. והגט פשוט רצה להוכיח מדברי הירושלמי לנידון דידן, וז"ל:

"ומהירוש' שהביא הרי"ף בפר"ק דמציעא ופ' בתרא דכתובות דגרושה שלא נפרעה כתובתה בעלה חייב במזונותיה ודחה אותו הרי"ף בראיות נכונות גם הריב"ש סימן ש"ג הוסיף ראיה לדחות הירושלמי יש להוכיח קצת דאינה יכולה לעכב הגרושין בשביל הכתובה דאם יכולה לעכב הגרושין בשביל הכתובה וגרשה ולא פרע לה היה לו להתחייב במזונותיה כדמוכח ממה שכתב הטור סימן זה בשם הרמ"ה.

אך העיטור והרא"ש והטור לעיל סימן צ"ג פסקו בדברי הירושלמי דגרושה שלא נפרעה כתובתה בעלה חייב במזונותיה. ולדבריהם יש לומר דנעכב הגירושין בשביל הכתובה או עד שיבטיחוה בעד מזונותיה ועיין מהרש"ך ח"א ס"ס ק"ד יע"ש."

ודברי הגט פשוט צריכים ביאור, מה הראיה שמביא מירושלמי, דהרי בהמשך אומר שהעיטור והרא"ש פסקו לדברי הירושלמי. ונראה כוונתו לתלות האי דינא במחלוקת הרי"ף והריב"ש עם העיטור והרא"ש, דהרי"ף והריב"ש פסקו שלא כירושלמי, דאם גירשה ולא נתן כתובתה פטור גם ממזונותיה, דמכיוון שגירשה פקע שעבודו למזונותיה. וכתב על זה הגט פשוט שלדעת הרמ"ה שבשוטה שיכולה לשמור גיטה ואינה יכולה לשמור עצמה שתקנו חכמים שלא יגרשנה, אם עבר וגירשה חייב במזונותיה (והוכיח הטור מדבריו שגם לפני הגירושין חייב במזונותיה). שמעינן מדברי הרמ"ה שהיכן שאמרו חז"ל שלא יגרשנה, אם עבר וגירשה לא פקע שעבוד מזונותיה. ולפי זה רצה לומר הגט פשוט, שאי נימא שהיכא שאין לו לפרוע כתובתה אמרו חז"ל שלא יגרשנה, אף אם עבר וגירש לא פקע שעבוד מזונותיה. ולפיכך מדפסקו הרי"ף והריב"ש שבגירשה ולא פרע כתובתה אינו חייב במזונותיה, ש"מ שהיה מותר לו לגרשה. דאם היה נאסר עליו לגרשה ללא תשלום כתובתה, אף אם עבר וגירשה, חייב במזונותיה. וע"כ מדסברי דאינו חייב במזונותיה אחרי שגירשה ולא פרע כתובתה, ש"מ שמותר לו לכתחילה לגרשה.

ולכן כתב שלדעת העיטור והרא"ש שפסקו כדברי הירושלמי שבגירשה ולא פרע כתובתה חייב במזונותיה, צריכים לומר בטעמא דמילתא מפני שכשאין לו לפרוע כתובתה אסרו עליו לגרשה עד שימצא כדי פרעון כתובתה. ולפיכך אם עבר וגירשה, לא פקע ממנו חיוב מזונותיה, וזהו טעמה של הלכה זו. כך נראה לפרש דברי הגט פשוט.

