ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב חיים ויקטור וידאל
דיין
תיק מספר: 995949/8‏
תאריך: כ"ד בשבט התשע"ו
03/02/2016
מבקש פלוני
בא כוח המבקש טו"ר אליאב ביטון
משיבה פלונית
בא כוח המשיבה עו"ד משה בן מאיר
הנדון: מקום הדיון בבקשה לשינוי הסדרי ראייה
נושא הדיון: מקום הדיון בבקשה לשינוי הסדרי ראייה

החלטה
בקשת ב"כ האב לשינוי הסדרי ראייה, תגובת ב"כ האשה ובה טענה לחוסר סמכות שיפוטית לביה"ד הרבני לדון בנושא, ואם יוכרע שקיימת סמכות שיפוטית לביה"ד הרבני, בקשה להעביר את מקום הדיון לביה"ד הרבני באשקלון – מקום מגורי האשה כעת.

א. נטען ע"י ב"כ האשה כי ביה"ד נעדר סמכות שיפוטית בהסדרי הראייה, ואף שבבקשות האחרונות של ב"כ האשה לא נטענה טענה זו, מכל מקום הואיל והטענה נטענה בעבר, ביה"ד רואה לנכון בשלב זה לקבוע את הסמכות השיפוטית בין הצדדים, כדלהלן.

ביה"ד מבהיר שהסמכות השיפוטית בנושא הסדרי הראייה כבר ניתנה לביה"ד הרבני משום שהתקיים דיון פרונטאלי בנושא הסדרי הראייה, ראו פרוטוקול דיון מתאריך ב' בכסלו תשע"ה (24.11.2014) שורות 80–96 ובשורות 133–146, ובו ביום ניתנה החלטה שנקבעו בה הסדרי ראייה והסדרי לינה כדלהלן:
"ד. הסדרי הראייה: האב יבוא לבית האם וייקח את הילד פעם בשבוע, ביום ג', למסגרת של 4 שעות, בין השעות 15:00 עד 19:00 (עניינה של המסגרת הוא שהאב רשאי להחזיר את הקטין לפני השעה 19.00 אבל עליו לקחת אותו בזמן – בשעה 15.00 או בשעה אחרת שתתואם 24 שעות מראש).

סדר לקיחת הקטין: האב יבוא לבית האם ביישוב [ג']. כמו כן,

ה. הסדר לינה: כל שבת שלישית (החל מיום 05/12/14), הילד ישהה אצל אביו. האב ייקח את הילד מבית אמו שעתיים וחצי לפני כניסת שבת ויחזיר אותו לבית אמו שעתיים לאחר צאת השבת."
לאור זאת מתקיימת כאן 'סמכות נמשכת' על פי הכלל של 'דן ופסק'.

ב. בטענות ב"כ האשה האחרונות, נטען, כי אף אם יוחלט שקיימת סמכות שיפוטית לביה"ד הרבני לדון בהסדרי הראייה, מבוקש עדיין, שמקום הדיון בנושא הסדרי הראייה יתקיים באשקלון – מקום מגוריה של האשה כיום.

קוטב מחלוקת הצדדים נסוב סביב לשון תקנת הדיון בסעיף י(3):
"הוגשה תביעה בענייני אישות והתנהל דיון בבית־דין במקום פלוני, אם הדיון הסתיים בגירושין – תהא בידי אותו בית־דין הסמכות לדון בעניינים הקשורים אותה תביעה, גם לאחר הגירושין, הסתיים הדיון בהחלטה סופית אחרת בתיק העיקרי – תהא בידי אותו בית־דין הסמכות לדון בשינוי אותה החלטה אם אחד הצדדים ממשיך לגור באזור שיפוטו של אותו בית־דין."
מצד אחד, מהסיפא של לשון התקנה עולה כי הסמכות המקומית הנמשכת שהוקנתה לביה"ד לדון בעניינם של הצדדים היא רק במקרה שאחד הצדדים ממשיך להתגורר באזור השיפוט המקורי (מקום התגוררו הצדדים בזמן התביעה). אבל במקרה שכל אחד מהצדדים כבר אינו מתגורר במקום השיפוט המקורי, אין לביה"ד שבמקום המקורי סמכות נמשכת לדון בעניינם של הצדדים. משכך, חוזרים אנו לתקנה ז (1) שבה נאמר:
"התובע הולך אחר הנתבע, ולכן על התובע להגיש את תביעתו לבית־הדין האזורי של מקום הנתבע."
ולפי זה בני"ד שאף אחד מן הצדדים כבר אינו מתגורר בנתניה, יש לילך אחר מקום מגורי האשה החדש משום שהאב הוא התובע את הסדרי הראייה כרצונו, והאשה היא הנתבעת. כך נטען ע"י ב"כ האשה.

כנגד זה טען ב"כ האב: "טעה המשיב שצוטט הסיפא לסעיף י(3) שמצריכה מקום מגורים פיזי, אינה נכונה למקרה הנדון היות שמדברת שהדיון הסתיים עם "החלטה סופית אחרת", לא גירושין ולכן נצרך מקום מגורים פיזי של אחד הצדדים". לפי דבריו, המקרה בני"ד שייך לרישא של לשון התקנה ש"אם הדיון הסתיים בגירושין תהא בידי אותו בית־דין הסמכות לדון בעניינים הקשורים אותה תביעה, גם לאחר הגירושין", ובפשטות משמע שלביה"ד המקורי נתונה הסמכות – בכל מקרה – אף אם שני הצדדים אינם מתגוררים עתה במקום השיפוט המקורי, בניגוד למקרה בו ניתנה החלטה אחרת והצדדים לא התגרשו, שרק אז קיים צורך שאחד הצדדים יתגורר באזור השיפוט המקורי.