אמנם לכשנדקדק בהסבר זה, לכאורה הדברים תמוהים, דהנה בשלמא לדעת הריב"ש, שיש המפרשים בדבריו שגם אם אין לו לשלם כתובתה יכול לגרשה, אתי שפיר, שמכיוון שיכול לגרשה, אם גירשה לא יהיה חייב במזונותיה. אך לדעת הרי"ף, הלא דברי הרי"ף בתשובותיו ברור מיללו שאינו רשאי לגרשה אם אין לו לפרוע כתובתה, ואפילו הכי כתב באותה תשובה על אתר שאם גירשה ולא פרע כתובתה (אף שיכול להיות שגירשה מרצונה), אינו חייב בתשלום מזונותיה. ש"מ שלא תלו הני מילי בהדדי. והוא הדין לרשב"א שסבר שאסור לגרשה אם אין לו לפרוע כתובתה, ואפילו הכי דחי דברי הירושלמי מהלכה וס"ל שאם גירשה פטור ממזונותיה. אלא שיש לומר שאם נקבל למה שהבאנו לעיל דברי הב"ש, שאף דברי הרשב"א והרי"ף מיירי דווקא היכא שאינו ראוי לגרשה כגון שחלתה או שאין שונאה, ולכן בכה"ג אם גירשה חייב במזונותיה, אבל היכא שמותר לו לגרשה כגון ששונאה בזה יודה הרשב"א לרא"ש ויהיה יכול ומותר לגרשה, והוא הדין שאחר הגירושין ייפטר ממזונותיה. אך פשט דבריו מורים שבאותו אופן שאסור לו לגרשה, אם עבר וגירשה פטור ממזונותיה.

וכן יש להעיר איפכא שהרי האחרונים למדו מדברי הרא"ש בתשובתו דסבירא ליה שיכול לגרשה אף אם אין לו לפרוע כתובתה, ולפי זה אם מגרשה כדין היה לו ליפטר ממזונותיה. ועכ"פ דיוקו של הגט פשוט שטעמא דחייב במזונותיה משום שאסור לו לגרשה, אינו מוכרח לסברת הרא"ש.

אמנם יש לומר דלמה שדקדקנו מדברי הרא"ש וכן הבין הגט פשוט בפירושו השני, שהרא"ש ס"ל דדווקא היכא שחייבת לקבל גיטה ומותר לו לגרשה, יכול לגרשה בלי תשלום כתובתה. ובכהאי גוונא באמת לכאורה ייפטר ממזונותיה. אך היכא שאינה חייבת להתגרש יודה הרא"ש לסברת הרי"ף והרשב"א שאין לו לגרשה, ולפיכך אם עבר וגירשה יהיה חייב במזונותיה. וצ"ע. ולפי זה, מה שפסק הרא"ש שבמגרשה ולא נתן כתובתה חייב במזונותיה, תלוי בנסיבות הגירושין, ופשט דבריו שזה דין גמור ולא תלוי בנסיבות הגירושין.

סוף דבר דברי הגט פשוט צריכים ביאור. ותלוי במחלוקת האחרונים שהבאנו לעיל בביאור שיטת הרשב"א בהאי דינא.

ח) אמנם בישועות יעקב בסימן קי"ט בפירוש הארוך ס"ק ד' תלה גם הוא מחלוקת הרי"ף והרשב"א והרא"ש בהיתר לגרש אשה בלי שישלם כתובתה, במחלוקת לגבי חיוב הגרוש במזונות הגרושה אחרי הגירושין כל עוד לא פרע כתובתה, וז"ל:

"...יש לומר דבהאי סברא נחלקו, דהרשב"א סובר כדעת הרי"ף דכיון שנתגרשה אין לה מזונות מש"ה סובר דא"י לגרשה באין לו כדי כתובתה דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם דאל"כ לא הועילו בתקנתן דכל אחד יערים לאפקועי חיוב כתובה מש"ה עשו חיזוק דכל זמן שלא יתן לה כתובתה לא יוכל לשלחה והרא"ש לסברתו דבאין לה ליתן כדי כתובתה אף בגירשה חייב במזונותיה א"כ הואילו חז"ל בתקנתן דלא שייך אתי לאערומי דיצטרך ליתן לה מזונות וז"ב...

ובזה יש לומר דכיון דרפואה בכלל מזונות א"כ בלא נתן לה כתובתה כמו דמחויב במזונות כמו כן מחויב ג"כ ברפואתה דחד טעמא אית להו הואיל ומעוכבת להנשא ומש"ה ברצונו להיות פטור מרפואה צריך ליתן לה כתובתה וא"ש הרי גיטה וכתובתה ותרפא א"ע וז"ב ונכון."

וסברא זו מבוארת גם בדברי הבית מאיר סימן ק', שכתב:

"... בב"י סימן קי"ט, תשובת הרשב"א בשם הרי"ף הרוצה לגרש ואין לו הכתובה אינו רשאי לגרש ומנדין אותו אם לא ציית דינא ומביא ראיה ממתני' דלקמן כו' ואם אמר הרי גיטך והרי כתובתך רשאי הא בלא כתובה אינו רשאי. לדבריו ל"ק דהאי ומה בזמן שאין לו כלום מנדין אם יגרש בלא כתובה בזמן התלמוד בשהיה לו מטלטלין שאינו רשאי עכ"פ לגרש ותו אינה קלה, ואף דמהרמ"א שם משמע שחולק ע"פ הריב"ש, מכל מקום יש לומר דהחולקים סבירא ליה כהירוש' שבטור סימן צ"ג שכ"ז שאינו מסלק הכתובה חייב במזונות ונמי אינה קלה. ולהירו' אין ראיה ממתני' הנ"ל לדין הרי"ף הנ"ל דאלו לא יאמר הרי כתובתך יהא חייב במזונות ורפואה ואינו פועל בהגרושין והרי"ף הוא החולק על הירושלמי וכן משמע בתשובת הרשב"א שסידר ב' הדינים תכופי' עכ"פ חד דינא מוכרח מהמתני' (ודעת הריב"ש שבסימן צ"ג בב"י בשמו שלא כהירושלמי וגם אינו סובר כהרי"ף צ"ע איך מיישב המשנה וע' סימן ע"ט למה שבארתי ל' הרמ' אף המתני' מיושב). אך לשטת הרי"ף עדין קשה מה מקשה בנדרים הא עכ"פ אינו רשאי לגרש עד שישלם הכתוב' ודלמא הא דחייבי ר"ט היינו דאסרו בהגרושין עד שישלם. וע"כ דזה אינו דהא איהי לא תבע הגרושין אלא הוא מפני שנדרה וא"כ נהי דהוא הגורם מ"מ לא גרע בהנדר ממי שעבר וגירש ובעבר וגירש ע"כ דמודה הרי"ף ששוב אין עליו דין באין לו כלום וה"ה בזמן הש"ס בדלית לו קרקע ושפיר מקשה."

חזינן מדברי הישועות יעקב והבית מאיר, דאינהו סבירא להו דאי נימא שבבעל שאין לו לפרוע דמי כתובה יוכל לגרש והכתובה תהא עליו חוב, עקרת עיקר הטעם שחייבו חז"ל בכתובתה, שהרי תקנתם היתה כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, ואם יכול לגרשה בלי שיפרע כתובתה מיידית, ופרעון הכתובה יהיה חוב, שוב היא קלה בעיניו לגרשה. ולהכי אף שמעיקר הדין סברת הרא"ש והריב"ש היא שכתובה היא חוב גרידא, מיהו בעצם תנאי כתובה כלול, שיהא חייב לשלם לה עם הגירושין, דאם לא כן היא קלה בעיניו להוציאה, ולכן כתבו שלרי"ף ולרשב"א שס"ל שבגירשה ולא נתן כתובתה פטור ממזונות. אי נימא שיכול לגרשה בלי תשלום כתובה, שוב קלה בעיניו להוציאה, דהרי בגט מפקיע חיוב מזונות, וכתובתה תהא עליו חוב גרידא, ואם אין לו כדי לשלם כתובתה לא יגרש, אך הרא"ש שסובר שבכה"ג חייב עדיין במזונות איכא למימר כפשוטו שהוי חוב גרידא, ואם תאמר שעדיין קלה בעיניו להוציאה שאין חייב לפרוע כתובתה, איברא, אין היא קלה בעיניו להוציאה, דהרי עדיין חייב במזונותיה, כל עוד לא פרע כתובתה משלם. ועיין בבית מאיר שם שכתב שמהאי טעמא נקט הרשב"א שני הדינים בסמוך. וכפי שהבאנו לעיל גם הרי"ף נקט תרוויהו בסמוך, מהאי טעמא דהנך דינים תלויים בהדדי.