כדי לעמוד את מהותה של התקנה, יש להבהיר מהו מקור הדין, מהי מהות התקנה ומדוע קיים הבדל כאשר הצדדים התגרשו, שסמכות השיפוטית נמשכת לביה"ד הראשון אף אם כעת אף אחד מהצדדים אינו מתגורר במקום הראשון, לעומת המקרה שניתנה החלטה אחרת בתיק שאז יש צורך שאחד הצדדים ימשיכו לדור במקום הראשון.

הכלל ההלכתי הבסיסי ביותר בנושא זה הוא שהולכין אחר מקום הנתבע, כך פסק הרמ"א בחו"מ סימן י"ד סעיף א. על יסוד זה נקבע בתקנות הדיון סעיף ז (1) שעל התובע לפתוח את התיק התביעה במקום אזור שיפוט הנתבע.

כאשר קרה מקרה שלאחר שהתקיימו דיונים בבית הדין, אחד הצדדים או שניהם עברו להתגורר למקום שונה מאזור השיפוט המקורי, גם אז היינו צריכים להיאחז בהלכה ובתקנה זו שעל התובע לילך אחר הנתבע. וכ"כ פרופ' אליאב שוחטמן בספרו סדר הדין בבית הדין הרבני ח"א עמ' 288:
"עצם העובדה שבית הדין במקום פלוני כבר קיים דיונים בעיינם של בני הזוג, אינה שיקול מכריע בכל מקרה. כך למשל, אם בעבר התקיימו דיונים במקום פלוני, אבל ברגע זה אין אף אחד מהם מתגורר באותו מקום, אין סיבה להמשיך ולקיים שם את הדיונים. בעניין אחד פסק בית הדין הגדול בירושלים, שאין שום טעם להטריח ולטלטל את הצדדים להתדיין בטבריה בזמן ששניהם נמצאים באזור שיפוטו של בית הדין בתל־ אביב [ראה ערעור תשכ"ה/66]."
אבל נראה שתקנה י(3) נועדה למקרה בו ישנם שיקולים מיוחדים לקיים הדיון במקומו הראשון. היטיב להגדיר זאת ספר הנ"ל עמ' 287 הערה 267:
"כי ראוי לייחס משקל רב לעובדה שבית הדין אחד כבר דן בעניין והא מצוי בו יותר מבית דין אחר, קיום הדיון באותו בית דין שכבר דן בעין יש בו גם יעילות, וגם משום מניעת בזבוז זמנם של הצדדים ובית הדין במיוחד אמורים הדברים כשאותו בית דין כבר נתן החלטה בעניין."
ואכן מצינו שעוד לפני שנתקנה התקנה משנת תשנ"ג, בערעור תשמ"ז/211 מיום ו' ניסן תשמ"ז (הרכב הרבנים הגר"א שפירא, הגר"י קאפח והגר"י קוליץ) נפסק שאפילו אם עוד לא ניתנה החלטה, אך התקיימו הדיונים, שיש לחזור לביה"ד בו התקיימו הדיונים. [יש להבין מדוע בפסק דין זה נטו מעיקר הדין שהולכים אחר המקום הנתבע. על כך נדבר בהמשך].

וכך נפסק לאחר שנת תשנ"ג, בפסק דין מיום י' אד"ב תשנ"ה ערעור תשנ"ד/512 (הרכב הרבנים הגר"מ אליהו, הגר"א הורביץ והגר"ש בן שמעון). שם מדובר היה באישה שעזבה את מקום המגורים המשותף בירושלים וחזרה לעירה בנתניה. לאחר שכבר התקיימו דיונים בבית הדין בירושלים, נפסק, מקום השיפוט הוא בירושלים, ואי אפשר להעביר את התיק לבית הדין אחר ללא הסכמת הצדדים. יש לציין שהגם שפסק דין זה ניתן לאחר שנקבעה התקנה, אך מלשון התקנה משמע שכל עוד לא ניתנה החלטה, אין סמכות נמשכת לביה"ד המקורי, ואילו משני פסקי הדין הנ"ל, עולה, שביה"ד המקורי קונה סמכות נמשכת אפילו אם רק התקיימו דיונים בפניו ללא מתן החלטה. גם על כך נדבר בהמשך.

יש לציין עוד שבפסק הדין הנ"ל הגר"א הורביץ היה בדעת מיעוט, כי ככל שמדובר בתביעה להחזקת ילדים, לא חלה התקנה הנ"ל שכן אין מדובר תביעה בענייני אישות.

ואכן בערעור תשנ"ו/716 (הרכב הרבנים הגר"מ אליהו הגר"י נדב והגר"ש בן שמעון) פסקו בדיוק בהתאם ללשון התקנה. שם מדובר היה במקרה בו התקיימו הדיונים בחיפה ואף ניתן פסק דין, אלא שהצדדים עברו להתגורר בגוש דן. העובדה שביה"ד בחיפה כבר דן ופסק בעניין, הכריעה את הכף ולכן נפסק ששם הוא מקום הדיון. [המקורות לפסקי הדין הנ"ל נלקחו מספר סדר הדין בבית הדין הרבני שם].

החילוק בין דיון שהסתיים בגירושין לבין דיון שהסתיים בהחלטה אחרת
יש להסביר את החילוק העולה מלשון התקנה, שרק אם הדיון הסתיים בגירושין ישנה סמכות נמשכת לביה"ד הראשון שדן בתיק, אף אם שני הצדדים כבר אינם מתגוררים באזור השיפוט הראשון, לעומת המקרה בו ניתנה החלטה אחרת, כשלא התגרשו הצדדים, שאז ביה"ד הראשון קנה סמכות נמשכת רק אם אחד הצדדים ממשיך להתגורר במקום הראשון.