והנה מה שהקשה הבית מאיר על הריב"ש, יש לומר שהריב"ש יסבור, מכיוון שעכ"פ הוי חוב שוב אינה קלה בעיניו להוציאה, וכן יש לישב הוכחות התשב"ץ וכמו שכתב הפר"ח הבאנוהו לעיל.

והנה לעניין הלכה, יש לומר שכולי עלמא ס"ל כסברת הרא"ש והריב"ש שכתובה היא חוב שחל מיד עם הגירושין, ומעיקר הדין אמנם לא חל החיוב עד אחרי הגט, אלא שחז"ל האלימו חיוב כתובה שחייב לשלם עם הגירושין ולא יגרש אלא אם פורע מיד.

ט) והנה הישועות יעקב בפירושו הקצר סק"ו כתב גם הנפק"מ למעשה וביאר דברי הרמ"א, וז"ל:

"ולדינא באם הוא מוכרח לגרשה באופן דמיירי הרא"ש בתשוב' כגון שהיא נכפית וכדומה ואין לו לשלם הכתובה אין הכתובה מעכבת הגירושין מדינא. אבל כשמגרשה מרצונו במקום שלא נהגו חדרגמ"ה הכתובה מעכבת וע"כ סתם הרמ"א ז"ל הדברים דלדידן בלא"ה יש חדרגמ"ה ובמקום דלא שייך תקנת רגמ"ה אף עיכוב הכתובה אינו מעכב הגירושין והסכימו לזה כל האחרונים והב"ש וכן נכון לדינא."

והנה מתוך דבריו משמע שהיכא שהאשה חייבת להתגרש כגון בנכפית המופיעה בתשובת הרא"ש, או שיש חיוב מטעם אחר, אף אם לא הפסידה כתובה, בכה"ג לא האלימו חז"ל חיוב הכתובה שלא יוכל לגרשה אלא אם פורע הכתובה. דאדרבה בכה"ג רצו שתהיה קלה בעיניו להוציאה, ולכן בכה"ג אוקמוה על עיקר דינא, שהבעל יכול לגרשה, והכתובה תהא חוב עליו. דלא נימא דתקנת חז"ל לכתיבת כתובה תמנע ממנו לבצע חיובו לגרשה.

ולהכי בבני אשכנז, שעומד כנגדם חרמו של רבינו גרשום ולא יוכלו לגרש האשה ללא הסכמתה, אלא אם היא מחויבת לקבל גיטה. בכה"ג יכול לגרשה אף אם אין לו לפרוע כתובתה מידית, אלא יגרשה וכתובתה תהיה חוב עליו. אמנם לבני עדות המזרח דלא נהגו בחרמו של רבינו גרשום היכא דמדינא אין מניעה שיגרשנה אף אם אין היא מחויבת בגט, באנו למחלוקת הרי"ף והרשב"א והרא"ש והריב"ש. דלהרי"ף והרשב"א לא יגרשנה אלא אם משלם כתובתה, דאם לא כן מה הועילו חז"ל בתקנתם, דחיוב כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולכן רק כשחייבת להתגרש יכול לגרשה וכתובתה תהיה חוב. אך לרא"ש ולריב"ש גם בכהאי גוונא יכול לגרשה, אך למעשה אף בענין הזה אין נפק"מ גם לבני עדות המזרח, דהרי כתב הרמ"א בסימן א' ס"י שכל אשה שנישאת, נישאת ע"ד המנהג, וכיום המנהג שלא לגרש בע"כ וכנגד רצונה. ואם כן חזר הדין כמו שאמרנו לעיל לכו"ע בזמן הזה. שאם חייבת להתגרש יכול לגרשה אף אם אין לו לפרוע כתובתה ואם אינה חייבת לא יגרשנה אלא אם כן פורע כתובתה.

והנה העולה מהאמור לעיל, הרי"ף, הרשב"א והתשב"ץ סברי שאין לאדם לגרש את אשתו אלא אם כן פורע כתובתה, והוכחתם היא ממשנה בכתובות נ"א, א, דקתני התם:

"נשבית חייב לפדותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה ותפדה את עצמה אינו רשאי. לקתה חייב לרפאותה. אמר הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי."

וביאור המשנה שלא יכול להפקיע שעבודו לפדותה אף אם יגרשנה ויתן כתובתה, אמנם חיובו ברפואתה ניתן להפקעה אם יגרשנה ויתן כתובתה. ומזה הוכיח הרשב"א שלא יכול להפקיע שעבודיו לאשה אלא אם פורע כתובתה, ומזה הוכיחו הרי"ף והרשב"א שאינו יכול לתת את הגט אלא אם כן פורע כתובתה.

י) והנה אין ספק שהמשנה מדברת כשהאשה לא פשעה נגדו, ואף אינו שונא אותה ואינה חייבת להתגרש, ואדרבה הבעל נוהג שלא כדין, ועל זה כתבו הרי"ף והרשב"א דלא יגרשנה ללא פרעון כתובה. והרא"ש מיירי היכא שהאשה חייבת להתגרש, וכמש"כ גם דברי הריב"ש מיירי בכה"ג. והב"י הקשה תשובות הראשונים אהדדי ולא גילה לנו דעתו לא בב"י ולא בשו"ע, ובשו"ת חוט המשולש כתב שלדעת הב"י לא פליגי, ודברי הרא"ש מיירי כשמצד הדין מחויבת להתגרש והרשב"א מודה לרא"ש בכה"ג, ודברי הרי"ף והרשב"א מיירי כשאין עילה לגירושין שבכה"ג לא יגרש אלא אם יפרע כתובתה. וכסברא זו כתב גם הח"מ, אך לדעת הב"ש כל היכא שמצד הדין מותר לו לגרשה לא פליגי הרי"ף והרשב"א שיכול לגרשה והכתובה תהיה חוב. ודברי הרי"ף והרשב"א מיירי כשעשה שלא כהוגן, שמגרשה בגלל מחלתה או שלא פשעה כנגדו. וכן הכריעו האחרונים להלכה שדווקא היכא שחייבת להתגרש יכול לגרשה גם אם אין לו בכדי לשלם כתובתה, אך במקרה שאינה חייבת לא יגרשנה אלא אם כן נותן כתובתה.

והנה נראה לומר בביאור סברת הרי"ף והרשב"א, דלכאורה הרא"ש והריב"ש ברור מיללו, שהכתובה היא חוב ולא התחייב בחוב זה רק אחרי הגירושין. ואם כן כל עוד לא גירש אין עליו חיוב. ומדוע נמנע ממנו לגרשה, דכשמגרשה מגרשה כדין ועדיין אין עליו חוב, וכל החיוב יתחיל רק משיגרשנה, ומדוע נמנע ממנו זכותו לגרש את האשה, שהרי התורה תלתה גירושין בדעת הבעל.

ונראה לומר על פי מש"כ הרשב"א בגיטין ע"ה, א, בביאור הסברא מדוע יכול לגרש את האשה בעל כרחה, שהרי אמרו שם שנתינה בעל כרחה לא הוי נתינה, ומדוע שיועיל בגירושי אשה. וכתב שם הרשב"א:

"ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה, אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו...

אבל גבי גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו, וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד, אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו, כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה, נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו, ואל תחייבהו. וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלווה הויא נתינה."

וביאור דבריו הוא שמכיוון שהאיש קונה את האישה ואין האישה קונה את האיש, חיובי האיש לאשתו נובעים מהקניין. ולפיכך מכיוון שקידש את האשה חלים עליו שעבודי אישות, ואין אפשרות להכריח אותו להחזיק בקניינו, ולפיכך הגירושין הם הוויתור על זכויות הקניין באשתו, ולכן הדבר תלוי ברצונו בלבד, וממילא פקעו השעבודים שלו כלפי האשה דכל חיובו נובע מהיותה אשתו.