החילוק בין המקרים יוסבר לאור ההגדרה שהובאה לעיל. ככל שהצדדים הגיעו למצב של גירושין בפני ביה"ד הראשון, יש להניח שלגירושין אלו קדמו דיונים שמיצו את כל או לפחות את מרבית הנושאים המשפטיים שבין הצדדים, ועקב כך ניתנו החלטות שיפוטיות. משכך, טבעי הדבר שכל דיון נוסף, יתקיים בפני אותו ביה"ד משום החזקה שביה"ד כבר מכיר את נתוני הצדדים ואת ההחלטות שניתנו בתיק, ותהיה זו תועלת מרבית שדווקא בי"ד זה ימשיך וידון בעניינם של הצדדים. מה שאין כן במקרה שהצדדים לא התגרשו, קרוב לומר שלא מוצו כל או מרבית הנושאים שבין הצדדים, ולכן העילה הנזכרת אינה מחייבת כל כך שרק ביה"ד הראשון ימשיך וידון בעניינם של הצדדים אא"כ ניתנה החלטה בתיק שאז יש סביר להניח שביה"ד עמד על נתוני הצדדים טרם מתן ההחלטה. אכן סמכות נמשכת לביה"ד שבמקום הראשון קיימת במקרה שרק אחד הצדדים ממשיך להתגורר במקום הראשון, משום שאף אם ביה"ד לא עמד כ"כ על הנושאים שבין הצדדים, מכל מקום בכזה מקרה מן הסתם הקשר שבין הצדדים [נישואים או קשר עסקי] שהתגוררו במקום הראשון, הוליד מחויבות טבעית לדון במקום המגורים שעדיין קיים – כאשר לפחות אחד הצדדים עדיין מתגורר שם.

כיו"ב מצאנו להמהרשד"ם חו"מ סימן קג, שעד כאן לא אמרו הפוסקים שהתובע הולך אחר הנתבע אלא כשהעסק של המשא ומתן נעשה זה במקומו וזה במקומו, אבל אם היו שניהם במקום אחד, ואח"כ הנתבע הרחיק נדוד, פשיטא שאם יש כוח בידי בית דין להביא את הנתבע למקום התובע שיביאוהו להתדיין שם. וגדולה מזו כתב האו"ז וכו', (וכן כתב עוד המהרשד"ם בחו"מ סי' שפו). וכן כתב הרב משחא דרבותא ח"א דף קמט ע"א, וכך פסק מגן הגבורים סי' כא, הובא בהכנה"ג (סי' יד הגב"י אות לה) ובארח משפט שם הגה"ט אות ד, וכ"כ הגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב חו"מ סי' נג דף קעד ע"א), וכ"כ הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאה"ע סי' קיח), הביא כל זה מרן מאור ישראל הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ז – חושן משפט סימן ד.

סיבה נוספת לקיום דיון בפני ביה"ד שבמקום השיפוט הראשון
יש לעיין מדוע בערעור תשמ"ז/211 נפסק שצריך לדון בפני ביה"ד שבמקום השיפוט הראשון אף שעדיין לא נתקנה התקנה. ועוד יש להבין מדוע בערעור תשנ"ד/512 שניתן לאחר התקנה לא נפסק כלשון התקנה שהסמכות השיפוטית נתונה לביה"ד הראשון רק אם ניתנה החלטה בתיק.

אבל נראה שהדבר תלוי בהבנת יסוד הדין מדוע הולכים אחר הנתבע וכדלהלן.

מקור הדין
הנה בסנהדרין ל"א ב מבואר שיש בידי בעל דין לטעון שהוא רוצה לדון בפני ביה"ד הגדול. אולם הרמב"ם והשו"ע סי' י"ד ס"א פסקו כסתמא דהגמ' סנהדרין שרק המלווה מוציא ולא הלווה ול"ש טענת לבית דין הגדול או לבית הועד קאזילנא דמיירי רק בתובע. וכן ביאר שם הסמ"ע סק"ו ששומעין לתובע היינו המלווה או הניזק והנגזל להוציא לבית הועד או בית דין הגדול. ועי"ש בס"ק א' שכתב שהרמ"א הביא ברמז את שיטת הראשונים במרדכי שיש חילוק בין טענת בית ועד לבין לבי"ד הגדול כאזילנא.

וכתב הרמ"א שם:
"וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזה"ז שכ"ז שיש בי"ד בעיר אין א' יוכל לכוף לחבירו שילך עימו לבי"ד אחר, כי אין לנו עכשיו בי"ד הגדול או בית ועד, ולכן לא יוכל לדחותו."
מקור דין הרמ"א נמצא במרדכי הנ"ל סס"י תש"ט ש"בזה"ז יש רמאין שמנסים לדחות את עצמם מן הדין, לכן לא שומעים לטענתם שרוצים ללכת לבית דין הגדול, וגם שאין לנו בית ועד היינו שאין מתביישים מהם, וממילא אין תועלת ללכת למקום שאין בו יותר סיכוי שיהא ציית דינא", וכ"כ שם המהרי"ק שורש כ"א בשמו.