ומעתה נחזי אנן, דמדאורייתא ודאי יכול לגרש את אשתו ואם גירשה פקעו שעבודיו, וגם הרי"ף והרשב"א לא כתבו שלא יועילו הגירושין אלא מנדין אותו שלא יגרש, ובביאור האיסור לגרש היכא שאיכא חדר"ג. או היכא שמצד הדין לא יכול לגרשה, כגון בלקתה או שאינו שונאה, משום דאדעתא דהכי השתעבד לה שלא יוכל לגרשה ולהפקיע השעבוד ללא עילה.

ומעתה יש לומר דיסוד החיוב בכתובה כולל תרתי, חיובו בשארה כסותה ועונתה ושאר חיובים של בעל לאשתו, והתחייבות נוספת שכשיגרשנה יפרע כתובתה. ומעתה יש לדון האם ההתחייבויות קשורות זו בזו, די"ל דהרי"ף והרשב"א הבינו שכשנושא אשה מתחייב לה בכל חיובי אישות כל עוד הם נשואים ושאם יגרשנה יפרע כתובתה, והחיובים תלויים זה בזה. ולפיכך הוכיח הרשב"א מדין המשנה בחלתה, שהרי חיובו ברפואתה הוא חלק מחיובי האישות והוי בכלל חיוב מזונות, ומוכח במשנה שאינו יכול להפטר מחיובו כלפיה כאשתו אם לא יתן כתובתה, דהיינו שאינו יכול להפקיע חיובי הנישואין אם לא יפרע לה מה שהתחייב לתת לה עם הגירושין.

ויש לומר דבזה פליגי הרא"ש והריב"ש, דנהי שהתחייב לה בעת הנישואין בכתובה לכשיתגרשו, שני החיובים הם חיובים נפרדים, ואינם תלויים זה בזה. חיובי אישות הם חיובי הבעל כל עוד הצדדים נשואים ולפיכך אם הבעל רוצה להפקיע קניינו, אי אפשר למנוע ממנו מלגרשה וכמש"כ הרשב"א, ולפיכך משגירשה פקעו חיובי האישות, וכשמגרשה חל עליו החיוב הנוסף שקיבל בעת הנישואין תשלום כתובתה לכשיגרשנה, ועל זה כתב הרא"ש שהחיוב חל רק אחרי הגירושין, ולפיכך אין למנוע ממנו להפקיע חיובי האישות בגירושין מפני חוב שעדיין לא חל.

יא) והיה אפשר לומר עוד בביאור דעת הרי"ף והרשב"א, דהאשה יכולה לעכב הגירושין ולומר שאינה מסכימה להתגרש שאינו יכול להפקיע חיובו במזונותיה חיובו כלפי אשתו הנשואה בהפקעת הנישואין, ללא תשלום חיובו של אחר הגירושין. ואי נימא כהך סברא, יש לומר דבמה דברים אמורים שאינו יכול לגרשה אם אינו פורע כתובתה, דווקא היכא שהוא חייב במזונותיה, דאז נאמר לו שאין בכוחו להפקיע שעבודו לאשתו הנשואה בגירושין, אם לא יתן לה מה שהשתעבד לה עם הגירושין. אבל היכא שכבר נפטר ממזונותיה, שאין בגירושין הפקעת שעבוד, בזה אי אפשר למנוע ממנו מלגרשה, שהרי הגירושין אינם מפקיעים שעבוד. ובכהאי גוונא נימא שאחרי הגירושין יחול חוב תשלום כתובה והוי כשאר חובות שעליו לפרוע, אבל אין בעצם היווצרות החוב כדי למנוע ממנו לגרשה. ובזה יודה הרשב"א, דראייתו היא מהמשנה בכתובות שחל על הבעל חיוב רפואתה, ורוצה להפקיע שעבודו לרפואתה. ועל זה אמרה המשנה שלא יכול להפקיע שעבודו אלא אם יפרע לה כתובתה, ואם אין בידו לפורעה לא נתיר לו לגרשה. ולדעת הרא"ש אם יגרשה לא יפקע חיובו ברפואתה כל עוד לא פרע כתובתה, וכמוש"כ הישועות יעקב והבית מאיר.

אך באמת יש לפרש סברת הרי"ף והרשב"א באופן אחר, דעצם התחייבות האדם לאשתו בעת הנישואין לפרוע כתובתה, היא התחייבות שקיבל עליו שלא יגרשנה אלא עם תשלום כתובתה. וכיוון שההתחייבות היא בכהאי גוונא, כל עוד אין בידו לפרוע כתובתה לא נתיר לו לגרשה. שהרי אדעתא דהכי נישאה לו שאם יגרשנה יפרע כתובתה, ולפיכך אינו יכול לגרשה ללא תשלום כתובתה, ואין זה כשאר חוב שקבע בו זמן הפרעון. ואי נימא כהך סברא אף במקום שהבעל נפטר ממזונותיה, ואין בגירושין הפקעת שעבוד, אפילו הכי לא יוכל לגרשה אלא אם כן פורע כתובתה, שהרי זו התחייבות בפני עצמה לפרוע כתובתה בעת הגירושין.

אמנם אף שכתבנו שיש סברא לפרש החיוב באופן זה, פשט הדברים מורים כסברת הרא"ש והריב"ש, שתשלום כתובה הוא חוב שחל בעת הגירושין, ולא מצאנו שהרי"ף והרשב"א חלקו עליהם בעיקר סברתם, וראייתם היא מהמשנה בכתובות שעיקרה מורה שיכול להיפטר מחיובי האישות אם יגרשנה ויפרע הכתובה, וש"מ כמו שהוכחנו לעיל שאינו יכול להיפטר מחיובו אלא אם כן יפרע כתובתה, דלכך התחייב בעת הנישואין שיפרנסה כל עוד היא נשואה לו ולפרוע כתובה לכשיתגרשו. ואם רוצה להפקיע חיובי הנישואין אינו יכול לעשות כן אלא בקיום התחייבותו עם הגירושין. ויש לפלפל עוד בדברים, ועוד חזון למועד.

העולה מכל האמור לעיל, שלדעת הרא"ש והריב"ש היכא שהאשה חייבת להתגרש, יכול לגרשה אף אם אין לו לשלם כתובתה, והכתובה תהיה עליו חוב. והרמ"א הביא דברי הרא"ש והריב"ש ופסק כמותם. ובשו"ת חוט המשולש והח"מ כתבו שהרי"ף והרשב"א לא נחלקו על הרא"ש והריב"ש במקרה שהאשה מחויבת להתגרש. ובב"ש הוסיף שלא רק במקום שמחויבת להתגרש אלא אף במקום שראוי לגרשה.

והנה הגט פשוט הביא שתי דעות, חדא שהב"י הכריע כדעת הרא"ש שגירושין אינם תלויים בתשלום כתובה. ולדעה השנייה שכתב שתלוי אם האשה חייבת לקבל גיטה או שאינה מחויבת, והיכא שאינה מחויבת הוא חייב בתשלום כתובתה והכריע כסברא זו, וכמו שכתבו חוט המשולש והח"מ.

ויש להוסיף עוד סברת הישועות יעקב והבית מאיר שהיכא שחייבת להתגרש לא העמידו חז"ל גזירתם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולסברתם יוציא ורק אח"כ ישלם כתובתה.

יב) ובנידון דידן יש להוסיף שכיוון שהבעל נפטר ממזונותיה על פי פסק בית הדין, אין בגירושין משום הפקעת זכויות האשה, ולפיכך אין מקום לתלות הגט בתשלום כתובה. לפיכך נראה בנידון דידן שעל האשה לקבל גיטה, וחוב הכתובה ייזקף על הבעל, והאשה תוכל לממשו אחרי הגירושין.