ועוד כתב הרמ"א שם:
"התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת אע"פ שבעיר התובע הבי"ד יותר גדול."
מקור דברי הרמ"א בכאן נמצא במהרי"ק שורש א' כש"כ הד"מ הארוך אות ג', וכתב שכך סובר התרומת הדשן. בהלכה זו השניה יש חידוש יותר ממש"כ הרמ"א מקודם, והיינו שכאן מתחדש שהנתבע יוכל להוציא את התובע שילך אחריו לעירו (כי ברמ"א הראשון רק התחדש שאין שומעין לתובע להוציא מעיר שניהם לבי"ד הגדול, אלא נשארים בעיר מושבם).

ויש לחקור אם המנהג שכתב הרמ"א מגלה מהו עיקר הדין בקביעת מקום הדיון, או שהמנהג אינו משקף את עיקר הדין אלא המנהג מושתת על תקנה מעבר לעיקר הדין.

הטעם להמנהג שפסק הרמ"א
א. הגר"א שם אות י"ח כתב על דברי הרמ"א: "ב"ק מ"ו ע"ב מאן דכאיב ליה כאיבא ליזל לביה אסיא."

ולכאורה כוונתו להסביר שהמנהג מושתת על יסוד הדין של 'המוציא מחבירו עליו להביא ראייה'. ור"ל שבכלל זה, הוא, שעל התובע ללכת אחר הנתבע אם רוצה לחייב אותו באיזה דבר. ולפי זה יסוד המנהג מושתת על עקרון של 'המוציא מחבירו עליו הראיה', שהוא אחד מכללי הפסיקה הבסיסיים ביותר במשפט ההלכה. כהשלמה לכלל זה נראה שבמקום שאנו דנים היכן הוא מקום הדיון, הנתבע מוחזק בגופו לעניין זה שהתובע חייב ללכת למקום הנתבע כדי להוכיח תביעתו, וכך נקט בשו"ת אבני חפץ סימן ק"א ובשו"ת שיבת ציון סימן צ"ח.

וצ"ב כי מסנהדרין ל"א משמע שהתובע מוציא את הנתבע לביה"ד הגדול מעיקר הדין, ואילו מדברי הגר"א עולה שמעיקר הדין הנתבע מוחזק בעצמו לעניין זה שיש בידו לחייב את התובע ללכת אחריו.

אבל מהאגרות משה חו"מ סי' ה נראה שהבין ביאור אחר לגמרי בדעת הגר"א:
"...וצריך לומר שהוא מטעם דכתב הגר"א סי' י"ד ס"ק י"ח מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות וכיוון שהוא במקום אחר צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם מב"ד שבמקום המלוה."
סברא זו תואמת את סברת המהריב"ל המובאת בכנה"ג [שיובא להלן], שהולכין אחר מקום הנתבע, והיא טובת התובע, דהיינו שלבי"ד שבעיר הנתבע תהיה היכולת יותר לכוף את הנתבע לקיום פסק הדין.

בכנה"ג סי' י"ד אות ד' מביא את הר"מ מטראני שאם התובע והנתבע בשתי ערים שונות, וטוען התובע שהנתבע הוא מכובד בעירו, ולכן לא יהיה דברי התובע נשמעין, הדין עמו. והסביר הכנה"ג שדבריו נכונים אפי' למנהגנו שהתובע הולך אחר הנתבע. ומביא ב' טעמים מדוע יש בכלל מנהג ללכת אחר הנתבע:

א. בשם המהריב"ל ח"ג סי' צ"ח – מה שנהגו שהתובע הלך אחר הנתבע, הטעם הוא, מפני שיחיד ההוא מוכרח ונכנע לפני הבי"ד של קהילתו, ע"כ. א"כ כיוון שזאת תקנתו של תובע יכול לומר, אי אפשי בתקנה זו שתקנתי קלקלתי – היכא שהנתבע מכובד וגדול בקהילתו [ראה אגרות משה הנ"ל].

ב. מש"כ המהרשד"ם חו"מ סי' ז' שהולכין אחר הנתבע תמיד ע"מ שלא ירבו בקטטות דאל"כ כל א' יאמר שהבי"ד והדיין שלי חשוב וירבו מחלוקת, ע"כ. א"כ כאן שטעמו ונימוקו עמו – שהנתבע מכובד בעיני קהילתו וכו', שומעין לו ולא יבואו לידי מחלוקת, עכת"ד דברי הכנה"ג.

ג. הערוך השולחן סי' י"ד אות ג' נתן טעם נוסף אמאי התובע צריך ללכת לעיר הנתבע:
"דכיוון דכבר נתברר לבי"ד שבכאן שתביעתו הגונה ממילא יפה כוחו של תובע כדכתיב עבד לווה לאיש מלווה (א"ה – ויכול לתבוע אותו בבי"ד הגדול, שם), אבל כשהנתבע בעיר אחרת והבי"ד של מקום התובע אינם יודעים כלל טענות הנתבע ואולי יש עדים או ראייה שתובעו בחינם וכו'."
דברי הערוה"ש משקפים היטב את המציאות בבתי הדין בעבר. התובע מגיש תביעה בבית הדין שבמקומו, וביה"ד אינו יודע מאומה מהי עמדת הנתבע בנושא כי הוא נמצא בעיר אחרת, לכן ביה"ד מחייב את התובע ללכת למקום הנתבע, כי הסבירות שהנתבע ימצא עדים או כל הוכחה אחרת להצדיק את עמדתו תתממש יותר במקומו.

ולפי דבריו היכא שהטענות כבר גלויות לבי"ד כמו בני"ד שכבר התקיימו דיונים בין הצדדים, בעניין זה שרואים שאינו תובעו בחינם, חוזרים לדין הגמרא דשומעין לתובע ללכת לבי"ד הגדול. אכן גם לדבריו יש לעיין שאין זה כי אם במציאות שיש בי"ד גדול יותר – כבי"ד הגדול שבזמנם, משא"כ כיום, אין לנו יסוד ללכת אחר התובע כשטענותיו גלויות.

בכנה"ג שם בסי' י"ד אות כא הביא טעם נוסף מדוע הולכים אחר הנתבע:
"ולי נראה שנהגו כן מפני תועלת הנתבע שלא יוציא מנה על מנה, הא כיצד פעמים שהתובע מעיר אחרת והנתבע מעיר אחרת אם אתה אומר שהנתבע ילך אחר התובע ויבוא איש רמאי ויתן עיניו באיש עשיר שבעיר אחרת ויאמר שיש לו תביעה עמו להתדיין עימו בעירו והעשיר ההוא יתפשר עימו... וע"כ דראוי להנהיג כן גם בעיר אחת בשני בתי דין שלא לחלוק במנהג."
מבואר שיסוד המנהג ללכת אחר הנתבע, כדי שלא יעליל לתבוע את הנתבע בחינם, ולפ"ז היכא שהטענות גלויות באופן שניכר שאינו תובעו סתם כבני"ד, יש מקום ללכת אחר התובע.

שוב מצאנו סברא זו מפורש בשו"ת אגרות משה חלק חו"מ א סימן ה:
"...וצריך לומר שהוא מטעם דכתב הגר"א סי' י"ד ס"ק י"ח מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות וכיוון שהוא במקום אחר צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם מב"ד שבמקום המלוה. ולכן לא שייך זה אלא בכל תובע ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעין התביעה שלכן צריך התובע לבא למקום הנתבע שידעו שיש מה לידון ויביאוהו לפניהם לדון, אבל בדבר הידוע שיש נידון עוד קודם ששמעו טענות מהתובע כמו הכא באשה שנסעה מבעלה ובאה לכאן שהכל רואים שהבעל הוא תובע ממנה שהיא מורדת והיא נתבעת שצריכה להשיב שנמצא שאף שלא בא לבי אסיא יודע האסיא לא שייך סברא זו אלא יש לדון כדין נתבע שצריך לילך לבית הועד כשרוצה התובע, לא מבעיא להסוברים דבכל תובע ונתבע הוא כמו לוה ומלוה שנחשב עבד לוה אלא אפילו אם בשאר תביעות ליכא דין זה נמי באשה לבעלה שמשועבדת לו יש להיות כדין לוה למלוה מטעם זה שהיא כעבד לוה. ו (אף) אם יש לה תביעות שתובעת גם ממנו הרי לעניין תביעותיה לא ידוע עד שתטעון שלכן הרי היא צריכה לבא למקום בעלה הנתבע כדין תובע ונתבע כשהן בשני מקומות שצריך לילך למקום הנתבע שלתביעות שלה ליכא חלוק דהא ג"כ אין ידועין בלא תביעתה, ונמצא שבין מצד תביעתו ובין מצד תביעתה צריכה לילך למקומו."
מקום הדיון ייקבע במקום ששם יעשה משפט צדק
לפי דברי הכנה"ג, הערוה"ש והאג"מ עולה שהמנהג שכתב הרמ"א שכיום נהגו ללכת אחר מקום הנתבע, אינו מושתת על ההנחה הפשוטה שנובעת מהכלל של הממע"ה וממילא הנתבע הוא המוחזק לעניין זה, וכעולה מדברי הגר"א, כי באמת אין שום יתרון לנתבע למשוך את התובע אל מקומו, אלא התובע והנתבע כוחם שווים בעניין זה.

לפי גישה זו, הקריטריון לקביעת מקום השיפוט צריך להיות כזה שהוא תורם לעשיית המשפט בצורה הנכונה והיעילה ביותר, וגם כזה שימנע עיוות של המשפט. ונראה שעל יסוד זה כתב הכנה"ג שהולכין אחר מקום הנתבע, כדי שלא יצטרך נתבע עשיר להתפשר עם תובע רמאי. כמו כן על יסוד זה עולה מדברי ערוה"ש וכן פסק האג"מ שאם כבר נודע לנו מטענות שני הצדדים שאין התובע תובע את הנתבע בחינם, הרי שחוזרים אנו למקום הדיון הראשון.

גם הגר"א מודה לכלל הנ"ל
ונראה שגם הגר"א מודה ליסוד זה, דהיינו שהכלל הראשי בקביעת מקום הדיון הוא במקום שהצדק ייעשה שם בצורה הראויה ביותר. ומה שמבואר בסנהדרין שהמלוה מוציא את הלוה למקום הועד משום דעבד לוה לאיש מלוה, ומשמע מדברי הגמרא שאין זה מצד עשיית המשפט והצדק, אלא רק מחמת שהמלוה עשה לו טובה ולכן הלוה משועבד לו ללכת אחריו, וכ"ב בטור בסימן י"ד. אבל נראה שזה אינו כדלהלן.