וכסברא זו כתב ביד אהרן הגהות ב"י אות ב' ג' וד', וכן הכריע גם הכנה"ג באהע"ז סימן קנ"ד אות נ"ג, וז"ל:

"כל אשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה והוא רוצה לקיים פ"ו זורק לה גיטה וישאר הכתובה עליו חוב וכגון זה לא תקנו הראשונים שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ נותן לה כתובה הרדב"ז ח"ב סימן ק"ו ועיין במודפסות ח"א סימן רי"ח וכן מבואר מדברי הרא"ש ז"ל כלל מ"ב שהביא רבי' בסוף סי' קי"ז וראיתי להרש"ך ח"א סי' ק"ד נסתפק בזה אם יכול לגרשה ותהא כתובתה חוב עליו או אינו יכול לגרשה וכתב ולא אכריע לא' מן הצדדים עד שאמצא ראיה ברורה ומהר"ש ן' ויליסיד ז"ל הגיה עליו בלשון הזה יש ראיה ברורה מדברי גאון הביאם הרשב"ץ בתחלת תשו' וז"ל תשו' לגאון דאין אדם יכול לגרש את אשתו אם לא יפרע לה כתו' והביא תשובת הרי"ף ז"ל על זה שאינו יכול לגרשה אם לא יתן לה כתובה וכתב לפסק הלכה דאינו יכול לגרשה אם לא יתן לה כתובה ע"כ...

ונראה לפ"ד שאין ראיה מתשו' זאת לפשוט ספקו של הרש"ך ז"ל דהרי"ף והגאון והרשב"ץ ז"ל מדברים במי שרוצה לגרש את אשתו בלי טענה ועל זה פסקו הרבנים הנזכרים דאע"ג דקי"ל דיכול האיש לגרש את אשתו כשירצה דקי"ל כב"ה דיכול לגרשה אפי' הקדיחה תבשילו ה"מ בפורע לה כתובה אבל אם אינו פורע לה כתובה לא יגרשנה ותהא כתובה חוב עליו עד שתשיג ידו אבל מי שרוצה לגרש את אשתו כדי לקיים פ"ו דלכלהו רבוותא חוץ מהר"י מינץ ז"ל אין חרם רגמ"ה מונעו מלגרשה או בטענה אחרת שיש מצוה בגירושיו יודו הרבנים הנז' שיכול להוציאה ותהא כתובה חוב עליו עד שתשיג ידו."

וכפי שכתבנו הדברים מפורשים בתשובת הריב"ש. וכן כתב גם בתשובות הרדב"ז ח"א סימן תנח, וז"ל:

"שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שנשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה וכתובתה מרובה ואין לו, מה תקנה יעשה לקיים מצות פריה ורביה לפי שיש עליו שבועה בכתובה כמנהג המדינה.

תשובה כבר נשאלתי על כיוצא בזה פעמים אחרות והעליתי שיפייס בכל מה שדרך הנשים להתפייס ואם לא נתפייסה אנוס הוא ומתירין לו שבועתו דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה כדי שתתפייס ואחר שיתירו לו שבועתו אם תרצה להיות אצלו בצרה מוטב ואם לא תרצה להיות אצלו בצרה מגרש אותה ונותן לה כל מה שיש בידו והשאר מסדרים עליו כדין שאר בעלי חובות דעלמא ואין כופין אותה לשבת אצלו בצרה שלא נשאת אלא על תנאי שלא ישא אחרת ואין מתירין אותו לישא אשה עד שיגרשנה ויתן לה מה שנמצא בידו ויסדרו אותו מפני תנאי כתובתה ואע"ג דתקנו הגאונים ז"ל שלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ יתן לה כתובתה הנ"מ בעל כרחה אבל הכא היא רוצה להתגרש שאינה רוצה לעמוד עם צרה והוא רוצה לקיים מצות פריה ורביה. הנלד"כ."

לפיכך על האשה לקבל גיטה, וזכותה של האשה לממש פסיקת בית הדין לחיוב הבעל בכתובתה בלשכת הוצאה לפועל כפי הנהוג בכל חוב, ואין היא רשאית לעכב סידור הגט.

במקרה שלפנינו התרצתה האשה להתגרש עוד לפני שהוקלדו נימוקים אלו והצדדים התגרשו. אך מכיוון שיש בהם כדי להורות הלכה במקרים רבים הבאים לפנינו לכן הוקלדו הנימוקים עתה וצורפו לתיק.

מותר לפרסם לאחר השמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ט"ו בטבת התשע"ו (27/12/2015).

הרב שלמה שפירא – אב"ד