דהנה כתב הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ו:
"שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו, ואם אמר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנין לו ואחר כך מוציאין ממנו, ואם הוצרך לשאול דבר מבית דין הגדול שבירושלים כותבים ושולחין ושואלין ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב בית דין הגדול."
ועוד שם בהלכה ח:
"במה דברים אמורים כשיהיו שם עדים או ראייה לנגזל או לניזק או למלוה אבל טענה רקנית אין מחייבין את הנטען לצאת כלל אלא נשבע במקומו ונפטר."
והקשה הרמ"ך על דברי הרמב"ם בהלכה ו, הובא בכס"מ שם:
"כתב הרמ"ך אבל אם אמר המלוה וכו' תימה למה הביא האי קרא דעבד לוה לאיש מלוה כיוון דמסיק לבסוף דניזק או נגזל או תובע אחר יכול לכוף הנתבע לעלות עמו ורבותי ורבינו תם מפרשים דניזק ומזיק לא מצו מעכבי דטעמא דמלוה משום דעבד לוה לאיש מלוה אבל בשאר תביעות ליכא עבד."
וכתב הכס"מ ליישב את דברי הרמב"ם:
"ול"נ דיש לומר דבשאר תביעות נמי שייך לומר שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו."
העולה מדברי הרמב"ם אליבא דהכס"מ שמה שנאמר בגמרא שהמלוה מוציא את הלוה מדין עבד לוה וכו', הוא לאו דווקא, אלא כל שהביא התובע עדים לתביעתו (כמו שכתב הרמב"ם בהלכה ח וכנ"ל) דיש עילה לתביעתו, הרי הנתבע משועבד לו ללכת אחריו למקום הועד כדי לברר תביעתו. ומש"כ 'עבד לוה וגו'', ר"ל כל שיש עילה לתביעת התובע הרי כל נתבע נדון כמו לוה שהוא משועבד ללכת אחריו לברר את תביעתו. ומעתה מתבאר שהזכות של התובע אינה מושתתת על העובדה שהוא עשה טובה ללוה וממילא הלוה משועבד לו, אלא דבכלל זכותו של כל התובע, כשיש לו עדים על תביעתו, ללכת אל מקום המשפט הטוב יותר, דהיינו מקום הועד שהוא מקום קיבוץ גדול של ת"ח שמשם יצא פסק מכוון שיעשה משפט צדק.

גם לשיטת הרמ"ך והר"ת שהלכה זו נאמרה רק במלוה ולא בשאר תביעות, יש להוכיח שמקום הדיון נקבע במקום שהמשפט והצדק יעשו בצורה ראויה יותר.

דהנה הקשה המרדכי שם סי' תש"ט שבב"ק קי"ב איתא, אפי' פתחו ליה בדינא מצי למימר נתבע לב"ד הגדול קאזילנא, א"כ משמע שלווה כן כופה לצאת מהעיר, ועיי"ש מה שתי'. וברא"ש שם אות ד' תירץ, שטענת לבי"ד הגדול כאזילנא היא חזקה יותר מטענת לבית הועד – שהוא רק מקום בי"ד קבוע ואינו בי"ד המיוחד שבישראל, ולכן מה שכתוב בסנהדרין שהמלווה כופה ולא הלווה זהו במקרה שרוצה להוציא רק למקום הועד, אבל אם רוצה להוציא לבי"ד הגדול שומעין ללווה, וכ"כ הרשב"א שם.

ויש להבין איך יתכן שהלוה שהוא משועבד למלוה יוכל להוציא את המלוה אל ביה"ד הגדול. וצריך לומר שמכאן מוכח שהקריטריון הראשי לקביעת מקום הדיון הוא מקום שבו יעשה הצדק והמשפט בצורה הראויה ביותר, ולכן אף ללוה מוקנית הזכות להוציא לביה"ד הגדול ששם הוא מקום המשפט הטוב ביותר. אבל כאשר המלוה רוצה ללכת אל מקום הועד, הגם שהוא מקום טוב לעשיית משפט, אבל אינו המקום הטוב ביותר (כמו ביה"ד הגדול), לכן זכותו לעשות כן היא רק בצירוף מה שעבד לוה לאיש מלוה.

ונראה שזו גם הרוח שבדברי המהריב"ל שכתב שהולכים אחר הנתבע – כדי שתהיה אפשרות לתובע לכוף את הנתבע על קיום פסק הדין, דהיינו שבכך אנו דואגים להעמדת המשפט הלכה למעשה. וכמו כן לדברי המהרשד"ם עשו תקנה ומדין לא פלוג כדי שלא יתקוטטו איזה ביה"ד יותר טוב, ועי"כ ימנע עשיית הצדק.

לפי דרכינו מחלוקת הגר"א עם שאר הפוסקים מצטמצמת עד למאוד. כו"ע מודים שמקום המשפט ייקבע בהתאם למקום שבו יעשה משפט וצדק על הצד הטוב ביותר, אך בהעדר מקום משפט טוב יותר, כגון שאין לנו ביה"ד הגדול ולא מקום הוועד (כמו הזכיר הרמ"א בדבריו), במקרה זה לדעת הגר"א אליבא דהרמ"א קיים יתרון לנתבע כמו בכל הספיקות, שהממע"ה והוא מוחזק בגופו וממילא מחייב את המלוה ללכת אחריו. ואילו לפי המהריב"ל מהרשד"ם והכנה"ג אין מושג של מוחזקות לטובת הנתבע בנושא זה, כי באמת כוח התובע והנתבע שווה בזה, אבל הפוסקים הנ"ל חידשו, שגם כיום שאין לנו ביה"ד הגדול או מקום הועד, מ"מ קיים יתרון לעשיית משפט צדק על הצד היותר טוב אם ידונו במקום הנתבע.

והנה בשו"ת הרי בשמים תנינא (סי' צ) כתב, שמכיוון דהא דקי"ל התובע הולך אחר הנתבע, תקנתא היא ולאו מדינא, במקום ספק מי נקרא נתבע, הו"ל ספק בתקנה דמוקמינן לה אדין תורה ללכת אחר התובע. ע"ש. אולם בשו"ת אמרי יושר ח"א (סי' לח) הביא דברי ההרי בשמים, וכתב עליו דליתא, כי גם התובע מעיקר הדין אינו יכול לכוף את הנתבע לבוא להתדיין בעירו וכו'. ע"ש. והגר"א בביאוריו (סי' יד ס"ק יח) הביא מקור לדין זה, מהא דאמרינן (ב"ק מו ב) מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. ובמאזנים למשפט (שם סק"ז) כתב, שכל שיש לנתבע טורח והפסד יותר מאשר לתובע, על התובע לטרוח יותר, דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, וראייה לזה מתשובת הרמ"א (סי' קד).

אבל לפי דרכנו דברי ההרי בשמים נסמכים על היסוד האמור וגם הגר"א מצי להודות לזה.

הסבר התקנה לאור האמור
עתה, לפי העולה מדברי הערוה"ש וכך פסק האג"מ למעשה, כאשר כבר התקיימו דיונים וביה"ד מודע לטענות הצדדים, יש להמשיך ולדון במקום השיפוט הראשון מעיקר הדין.

הואיל ונתבאר שהתקנה לא חידשה דבר מעבר לעיקר הדין, אלא התקנה מושתתת על עיקר ושורת הדין, מובן מדוע בערעור תשמ"ז/211 הכריעו שמקום הדיון יהיה במקום השיפוט הראשון, למרות שפסק הדין ניתן עוד לפי התקנה, וזאת משום שהתקנה לא חידשה דבר, אלא נקבע נוהל שמתאים בדיוק לעיקר ושורת הדין למקרה הנדון.

מכאן גם תשובה לדעת המיעוט שבדברי הגר"א הורביץ, שטען שהתקנה נתקנה רק למקרה של דיני אישות ולא להחזקת ילדים, שהרי נתבאר שכך היא שורת הדין בכל הנושאים ההלכתיים העומדים בפני ביה"ד. וממוצא הדברים תשובה גם לשאלה מדוע חרגו מלשון התקנה שהסמכות השיפוטית נמשכת לביה"ד הראשון רק אם ניתנה החלטה בתיק. אכן לפי האמור מסקנת הדין אינה תלויה במתן החלטה דווקא, אלא אם ביה"ד מתרשם שיש עילה לטענת אחד הצדדים לקיים דיון נוסף בעקבות המקרה הידוע מכבר לביה"ד, הרי זה מספיק כדי לקבוע סמכות שיפוטית מתמשכת.

הדין כאשר הנתבע היא אשה
והנה בספר ערך שי (חו"מ סי' יד) כתב:
"מעשה בא לידי, באשה שאסרה עצמה על בעלה, והבעל קיים לה, והלכה ממנו לעיר אחרת, ושוב תבע אותה בעלה לעמוד עמו לדין תורה בעירו, ולכאורה חשבתי לומר שמכיוון שהאשה חייבת בכבוד בעלה צריכה ללכת אחריו, כדין הבן הנתבע שהולך אחר האב התובע, משום כיבוד אב, וכמ"ש מהריק"ו (שרש נח). וכן פסק הרמ"א בחו"מ (סי' יד). ושו"ר בפתחי תשובה (שם סק"ד) שכ' בשם הרה"ג מהר"י העשיל אשכנזי, שנראה לו שהוא הדין באיש ואשתו שצריכה האשה ללכת אל מקום בעלה לדין תורה, שאף היא חייבת בכבוד בעלה, וגם שקשה טלטולא דגברא יותר מדאיתתא (כתובות כוח א), והנה המהר"ם בן חביב בגט פשוט (סי' קיט ס"ק נט) הקשה, דהכא אמרינן קשה טלטולא דגברא טפי מדאיתתא, והרי בב"מ (קח ב) אמרו, שאם מכר לאשה לית לה דינא דבר מצרא, ופרש"י, דה"ט משום דאשה לאו אורח ארעא למהדר ולבקש מי שיש לו קרקע למכור לה, שכל כבודה בת מלך פנימה. וע' בשו"ת הריב"ש (סי' שסט) ובשו"ת הראנ"ח (סי' קיד וקיט). וי"ל דשאני התם שהאשה כבר לקחה הקרקע והמצרן בא להוציא מידה, בכה"ג חיישינן לטורח האשה דלאו אורחה למהדר, משא"כ כששניהם מוחזקים חיישינן לטלטולא דגברא טפי מדאיתתא. ע"ש. ולפ"ז בנ"ד שהבעל תובע את אשתו לדין תורה, ובא להוציאה ממקומה כדי שתדון עמו, י"ל בזה דכל כבודה בת מלך פנימה. וכן משמע מדברי הנודע ביהודה מה"ת (חאה"ע סי' קב) שלא הזמין את האשה לבוא לדון לפניו במקומו של בעלה, אלא רק שתעמוד לדין תורה במקומה."
מדברי הערך שי עולה, שבמקרה שבעל תובע את אשתו שתצא ממקומה לדון עמו במקומו, אין בידו לחייבה לבוא למקומו, וזאת למרות הכלל שהולכין אחר הנתבע, דשאני היכא שהנתבע זו אשה, שאין להוציאה ממקומה משום כל כבודה בת מלך פנימה.

וכ"פ מרן מאור ישראל הגר"ע יוסף ביב"א ח"ז חו"מ סימן ד על פי הערך שי במקרה דידיה:
"בעל ואשה תושבי ירושלים אשר חייהם המשותפים עלו על שירטון ולא איתדר להו, ונתגרשו בגט פיטורין כדמו"י, בבית הדין ירושלים. והאשה עם שלשת הילדים שלהם חזרה לגור בחיפה סמוך לבית הוריה, והבעל התחייב לשלם עבור מזונות הילדים. והנה כעבור זמן הגיש תביעה נגד האשה בעניין גובה המזונות, בבית הדין ירושלים, אך האשה טענה שבגלל הטיפול שלה בילדיה הקטנים אינה יכולה לבוא לירושלים, והיא מוכנה להתדיין עמו בבית הדין בחיפה. בית הדין האזורי בירושלים התחשב בטענתה, ופסק, שמקום הדיון שלהם הוא בביה"ד חיפה, וכמו שפסק הרמ"א בחו"מ (סי' יד ס"א), על פי תשובת מהר"י קולון (שרש א), שהתובע צריך ללכת אחר הנתבע, אם הוא בעיר אחרת, ואפילו אם בעיר התובע בית הדין יותר גדול. ועל זה בא הערעור מצד האב, ודורש שמקום הדיון יהיה בביה"ד האזורי בירושלים."
ואכן, כאמור ביב"א פסק שאין להוציא את האשה ממקומה. ועי"ש שהביא את דברי המהרשד"ם הנ"ל שיש ללכת ולדון ובמקום ההלואה או העיסקה, ולפ"ז היה מקום לחייב את האשה לדון בירושלים שהוא מקום שגרו בו בתחילה, מ"מ מסיק שם שיש ללכת אחר מקום האשה משום כל כבודה בת מלך פנימה. ועוד הביא סימוכין לדבריו מדברי הגר"ש לקוגר:
"אולם נראה דשאני הכא שהאשה באה בטענה צודקת שהיא מטופלת בילדים קטנים שלהם, ואין לה איפה להניחם כשהיא מחוץ לעיר ואי אפשר להשאירם לבדם, וגם טירחתה מרובה יותר מטירחת בעלה, ובפרט לפי מ"ש הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (חאה"ע ס"ס קיח), דהאידנא חזינן שקשה טילטולא דאיתתא טפי מדגברא. ולהכי הדרינן לתקנתא שהתובע הולך אחר הנתבע. וכן מוכח מדברי הגאון מהרש"ם בתשובה ח"ד (סימן כד). ע"ש."
אכן הדברים לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם לשון התקנה, שבמקרה שהצדדים התגרשו וכעת אחד הצדדים מבקש לחדש דיון – אפילו במקרה שהאיש תובע את אשתו, חייבת האשה לבוא ולדון במקום המשפט הראשון. אבל נראה שדברי היבי"א נפסקו בשנת תש"מ – עוד קודם שנתקנה התקנה הנ"ל, ולכן אין כל סתירה מכאן לפסקו של מרן זצ"ל, ויתכן שאחר התקנה היה מרן מודה שיש להיצמד לתקנה ועל האשה לטרוח למקום השיפוט הראשון.

יחד עם האמור, יש לציין כי לשכת הרווחה מ[ש' נ'] הממוקמת בדרום הארץ המציאה דו"ח סוציאלי החתום ע"י גב' [...] בעניינם של הצדדים. הדו"ח מפרט את מסכת חיי בני זוג בעודם נשואים, במהלך הגירושין ואת מצבם כיום. לאור עובדה זו יש לשקול מחדש ולקבוע את מקום הדיון באשקלון שהוא גם מקום מושב לשכת הרווחה שממנה יצא הדו"ח. יוזכר כי זו תקופה ארוכה ששוררת בין בני הצדדים מתיחות רבה. לאור הנתונים העולים מהבקשות ומהדו"ח הסוציאלי קיים חשש מסוים (שלא התברר עדיין) שהאב מנסה להיאחז בתקנות הדיון במטרה להשיג דברים אחרים, ותהיה זו לתועלת אם מקום הדיון ייקבע בסמוך למקום הדיון.

סימוכין לשיקול דעת רחב בשונה מהאמור בתקנה י(3) עשוי להיתמך מהאמור בתקנות הדיון שם סעיף י:
1. תביעה בין בני־זוג בענייני אישות תוגש לבית־הדין הרבני של מקום־המגורים האחרון של בני הזוג.

2. הוגשה תביעה לבית־דין שלא כאמור בסעיף קטן (1) וניתנו נימוקים לצורך בהגשתה באותו בית־דין, רשאי בית־הדין, לפי שיקול־דעתו, לדון בתביעה.
לאור האמור היה מקום לשקול קביעת מקום דיון בשונה מהאמור בתקנה י(3), אבל אין בידנו לחרוג מפשטות לשון התקנה, ועל כן, אין מנוס מלקבוע שהסמכות השיפוטית נתונה לביה"ד בנתניה.

יחד עם זאת ביה"ד מבהיר שבמידה ויתברר כי הדיון היה דיון סרק ונועד להשגת דברים אחרים, הרי שביה"ד יחייב צד זה בהוצאות, מלבד הוצאות נסיעה והפסד ימי עבודה.

ג. לעצם טענות הצדדים בנוגע לקביעת הסדרי ראייה. לביה"ד הוגש תסקיר מטעם לשכת הרווחה, ובסיומו פורטו סיכום והמלצות. על הצדדים להגיב למסקנות התסקיר תוך 14 יום.

סיכום
א. סמכות השיפוט בעניין הסדרי הראייה נתונה לביה"ד הרבני בנתניה.

ב. במידה ויתברר כי הדיון היה דיון סרק ונועד להשגת דברים אחרים, הרי שביה"ד יחייב צד זה בהוצאות, מלבד הוצאות נסיעה והפסד ימי עבודה.

ג. על הצדדים להגיב למסקנות התסקיר תוך 14 יום מיום מתן החלטה זו.

ניתן ביום כ"ד בשבט התשע"ו (03/02/2016).

הרב חיים ו' וידאל